שלילה וחירות במשנתו של לונגצ'נפה

הקדמה

 

 

בסוף שנות ה-90 בא לבקר בישראל חבר מאוסטרליה, חוקר ומרצה לפילוסופיה בודהיסטית, ובעבר גם נזיר בודהיסטי. הרקע הבודהיסטי הפילוסופי והמעשי שלו התבסס בעיקר על דרך האמצע (מַדְהְיָמָקָה) ועל השיטה האנליטית שלה. שיטה זו חותרת להצביע על טבעה הריק של המציאות באמצעות שלילה ופירוק של תהליכי ההמשגה המותנים והכפייתיים של התודעה, שאינם מאפשרים תפיסה בהירה וישירה של המציאות.

 

במסגרת ביקורו התארח אותו חבר בביתי, וכך זכיתי לנהל עמו שיחות שהעשירו את הידע שלי בבודהיזם. שיחה אחת זכורה לי במיוחד, שכן בה נותרתי משתאה לנוכח בעיה שהציב בפניי, אשר לה לא יכולתי להשיב תשובה מתקבלת על הדעת. באותה שיחה הוא טען שוב ושוב שתרגול יוגה ומדיטציה הוא חסר תועלת, במובן הזה שאין דבר או פעולה היכולים לאפשר למתרגל להיווכח בטבען האמיתי של תודעתו ושל המציאות. אותה היווכחות, שהיא למעשה שחרור מקיום מותנה, כך טען, אינה יכולה להיות תוצאה של סיבה כלשהי.

 

כמתרגל יוגה ומדיטציית דְּזוֹגְצֶ'ן ראיתי בהן מרכיב מהותי בזהות שלי, המעניק משמעות לחיי. לכן לנוכח טענה זו, שגובתה בנימוקים תקפים והגיוניים, הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי. בעקבות זאת מצאתי את עצמי בשיח מתגונן שבו העליתי טיעונים נגדיים שחלקם היו הגיוניים אף הם. למשל, אם העיסוק ביוגה ובמדיטציה הוא חסר תועלת בכל הנוגע לשחרור, מדוע אתה עוסק במדיטציה בודהיסטית ומלמד אותה, כשבראש מעייניך עומד השחרור?

 

ובכל זאת נשארתי חסר מנוחה, מכיוון שלא הצלחתי להתגבר על הקושי בטענתו או לסתור אותה. תחילה ניסיתי לומר לעצמי שהיעדר הקשר בין אימון רוחני לשחרור הוא רק מסקנה של תרגיל אינטלקטואלי, המנותק מהיוגה ומהמדיטציה הבודהיסטית, ושבחיים אימון רוחני ושחרור קשורים בהחלט. בהמשך התנדנדתי בין שתי הגישות המנוגדות, שאין - או שיש - בכוחם של תרגולים רוחניים להביא לידיעה המשחררת. אולם השאלה המסתורית הנוגעת לקשר בין הדברים, והמתח הנלווה לה, הוסיפו לטרוד את מנוחתי.

 

במהלך לימודיי נתקלתי שוב בשאלת הקשר בין תרגול לידיעה משחררת כשקראתי בטקסט הבְּרָהְמָה־סוּטְרָה 1.1.4 את תשובתו, השערורייתית בעיניי, של שַׁנְקָרָה, הודי בן המאה ה-8, ליריבו. שַׁנְקָרָה טען שאותה ידיעה, שיש בה כדי להסיר את התפיסות היחסיות והשגויות ולהוביל לזהות האמיתית של הדברים, איננה תלויה בפעילות מנטלית או פיזית, לרבות מדיטציה, שהיא בבחינת פעילות מנטלית. בתשובתו הוסיף שאם שחרור היה מושג על ידי פעולה כלשהי, אזי היה כפוף למרותם של הגוף, של החושים ושל התודעה ומשום כך היה יכול לשנות את ממדיו לפי הדרך והטווח של פעולתם או "רצונם". שחרור אמיתי, לעומת זאת, הוא הזהות הנצחית שבין אַטְמָן, הטבע העצמי האמיתי של האינדיבידואל, לבְּרָהְמָן, המציאות האמיתית האבסולוטית שאינה תלויה בדבר, הבסיס שעליו ארוג עולם התופעות. בתשובה זו יש כדי לייאש את המתרגל המאמין בכל לבו שתרגול עשוי להביא לידיעה המשחררת. בפיו של שַׁנְקָרָה, הדמות ההודית המיתית, נעשתה טענה זו לכבדת משקל ולמשמעותית עבורי, באופן כזה שלא אִפשר לי להתחמק משאלת הקשר בין תרגול לידיעה המשחררת והשלכותיה הישירות על שגרת התרגול והלימוד שלי.

 

מפגש נוסף ומכריע עם שאלה זו הזדמן לי כאשר קראתי בכתביו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, המלומד והמורה הטיבטי בן המאה ה-14, ששיטתו הפילוסופית והפדגוגית וקורות חייו עומדים במוקד ספר זה. לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה נולד למשפחה קשת יום הקשורה לאסכולת הנְיִינְגְּמַפָּה, אסכולה בודהיסטית ותיקה ביותר, ששורשיה נעוצים בתקופה שבה נעשה הבודהיזם לדת הרשמית של טיבט, במאה ה-8. הוא נדחק לשולי המציאות בטיבט, הפנה עורף למוסדות המנזריים וחי עם מורו בדוחק במרחבים הפתוחים, חשוף ליסודות הטבע. בהמשך גלה לבהוטן שבהרי ההימלאיה, שבזמנו נחשבה בטיבט ל"דמונית" ולרדופת רוחות רעות. לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה היה ידוע בנטייתו החזקה לביקורת ולמחאה נגד השיטה הפוליטית־דתית־חברתית בת זמנו. הוא אמנם שלל גישות פילוסופיות ותרגול רוחני, אך היה לאחד המורים המלומדים והנעלים של זרם הדְזוֹגְצֶ'ן בבודהיזם הטיבטי.

 

700 שנים לאחר מותו מאמינים רבים, טיבטים ולא־טיבטים, כולל הדלאי למה ה-14, עדיין לומדים את הטקסטים הפילוסופיים והפואטיים שלו. אחד הנושאים המרכזיים בכתביו הוא הרטוריקה של השלילה. הכוונה אינה רק לשלילת תארים, כמו שלילת התארים על פי תורת הרמב"ם, אלא לביקורת שלילית ממוקדת ומפתיעה למדי על גישות פילוסופיות ועל פרקטיקות רוחניות, המכוונת לפרק תהליכי המשגה מנטליים כפייתיים וליצור אפיסה או מצב של היעדר, רִיק.

