סיפור חייה המסעיר של דונה גרסיה נשיא הועלה על ידי המחבר בארבעה רומנים היסטוריים — קוורטט הסניורה, בהתאם לארבעת האתרים המרכזיים שבהם היא חייתה — ליסבון, אנטוורפן, ונציה ואיסטנבול.
דונה גרסיה נולדה בליסבון בשנת 1510 כנוצרייה בת אנוסים והוטבלה כביאטריס דה לונה. בגיל שמונה עשרה, נישאה לדודהּ אחי־אמהּ, פרנסיסקו מנדס, שהיה גדול סוחרי התבלינים בפורטוגל. בסתר היה "רב־אנוס" ושמו היהודי היה צמח בנבנישתי. כרב במחתרת, שימש כמנהיגה הרוחני של קהילת המתנצרים. לזוג נולדה בת ששמה הנוצרי אנה ושמה היהודי ריינה. עם מותו בשנת 1536, בהיות גרסיה בת עשרים ושש, הוריש פרנסיסקו לאשתו את הונו והיא הפכה למנהלת עסקיו הנרחבים. היא ניצלה את מעמדה וכספה והפעילה, תוך סיכון עצמי, רשת חשאית להברחת אנוסים מציפורני האינקוויזיציה. כאשר נודע לה שהזוג המלכותי של פורטוגל זומם לאמץ את ילדתה ריינה ולגדלה בארמונם כדי להשיאה בבוא העת לאציל נוצרי, היא החליטה למלט את עצמה ואת בתה מפורטוגל. המטרה — לעבור אל גיסה דיוגו מנדס באנוורסה, היא אנטוורפן. השנה היא 1537. בכך מסתיים הרומן הראשון בסדרה, השקר הקדוש, שראה אור בקיץ 2010.
בפלנדריה הפכה גרסיה לשותפתו של גיסה דיוגו בעסקים. היא השיאה לו את אחותה הצעירה בריאנדה ולזוג נולדה בת יחידה שגם שמה גרסיה כדודתה. בשנת 1543 נפטר דיוגו. בצוואתו, הוא העביר לגרסיה את ניהול עסקיו חובקי התבל. כך היא הפכה למלכת הפיננסים של אירופה, שהוא שם הספר השני בסדרה (ראה אור בקיץ 2013). הרומן מסתיים עם בריחתה של גרסיה מאנוורסה אל ונציה בשנת 1545. גם במקרה זה, עזיבתה הפתאומית נבעה מההכרח להציל את בתהּ הנערה ריינה מחיזוריו העקשניים של אביר ספרדי בשם פרנסיסקו ד'אראגון, שחמד את רכוש האלמנה מנדס. מחזר זה היה מסוכן במיוחד, כי זכה בתמיכתם של הקיסר קרל החמישי הכל יכול ושל אחותו מריה מלכת פלנדריה.
שנתיים לאחר בואה לוונציה, פרץ סכסוך ירושה בינה לבין אחותה. זרע הפורענות היה טמון בצוואתו של דיוגו שלא רק הוריש לגרסיה את עסקיו, אלא מינה אותה, ולא את אשתו בריאנדה, לאחראית על עזבונו ואפוטרופסית על בתו גרסיה הקטנה. בעקבות זאת, בריאנדה הלשינה על אחותה לפני שלטונות ונציה על שזו מקיימת בסתר את מצוות היהדות וזוממת לעבור עם כל רכושה לתורכיה כדי לשוב שם לדת אבותיה. הסנאט הוונציאני עצר את דונה גרסיה וביקש לנצל את ריב האחיות כדי להשתלט על רכוש שתיהן. הצלתה של גרסיה באה ממקור לא צפוי — הסולטן סולימן הגדול שלח אולטימטום לשלטונות הוונציאניים ודרש מהם לשחררה לאלתר. השליט התורכי כבר התייחס אליה כאל אזרחית של ארצו. עם יציאתה מוונציה, מסתיים הרומן השלישי בקוורטט — קדחת ונציאנית, שראה אור באביב 2015. אבל דונה גרסיה סירבה לעבור לתורכיה כפליטה בטרם חילצה את כל הונה מאירופה הנוצרית. היא בחרה לעבור לדוכסות פֵרארָה, שם שהתה ארבע שנים ובמרוצתן מימנה מכספה את תרגום התנ"ך לספרדית המדוברת בפי יהודי ספרד, כדי להפוך את ספר הספרים לנחלת הרבים.
