מחקר הקבלה בישראל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחקר הקבלה בישראל
הוספה למועדפים

מחקר הקבלה בישראל

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"ספרה של מורן גאם הכהן עתיד לשנות את פניו של חקר הקבלה, שכן הוא יעמיד לעיני החוקרים ולעיני הציבור הרחב יותר תיאור וניתוח רחבים ומעמיקים של תולדותיו".
 
                    פרופ' יהונתן גארב, הקתדרה ע"ש גרשם שלום בחקר הקבלה, האוניברסיטה העברית בירושלים.
 
"בספר שלפניכם מסתתר סיפור מרתק על מנהיגים שיצרו את התחום, תלמידים שמרדו במוריהם ומחלוקות מסעירות בין אסכולות מחשבתיות שונות. הקריאה בו מחכימה ומתגמלת, שכן היא מוליכה את הקורא להבנת שדה שיח מורכב ומעורפל, להכרת הגיבורים שלו, המגמות השונות שבתוכו ופריצות הדרך שנוצרו במסגרתו".
 
                  ד"ר מיכה גודמן, עין פרת המדרשה באלון, מכון שלום הרטמן.
 
"ספר זה, החושף מגמות מרתקות בחקר הקבלה ומחקר היהדות, יעורר עניין רב בקרב חוקרים ותלמידים ממגוון רחב של תחומים במדעי היהדות, כמו גם בקרב הציבור הרחב המתעניין בחקר הקבלה ובמגמות המכתיבות את המחקר האקדמי בישראל".
 
                  פרופ' בועז הוס, חוקר קבלה, אוניברסיטת בן גוריון.
 
הספר שלפניכם עוקב אחר התפתחותו של חקר הקבלה בארץ, החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, אשר בה נוסד וגובש בידי אחד ההוגים רבי ההשפעה של המאה ה-20, גרשֹם שלום, יחד עם תלמידיו באוניברסיטה העברית, דרך עליית מבקריהם – בראשם משה אידל ויהודה ליבס, בשלהי שנות ה-80 – ועד השנים האחרונות שבהן החלו לפעול תלמידיהם וחוקרים נוספים בני אותו דור.
 
עניינו של הספר הוא בחינת המגמות והמניעים שעיצבו את מחקרם של חוקרי הקבלה לאורך השנים, המאבקים והפולמוסים שפרצו ביניהם והשפעתם על חקר הקבלה מראשיתו ועד ימינו; כל זאת באמצעות ניתוחן של שלוש הסוגיות המרכזיות בתחום: '"הזוהר", "קבלת אבולעפיה" ו"קבלת האר"י".
 
ד"ר מורן גאם הכהן היא מרצה בחוג למקרא ותרבות ישראל במכללת סמינר הקיבוצים.

פרק ראשון

מבוא
 
 
בשנת 1929 נוסד באופן רשמי שדה המחקר הקבלי בארץ בשם "פילוסופיה עברית וקבלה", אז מָדור אחד מבין שישה שפעלו במסגרת המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים. גלגולים רבים עבר המדור, שעד מהרה נעשה חוג עצמאי והתרחב לחוגים נוספים באוניברסיטאות בארץ. הוא נוסד כתחום אקדמי בידי גרשֹם שלום במחצית הראשונה של המאה ה-20, שקבע שתכליתו היא "לדעת ולכתוב תולדות התפתחות הקבלה מראשית צמיחתה ויצירתה בדרך השתלשלויותיה המרובות עד הימים האחרונים".1 כתחום מחקר הוא התגבש בידי שלום ובידי תלמידיו לאחר הקמת המדינה. בתיאור פועלם קבע שלום: "תלמידי־חברי היו רק הראשונים שחרשו בקרקע בתולה רחבה זאת ואין לחלום כאילו אנחנו כבר גמרנו את המלאכה אשר החילונו בה".2
 
משלהי שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90 התחוללו שינויים בשדה המחקר, כשחוקרי הקבלה החדשים ובראשם משה אידל ויהודה ליבס החלו לערער על הנחות היסוד שקבעו קודמיהם.3
 