 

השלילה של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה היא חריפה ובוטה: "ללא מנטרות, ללא טנטרות, ללא תיזה פילוסופית סופית לטעון, ללא מתן תווית, ללא מדיטציה, ללא פעולה או פרי כלשהם, המצב של המנדלה המיוחדת מושלם מעצמו [...] תודעה העסוקה בשאיפה [לשחרור] לעולם לא תהא משוחררת. [בעצם] העיסוק בחיפוש, המחפש מאבד את דרכו".1

 

הכוונה שבבסיס השלילה של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה ברורה: את המודעות הטבעית - ריקה וחסרת זהות - אי־אפשר להשיג על ידי שיטות אימון השייכות לעולם הטנטרה, הכה מוערך בבודהיזם הטיבטי. שיטות אלה מאכלסות את תודעת המתרגל כתהליכים מנטליים מורכבים, בין שהם קשורים בתרגול הרוחני ובין שבחיפוש אחר החוויה של הטבע האמיתי של תודעתו. עצם השאיפה להיווכח במודעות הטבעית עשויה להסיט את המתרגל מתפיסה ישירה של המציאות ומראייה צלולה שלה, כפי שהיא.

 

המבוכה שלי גברה משגיליתי שלאחר שלילה עקבית וחוזרת של סדרת תרגולים רוחניים, השייכים למסורת הבודהיסטית־טיבטית, לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה המליץ למעשה על תרגולים ממוקדי מטרה: היוגה של הגורו, שבה המתרגל ממקד את תודעתו בדמותו של הגורו שלו ושואף למזג את תודעתו עם תודעת הגורו; שינון מנטרות תוך כדי הַחְזָיָה של ישויות שמימיות; מדיטציה על מנדלה, שהיא תרשים סימבולי מיסטי; וחקירה של התודעה והתחקות אחר שורשיה.2 כיצד אפשר להבין את הסתירה בדברי לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, בין שלילת התרגול הרוחני להמלצותיו לתרגול? כיצד אפשר להבין את סדרת הפעילויות שלו, הכוללת לימוד, כתיבה, התבודדות והקמה של מרכזי לימוד, לאור טענתו שכל פעילות המכוונת להשגת הידיעה המשחררת היא חסרת תועלת?

 

בשלב זה החלטתי לחקור את הקשר בין הידיעה המשחררת לתרגול הרוחני, ובעיקר להבין את שלילת התרגול הרוחני ואת הצגתו כחסר תועלת: לשרטט את גבולותיה של השלילה, לבדוק את תכליתה ולהבהיר את מניעיה אצל לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה. אולם לפני כן, מן הראוי שאציג את ההקשר הכללי של השלילה בבודהיזם לצד מושגים בסיסיים מעולם הבודהיזם.

 

אפשר להבין את רעיון הידיעה המשחררת באמצעות המטפורה הבאה: אדם ישן וחולם חלום בלהות. בהיותו תחת השפעתו הלופתנית של הסיוט, הוא מגיב בחרדה, וזיעה קרה מכסה את גופו. בשלב מסוים עוצמתו ודחיסותו של הסיוט הולכות ומתפוגגות. אז, לרווחתו, מגלה האדם שזהו רק חלום, ועצם הגילוי משחרר אותו מהלפיתה המכאיבה של החלום. חוסר היכולת לזהות את החלום כחלום הוא תסמין של הבערות (אָוִידְיָא, סנסקריט) או של הידיעה החלקית3 המאפיינת את הקיום המותנה של האדם. הבערות היא למעשה תפיסה שגויה, מבוכה או בלבול אפריוריים בין המציאות הממשית לפרשנות הסובייקטיבית שלה, אשר מנציחה חוויות מכאיבות. לפי המטפורה, בשל חוסר היכולת לזהות את החלום כחלום - או ליתר דיוק בשל התפיסה השגויה של החלום כמציאות ממשית - החולם חווה מבלי דעת חוויה מכאיבה ומכווצת של חרדה ופחד, המייצגת את האמת הבודהיסטית בדבר הסבל (דוּהְקְהָה, סנסקריט). הַדּוּהְקְהָה אינה נוגעת רק למצבים נפשיים וגופניים לא־נעימים שהאדם חווה, אלא מצביעה בעיקר על הקיום המותנה, הכרוך בסבל ובהנצחתו; קיום שהוא בבסיסו בלתי מספק ומאופיין במצבים שהאדם היה מעדיף לא לחוות, כמו עימות עם מחשבות, עם רגשות, עם תחושות ועם אירועים שליליים, פרידה מיקיריו או ויתור על חוויות מענגות, נעימות ומשמחות.

 

הַדּוּהְקְהָה היא האמת הראשונה מארבע אמיתות היסוד הבודהיסטיות. האמת השנייה מציינת את סיבת הכאב, הלוא היא ההשתוקקות, הצימאון (טְרִישְנָא, סנסקריט) לוודאי, לבטוח, למענג, לנעים ולנצחי. זו תנועה המקנה תחושה סובייקטיבית של ממשות מוצקה ומתמשכת של האגו, שאינו אלא אסופה של נטיות ורשמים. תחושה זו גורמת לסובייקט לחוות את עולם התופעות כנבדל ואחר ממנו, ולשקוע במערכת היחסים שלו עם עולם התופעות. הדיכוטומיה או תחושת השונות הזו מציינת את הקיום הדואליסטי, כמו ההבדל שבין החולם לחלום במטפורה. למעשה, התודעה הסובייקטיבית הלוקה בבערות יוצרת שנִיוּת, מגנה עליה ומנציחה אותה, הן במישור הקוגניטיבי המודע והן בזה הלא־מודע. האמת השלישית היא שאפשר לשים קץ לסבל ולפתור אותו, והאמת הרביעית היא שיש אמצעים לעשות זאת - הדרך האצילית בעלת שמונת האיברים. מטרתה של דרך זו היא לגרום למאמין להיווכח בטבעו האמיתי, ובכך לשים קץ לתפיסותיו השגויות ולמכאוביו. כל זאת בדיוק כמו החולם המבין באחת שהחוויה היא רק חלום, וחווה תובנה עמוקה המשחררת אותו מהתפיסה השגויה של ממשות החלום ומהחרדה שחש בעטיה. אלא שֶלּוֹנְגְּצֶ'נְפָּה שולל כל פעילות משום אי־יכולתה לחולל את הידיעה המשחררת, בדיוק כפי שאי־אפשר ללחוץ על מתג כלשהו שיעורר וישחרר את החולם מסיוטו. אם כך, נראה שגישה זו עומדת בניגוד מוחלט לגישת הבודהיזם הקלאסי באשר לדרך שבה יש להשיג את הידיעה המשחררת או לגעת בטבעה האמיתי של התודעה.