השנה היא 1553. דונה גרסיה, בשנות הארבעים לחייה, נכנסה לקושטא בראש שיירה של מרכבות מהודרות והתקבלה שם בכבוד מלכים. יהודי תורכיה הריעו לה וכינו אותה "לה סניורה" בזכות מבצעי ההצלה שלה ונדבנותה המופלגת. מייד חזרה בפומבי אל היהדות והמירה את שמה ממנדס לנשיא, שמה העתיק של משפחתה בטרם המרה לנצרות. גרסיה נשיא ערכה לבתה ריינה חתונה מפוארת עם אחיינה דון יוסף נשיא. בכך מנעה חדירת אלמנט זר למשפחתה והבטיחה שההון לא ידלוף ממנה החוצה. דונה גרסיה ביססה את מעמדה בתורכיה והייתה האישה היחידה שהתקבלה אצל הסולטן. אבל בשנת 1556, היא נקלעה אל עין הסערה. הפעם — מול האפיפיור הקנאי והשטני פאולוס הרביעי, שהעלה על המוקד עשרים וארבעה אנוסים באנקונה, עיר נמל השייכת לוותיקן. הסניורה התייצבה בראש חרם מסחרי נגד אנקונה שכמעט שהוריד את העיר על ברכיה. את החרם הכשילו היהודים, שחששו מנקמת האפיפיור הרצחני. עם זאת, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמישהו מהיהודים העז לקרוא תיגר על האפיפיור, לא כל שכן אישה. אירועים אלו המחישו בפני גרסיה את חוסר התוחלת של הקיום היהודי בגולה. לכן, חתרה במרץ לפתרון מדיני ולא משיחי לבעיה היהודית, מאות שנים לפני הרצל. הקמת מקלט ליהודי הגולה בטבריה — זו תהיה גולת הכותרת של מפעליה. טבריה כבר החלה להיבנות בכספה ובסיועו של חתנה יוסף נשיא. אף הוקם שם עבורה ארמון, כפי שעולה מעדותו של תייר מזדמן, אך בשנת 1569, בגיל חמישים ותשע, כבו עיניה והיא לא זכתה לראות את טבריה נבנית ומיושבת ביהודים. הספר הנוכחי, מלכת היהודים — דונה גרסיה וממלכת הגליל, העוסק בשש עשרה שנותיה בתורכיה — חותם את קוורטט הסניורה.
בפתח הספר
מדריך למטייל ברחבי הספר "מלכת היהודים"
אני פְריק של הקדמות בספרים, לכן לא יכולתי להתאפק מלהעיר כמה הערות שבעיניי עשויות להיות מועילות לקוראת ולקורא. מצד אחר, אף שהדברים האלו ממוקמים כאן, אין מניעה למי שיעדיף לצלול היישר אל תוך הספר, לחזור — או לא לחזור — אליהם בשלב יותר מאוחר או אף לאחר שצלח את הספר כולו.
אבל לפני הכול — לחגוג! הבאתי את קוורטט הסניורה על 1400 עמודיו לידי סיום!
ב-2005, צלצל אליי פרופ' חנן חבר ושאל אותי אם יש בידי מה להציע לסדרת ספרים שערך אז בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אמרתי לו שאני מגלגל רעיון ליצור רומן היסטורי מקיף על דמותה המופלאה של דונה גרסיה, אבל שבשלב זה, יש לי רק טיוטות ופרגמנטים. אמר לי: שלח ונראה! ואז עשיתי מעשה שלא ייעשה — נטלתי סיכון ושלחתי לו חומר היולי וראשוני, שהצריך הרבה דמיון ואמון מצדו כעורך, כדי שיראה את הפוטנציאל שבו. הוא הפתיע אותי ונתן לי את ברכת הדרך, מבלי להתחייב, כמובן. אבל זה הספיק לי כדי "להתלבש" על הפרויקט במרץ. ה"מרץ" הזה נמשך 14 שנה.
