סדקים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סדקים
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2013
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 217 עמ' מודפסים

תקציר

סדקים הוא ספר ביקורתי אשר נוגע בתחום הנפיץ שבין הפוליטי, התרבותי והאקדמי. הספר מקיים שתי רמות דיון שונות ומשולבות: הוא מבקר את כלי הניתוח האקדמיים, והוא חושף את הנחות היסוד הטמונות ביחס המחקר לבית מדרשו של הרב קוק בעודו עוקב אחר גלגוליו של רעיון "אחדות ההפכים" בבית המדרש של הציונות הדתית. אבינועם רוזנק נוגע בכמה מאורעות היסטוריים מרכזיים שישראל חוותה – החל ממלחמת ששת הימים, עבור במפעל ההתנחלויות, הפינויים, הנסיגות, העקירה מגוש קטיף, ועד למשפט קצב.
 
רוזנק מצביע על תורת "אחדות ההפכים" של הרב קוק כמפתח שנעדר עד כה מהשיח המחקרי; הוא מבהיר את הפוטנציאל ואת ההשלכות של המפתח הזה לשיח האקדמי והתרבותי. הספר מצביע על ההשלכות של "אחדות ההפכים" על נושאים כגון מודרנה ודת, חילון, פוליטיקה וחינוך. משנת "אחדות ההפכים", כפי שהיא מוצגת בספר, מציגה חזון פלורליסטי-רדיקלי; מצד אחד היא מבצרת את גבולות הפרטיקולריזם, ומצד אחר היא דורשת ענווה ביחס לעמדת "האחר". משנה זו מאפשרת חשיבה חדשה ביחס לטיבו של הפוסטמודרני והיכולת להעצים את החשיבה הפוסטמודרנית דווקא מתוך ההקשרים הדתיים.
 
העיון המחודש בכתבי תלמידיו של הרב קוק מראה עד כמה מושרש היגיון "אחדות ההפכים" בכתבי תלמידיו, לצד הסדקים והפער שנפערים והולכים בין צורת המחשבה של "אחדות ההפכים" הנמצאת בכתבי הרב קוק ובין זו הנמצאת אצל תלמידיו.
 
 
ד"ר אבינועם רוזנק הוא ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, והעורך האקדמי של סדרת "פילוסופיה של ההלכה" בהוצאת מכון ון ליר בירושלים ומאגנס.

פרק ראשון

פתיחה
מבוא קיומי
 
 
הספר הזה נכתב בשל הרגשת אי־נחת שאני נושא עמי יותר מעשור. האי־נחת נובעת מתובנות חדשות שרכשתי במחקריי על אודות המשנה של הרב קוק ושל תלמידיו,1 ובשל התחקותי אחר "שיח השלום"2 של כמה קבוצות בקהילה היהודית. לתובנות החדשות האלה יש השלכה על הבנתי את המרחב התרבותי שבאתי ממנו ושאותו חקרתי. התובנות החדשות האלה מאפשרות לי לבקר ולבחון מחדש מסגרות (מחקריות ותרבותיות), שנראו לי עד כה נכונות וראויות.
 
בחיי נחשפתי לשיח הביקורתי המערבי, ההומניסטי, בעל הסממנים האוניברסליים והליברליים, שיש לו חלק בעולם הדתי והחילוני כאחד. העולמות האלה היו במובנים רבים כור מחצבתי הרוחני, ועל ברכיהם חונכתי חינוך דתי, שאני גאה במורכבותם ועדינותם ובשל כל אלה התאפשר לי להיחשף גם ל"צד השני". הצד השני היה שיח דתי בעל סממנים פרטיקולריים, חסידיים וקבליים, שהיה לי במובנים מסוימים "אחר" ו"זר"; נחשפתי אליו במשך חיי ברמה כזאת או אחרת, אבל הוא תמיד נתפס בעיניי כצר ובעייתי. ככל שהשנים נוקפות, ועיסוקי המחקרי הביאני להתוודע לחומרים חדשים ולמפגשים מפתיעים, התגלעו סדקים בתפיסת עולמי הקודמת; ה"זר" נעשה מוכר ואהוב, וביתי - שגם הוא אהוב ומוכר - נעשה גם בעייתי וצר. אני מוצא את עצמי כרוך ושייך לשני המעגלים הללו אינטלקטואלית וקיומית, אם כי במינונים שונים. שתי תפיסות העולם הללו נושאות בחובן הבטחה ותובנות עומק. שתיהן גם מאכזבות בשל חלק מההנהגה המרכזית העומדת בראשם, שהביאה את קהילת הנאמנים של כל אחת מהקהילות האלה למרחבים צדדיים - של חוסר אמפתיה לאחר, ניכור וחרדה מ"הזר" - שקשה לקבלם.
 