 

הדרך הבודהיסטית הקלאסית בעלת שמונת האיברים כוללת שורה של דיכוטומיות ששורשיהן נעוצים בקיום המותנה של הסובייקט בעל התודעה האמפירית, תודעה התופסת את המציאות באופן שגוי וחלקי. הדיכטומיות הן אמצעים ומטרה, סיבה ותוצאה, סובייקט ואובייקט, כאן ושם, הווה ועתיד ומוסרי ולא מוסרי. הסובייקט השואף לשחרור על פי דרך זו תופס את השחרור כאובייקט, ופועל בהווה על פי הדרך הבודהיסטית הקלאסית כדי להשיגו בזמן כלשהו בעתיד.

 

מההיבט הפסיכולוגי של הבודהיזם השחרור הוא אותו מרחב מנטלי ריק וצלול המציג את עצמו בעת מגע עם אובייקט, עוד לפני שתהליכי ההמשגה והרגשות הנלווים להם מתעוררים בתגובה לאותו אובייקט. השהייה במרחב כזה היא חוויה משחררת. מההיבט הפילוסופי, באותו מרחב מנטלי ריק וצלול מתחוללת התמזגות בין האובייקט לסובייקט. התמזגות זו מבטלת את הקיום הדואליסטי המותנה ומשחררת את המתרגל ממנו. התמזגות זו היא מעבר לממדי הסיבתיות, הזמן והמרחב כפי שהם מוכרים לנו. ההשלכות של ההתמזגות ברורות: הידיעה המשחררת אינה יכולה להיות תוצאה של מאמץ הסובייקט בהווה במטרה להשיגה בעתיד, שכן הידיעה המשחררת אינה יכולה להיות תלויה בפעילות או בדבר כלשהו. המתרגל השואף להשיג את הידיעה המשחררת יתקשה לעכל ולספוג מסקנות אלה, העשויות לעורר בו תחושות של ייאוש ושל בלבול.

 

מסקנות פרדוקסליות אלה מודגשות בבירור באחד הפסוקים החשובים ביותר בכתביו של נָאגָארְז'וּנָה, הבודהיסט בן המאה ה-2 המציג בתמציתיות את אופן המחשבה של תורת הריקוּת הבודהיסטית. הפסוק הראשון של שירת השורש של דרך האמצע (Mūlamadhyamakakārika) מציג את הטענה, שהייתה לאחת מנקודות המוצא המרכזיות של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה4 כשניסח את הרטוריקה של השלילה, שאין אפשרות ברורה וממשית להבין את סיבת הדברים והאירועים:

 

לעולם, באף מקום, אין כלל דברים שנוצרו -

 

מעצמם, מאחר, משניהם, או בלי סיבה.5

 

אם נציב את המושגים "ידיעה משחררת" במקום "דברים" ו"תרגול רוחני" במקום "אחר", נקבל וריאציה של הפסוק שמשמעותה שידיעה משחררת לעולם אינה נוצרת - לא מעצמה, לא על ידי תרגול רוחני, לא על ידי שניהם, ולא מכל סיבה אחרת.6 מההצגה התמציתית של הפסוק עולה מסקנה מביכה עבור המתרגל השואף לשחרור. מסקנה זו לא תדרבן את המתרגל, בלשון המעטה, להמשיך בדרכו הרוחנית לעבר ההתוודעות אל הטבע האמיתי של תודעתו, העשויה לשחרר אותו מכבליה המשעבדים של התודעה. המסקנה עלולה אף לערער את ביטחונו בתרגול ובדרכו הרוחנית.

 

אולם על אף השלילה של התרגול הרוחני המסר של הבודהיזם - בייחוד זה של הדְזוֹגְצֶ'ן, שיטתו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה - הוא שידיעת האדם את טבעו האמיתי היא בגדר האפשר. הדְזוֹגְצֶ'ן עוסק בהבנה המושגת מההתנסות המידית והחווייתית של המתרגל במצבה הטבעי הבלתי מותנה של תודעתו. מודעות טבעית זו קודמת לתכנים ספציפיים שבתודעה המותנית ולמחשבות העולות בה, המשקפות את התניותיו הפסיכולוגיות, התרבותיות והחברתיות של המתרגל. השהייה בטבע התודעה העירומה מִתְכנים מאפשרת לאדם מוצא ממעגל הסבל שבו הוא נתון. השאלה היא כיצד לפי לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה בכל זאת יוכל המתרגל להשיג את ההיווכחות בטבע תודעתו שתשחרר אותו מכבלי הקיום המותנה.

 

שאלה זו מעניינת במיוחד לאור העניין ההולך וגובר ביוגה ובמדיטציה בעולם המערבי. בשל הפופולריות שלהן הן נתפסות כתרגולים מובנים מאליהם, המושתתים על שניוּת של אמצעים ביחס למטרה, כלומר על התנאי שאם המתרגל יתרגל יוגה ומדיטציה בשיטתיות הוא ישיג את מטרותיו, כולל הידיעה המשחררת. לשם כך עליו להשקיע זמן ומשאבים, חומריים ונפשיים כאחד. הפופולריות של היוגה והמדיטציה מעוררת סקרנות ורצון להתקרב למקורן ולכתבים של מורים מרכזיים וחשובים מהעבר הקשורים במסורות השונות.

 

מטרת ספר זה לקרוא תיגר על המובן מאליו שבתרגול הרוחני, ולהבהיר את הבעייתיות של תרגול רוחני הנתפס כאמצעי בלבד להשגת המטרה, קרי שחרור, כל זאת לפי שיטת הדְזוֹגְצֶ'ן, שהיא שיטה של אי־שניוּת. מהותו של הדְזוֹגְצֶ'ן נעוצה באי־שניוּת או בהתמזגות בין טבעו האמיתי האינהרנטי של היחיד, שהוא מודעות טהורה, לבסיס הטהור והאבסולוטי של המציאות. בירור כזה של המתח בין התרגול הרוחני לידיעה המשחררת אצל לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה עשוי לסייע למתרגל בדרכו, להביא להבנה של התרגול הרוחני, להצביע על גבולותיו ולהבהיר כיצד אפשר בכל זאת לחצותם.