בתחילה, תכננתי ספר אחד שיקיף את כל מהלך חייה של דונה גרסיה. אבל כשהמחשב רמז לי שכבר עברתי את 500 העמודים, החלטתי מייד על שני ספרים — הראשון על תקופת ליסבון ואַנְוֶרסָה, היא אנטוורפן, והשני — ונציה וקושטא. ככל שהתקדמתי והרומן החל לעלות על גדותיו, אמרתי — שלישייה, כמו הטרילוגיה האלכסנדרונית שלי, אבל אז הבנתי, שלא פחות מקוורטט. עדיף ארבעה ספרים דקים משניים מפלצתיים, אמרתי לעצמי. אלא שעד מהרה גיליתי, שאני יכול לשכוח מספרים דקים, ומשיצא לאור הראשון, השקר הקדוש ב-2010, כבר החזיק כמעט 350 עמודים. מלכת הפיננסים ב-2013 הגיע אפילו ל-450. עם קדחת ונציאנית שיצא ב-2015, הצלחתי להתרסן אל קצת פחות מ-300. באשר למלכת היהודים שבזה, תוכלו לראות בעצמכם.
את שלושת הספרים הראשונים ערך פרופסור חנן חבר, אבל אז קיבל את ראשות החוג לעברית באוניברסיטת ייל בארצות הברית. בהזדמנות זו, אני מבקש להודות לו על הזמן שהקדיש לי בעבודתנו המשותפת ובעיקר על כך, שכפי שציינתי קודם, רבה לו הזכות על יוזמתו והאמון שנתן בי ועל היותו זרז להגשמת הפרויקט.
בטרם נרתמתי לכתיבת הספר הרביעי, פנתה אליי השחקנית והיוצרת רונית אלקבץ לשתף פעולה ביצירה קולנועית על דונה גרסיה שאת דמותה ביקשה לגלם. אחרי שנה של עבודה אינטנסיבית על התסריט, וכשכבר התקרבתי לסיום הגרסה הראשונה שלו, נקטע הפרויקט עם מותה הטרגי של שותפתי לדרך באפריל 2016.
כתיבת הספר הנוכחי החלה אפוא כמסע התאוששות מן האובדן של נפש יקרה.
נטייתי הראשונית הייתה בתחילה, לחבר ספר שיהא המשך טבעי לַשלושה שקדמו לו, כלומר — שבו הגיבורה מספרת את עלילותיה מנקודת מבטה ובגוף ראשון. ואכן, ברוח זו נכתב הפרולוג הפותח את הספר (עמוד 15). אבל עד מהרה מצאתי את עצמי סוטה מהקו הזה לכיוון אחר: לא רומן על דונה גרסיה ומפיה, אלא הרומן שלי עם דמותה המלווה אותי עשרות שנים. בדרך כלל, כשהמחבר מופיע כ"אני" בתוך יצירתו, הוא מסתתר מאחורי מה שנקרא בז'רגון הספרותי "הדובר" — כלומר, לא הסופר עצמו אלא פרסונה "אחרת" המייצגת אותו. כאן שונה הדבר: הדובר הזה הוא אני, עם המעורבות הרגשית המתלווה לכך. כך שהסיפור כולל גם את סיפורי שלי כמי שצלל אל ימים אחרים ומקומות אחרים לדלות משם חוויה אישית. אולי יהא בכך גם להסביר את ההתפלמסות האובססיבית שלי בתוך הרומן עם ההיסטוריונים שמחפשים את העובדות הקרות והאובייקטיביות ואילו אני בא אל הסיפור ממקום סובייקטיבי של הזדהות רגשית מוחלטת.