עניינו של ספר זה במחקר שדה המחקר הקבלי בארץ לדורותיו. הספר עוסק בבחינת היבטים שונים בפעילותו של השדה: המגמות שהניעו את חוקרי הקבלה במחקרם ובהוראתם, כיצד התעצבו מושגי היסוד שעל בסיסם ערכו החוקרים את מחקרם, הפולמוסים שנתגלעו בין החוקרים סביב מסקנותיהם במחקר וכן בחינת השפעתם של היבטים אלו על האופן שבו נחקרו שלוש סוגיות מרכזיות בשדה: "הזוהר", "קבלת אבולעפיה" ו"קבלת האר"י", זאת לאור ההקשר התרבותי והפוליטי במדינת ישראל ומחוצה לה. בחינת פעילותו של השדה נעשתה בייחוד לאור 'תאוריית השדות' של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, שקבע כי יש לתפוס את השדה כמרחב פעילות המשעתק מאבקי כוח חברתיים בין אלו הפועלים בו סביב השליטה בהון ספציפי, שבלבו עומדת היכולת להגדיר "אמת" מדעית. הון זה, שהצטבר בעקבות המאבקים הקודמים בשדה, מכונן את הידע והפרקטיקה הלגיטימיים ליצירת "אמיתות" מסוג זה, ומנתב את האסטרטגיות העתידיות של הסוכנים הפועלים בו, ובכללן את האסטרטגיות שנועדו לשנותו.4
 
תחום המחקר של חקר הקבלה החל להעסיק את חוקרי הקבלה בייחוד בשני העשורים האחרונים, שבמהלכם ערכו רפלקסיה על הוויית השדה ומאפייניו. המחקרים הבוחנים את השדה מתמקדים ברובם הגדול בבחינת משנתו המחקרית של גרשם שלום. מחקרים נוספים עוסקים במפעלם של חוקרים שהחלו לפעול בשדה בשנות ה-70 וה-80, בייחוד אידל וליבס, אגב התמקדות ביחס בין משנתם לבין משנת שלום בנוגע לחקר התופעה הקבלית. נוסף על כך, נערכו כמה מחקרים לבחינת פועלם של חוקרי קבלה שהחלו לפעול בשדה בשני העשורים האחרונים.
 
מחקרים אלו תרמו בראש ובראשונה לגיבוש תחום המחקר הרפלקסיבי על חקר הקבלה והכללתו במסגרת השדה. כמו כן הם תרמו לקביעת ההיבטים המהותיים לבחינת השדה, ובייחוד אלו הנוגעים להנחות היסוד, למגמות ולמתודולוגיות העומדות בבסיסו, וכן לקטגוריות המרכזיות שמכוננות את השיח שמתנהל בו. עם זאת, עד כה לא נעשה מחקר מקיף לבחינת המגמות בשדה המחקר הקבלי מראשיתו ועד ימינו. מחקר מעין זה חשוב ומהותי להמשך קיום שדה המחקר הקבלי ולהתפתחותו, והוא עניינו של ספר זה.
 
 
 
1
סקירה היסטורית של שדה המחקר של הקבלה
 
מחקר הקבלה החל להתגבש במהלך המאות ה-18 וה-19 בקרב הוגים משכילים וחוקרים יהודים ולא־יהודים שפעלו בעיקר באירופה. חוקרי "חכמת ישראל" (Wissenschaft) תרמו רבות לכינון התחום על ידי איתור טקסטים קבליים ומיפוים ובעיצוב המתודה הפילולוגית־היסטורית כמתודה מרכזית במחקר. מפעלם הושפע במידה רבה מפועלן של שתי דמויות בולטות ביהדות במאה ה-18: יעקב עמדן, מגדולי הרבנים בתקופה זו, שכתב כמה חיבורים ביקורתיים על "הזוהר",5 והפילוסוף שלמה מימון, שראה בקבלה מדע וביקש לפענחה במונחים פילוסופיים, בדומה לאופן הבנתה בתקופת הרנסנס.6
 
מהבולטים שבחוקרי "חכמת ישראל" יש לציין את אחד ממייסדיה, ר' נחמן קרוכמל, מאנשי ההשכלה במזרח אירופה בתחילת המאה ה-19, שבלט ביחסו החיובי אל הקבלה והצביע, כקודמיו מהרנסנס, על הדמיון בין הניאופלטוניות והגנוסיס לבין הקבלה;7 את אדולף פרנק (Franck), חוקר הקבלה בן המאה ה-19, שבספרו הקבלה, או הפילוסופיה הדתית של היהודים8 תיאר בפרוטרוט את התופעה הקבלית בדגש על "הזוהר" אגב שימוש בכלים היסטוריים, פילולוגיים, השוואתיים ומושגיים,9 ואת אדולף ילינק (Jellink), שכמו קרוכמל ופרנק דגל בגישה חיובית לקבלה, קיבץ והוציא לאור כתבים קבליים רבים וחקר את סוגיית מחברו של "הזוהר".10
 