 

הפילוסופיה של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה אינה פילוסופיה טהורה לשמה, אלא בעלת אופי פרגמטי ומעשי, ואחד המרכיבים המרכזיים שלה הוא הרטוריקה של שלילת התרגול הרוחני. זו רטוריקה המבקשת לפרק תהליכי המשגה מנטליים כפייתיים וליצור מצב תודעתי של היעדר, של רִיק ממחשבות ומתכנים פיזיים ופסיכולוגיים הקשורים כמובן גם בתרגול הרוחני עצמו. אלא שכאן מתעוררת בעיה פילוסופית: לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה הופך את הרטוריקה של השלילה לתרגול רוחני המתמקד בתופעות ובאירועים שהתרגול עצמו מבקש לפרק אותם ומתבסס עליהם. יתרה מזאת, הרטוריקה של השלילה היא תרגול החוזר על עצמו שוב ושוב כל אימת שהמתרגל מזהה אובייקט הטעון שלילה, נטישה או ויתור, בין שזו מחשבה, תשוקה או פעולה. אולם לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה נחלץ מבעייתיות זו, ובמהלך הפירוק של הפעילות והמבנים המנטליים של התודעה היומיומית הוא מצליח להמיר את הרטוריקה של השלילה לשיטת לימוד המאפשרת לחוויה של המודעות הטבעית, של השחרור, של תודעת הבודהא, להפציע. על פי לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, המתבסס בשהייה בחוויה זו אינו רק משתחרר מקיום שיש בו סבל, אלא גם רואה את עולם התופעות כפי שהוא. או־אז הוא מתקשר עמו ופועל בו, מתוך צלילות עמוקה וללא היסח דעת, באופן ההולם את המצבים, הדברים והאירועים השונים.

 

תהליך לימוד זה שנקט לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה ופענוחו הם העומדים במוקד הספר. המהלך הפדגוגי של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה מייחד אותו ממרבית קודמיו שנקטו רטוריקה של שלילה, או לחלופין מפילוסופים מודרניים כמו ז'ורז' בטאיי הצרפתי (Bataille, 1897-1962). בטאיי השתמש במתודת הערעור, שהיא דחייה של האמצעים המכוונים להשיג את החוויה הפנימית ולהטיל ספק בכל הידוע לאדם על המציאות, בשאיפה ללכת אל סוף האפשר, אל מצב שהוא החוויה הפנימית. עבורו חוויה זו היא מצב נפשי אקסטטי, עירום מכל פעילות שכלית וחופשי מכל זיקה או קשר משעבד, שאינו נבדל ממתודת הערעור.7 בבטאיי אדון בהרחבה בהמשך, בהנחה שבחינה של מתודת הערעור תסייע לנו להבין את רטוריקת השלילה של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה.

 

במהלך בירור המקום של התרגול הרוחני ביחס לשלילה הרטורית של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה אבקש גם לשרטט את דיוקנו. זה יהיה קרוב ככל האפשר למציאותו ההיסטורית, בניגוד לדמותו המואדרת כפי שהיא נתפסה ונתפסת בקרב מאמינים בטיבט ובמערב. הדיוק ההיסטורי יסייע להבין את הרטוריקה של השלילה, ואולי אף להתיר את המתח בין תרגול רוחני ואי־שניוּת. אולם כיצד אפשר לגשת אל כתביו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, שכונה בין השאר "הבודהא השני" ונחשב לאחד המורים המבריקים והדגולים של אסכולת הנְיִינְגְּמַפָּה (מסדר הוותיקים) של הבודהיזם הטיבטי? כיצד להתקרב אל אדם שחי לפני כ-700 שנה בתרבות רחוקה וזרה לנו?

 

חיפוש אחר מקורות ראשוניים ומשניים על אודות לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה הראה שכתביו לא עוררו עניין רב בקרב האקדמיה במערב. אף על פי שמחקרים רבים הוקדשו לבודהיזם על זרמיו ועל מסדריו, כולל לדְזוֹגְצֶ'ן, המחקר האקדמי על לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה מוגבל ביותר עד כה. ממצא זה הנו מפתיע למדי, בהתחשב בתרומתו האיכותית והמשמעותית של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה לארון הספרים הטיבטי ובמעמדו המיתי במסורת של טיבט. ייתכן שהסיבה נעוצה הן בקושי לתרגם את כתביו, שמספרם קרוב ל-300, והן בעובדה שדמויות אחרות - כמו נָאגָארְז'וּנָה, וָסוּבַּנְדְּהוּ, צַ'נְדְּרָקִירְטִי, דְּזוֹנְגְּקְהַפָּה ושַׁנְקָרָה - היו מעניינות יותר בעיני פילוסופים וחוקרים, והציעו חומר גלם למחשבה ולמחקר בתחומים רבים, כמו שפה, לוגיקה, אפיסטמולוגיה, אונטולגיה, ספרות ומחקר השוואתי.

 

מכל מקום, בספר זה הדיון ברטוריקה של השלילה ובהמרתה לשיטה מעשית המאפשרת את זריחתה של המודעות הטבעית ייערך בזיקה מודגשת ללוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, בהיותו בראש ובראשונה מורה לשחרור. גישה זו שונה מאוד מהגישות שננקטו במחקר האקדמי שהוקדש ללוֹנְגְּצֶ'נְפָּה עד כה. אלה התמקדו בכישוריו הספרותיים, באפיסטמולוגיה, בלוגיקה, בדוקסוגרפיה (אסופה ערוכה ומפורשת של פרספקטיבות פילוסופיות), בשירתו ובפרשנויות שלה, וכן בפרשנות של הפילוסופיה שלו.

 

בחשיבה מחודשת על הפרספקטיבות המתאימות למחקר של כתבי לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה נראה שאין די בלבחון את מחשבתו דרך נקודות מבט פילוסופיות, היסטוריות וטקסטואליות. כדי לבחון כראוי את מחשבתו ואת היקפה יש להביא בחשבון גם את נקודת המבט המסורתית של המתרגל השואף לשחרור, כפי שהיא משתקפת בעבודותיו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה. ניסיון כזה עשוי להבהיר את רעיונותיו ואת הנחיותיו, כולל השלילה של התרגול הרוחני והמרתה לשיטה מעשית. מכאן שהדרך היעילה ביותר לדון בחלקים הנוגעים לשלילה בגישתו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה תתבסס על השימוש בשלוש הפרספקטיבות: הפילוסופית, ההיסטורית והמסורתית.