ייתכן שהשפיעה עליי אותה שנה של עבודה על התסריט כאשר לנגד עיניי התערבבה דמותה הערטילאית של הגיבורה עם שחקנית בשר ודם שעתידה הייתה לגלם אותה על המסך. שלוש היצירות הראשונות של הקוורטט נבעו ישירות מן התחקיר ההיסטורי המקיף שערכתי על הדמות, ורק אחרי שראו אור, עובּדו לקולנוע. ואילו מלכת היהודים החלה את חייה כתסריט ומשם התגלגלה לְרומן. עובדה זו, אני משער, מהדהדת לכל אורכו של הספר, ומי שירצה לראות בו יצור כלאיים טראנס־ז'אנרי, מוזמן.
אחד ההבדלים בין סיפורת לבין תסריט או מחזה שגם בהם עסקתי רבות, נובע מכך שבעוד שהאחרונים חייבים להיות ממושטרים מהיותם מוגבלים במסגרת של זמן, הנייר של הרומן סובל הכול, והמחשב — על אחת כמה וכמה. לכאורה, לרומן אפשרויות כמעט אינסופיות להתרחב ולהתברבר. מובן שאין זה כך. לכל יצירה אורך נשימה "טבעי" שהיוצר חותר אליו. לכן כבר בתחילת הדרך, היה ברור לי שהרומן הנוכחי מבקש גישה אחרת באשר לאופן שבו יובא הסיפור, הן במישור הסגנוני והן הלשוני. ובשני ההיבטים הללו, עמד לנגד עיניי הצורך בתִמצוּת — דילול האמצעים האופייניים לרומן, שלרוב מסרבלים אותו לעייפה. דוגמה? להמעיט ככל שניתן ב"אמר", "אמרה", "הוסיף", "הפטיר" וכדומה. ולא פחות מזה — ב"מי אמר" ו"מי אמרה", כל עוד אינם חיוניים להבנת הנקרא. על מנת לפצות על השמטת שמות הדמויות במקומות שסברתי שאין צורך בכך, הרביתי בהוספת ניקוד כדי לסייע להבנה מבלי לעצור את השטף.
כמו כן, השתדלתי להימנע במידת האפשר מהסברים מיותרים לדבריהן של הדמויות, וכמו בתיאטרון ובקולנוע, הותרתי הרבה מהפרשנות לתת־הטקסט.
עוד משהו שייתכן שהקוראות והקוראים יבחינו בו: מיעטתי בתיאורים כשלעצמם, הן של נופים והן של דמויות, שכל תכליתם יצירת רקע או אווירה. כאן הם מופיעים בדרך כלל בהקשר זיקתי לעלילה וגם אז, רק כאשר הדבר נחוץ. למשל, במקום להכביר בתיאור מראה שיערה של הגיבורה באותה נקודת זמן, אני שם בפיה — "מאז, מלווה אותי הלבָנה מתונות אל זִקנתי. ממפרץ קרן הזהב, מלטפת בקרני כסף קווצה של שׂיבה על שפעת שיערי שהיה פעם שחור כלילה".
כך גם באשר ללבוש. אם אני מתעכב לשרטט את תווי שמלתה של הגיבורה, הרי זה כדי להדגיש את דבקותה באופנת הלבוש הוונציאנית לעומת זו העותומאנית, בתקופה שבה הלבוש באמת "עשה את האדם", מה שבימינו איבד כל משמעות.
לבקשָתי לשחרר את הרומן מסרבולים המאפיינים את הז'אנר, נענתה ברצון הלשון העברית. העברית על רבדיה הִנהּ כלי מופלא לתמצוּת. יכולת התמרון שבה לעומת שפות אירופיות מאפשרת להיפטר מסרחי עודף.
אסתפק בכמה דוגמאות:
השיוך, למשל. כמה חוסכים אנו כאשר מ"שלו" מותירים רק את ה־וֹ ומ"שלה" רק את ה־הּ — "אמוֹ" במקום "אימא שלו" ו"אמהּ" במקום "אימא שלה". לא נרתעתי גם מן הארכאיזם שיוצר הוויתור על "אותו" ו"אותה" — "לחלצה מן הדכדוך" במקום "לחלץ אותה מן הדכדוך". ייתכן שתמצאו עוד צורות לשון "מיושנות", שמטרתן כאן להדק את הסגנון.