נוסף על כך יש לציין את הבולטים מבין מייסדי המחקר האקדמי של הקבלה, שלמרות הערכתם השלילית כלפיה תרמו רבות למחקרה: צבי היינריך (הירש) גרץ, שחיבר סקירה היסטורית של ספרות הקבלה, ומשה שטיינשניידר, שמאמריו עסקו בדמויות קבליות חשובות כמו ר' אשר בן דוד, ר' יעקב הכהן ור' אברהם אבולעפיה.11
 
יש לציין גם את תרומתם של הוגים ומקובלים נוצרים בני המאה ה-19, שהבולט בהם הוא פרנץ יוזף מוליטור (Molitor), שסייע בעיצוב התפיסה שרואה במיסטיקה היהודית את היסוד החיוני של הדת היהודית לדורותיה.12 גם חוגים אוקולטיים באירופה מהמחצית השנייה של המאה ה-20 סייעו להבנת משמעותם הסימבולית של הטקסטים הקבליים, בכללם החוג של המאגיקן אליפז לוי בצרפת,13 החוג של הפילוסוף ולדימיר סולוביב (Soloviev) ברוסיה, מסדר "שחר הזהב" באנגליה והתנועה התיאוסופית בארצות הברית ובהודו, שראתה בקבלה את המקור הקדום ביותר לידע האוניברסלי ושאפה לחשיפתו באמצעות לימוד ופרקטיקות מגוונות.14 עוד חשוב לציין את תרומת אידאליסטים ציונים יוצאי מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, בייחוד בזכות מחקרם על תנועת החסידות, הכולל איסוף כתבים חסידיים וניתוחם אגב הבלטת יסודותיהם הלאומיים והפוליטיים, בכללם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, הלל צייטלין ושמואל אבא הורודצקי.15
 
 
מפעל המחקר של גרשם שלום
 
גרשם שלום נולד בברלין ב-1897 למשפחה יהודית מתבוללת, אך עוד בנעוריו נמשך אחר שורשיו היהודיים, למד עברית והצטרף לתנועת הנוער הציוני.16 ב-1915 החל במסלול לימודיו האקדמי בברלין; מתמטיקה הייתה תחום ההתמחות הראשי שלו ופילוסופיה הייתה תחום התמחותו המשני. כעבור שנה המשיך את לימודיו בעיר ינה, שם שהה שנה בלבד, ובברן, שם שהה עוד כשנה וחצי עד סוף מלחמת העולם הראשונה. עם שובו לגרמניה ב-1919 החליט לזנוח את לימודי המתמטיקה ולהתמקד בחקר הקבלה ובפילוסופיה. עיסוק זה התאפשר לו במסגרת החוג לשפות שמיות באוניברסיטת מינכן, שם גיבש את הצעת המחקר לכתיבת חיבורו לקבלת תואר דוקטור. הצעתו הייתה לכתוב מהדורה מדעית של ספר הבהיר, הכוללת תרגום וביאור. הצעה זו אושרה ב-1920 ובשנתיים הבאות כתב שלום את מחקרו בהנחיית האשורולוג פריץ הומל. בשנת 1922 קיבל שלום תואר דוקטור מאוניברסיטת מינכן, ולאחר מכן החל לעסוק בהוראה. הקורס הראשון שהורה ב"בית הספר היהודי העממי למבוגרים" בברלין עסק בתולדות המיסטיקה היהודית; הקורס השני היה ב"בית המדרש החופשי" בהקמת פרנץ רוזנצוויג בפרנקפורט, ועסק בקריאת טקסטים קבליים אפוקליפטיים וסיפוריים ובביאורם, בהם המדרש הנעלם למגילת רות מ"הזוהר", ספר דניאל וסיפורי עגנון. בתקופה זו פעל שלום להשגת אישור עלייה לארץ, ובסיועה של ארוסתו אשה בורכהרדט קיבל כתב מינוי פיקטיבי (שלימים הפך לממשי) משמואל הוגו ברגמן, מנהל בית הספרייה הלאומית בירושלים. ב-1923 עלה ארצה והחל לנהל את המחלקה היהודית בספרייה הלאומית, שנעשתה הספרייה של האוניברסיטה העברית עם הקמתה ב-1925. שלום שימש בתפקיד ארבע שנים, שבהן ההדיר, חשף ורכש כתבי־יד רבים.17 ב-1925 התמנה למרצה בחצי משרה במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, ובשנתיים הבאות המשיך את תפקידו בספרייה במשרה חלקית, עד שהתמנה למרצה במשרה מלאה ב-1927.18
 