 

תפיסה זו נשענת במידה רבה על עבודותיהם של אינגַלְס (Ingalls)8 ובַּאדֶר (Bader)9 על שַׁנְקָרָה, הוֶדָאנְטִין ההודי בן המאה ה-8, שהתואר "גִלגולו של שיווא" נקשר בשמו. כמו לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, שַׁנְקָרָה היה נציג מרכזי של שיטה סוטריולוגית, האַדְוָיְיטָה וֵדָאנְטָה, ושלל כל פעולה מנטלית, לרבות מדיטציה, כאמצעי להגיע לידיעה המשחררת. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בשניוּת שבין הסובייקט, מבצע הפעולה, ובין אובייקט המדיטציה. שניוּת זו אינה תואמת לזהות האחת, הבלתי ניתנת לתיאור - הבְּרָהְמָן - שאיננה יכולה להיות מוחזקת כאובייקט. למעשה, תרגול רוחני כפעילות מנטלית או פיזית מושתת על שניוּת הנובעת מהנטייה האנושית להשליך ולכפות תפיסות שגויות על מציאות אולטימטיבית זו של הבְּרָהְמָן.

 

בבסיס המחקר על לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה עד כה עומדת ההנחה הבסיסית שמדובר במלומד מבריק, ולא סביר שיסתור את עצמו. מכאן הציפייה שיהיה עקבי, בהיר, מקורי ושיטתי בטיעוניו. אולם כשנתקלים בהמלצותיו לתרגול רוחני ממוקד מטרה, לאחר ששלל כבר תרגול שכזה בתוקף, התגובה המידית של החוקר־הפילוסוף תהיה להצביע על הסתירה ולהסיק שהמהלך הפילוסופי של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה סתום ואינו מתקבל על הדעת. סתירות מעין אלה מעוררות מתח מעצם היותן נעדרות פתרון, והוא בתורו יכול לדרבן את המחקר הפילוסופי על לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה. זהו מצב שבו הגישה הפילוסופית מזינה את עצמה ומצמצמת את ההתייחסות ללוֹנְגְּצֶ'נְפָּה כאל פילוסוף ופרשן בלבד. אולם לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה הוא גם, ובעיקר, מורה של שיטת הדְזוֹגְצֶ'ן, ולהיגדים הפילוסופיים שלו יש מניע פדגוגי: להצביע על הטבע האמיתי של תודעת היחיד, הוא טבע הבודהא. החוקר־הפילוסוף מעוניין בטיעונים עקביים, הגיוניים ופתורים, ואילו לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה מעוניין בדבר אחר, הלוא הוא הידיעה המשחררת והנחלתה לתלמידיו.

 

פֵנֶר, לדוגמה, ניסה לפתור את שאלת הקשר בין תרגול רוחני לשחרור כפי שהיא משתקפת בעבודותיו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה מנקודת מבט פילוסופית. באמצעותה הוא ביקש למצוא הסברים בשיטות הבודהיסטיות השונות, האורתודוקסיות והלא אורתודוקסיות, כולל בתיאוריה של שתי האמיתות.10 ואולם בסוף החקירה הוא מודה ששאלת הקשר בין תרגול רוחני לשחרור אינה פתירה.11

 

אחת הדרכים להתמודד עם חוסר העקביות בחיבוריו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה היא לסדר ולארגן את הרעיונות הלוקים באי־עקביות, אלה הנוגעים למעבר משלילה של התרגול הרוחני לחיובו, בדפוס שיציג את התפתחות הגותו; כל זאת מתוך הנחה שאם נאתר דפוס התפתחות נוכל להתיר סתירות או רעיונות שאינם בהירים דיים במשנתו. זו למעשה המטרה של הפרספקטיבה ההיסטורית, או יותר נכון הטקסטואלית, בספר זה: לשרטט את מפת ההתפתחות של הרטוריקה של השלילה בהקשרים ההיסטוריים שקדמו ללוֹנְגְּצֶ'נְפָּה.

 

ביצירת מסגרת כרונולוגית להגותו ולחיבוריו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, שיטותיהם של הוגים כמו גֶ'רְמָנוֹ (Germano), קַרְמַאי (Karmay), גּוּנְתֶר (Guenther), הִילִיס (Hillis) ואַרְגּוּיֶיר (Arguillère) יכולות להסביר את הרעיונות המיוחסים ללוֹנְגְּצֶ'נְפָּה שאינם ברורים דיים, ולהבהיר חלקית את הבעיה של שלילת פרקטיקות רוחניות ממוקדות מטרה. הפרספקטיבה ההיסטורית היא ללא ספק שימושית ויכולה להציע מבט מקרוב לא רק בהיסטוריה של רעיונות הנוגעים לרטוריקה של השלילה, אלא גם במגמות ובתהליכים שיצרו תצורות חברתיות, דתיות ופוליטיות לאורך זמן. זיהוי של מצב העניינים במאה ה-14, שנבע ממגמות ומתהליכים היסטוריים, יוכל לאפשר לנו למקם את לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה בהקשרים שונים ולבדוק אם עסק בעבודותיו בגורמים פוליטיים, חברתיים ודתיים מסוימים. אולי נוכל אף להסביר את מהלך חייו, את המחשבה ואת הנטייה הייחודית שלו לשלול ולבקר השקפות פילוסופיות ותרגולים רוחניים של אחרים. עם זאת, לעתים קרובות המחקר בהיסטוריה של הרעיונות, שנועד להבהיר סתירה מסוימת, למעשה מנציח אותה; כל זאת מכיוון שאף על פי שהוא מציע נקודות מבט חדשות על הנושא, הוא אינו מציע התרה ממשית של הסתירה. כל עוד הסתירות מייצגות בעיה כבדת משקל המחקר ימשיך להתפתח סביב עצמו בלבד, שכן סתירות, באופן טבעי, מייצרות מתח טעון התרה.

 

בכל הנוגע לבעיה של שלילת התרגול הרוחני ממוקד המטרה, נקודות המבט הפילוסופיות וההיסטוריות על המחשבה ועל הרעיונות של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה מציעות פרשנויות והסברים יעילים יחסית, אך חלקיים בלבד. כדי לקבל תמונה רחבה יותר של אישיותו ושל רעיונותיו עלינו להביא בחשבון את נקודת המבט המסורתית, המיוצגת על ידי המתרגל השואף לשחרור. זו תשפוך אור נוסף, ואולי חשוב ביותר, על המניעים שבבסיס כתביו.