כשאני חושב על העולם הרוחני־התרבותי שגדלתי בו והזדהיתי עמו ועל ההסתייגות המתפתחת אצלי ממנו, אני נזכר תדיר במכתב הידוע של פרנץ רוזנצוויג לתלמידיו, מכתב הנקרא "על האלוהי והאנושי". במכתב מתואר אירוע בחייו של רוזנצוויג עת תלמידיו מבטאים באוזניו רעיונות (העוסקים בביקורת המקרא) שהוא מזהה אותם כזהים לרעיונותיו - אבל ברגע שהוא שומעם מאחרים הוא מרגיש שהרעיונות האלה "מפוקפקים".3 כך גם אני מרגיש כשאני שומע רעיונות המושמעים תדיר בשיח הנמצא סביבי בקהילה האקדמית שבה אני חי. אני מזהה בהם רעיונות שאף אני משמיע, אבל הדברים נשמעים לי מפוקפקים יותר ויותר. לעומת זאת, תובנות הנמצאות "בצד השני", אצל כאלה שאחדים מקהילתי האקדמית יראו בהם "הזויים", נראים בעיניי - לא אחת - כבעלות רגישות ועומק שיש בהן עניין לא רק כמרחבי ידע שמרתק לחקור אותם, אלא כתובנות חיים שיש בכוחן גם להעשיר מבחינה קיומית. התובנות האלה ילובנו בפרקי הספר הזה. אבהיר את טיבן ואצביע על ההשלכות המחקריות הנובעות מחוסר הבנתן.
 
ואולם, אל לו לקורא לטעות. דבריי אינם מבטאים הכרעת "המרה" או מעבר מצד אחד לצד אחר. אכן, אני מזהה יותר ויותר את הלקונות בעולם שבאתי ממנו ואת העומקים הנמצאים ב"אחר" שהיה לידיד. אבל בד בבד, אני גם מעריך ביתר שאת את המצוי שהוענק לי בכור מחצבתי, ואני עומד על הצרוּת שעלולה להתפתח ומתפתחת בהתבטאויות ובהתרחשויות תרבותיות אצל "הצד השני", שהדעת - למרות פתיחותה והכלתה - אינה יכולה לעכלן ולסובלן.
 
מבוא מחקרי
 
אפשר גם לפתוח את הספר הזה בדרך אחרת: מטרת המחקר הזה היא להתחקות אחר כשל מחקרי שהתגלע לעיניי בשנים האחרונות. נורת אזהרה נדלקה אצלי לנוכח הפער שזיהיתי בין המציאות המורכבת ובין השיח האנליטי, המחקרי והפוליטי ביחס לחוגי הרב קוק. זיהיתי את הפער הזה ביתר שאת בזמן "הפינוי", יגידו אחדים, או "עקירה", יטענו אחרים, של יישובי גוש קטיף בקיץ 2005. המהלך הפוליטי הזה, כזכור, היה שנוי במחלוקת עמוקה, והוא עורר רגשות עזים אצל כל מי שהיה שותף בו, הן מצד המפונים / עקורים והן מצד המפנים / עוקרים. הפצעים (התרבותיים, החברתיים, הכלכליים, החינוכיים והקיומיים) מהמהלך הזה טרם הגלידו. כל מי שעקב אחר האירועים שהתחוללו זוכר את המתח שהיה תלוי באוויר. האי־ודאות אפפה את כולם. הסכנה לאלימות חשופה וחסרת שליטה הייתה ממשית. מטענים עזים של אידיאולוגיה, העמוסה באנרגיות של בני אדם כאובים ומיואשים, היו מצע נוח לשפיכות דמים שהייתה עלולה להתרחש. על נקלה היו הדברים עלולים להסתיים עם עשרות אם לא מאות רבות של נפגעים בנפש. תרחישי צה"ל דיברו על מרחץ דמים, וחדרי הכוננות והטיפול הנמרץ הוכנו לפיגוע המוני. תרחישים והערכות אלה התבססו וגובו בדעות של מומחים מעולם האקדמיה וכתבי עיתונות. אלה שקללו את האידיאולוגיה של המתיישבים, שהוגדרה רדיקלית ומשיחית; ובהתחשב בבעיות הקיומיות והנפשיות שהמתיישבים נדחקו אליהן בגין עמדתם הפוליטית ומצבם הכלכלי והחברתי, נוצר מצע סביר ביותר לאירוע אלים במיוחד.
 