ב-1933 הוענק לשלום תואר פרופסור. באותו הזמן היה פעיל בהקמת הפקולטה למדעי הרוח, וב-1941 מונה לדיקן הפקולטה. בשנים 1946-1952 פעל מטעם האוניברסיטה העברית להצלת אוצרות התרבות היהודית שנשמרו באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא איתר את שרידי הספריות היהודיות שנגזלו ונשדדו בידי הנאצים והעביר מאות אלפי ספרים ומאות כתבי־יד לבית־הספרים הלאומי ולמגוון מוסדות מדע ותרבות בארץ.19
 
בשנת 1949 החל שלום להשתתף בוועידות שנערכו מדי שנה בשנה באסקונה, שוויץ, בחסות קרל גוסטב יונג. בוועידות אלו התכנסו אינטלקטואלים חוקרים ואנשי רוח ממדינות שונות בעולם ודנו בסוגיות המרכזיות של התקופה. דבריהם כונסו בשנתון יוקרתי בשם אראנוס (Eranos Jahrbuch).
 
בשנים 1953-1957 כיהן שלום פעמיים כראש המכון למדעי היהדות. שנה לאחר מכן, ב-1958, זכה בפרס ישראל על מפעלו בתחום חקר הקבלה. באותה השנה אף התמנה לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ועד 1968 היה יו"ר החטיבה למדעי הרוח וסגן נשיא האקדמיה. ב-1968 התמנה לנשיא האקדמיה וכיהן בתפקיד עד שנת 1974.
 
שלום המשיך בהוראתו הסדירה באוניברסיטה העברית עד שנת 1965. לאחר מכן לימד במסגרתה מפעם לפעם והדריך מתמחים בחקר הקבלה. באותן השנים ואחריהן, עד מותו ב-1982, הפיץ את תורתו בהרצאות מחוץ לאוניברסיטה העברית בארץ ובחו"ל, בכינוסים מדעיים ובמוסדות אקדמיים; כך נעשה מורה גם לקבוצות רבות של מורים וחוקרים ברחבי העולם והקים דורות של תלמידים רבים.20
 
 
חיבוריו המרכזיים של שלום
 
שלום פרסם בימי חייו כארבעים ספרים וכשבע מאות מאמרים. רובם המכריע של פרסומים אלו עניינם חקר ההיסטוריה של המיסטיקה היהודית. שניים מספריו הבולטים פורסים סקירה היסטורית נרחבת ומקיפה של תולדות הקבלה וחיבוריה המכוננים. הראשון הוא זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית,21 המבוסס על הרצאות שנשא במסגרת שהייתו במכון למדעי היהדות בניו־יורק ב-1938 והודפס ב-1941 באנגלית. ספר זה נדפס בשתי מהדורות נוספות באנגלית בשנים 1946 ו-1954, והמהדורה השלישית קבעה את מעמדו של שלום כחוקר המיסטיקה והדת בארץ ובעולם (ספר זה נדפס גם במהדורה גרמנית ב-1958 ותורגם לכמה שפות: איטלקית, צרפתית ופורטוגזית).22
 
ספרו השני, קבלה,23 פורסם ב-1974 באנגלית ומבוסס על מבחר ערכים אנציקלופדיים העוסקים בדמויות בולטות שעיצבו את התנועה הקבלית לדורותיה, ובמושגים העיקריים המאפיינים את התופעה הקבלית. ערכים אלו יצאו לאור ב-1972 בניו־יורק במסגרת הסדרה האנציקלופדית יודאיקה (Judaica).
 