 

עם זאת ישנם כמה סוגים של מתרגלים. גרינשפון הציע להתבונן במתרגל דרך שלוש נקודות מבט, בלי לדבוק באחת מהן בלבד. הראשונה היא של המתרגל המסורתי, המונע מרצון להבין את המשמעות המילולית של הטקסטים. הוא נמנע מחשיבה ביקורתית על גיבורי דתו ותרבותו ונוטה להתנגד לפרשנויות המעוגנות בחוויה האנושית היומיומית, מכיוון שמושא אמונתו נמצא מעל לתכניה.

 

נקודת המבט השנייה היא של המתרגל הביקורתי, הנוטה שלא לקבל את דברי המסורת של תרגול רוחני כמובנים מאליהם. הוא מבקש לנטרל ככל האפשר מניעים קיומיים, רגשות וחוויות אישיות, וזאת במטרה להבהיר ככל האפשר את המשמעות "האובייקטיבית" של מושא הלימוד שלו,12 תוך כדי הסתייעות במתודות ביקורתיות. כפי שפול ריקֶר13 מציע, העיקרון שאמור להנחות את המתרגל הביקורתי הוא זה של ניתוח מרוחק, המיושם על ידי קרבה אל מושא המחקר, אך בלי לאמצו. משמע המתרגל הביקורתי נוקט עמדה המכבדת את הטקסט הנחקר ומניחה את תקפותו, אך בלי לאמץ את המשמעות המסורתית שלו. יתרה מזאת, עמדתו מושתתת על הדברים הבאים של הבודהא, בהנחה שדברים אלה, שנכתבו כ-500 שנה לאחר מותו של הבודהא, אכן משקפים אמת רעיונית בודהיסטית היסטורית:

 

אל תאמין בדבר רק משום ששמעת אותו. אל תאמין בדבר רק משום שנישא בפי רבים. אל תאמין בדבר רק משום שנכתב בספרי הדת. אל תאמין בדבר רק משום שנאמר בתוקף סמכותם של מוריך או זקניך. אל תאמין במסורות רק משום שהועברו מדור לדור. אלא רק לאחר התבוננות וניתוח, לכשתמצא שהדבר עולה בקנה אחד עם ההגיון ושהוא תורם לטובת ולרווחת הכלל, רק אז קבל אותו וחייה לפיו.14

 

דברים אלה אכן מנחים בבירור את המתרגל לאמץ מחשבה ביקורתית וספקנית ביחס לדברים הנחשבים מובנים מאליהם, כולל אירועים ותכנים שעיצבו את המתרגל ושמכוננים את חייו.

 

נקודת המבט השלישית היא של המתרגל האקזיסטנציאליסטי, אשר נשאר נאמן לתחושותיו ולרגשותיו גם תחת לחץ חיצוני. הוא מעוניין ברלוונטיות של תוכני הלימוד לחיי היומיום שלו וביכולתם לסייע לו להתיר קונפליקטים פנימיים ולהשיג אושר עילאי וצלילות דעת. כל זאת תוך כדי התעלמות מרעיונות דתיים בדבר גלגול נשמות והיוולדות בממד הטהור והמטפיזי או בעולם הבא.

 

גם הבסיס של ההוויה ושל עולם התופעות, שהוא המרכיב העיקרי במשנתו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, יאפשר לנו להבין אותה ביתר בהירות. מושג זה הוא המפתח העיקרי לפרשנות של עבודותיו ביחס למקום של התרגול הרוחני בשיטה של אי־שניוּת, זו של הדְזוֹגְצֶ'ן. אנסה להציג מושג זה באמצעות אנלוגיה שבה הבודהא הקדמון סָמַנְטַבְּהַדְרָה, המתואר לעתים קרובות באופן סימבולי כיוגי שמימי עירום בכחול, נתפס כדמות עילאית המייצגת את הוויית הבודהא. סָמַנְטַבְּהַדְרָה מוצג עירום שכן הטבע האמיתי של תודעתו טוהר מכל המחשבות המותנות והכפייתיות. צבעו כחול מכיוון שתודעתו הטבעית ריקה, צלולה ופתוחה במהותה כמרחבי השמים. הוא קדמון במובן זה שהוא מעל לזמן ולהתהוות המותנית ואינו כפוף לקיום הסמסרי של שניוּת. תודעה טבעית זו אינה אלא הוויה קדמונית טהורה ואימננטית. המטרה בהצגה זו של סָמַנְטַבְּהַדְרָה היא לסלול את הדרך לאלה ששורשי תודעתם נטועים עדיין בקיום המותנה ובמחשבות מותנות וכפייתיות אל עבר טבעם האמיתי. כך מתאר זאת לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה:

 

קודם לחלוקה שבין סמסארה לנירוואנה, הנוכחית או העתידית, סָמַנְטַבְּהַדְרָה, המורה שעליוניותו מושלמת, עלה מתוך הבסיס הקדמון - המרחב המתהווה מעצמו, הידיעה הטהורה, גרעין הוויית הבודהא - כהתגלמות בסיס זה. ברגע עלייתו מתוך בסיס קדמון זה, משום שהכיר בכך כהתגלמות המופיעה מעצמה, על פי שלושת העקרונות של ההתהוות, הוא נעשה הריבון של מרחבי קיסרות הנוכחות הספונטנית יקרת הערך האצורה בהם, הטוהר הקדמון שהוא האתר המקורי שבו הדברים באים לידי מיצוי והתשה, המרחב של כד־גוף העלומים. מאחר שתכונות ההארה של הפרישות וההיווכחות הן מושלמות, הוא הגשים את הוויית הבודהא באופן של הדהרמקאיה... לאחר מכן, מתוך המשחק מלא ההבעה שעולה מתוך הבסיס הקדמון המקורי כהתגלמות של אותו בסיס, יצורים בעלי־חישה הופיעו כשהם מבולבלים ונבוכים ללא סיבה הנראית לעין, כמו בחלום. חמלתו הנעלה התעוררה אז למראם.15

 

המרחב הבסיסי הוא קדמון במובן זה שהוא קודם להתפצלות הקיומית שבין הסמסארה לנירוואנה, לפני שזרם הזמן התחלק לשלושה: עבר, הווה ועתיד. עבור לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, סָמַנְטַבְּהַדְרָה מייצג את המורה הנעלה כריבון של עקרון המודעות הטבעית העולה מהבסיס הקדמון, והוא מנחה את היצורים הארציים בדרך הרוחנית מתוך חמלתו. בעצם הכרתו בבסיס הקדמון ככזה הוא גם נעשה הריבון של עולם התופעות, כך שאינו צריך לעבור דרך ההתפצלות המאפיינת את הקיום המותנה בשניוּת של החיים בסמסארה. ציון הבסיס הקדמון כ"מקום" שבו הדברים באים לידי מיצוי והתשה מעיד על האופן שבו לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה תופס את הפעילות ה"ממשית" של סָמַנְטַבְּהַדְרָה בעולם. כלומר עצם השהייה בממד הקדמון, של מודעות טבעית ראשונית הזהה לסָמַנְטַבְּהַדְרָה, מביאה את התהליכים המנטליים הדיסקורסיביים והכפייתיים לקצם.