אבל עיקר מלחמתי הייתה נגד ה"אֶת". גיליתי עד כמה אנחנו מכורים למילית הזאת המשמשת לציון מושא ישיר. אינני יודע אם "אֶת" קיימת בשפות אחרות. הסיבה שהיא חדרה אל העברית עוד כשנכתב "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" נובעת מכך שהמחבר רצה להבהיר שהמעשה האלוהי הוא כולל־כול ולכן ה"את". סיבה יותר פרוזאית, העובדה שבתחביר העברי אין סדר קבוע במשפט של נושא, נשוא, מושא, ואי השימוש ב"את" עשוי לבלבל בין נושא הפעולה, מחוללה ואף מושאה. בבדיקה שעשיתי בגרסה הראשונה של הספר, גילה לי המחשב החרוץ שהיא מופיעה שם 4000 פעם. תארו לעצמכם 15 עמודים מלאים ב"אֶת". לא ויתרתי עליה לחלוטין בְּמקום שבו היה הדבר חיוני להבנת הנקרא, אבל ביצירה הנוכחית נותרו רק כמה מאות בודדות של "אֶתִים".
זו דוגמה אחת, אבל יש אחרות. למשל, האם תמיד חיוני לומר "כדי"? חשבו על כך! עוד מילים שהשתדלתי לסלק — "והרי" ו"החליט ל". כנ"ל אפילו לגבי "עם זאת" ו"אבל" ו"אלא אם כן" ו"שֶבּו". אני פשוט מעדיף לשים דבר בצד דבר בלי יותר מדי מילות חיבור או עימות. למשל:
"כן? לא!" במקום: "כן? להפך — לא!"
במקום "יצאו מכלל שליטה", ניתן בהחלט להסתפק ב"יצאו משליטה".
אפשר לעיתים לוותר על "כי" ולהעמיד סיבה ומסובב זה לצד זה, מבלי להתעקש להוציא דבר מתוך דבר. כך גם לגבי "עובדה שֶ" במקרה של "חָלקה על העובדה שהיו דברים בגו", ולהסתפק ב"חָלקה על שהיו דברים בגו."
מוותר על הרבה הוא־היא־והא!
אפשר להכביר בדוגמאות עד אינסוף, אבל נסתפק בזה ונתייחס רק לעוד רובד: חשובה לי המוסיקליות של הטקסט. אף שאני מודע לכך שקריאתו של הספר תיעשה בעיניים, אני מאמין שהרמוניה צלילית מתנגנת גם בתוך השקט כאילו נקרא הספר בקול רם. הדבר מסייע לקריאה חֲלקה ואפילו מערסלת במידת מה. למשל, כיוון שהאות ש' מופיעה הרבה בגלל הפונקציונליות של שֶ, אני משתדל איפה שניתן, לבחור במילים שאינן כוללות אותה, כמו להעדיף "להותיר" על פני "להשאיר", למשל. אבל עיקר העניין הוא בהימנעות מ"צימרמנים" שיוצרים "מעידה" בקריאה, ולכן אם עליי לבחור בין שתי מילים נרדפות המביעות אותו רעיון, לעיתים קרובות אעדיף את זו שמספר ההברות שלה יוצרת את ההרמוניה הצלילית המתבקשת.
ואחרי שאמרתי את כל הדברים לעיל, אני מקווה שהם יישכחו על ידי הקוראות והקוראים למן הרגע שהסיפור יתחיל לומר את דברו.
הדמויות העיקריות בספר
הרשימה המופיעה להלן של ה"נפשות הפועלות" אינה דווקא נוהג שנטלתי מעולמם של מחזות או תסריטים, גם לא הדהוד למה שמופיע בתרגומים של רומנים רוסיים ששם לכל דמות מחרוזת של שמות וכינויים. הצורך בה נובע מן העובדה האופיינית לרבות מן הדמויות בספר, שעקב קיומן כאנוסים בארצות הנצרות, נאלצו להסתיר את יהדותן והשתמשו בזהויות שונות בהתאם לנסיבות, ולעיתים אף הלכו לאיבוד במבוך הזהויות. הרשימה כוללת רק דמויות עיקריות ולא דמויות אפיזודיות המאכלסות את הרומן.