אבל אלימות זו לא התרחשה. המרקם החברתי והאנושי של החברה הישראלית נסדק, אך לא נשבר. הפער אפוא בין הצפוי למצוי היה ניכר, והיה מבחינתי סימן לעיוורון מסוים שיש אצל האנליסטים ביחס לתופעה שהתרחשה וביחס להבנת מרכיביה הפנימיים.
 
בסוף החיבור הזה אבקש להציע פרשנות חלופית להעדרה של האלימות המצופה, ולנסות לתאר פן מסוים של "התנגשות ציוויליזציות" שנוצר בין המתיישבים ובין אלה שהחליטו לפנותם.
 
 
האי־נחת שמלווה אותי מתבטאת גם בפער בין קריאת כתבי המקור של הרב קוק ותלמידיו ובין קריאת כתבי המחקר שמנתחים את הכתבים האלה (בהקשר הזה, יש להבחין בין הרב קוק ובין בנו ותלמידיו, כפי שנראה). הפער הזה לפעמים בוטה, אך לרוב עדין וחמקמק. ניתוחי המחקר לכאורה נכוחים; הכותבים מלומדים ומתמצאים בחומר על כל נבכיו ותגיו. יתר על כן, אני יכול להזדהות לחלוטין עם התובנות הנמצאות בכתיבה מחקרית זו. אבל ככל שאני מעמיק בקריאת הכתבים האלה אני מרגיש שיש פער מובנה בין המסר התרבותי הנובע מכתבי הרב קוק ומבצבץ אף בכתבי תלמידיו - והפער הזה מתחזק כשאני פוגש בדרך בלתי אמצעית את הכותבים השונים מתלמידי הרב קוק - ובין הניתוח הנמצא בכתבי המחקר על ההשלכות התרבותיות הגלומות במחקרים האלה.
 
 
בחיבור הזה אבקש לפרוש לפני הקוראים את המתח בין ההיגיון שאני מזהה בכתבי הרב קוק ותלמידיו ובין ההגיון התרבותי של חוקריו, ואנסה להבהיר את דברי לאור ארבעה מהלכים שאציע כאן, הקשורים זה בזה: [1] בפרקים א'-ב' אבחן באופן ביקורתי את המחקר על אודות כתבי הרב קוק ואצביע על תובנת יסוד שנמצאת בבסיס החשיבה המחקרית. [2] בהמשך דבריי (בפרק ג') אצביע על תובנה חלופית, שתואמת יותר את לבת המחשבה של הרב קוק ותלמידיו, ואותה אציע כחלופה הטובה מקודמתה. [3] אקרא מחדש כתבים נבחרים של תלמידי הרב קוק לאור התובנה החדשה שהוצעה, ואצביע על הזיקה האמיצה - ­ולדעתי הטרגית - של התלמידים למשנת הרב קוק (פרק ד'). [4] בפרק ה' אצביע על כתיבה רדיקלית במיוחד, המתפתחת אצל כמה מתלמידי הרב קוק, ועל זיקתם הדיאלקטית לתובנה המוצעת כאן. בד בבד, אנסה להבהיר בדרך חדשה את ההקשרים הפוליטיים והתרבותיים הכרוכים בהגות זו (בפרק ו').
 
התיאור הזה נשמע מופשט, אבל הדיונים שאבקש לנתח ולהבהיר "אינם בשמים" כלל וכלל. המפה התיאורטית שאפרוס תבקש לבחון את תובנותיהם של תלמידי הרב קוק - בזיקה לרבם - ביחס לארץ ישראל, למוסר ולכוח, את דרך הבנתם את המאבק התרבותי והפוליטי סביב ההתיישבות והפינוי / עקירה, את המניע להביע עמדות בזכותו של נשיא מדינה שנדון למאסר בפועל על אונס, ואת טיבה של שפה רדיקלית המתפתחת בשולי אידיאולוגיה זו, הרואה בחילוני ובשמאלני "ערב רב" המוקע מתוך המחנה.
 