 

בסיס קדמון זה אינו פסיבי, אלא מלא עד גדותיו בפוטנציאל היכול להתגלם ככל תופעה, תהא אשר תהא, כולל יצורים בעלי חישה. אותם יצורים, ובהם בני האדם, אינם מזהים הלכה למעשה את טבע תודעתם בהיותו מודעות בהירה הזהה לבסיס הקדמון והטהור של עולם התופעות, ולכן הם עוברים דרך ההתפצלות - מקיום של אי־שניוּת לקיום של שניוּת, זה של סמסארה ונירוואנה.

 

המיתוס של סָמַנְטַבְּהַדְרָה הוא כלי טוב להסבר, שכן הוא מסמן גשר בין סָמַנְטַבְּהַדְרָה ליצורים בעלי החישה. הגשר כרוך בחמלה, המאפשרת לבני האדם לזהות את הידיעה של טבעם האמיתי ולחזור לשהות בה. מאחר שנוכחות המודעות הטהורה או טבע התודעה אינם אלא הבסיס הקדמון הטהור של עולם התופעות, המתרגל בדְזוֹגְצֶ'ן יכול להיווכח במצב התודעה של סָמַנְטַבְּהַדְרָה באמצעות התבוננות, או לחוות אותו מחדש. המתרגל השרוי בהתבוננות יוכל אז להשתחרר ללא מאמץ מיוחד מלפיתת הקיום המותנה, אם לא ינהה אחר מחשבותיו הדיסקורסיביות, המתנות והממשיגות, אך גם לא ינסה לדכאן.

 

מכאן שהמיתוס של סָמַנְטַבְּהַדְרָה, המייצג את הבסיס האבסולוטי של ההוויה, יכול לשמש כאמצעי תיווך בפירוש הטקסטים של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה. יתרה מזאת, הוא יכול לסייע בידינו להתקרב לתוכני לימוד שמסר לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה לפני כ-700 שנה, וכך גם להבין את המקום של התרגול הרוחני בדְזוֹגְצֶ'ן כשיטה המתבססת על אי־שניוּת.

 

דרכי הגישה אל לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה ואל עבודותיו מסמנות את פרקי הספר שלפניכם; הפרקים התגבשו מתוך המאמץ המחקרי להתקרב ללוֹנְגְּצֶ'נְפָּה ולקרוא בעבודותיו, מתוך כוונה להבהיר את רעיונותיו והנחיותיו ולסייע בהבנתם, כולל השלילה של התרגול הרוחני והמרתה לשיטה מעשית.

 

הפרק הראשון עוסק ברקע ההיסטורי, מהמאה ה-9 עד המאה ה-14. תוך כדי סקירת תקופה זו אתחקה הן אחר תהליכים היסטוריים מכוננים, שהחלו במאה ה-9 והתגבשו לכלל מציאות במאה ה-14, אז חי ופעל לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, והן אחר כמה מהאישים המרכזיים שהובילו אותם. עם תהליכים, אירועים ואישים אלה נמנים אימוץ הבודהיזם כדת המרכזית בטיבט; הקמת המנזר סַמְיֶה; הופעתו של פַּדְמַסְמְבְּהָוָוה; התגבשותן של שיטת התרגול המידית ושיטת התרגול ההדרגתית; תחיית הבודהיזם; התבססותו של זרם הנְיִינְגְמָפּה; השליטה המונגולית בטיבט וזרם הסאקְיָה; וצָ'אנְגְּצ'וּבּ גְּיָאלְצֵן (Chungchup Gyaltsen), אשר תפס את השלטון המרכזי בטיבט במאה ה-14. מהלך זה הכרחי כדי למקם את לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה בהקשרים השונים של תקופתו בטיבט, וכדי לבדוק כיצד מקומו ומעמדו השפיעו על עיצוב הרטוריקה של השלילה ועל הפיכתה לשיטה המאפשרת את גילוי התודעה הטבעית. בצד הממד ההיסטורי הכללי והרחב של טיבט, אתחקה גם אחר ההיסטוריה האישית של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה ואחר האירועים אשר עיצבו את חייו ואת רעיונותיו על אודות הרטוריקה של השלילה. כאן יעמדו לרשותי לא רק הביוגרפיה שלו, אלא גם ההגיוגרפיה והשירים שכתב, החושפים במידת מה את מצבו הנפשי, את שאיפותיו הרוחניות ואת תפיסתו העצמית ביחס להכרה הציבורית אשר לה זכה. בפרק זה גם אעמוד על כתביו המרכזיים הנוגעים לרטוריקה של השלילה, הרלוונטיים לספר זה.

 

הפרק השני כולל אפיון של עקרון השלילה כפי שהוא מופיע בכתבי אישים מרכזיים בהיסטוריה של טיבט ובזרמים השונים של הבודהיזם הטיבטי אשר קדמו ללוֹנְגְּצֶ'נְפָּה. בהמשך אאפיין את הרטוריקה של השלילה של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה ואראה ששורשיה נטועים בלוגיקה של דרך האמצע, המַאדְהְיָמִיקָה. מהלך זה ממקם את השלילה של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה בהקשר של הבודהיזם ההודי והטיבטי, מגדיר אותה ומראה שלוֹנְגְּצֶ'נְפָּה השתמש בשלילה כדי להצביע על ההיעדר, שאינו אלא כינוי נרדף לטבע הריק של עולם התופעות ולתודעה הנעדרת כל הַמְשָׂגָה, שבה דפוסים דיסקורסיביים כפייתיים חדלים להתקיים. פרק זה עוסק למעשה בתנועה שתחילתה בשלילה של תוכני התודעה, וסופה בהיעדר או באפיסה.