השם המופיע ראשון הוא זה שבו מוצגת הדמות ברוב רובו של הספר.
גרַסְיה נשיא, לשעבר בעולם הנוצרי — בֵּיאַטְריס מֶנדֶס, ושמה העברי חנה נשיא
רֵיינה נשיא, בתה של גרסיה, לשעבר אנה מנדס ושמה העברי מלכה נשיא
יוסף נשיא, אחיינה של גרסיה ובן זוגה של ריינה, לשעבר ז'וּאָאוּ מיגוּאֵז או — ז'וּאן או יוּאן מיקאס
בְּריאַנדָה מנדס, אחותה של גרסיה
גרַסיה "הצעירה", המכונה גם "לָה צ'יקָה", הקטנה, אחייניתה של גרסיה, בת אחותה בריאנדה
שמואל נשיא, אחיינה של גרסיה, אחיו של יוסף, לשעבר בֶּרנַרדוֹ מיקאס
בריאַנדה הקטנה או בריאַנדינה, בתם של שמואל נשיא וגרסיה הצעירה
אֶוִיטה, בת לוויה לגרסיה
בְּיֶנְוֶנידוֹ סילוֶרוֹ, סוכן הבית בארמונה של גרסיה, ה"בֶּלוֶדֶר"
סולֵימן הראשון המכונה "המפואר", סולטן האימפריה העותומאנית
הוּרֶם סולטן, הסולטאנה המכונה גם "רוקסלאנה"
סֵלים, יורש העצר ואחר כך הסולטן סלים השני
נוּר בָּאנוּ, אשתו של סלים
אֶנוֶר־בֵּיי, שר בחצר הסולטן
משה המוֹן, רופאו האישי של הסולטן
דויד המוֹן, בנו של משה המון המצטרף כרופא לטבריה
גִּיוֹם פֶרנַנדֵז, עוזרה הראשי של גרסיה בעסקיה
סַלומון דֶה אַרדֵיירוֹ, עוזרה העסקי של גרסיה
יוסף בן אַדְרֵט, עוזרה האישי של גרסיה ואחר כך מקים טבריה
דוּאַרטֶה גוֹמֶז, סוכנה של גרסיה בוונציה
הרב יוסף אבן לֵב, רב בית הכנסת "לה סניורה"
סַמוּאל אוּסקוּאֶה, מנהל בית הדפוס של גרסיה
סימון בן בָּסָט, מזכירהּ של דונה גרסיה
אֶרדֶם טוּרגוּט, אדריכל בית הכנסת "לה סניורה"
הליצֶ'נטָאטוֹ, הוא טריסטַן דָה קוֹסטָה, עוזרה ואיש סודה של בריאנדה
פרַנסיסקוֹ קוֹרוֹנֶל, עוזרו של יוסף נשיא
הרב יהושע שׂוֹנצינוֹ, רב הקהילה האיטלקית בקושטא
פאולוס הרביעי, לשעבר ג'יאַן פְּייטרוֹ קרָאפָה, אפיפיור בתקופת פרשת אנקונה
מַכּסימיליאן השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ידיד נעוריו של יוסף נשיא
שִמעו אגדה...
בכל שנה ושנה ללא החמצה, בתאריך פטירתה שבועיים לפני ראש השנה, בלילה שבין י"ד לט"ו באלול, שהוא ליל לבנה במילואה מאז בריאת העולם, פוקדת הסניורה את טבריה, עיר אהבתה.
אם נשב בעלטה ונעצור נשימתנו, ייתכן שנשמע רשרוש שמלותיה ואולי נזכה לחזות בצלליתה כשהיא חולפת בין הסמטאות בטרם תיעלם עד לשובה בשנה הבאה.
אסע גם אני השנה לטבריה, בלי נדר, ובלילה שבין י"ד לט"ו, אצא ואבקש לאור הירח את דונה גרסיה של חלומותיי.
תבואו אתי?