מאמריו של שלום שפורסמו באראנוס, המבוססים על הרצאות שנשא בגרמנית בוועידות השנתיות באסקונה בשנים 1949-1977, מהווים גם הם סקירה היסטורית של התפתחות הדת היהודית, מהמקרא דרך התקופה ההלניסטית ותקופת התלמוד עד לימי הביניים והעת החדשה, בדגש על התגבשות תורת הסוד היהודית, מאפייניה וסמליה. מאמרים אלו קובצו בידי שלום ופורסמו לראשונה בראשית שנות ה-60 בשני ספרים בגרמנית, לאחר מכן ב-1965 באנגלית, וב-1976 קובצו ותורגמו בספרו העברי פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה.24
 
חיבורים חשובים נוספים של שלום עסקו בביטוייה השונים של התופעה הקבלית בראשיתה. ספרו הראשון משנת 1923, ספר הבהיר,25 המבוסס על חיבור לקבלת תואר דוקטור, מכיל תרגום של החיבור הקבלי הקדום הכתוב בעברית ובארמית לשפה הגרמנית. מאמרו העברי, "האם חיבר משה די לאון את ספר 'הזוהר'?",26 המבוסס על ההרצאה הראשונה שנשא באוניברסיטה העברית ב-1925, עוסק בשאלות זמן חיבורו וזהות מחברו של "הזוהר". ספרו משנת 1960 עוסק בספרות ההיכלות ובביטוייה הגנוסטיים, ומבוסס על הרצאות שנשא בסמינר התיאולוגי היהודי בניו־יורק: גנוסטיקה יהודית, מיסטיקה של המרכבה ומסורת תלמודית.27
 
חיבוריו של שלום שעניינם תקופות מאוחרות יותר של המיסטיקה היהודית דנו בנושא תנועת השבתאות, ובראשם המסה "מצווה באה בעבירה: להבנת השבתאות".28 מסה זו, שזכתה להדים רבים בקרב הקהילה האינטלקטואלית בארץ, בחנה מחדש את מעמדה של התנועה האזוטרית והשלכותיה על עיצוב הדת היהודית והחברה הישראלית. נוסף על כך חיבר שלום את ספרו שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו,29 שנדפס בעברית ב-1957 בשני כרכים. ספרו זה מתמקד בדמותו של שבתאי צבי ובהשפעתה על עיצוב התנועה השבתאית.
 
במסגרת מפעל כינוס כתביו של שלום, ראו אור כמה ספרים המכילים את כתבי המחקר שלו, כשהם מקובצים וערוכים לפי תקופות המיסטיקה היהודית. הספר מחקרי שבתאות,30 בעריכת יהודה ליבס, מכיל אסופת מאמרים של שלום שהופיעו בכתבי עת ובמאספים שונים. מחקרי קבלה,31 שההדיר יוסף בן שלמה, כולל מאמרים העוסקים בראשית הקבלה עם הערות שכתב שלום על גבי מאמריו לאחר פרסומם ועם ציונים ביבליוגרפיים שהוסיף אידל, הנוגעים למחקר שנערך לאחר תקופתו.
 
במסגרת מפעל זה ראו אור גם ספרים בעלי גוון אישי. הספר דברים בגו: פרקי מורשה ותחייה32 מכיל לצד כתבי המחקר וההגות של שלום פרקי זיכרונות, מכתבים וגם ריאיון המציג את תפיסת עולמו, שנערך עם מוקי צור ב-1974. מברלין לירושלים הוא ספרו האוטוביוגרפי של שלום (המבוסס על ספרו הגרמני משנת 1977) הפורס את זיכרונותיו מהתקופה שבה פעל בצעירותו באירופה עד עלייתו ארצה והתבססותו באוניברסיטה העברית. בספרים עוד דבר: פרקי מורשה ותחייה33 ורציפות ומרד - גרשם שלום באומר ובשיח,34 בעריכת אברהם שפירא, קובצו מבחר כתבים העוסקים בתפיסת עולמו של שלום בסוגיות מגוונות.
 