 

הנושא המרכזי של הפרק השלישי הוא הרטוריקה של השלילה. באמצעותה לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה שולל את הגישות הפילוסופיות ואת התרגולים הרוחניים השונים בזה אחר זה, לנוכח אי־יכולתם להביא את המתרגל אל השחרור באופן סופי, תוך כדי הסברים לקוצר ידם ולמגבלותיהם. פרק זה עוסק למעשה בתנועה שתחילתה בשלילה של שיטות וסופה בהיעדר.

 

אלא ששלילה חוזרת ונשנית זו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה נעשית באופן פרדוקסלי לתרגול ממשי, וזה נושאו של הפרק הרביעי. אחרי הכול, חזרה מתמשכת של סדרת הכחשות יוצרת ריכוז המתמקד באובייקט המועמד לשלילה. התהליך המנטלי של השלילה חוזר על עצמו עד שהמתרגל שוהה במצב תודעתי הנעדר כל המשגה. תנועה זאת של תרגול רוחני ושלילתו הנעשית ל"תרגול של שלילה" מאפיינת גם את ז'ורז' בטאיי, הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-20 אשר ניסח את שיטת הערעור ביחס למה שכינה "החוויה הפנימית". לפיכך בפרק זה אתחקה אחר גישתו של בטאיי כדי למקם את השלילה של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה בהקשר של פילוסופיה פנומנולוגית בת זמננו, במטרה לחדד ולהבהיר את הסתירה הפנימית אשר לפיה שלילה חוזרת ונשנית הופכת לתרגול ממשי של ריכוז חד־נקודתי באובייקט המועמד לשלילה.

 

הפרק החמישי דן בשאלה מעניינת הנוגעת לדיון במתודות הבלתי שגרתיות של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה: אילו כוחות פועלים על נפש התלמיד ואילו זרמים גלויים וסמויים נוכחים בתודעתו בעומדו על סף ההיעדר, בדרכו להתוודע אל טבעו האמיתי, לאחר שכל השיטות הפילוסופיות והתרגולים הרוחנים נשללו.

 

הפרק השישי דן במהלך שבו הרטוריקה של השלילה של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה הופכת לשיטה לימודית, אשר ביכולתה להביא לחוויה בלתי אמצעית של המודעות הטבעית העירומה והחופשית מקשרים. שיטה לימודית זו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, הנבחנת בפרק מנקודת מבטו של המתרגל השואף לשחרור, מייחדת אותו מאותם אישים טיבטיים מרכזיים אשר השתמשו אף הם בעקרון השלילה כדי ליצור היעדר. לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה הולך צעד אחד קדימה, ומכונן שיטה לימודית הכוללת שש מתודות, שבכוחן לעורר בקרב המתרגל את החוויה של המודעות הטבעית. בעיון מעמיק בשש המתודות אזהה את התכנים הסמויים, בזיקה לממד המסורתי, הביקורתי והקיומי של התלמיד השואף לשחרור. כך אני מבקש לחשוף את המתחולל בנפשו של המתרגל ולהצביע על האופן שבו מצבו הנפשי הפגיע משמש כמרכיב מרכזי ביצירת דרמה טרנספורמטיבית המביאה לחוויה של המודעות הטבעית.

 

בהנחה שתלמיד השואף לשחרור מתוודע לטבעו האמיתי, עולה השאלה כיצד יוכל להתייצב ולהמשיך במצב זה של מודעות טבעית. המענה לשאלה זו הוא הנושא המרכזי של הפרק השביעי. התנועה המרכזית שבה דן הפרק היא ממודעות טבעית לתרגול רוחני. כלומר כדי להתייצב במצב התודעה הטבעית בהתמזגותה עם עולם התופעות והאירועים נדרשת מדיטציה או יותר נכון התבוננות מייצבת, שבה האמצעים והמטרה זהים. כל זאת על מנת שהמתרגל יוכל להמשיך לשהות באי־שניוּת. תרגול מדיטציה מייצבת מתוך דיכוטומיה של אמצעים ומטרה תחזיר את המתרגל לקיום בשניוּת, שבו תודעתו שוב תהיה מותנית, ממשיגה ונוירוטית. כאן אציג את השיטה של המדיטציה המייצבת שמציע לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, ואסביר כיצד ומדוע היא מביאה את הדיכוטומיה שבין סובייקט לאובייקט ושבין אמצעים למטרה לחדלונה. בכך היא עולה בקנה אחד עם השיטה של הדְזוֹגְצֶ'ן.

 

סופו של הפרק דן בתמציתיות בטענה שלי, אשר על פיה על מנת להתגבר על מגבלות התרגול הרוחני הנעשה מתוך קיום מותנה של שניוּת הפך לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה את השלילה של התרגול למתודה, וזו מאפשרת את הפצעת החוויה של המודעות הטבעית ואת ההתבססות בה. על אף מגבלותיו של התרגול הרוחני ביחס לשחרור הוא הכרחי, ויכול להביא את המתרגל אל סף הידיעה המשחררת או אל סף ההיווכחות בדבר טבעו האמיתי. בדרך המתרגל זוכה לשלוות נפש המעמיקה והולכת, ולתוצרי הלוואי שלה.

 

יש שיאמרו לנוכח מסקנותיי "כמובן", כלומר יסכימו שמובן מאליו שיש צורך הכרחי בתרגול רוחני או דתי. ואולם זו בדיוק הסיבה שיצאתי לדרך: לחקור את המובן מאליו ולהטיל בו ספק, לבחון את ערכו ואת גבולותיו, תוך כדי עיון ולימוד. אני מעוניין לעמוד על קו התפר או על נקודות ההשקה בין פילוסופיה לתרגול (פרקטיקה) ביחס לידיעה המשחררת. "לדעת" פירושו להסיר את מעטה האָוִידְיָא, את מה שמונע מהאדם להכיר את טבעו האמיתי. פעולה זו אינה תיאורטית בלבד, אלא אקזיסטנציאלית־מעשית. כלומר, "תיאוריה בפעולה".

 

ספר זה מכוון למעוניינים בעיון ובידיעה הפילוסופית הנגזרים מתוך החיים ו"חוזרים לתוכם" כצלילות דעת המפחיתה את סבלם בעולם. הוא מיועד גם למתרגלים המאמצים את רוח החקירה הבודהיסטית שהזכרתי, ולפיה אין לקבל דבר כמובן מאליו רק משום שנישא בפי רבים, משום שנכתב בספרי הדת או משום שנאמר בתוקף סמכותם של מורים או מסורות שעברו מדור לדור, אלא רק לאחר התבוננות וניתוח המסייעים להתנער מתפיסות שגויות בדרך להיווכחות בידיעה המשחררת.