פרולוג
לילה בטרם הפלגה
הכול מוכן!
ממתינה לי, שקטה וסבלנית. חיה גדולה וּשְׂבֵעה, נושמת רוחות ים במפרשיה.
באורך רוח של קשישה שעשתה יָמים רבים ביַמים, לוחשת במנוד־ירכתיים אל הגלים המתחצפים על דפנותיה: אני שביליתי מִשבּרֵי אוקיינוסים, מצפים אתם שאתרגש מדגדוגיכם, גַלילֵי הבוספורוס השובבים?
גיל האנייה כגילי, לקראת שישים, ושְמה — "לה סניורה", כמוהו כַּתואר שהעניקו לי אוהביי בני עמי.
מחלוני לא אוכל לראותה, אך חשה נוכחותה, המולת ההפלגה הקרובה, כמו הרִגְשה אשר בלבי. כך טבריה, מתפנקת בחיק הכינרת וקוראת, "מתי כבר תצאי אלינו, סניורה?"
"מחר, עם שחר, בשעה טובה!" בלחישה, לא מפרשת, שלא לעורר השֵד, וליתר ביטחון — "אם ירצה השם!" או כפי שהורגלנו בתורכיה, "אינשאללה."
שש עשרה שנים מאז חציתי הים מאיטליה הנוצרית אל ממלכת האסלאם ומחר אשוב לשיֵּט.
אל חיק החלום, חלום ממלכת הגליל ובירתה טבריה.
הכול מוכן!
*
ליל בדידות ושקט. משוטטת יחפה, כותונת לעורי. מַשק צעדיי מהדהד כמו הלמוּת לבי, וזו מזכירה לי חמישים ותשע שנותיי ומתחננת שאחדל, שאטיל עוגן בכורסה.
בעצימת עיניים נשאבת רוחי אחורה אל מחוזות של זמן ומקום בהם התנהלו חיי.
יְמַלאו זיכרונותיי הרוטטים רִיק השעות נטולות השינה עד הבוקר.
לא אעלה אותם על כתב. יהיו רסיסים של אור, כוכבים על מסך הרקיע. ומי יודע, אולי בעוד עשרות או מאות שנים, זמן רב לאחר שאיעלם, ייאספו שביבי קיומי אל חיקו של אוהב שיִטווה מסכת חיי באותיות של אור.
*
הסהר בגבורתו פוזל אל בבואתו המתערסלת, ואנוכי מול החלון, משׁתכרת מתנודות הגלים ואיני יודעת נפשי.
כל ימיי חייתי לחופי ימים ונהרות. מעליי לבנה ולרגליי כפילתה במים.
עשרים ושמונה שנים השתקפה לנגד עיניי בטֶז'ו בליסבואה, עד שזרמה אתי אל האוקיינוס, מתרחקת מפורטוגל — אל אַנוֶרסָה בארץ הפלֶמים. שם הסתתרה בין ערפילי הסחלדֶה וסָפרה עמי עוד שמונה. פיזזה שלוש שנים בתעלות ונציה ועוד ארבע על הפּוֹ בפֵרארָה המנומנמת. ובגיל ארבעים ושלוש חצינו יחד הים... אל הסהר העותומאני.
פנים קבועות ברקיע מול מסכה בְּמים מתחלפים — זו כפילות קיומי בעולם הנוצרי: בין יהדות נצחית לקתוליוּת שהיא כקצף על פני המים.
ופתאום, בטלה הכפילות וניצחה דת הייחוד. מאז, מלווה אותי הלבנה מתונות אל זִקנתי. ממפרץ קרן הזהב, מלטפת בקרני כסף קווצה של שׂיבה על שפעת שיערי שהיה פעם שחור כלילה.
כלום ירחף אותו ירח מעל ללב הכחול לחופי טבריה הנכספת, אליה יפליג עתידי? אינשאללה!
ומה הדמעות העולות ללא פשר?
מקום טוב לנסוך בו פרידה אל שאר שוכני הבית הנמים שנתם, גבִּי אליהם ופניי אל הים ואל המסתורין של מחר...