כדי להבהיר את ההבדל בין גישתי המוצעת כאן ובין חלק הארי של קודמיי יידרש ממני להציג ולבחון את עיקרי הכתיבה המחקרית שמונחת לפנינו עד כה, שלדעתי היא בעצם פולמוס סמוי ולעתים אף גלוי - של החוקרים - נגד מושאי מחקרם. כדי להבהיר את טיבו של המחקר המצוי אבקש לחשוף את התובנה התרבותית המסתתרת מאחוריו. החלופה שאציע, שנראית לי מתאימה יותר למושא המחקר, מבוססת על "תורת אחדות ההפכים".4 אצביע על כוחה של תורה זו להבהרת כתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865), בנו הרב צבי יהודה קוק (1982-1891), תלמידיו והמערכות הפוליטיות והחברתיות שצמחו מהם. בדבריי אבהיר גם מה תרומתה של "אחדות ההפכים" להבנה מחודשת של יחסי דת ומודרנה. סוגיה זו נדונה רבות על ידי המחקר, אבל לאור הנחת היסוד שאביא עמי לחיבורי זה אבקש להצביע על אופציות חדשות שיכולות לצמוח בשיח "אחדות ההפכים".
 
 
הערה אחרונה לפני כניסתנו לעיון הטקסטואלי: כל המכיר את המציאות שהוא חוקר (לא רק מבחינה תיאורטית, אלא גם מבחינה קיומית) מבחין בהבדל שבין כתבים הגותיים והלכתיים היוצרים מיצג מחשבתי חד וברור ובין ההיכרות האישית, האינטימית והחווייתית עם בני האדם הנמצאים מאחורי המילים, ושכתיבה הגותית זו אמורה לייצגם או לתארם.5 זה נכון ביחס לעולמם של תלמידי הרב קוק; זה נכון גם ביחס לעולמם של החוקרים הכותבים על אודותיהם. דומני שהמבקש לקבל תמונת עולם שלמה אינו יכול להסתפק בעיון בכתבים, והוא יידרש גם להתחקות אחר ההתרחשות האנושית, הבלתי אמצעית, המגלמת את הרעיונות בפועל, ושגווניה משנים את הבנת הפירושים של הרעיונות לטוב ולמוטב.
 
"מחקר השטח" הזה יאפשר לנו להבין טוב יותר את תלמידי הרב קוק, ולעיין בדרך ביקורתית בטיבו של המחקר על אודותיהם. חיבורי אינו כולל "מחקר שטח" במובנו האקדמי. אין כאן ציטוטים שהוקלטו. "מחקר השטח" הזה הוא מעבר לגבולותיי הדיסציפלינריים. אתרכז לכאורה רק במחקר הטקסטים. ואולם, שנים של היכרות אינטימית עם כמה מהדוברים המרכזיים ועם קהילותהם מניבה תובנות נוספות בקריאת הטקסטים הנדונים כאן. אני ניגש אפוא לעיין בטקסטים האלה מתוך שקלול התובנות המגיעות מהיכרות בלתי אמצעית עם החיים שמעבר לטקסטים. ממפגשים בלתי אמצעיים רבים למדתי רבות, והניואנסים מאפשרים זיהוי כיוון פרשני שהוחמץ - לדעתי - עד כה במחקר.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2013
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 217 עמ' מודפסים
סדקים אבינועם רוזנק
פתיחה
מבוא קיומי
 
 
הספר הזה נכתב בשל הרגשת אי־נחת שאני נושא עמי יותר מעשור. האי־נחת נובעת מתובנות חדשות שרכשתי במחקריי על אודות המשנה של הרב קוק ושל תלמידיו,1 ובשל התחקותי אחר "שיח השלום"2 של כמה קבוצות בקהילה היהודית. לתובנות החדשות האלה יש השלכה על הבנתי את המרחב התרבותי שבאתי ממנו ושאותו חקרתי. התובנות החדשות האלה מאפשרות לי לבקר ולבחון מחדש מסגרות (מחקריות ותרבותיות), שנראו לי עד כה נכונות וראויות.
 
בחיי נחשפתי לשיח הביקורתי המערבי, ההומניסטי, בעל הסממנים האוניברסליים והליברליים, שיש לו חלק בעולם הדתי והחילוני כאחד. העולמות האלה היו במובנים רבים כור מחצבתי הרוחני, ועל ברכיהם חונכתי חינוך דתי, שאני גאה במורכבותם ועדינותם ובשל כל אלה התאפשר לי להיחשף גם ל"צד השני". הצד השני היה שיח דתי בעל סממנים פרטיקולריים, חסידיים וקבליים, שהיה לי במובנים מסוימים "אחר" ו"זר"; נחשפתי אליו במשך חיי ברמה כזאת או אחרת, אבל הוא תמיד נתפס בעיניי כצר ובעייתי. ככל שהשנים נוקפות, ועיסוקי המחקרי הביאני להתוודע לחומרים חדשים ולמפגשים מפתיעים, התגלעו סדקים בתפיסת עולמי הקודמת; ה"זר" נעשה מוכר ואהוב, וביתי - שגם הוא אהוב ומוכר - נעשה גם בעייתי וצר. אני מוצא את עצמי כרוך ושייך לשני המעגלים הללו אינטלקטואלית וקיומית, אם כי במינונים שונים. שתי תפיסות העולם הללו נושאות בחובן הבטחה ותובנות עומק. שתיהן גם מאכזבות בשל חלק מההנהגה המרכזית העומדת בראשם, שהביאה את קהילת הנאמנים של כל אחת מהקהילות האלה למרחבים צדדיים - של חוסר אמפתיה לאחר, ניכור וחרדה מ"הזר" - שקשה לקבלם.
 
כשאני חושב על העולם הרוחני־התרבותי שגדלתי בו והזדהיתי עמו ועל ההסתייגות המתפתחת אצלי ממנו, אני נזכר תדיר במכתב הידוע של פרנץ רוזנצוויג לתלמידיו, מכתב הנקרא "על האלוהי והאנושי". במכתב מתואר אירוע בחייו של רוזנצוויג עת תלמידיו מבטאים באוזניו רעיונות (העוסקים בביקורת המקרא) שהוא מזהה אותם כזהים לרעיונותיו - אבל ברגע שהוא שומעם מאחרים הוא מרגיש שהרעיונות האלה "מפוקפקים".3 כך גם אני מרגיש כשאני שומע רעיונות המושמעים תדיר בשיח הנמצא סביבי בקהילה האקדמית שבה אני חי. אני מזהה בהם רעיונות שאף אני משמיע, אבל הדברים נשמעים לי מפוקפקים יותר ויותר. לעומת זאת, תובנות הנמצאות "בצד השני", אצל כאלה שאחדים מקהילתי האקדמית יראו בהם "הזויים", נראים בעיניי - לא אחת - כבעלות רגישות ועומק שיש בהן עניין לא רק כמרחבי ידע שמרתק לחקור אותם, אלא כתובנות חיים שיש בכוחן גם להעשיר מבחינה קיומית. התובנות האלה ילובנו בפרקי הספר הזה. אבהיר את טיבן ואצביע על ההשלכות המחקריות הנובעות מחוסר הבנתן.
 
ואולם, אל לו לקורא לטעות. דבריי אינם מבטאים הכרעת "המרה" או מעבר מצד אחד לצד אחר. אכן, אני מזהה יותר ויותר את הלקונות בעולם שבאתי ממנו ואת העומקים הנמצאים ב"אחר" שהיה לידיד. אבל בד בבד, אני גם מעריך ביתר שאת את המצוי שהוענק לי בכור מחצבתי, ואני עומד על הצרוּת שעלולה להתפתח ומתפתחת בהתבטאויות ובהתרחשויות תרבותיות אצל "הצד השני", שהדעת - למרות פתיחותה והכלתה - אינה יכולה לעכלן ולסובלן.
 
מבוא מחקרי
 
אפשר גם לפתוח את הספר הזה בדרך אחרת: מטרת המחקר הזה היא להתחקות אחר כשל מחקרי שהתגלע לעיניי בשנים האחרונות. נורת אזהרה נדלקה אצלי לנוכח הפער שזיהיתי בין המציאות המורכבת ובין השיח האנליטי, המחקרי והפוליטי ביחס לחוגי הרב קוק. זיהיתי את הפער הזה ביתר שאת בזמן "הפינוי", יגידו אחדים, או "עקירה", יטענו אחרים, של יישובי גוש קטיף בקיץ 2005. המהלך הפוליטי הזה, כזכור, היה שנוי במחלוקת עמוקה, והוא עורר רגשות עזים אצל כל מי שהיה שותף בו, הן מצד המפונים / עקורים והן מצד המפנים / עוקרים. הפצעים (התרבותיים, החברתיים, הכלכליים, החינוכיים והקיומיים) מהמהלך הזה טרם הגלידו. כל מי שעקב אחר האירועים שהתחוללו זוכר את המתח שהיה תלוי באוויר. האי־ודאות אפפה את כולם. הסכנה לאלימות חשופה וחסרת שליטה הייתה ממשית. מטענים עזים של אידיאולוגיה, העמוסה באנרגיות של בני אדם כאובים ומיואשים, היו מצע נוח לשפיכות דמים שהייתה עלולה להתרחש. על נקלה היו הדברים עלולים להסתיים עם עשרות אם לא מאות רבות של נפגעים בנפש. תרחישי צה"ל דיברו על מרחץ דמים, וחדרי הכוננות והטיפול הנמרץ הוכנו לפיגוע המוני. תרחישים והערכות אלה התבססו וגובו בדעות של מומחים מעולם האקדמיה וכתבי עיתונות. אלה שקללו את האידיאולוגיה של המתיישבים, שהוגדרה רדיקלית ומשיחית; ובהתחשב בבעיות הקיומיות והנפשיות שהמתיישבים נדחקו אליהן בגין עמדתם הפוליטית ומצבם הכלכלי והחברתי, נוצר מצע סביר ביותר לאירוע אלים במיוחד.
 
אבל אלימות זו לא התרחשה. המרקם החברתי והאנושי של החברה הישראלית נסדק, אך לא נשבר. הפער אפוא בין הצפוי למצוי היה ניכר, והיה מבחינתי סימן לעיוורון מסוים שיש אצל האנליסטים ביחס לתופעה שהתרחשה וביחס להבנת מרכיביה הפנימיים.
 
בסוף החיבור הזה אבקש להציע פרשנות חלופית להעדרה של האלימות המצופה, ולנסות לתאר פן מסוים של "התנגשות ציוויליזציות" שנוצר בין המתיישבים ובין אלה שהחליטו לפנותם.
 
 
האי־נחת שמלווה אותי מתבטאת גם בפער בין קריאת כתבי המקור של הרב קוק ותלמידיו ובין קריאת כתבי המחקר שמנתחים את הכתבים האלה (בהקשר הזה, יש להבחין בין הרב קוק ובין בנו ותלמידיו, כפי שנראה). הפער הזה לפעמים בוטה, אך לרוב עדין וחמקמק. ניתוחי המחקר לכאורה נכוחים; הכותבים מלומדים ומתמצאים בחומר על כל נבכיו ותגיו. יתר על כן, אני יכול להזדהות לחלוטין עם התובנות הנמצאות בכתיבה מחקרית זו. אבל ככל שאני מעמיק בקריאת הכתבים האלה אני מרגיש שיש פער מובנה בין המסר התרבותי הנובע מכתבי הרב קוק ומבצבץ אף בכתבי תלמידיו - והפער הזה מתחזק כשאני פוגש בדרך בלתי אמצעית את הכותבים השונים מתלמידי הרב קוק - ובין הניתוח הנמצא בכתבי המחקר על ההשלכות התרבותיות הגלומות במחקרים האלה.
 
 
בחיבור הזה אבקש לפרוש לפני הקוראים את המתח בין ההיגיון שאני מזהה בכתבי הרב קוק ותלמידיו ובין ההגיון התרבותי של חוקריו, ואנסה להבהיר את דברי לאור ארבעה מהלכים שאציע כאן, הקשורים זה בזה: [1] בפרקים א'-ב' אבחן באופן ביקורתי את המחקר על אודות כתבי הרב קוק ואצביע על תובנת יסוד שנמצאת בבסיס החשיבה המחקרית. [2] בהמשך דבריי (בפרק ג') אצביע על תובנה חלופית, שתואמת יותר את לבת המחשבה של הרב קוק ותלמידיו, ואותה אציע כחלופה הטובה מקודמתה. [3] אקרא מחדש כתבים נבחרים של תלמידי הרב קוק לאור התובנה החדשה שהוצעה, ואצביע על הזיקה האמיצה - ­ולדעתי הטרגית - של התלמידים למשנת הרב קוק (פרק ד'). [4] בפרק ה' אצביע על כתיבה רדיקלית במיוחד, המתפתחת אצל כמה מתלמידי הרב קוק, ועל זיקתם הדיאלקטית לתובנה המוצעת כאן. בד בבד, אנסה להבהיר בדרך חדשה את ההקשרים הפוליטיים והתרבותיים הכרוכים בהגות זו (בפרק ו').
 
התיאור הזה נשמע מופשט, אבל הדיונים שאבקש לנתח ולהבהיר "אינם בשמים" כלל וכלל. המפה התיאורטית שאפרוס תבקש לבחון את תובנותיהם של תלמידי הרב קוק - בזיקה לרבם - ביחס לארץ ישראל, למוסר ולכוח, את דרך הבנתם את המאבק התרבותי והפוליטי סביב ההתיישבות והפינוי / עקירה, את המניע להביע עמדות בזכותו של נשיא מדינה שנדון למאסר בפועל על אונס, ואת טיבה של שפה רדיקלית המתפתחת בשולי אידיאולוגיה זו, הרואה בחילוני ובשמאלני "ערב רב" המוקע מתוך המחנה.
 
כדי להבהיר את ההבדל בין גישתי המוצעת כאן ובין חלק הארי של קודמיי יידרש ממני להציג ולבחון את עיקרי הכתיבה המחקרית שמונחת לפנינו עד כה, שלדעתי היא בעצם פולמוס סמוי ולעתים אף גלוי - של החוקרים - נגד מושאי מחקרם. כדי להבהיר את טיבו של המחקר המצוי אבקש לחשוף את התובנה התרבותית המסתתרת מאחוריו. החלופה שאציע, שנראית לי מתאימה יותר למושא המחקר, מבוססת על "תורת אחדות ההפכים".4 אצביע על כוחה של תורה זו להבהרת כתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865), בנו הרב צבי יהודה קוק (1982-1891), תלמידיו והמערכות הפוליטיות והחברתיות שצמחו מהם. בדבריי אבהיר גם מה תרומתה של "אחדות ההפכים" להבנה מחודשת של יחסי דת ומודרנה. סוגיה זו נדונה רבות על ידי המחקר, אבל לאור הנחת היסוד שאביא עמי לחיבורי זה אבקש להצביע על אופציות חדשות שיכולות לצמוח בשיח "אחדות ההפכים".
 
 
הערה אחרונה לפני כניסתנו לעיון הטקסטואלי: כל המכיר את המציאות שהוא חוקר (לא רק מבחינה תיאורטית, אלא גם מבחינה קיומית) מבחין בהבדל שבין כתבים הגותיים והלכתיים היוצרים מיצג מחשבתי חד וברור ובין ההיכרות האישית, האינטימית והחווייתית עם בני האדם הנמצאים מאחורי המילים, ושכתיבה הגותית זו אמורה לייצגם או לתארם.5 זה נכון ביחס לעולמם של תלמידי הרב קוק; זה נכון גם ביחס לעולמם של החוקרים הכותבים על אודותיהם. דומני שהמבקש לקבל תמונת עולם שלמה אינו יכול להסתפק בעיון בכתבים, והוא יידרש גם להתחקות אחר ההתרחשות האנושית, הבלתי אמצעית, המגלמת את הרעיונות בפועל, ושגווניה משנים את הבנת הפירושים של הרעיונות לטוב ולמוטב.
 
"מחקר השטח" הזה יאפשר לנו להבין טוב יותר את תלמידי הרב קוק, ולעיין בדרך ביקורתית בטיבו של המחקר על אודותיהם. חיבורי אינו כולל "מחקר שטח" במובנו האקדמי. אין כאן ציטוטים שהוקלטו. "מחקר השטח" הזה הוא מעבר לגבולותיי הדיסציפלינריים. אתרכז לכאורה רק במחקר הטקסטים. ואולם, שנים של היכרות אינטימית עם כמה מהדוברים המרכזיים ועם קהילותהם מניבה תובנות נוספות בקריאת הטקסטים הנדונים כאן. אני ניגש אפוא לעיין בטקסטים האלה מתוך שקלול התובנות המגיעות מהיכרות בלתי אמצעית עם החיים שמעבר לטקסטים. ממפגשים בלתי אמצעיים רבים למדתי רבות, והניואנסים מאפשרים זיהוי כיוון פרשני שהוחמץ - לדעתי - עד כה במחקר.