הספר שדים רוחות ונשמות: מחקרים בדמונולוגיה,35 בעריכת אסתר ליבס, מאגד מאמרים של שלום העוסקים במאגיה ובדמונולוגיה. הספר קבלת האר"י,36 שההדיר דניאל אברמס, כולל את מאמריו של שלום בנושא קבלת האר"י: תולדותיה של הקבלה למן גירוש ספרד ועד הדפסת כתביהם של תלמידי האר"י ערב עליית השבתאות. הספר מלווה בציונים ביבליוגרפיים מעודכנים ובהערות שהוסיף שלום לאחר פרסום ראשוני של מקצתם. ספר נוסף הוא השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום,37 בעריכת אסתר ליבס ודוד אסף, המקבץ את רוב מחקריו של שלום בנושא, החל בדמותו של הבעש"ט וראשית החסידות, עבור בהיבטים הרעיוניים והמיסטיים בחסידות בדגש על שאלת נטרולה של המשיחיות בתורתה וכלה בפולמוסו הידוע עם מרטין בובר. ספר זה כולל גם הערות ועדכונים שהוסיף שלום בשולי מחקרו, מכתבים אישיים ונספחים, הכוללים הערות ותוספות ביבליוגרפיות בידי חוקרים העוסקים בחקר החסידות כיום. נוסף על כך יש לציין את הספר מגן דוד: תולדותיו של סמל,38 בעריכת גלית חזן־רוקם, הכולל גרסה מורחבת של מסתו של שלום על גלגולי הסמל, שנדפסה לראשונה ב-1949 על גבי לוח הארץ.
 
הוראתו של שלום באוניברסיטה העברית
 
בארבעים שנות פעילותו במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית עסק שלום בהוראתו בשלושה נושאים עיקריים. האחד - סקירתה ההיסטורית של התופעה הקבלית ומאפייניה, השני - הקבלה במאה ה-13, בהתמקדות ב"זוהר", והשלישי - הקבלה במאה ה-16, בהתמקדות בתורתם של ר' משה קורדובירו ושל ר' יצחק לוריא.
 
עיסוקו של שלום בנושא הראשון התמקד בסקירה ההיסטורית של התופעה הקבלית. ב-1925, שנת הוראתו הראשונה, לימד את הקורס השנתי "תולדות הקבלה", ובראשית שנות ה-30 לימד את השיעורים "תולדות הקבלה אחרי הרמב"ן עד תקופת צפת וסקירה כללית על הקבלה תולדותיה וספרותה". בראשית התופעה הקבלית הוא עסק מאוחר יותר.
 
הנושא השני שבו עסק שלום בהוראתו, קבלת המאה ה-13 וחיבור "הזוהר", היה המקיף ביותר, שכן הקורסים שנגעו בנושא זה היו רבים ומגוונים, ושלום לימד אותם לאורך כל שנות הוראתו במכון. כך, הקורסים שעסקו במאפייניה של הקבלה בתקופה זו, "תרגילים לתולדות הקבלה במאה הי"ג ותולדות הקבלה הספרדית", קורס שלימד לראשונה בשלהי שנות ה-20, ו"הקבלה בגירונה", שלימד לראשונה בראשית שנות ה-40. כמו כן, הקורסים שלימד מדי שנה בשנה, שבהם נהג שלום לקרוא ולבאר חלקים מהחיבור "הזוהרי" עם תלמידיו.
 
בנושא השלישי - קבלת המאה ה-16 - החל שלום לעסוק מאוחר לעומת שני הנושאים הקודמים, שכן רק בשלהי שנות ה-20 עסק לראשונה בכתבי קורדובירו. כך, בסמינר שלימד בתקופה זו בשם: "ספר פרדס רימונים לר' משה קורדובירו".
 
נוסף על כך לימד שלום קורסים אחדים בנושא התנועה השבתאית ובנושא החסידות. בנושא הראשון עסק לראשונה ב-1940 בשיעור "תולדות התנועה השבתאית". העיסוק בחסידות החל לראשונה ב-1954, בסמינר בשם "בעיות בתורת החסידות", שהיה קורס מרכזי בנושא זה והועבר פעמים נוספות בהמשך הוראתו במכון.
 
 
 
מפעלו הביבליוגרפי של שלום
 
עוד בנעוריו נהג שלום, נצר למשפחת מדפיסים בברלין, לאסוף ספרים מגוונים מתחומי היהדות, ובכללם ספרי הלכה, היסטוריה ופילוסופיה, בייחוד ספרים שעוסקים בתורת הסוד היהודית. בספרו האוטוביוגרפי מזכיר שלום את אחד המקומות הראשונים שבהם רכש ספרים אלו ואת ניסיונו בקניינם:
 
לא רחוק מבית־כנסת זה שכנו שני האנטיקוארטים הידועים ביותר לספרות עברית ויודאיסטית בברלין. שם רכשתי נסיונותי הראשונים עם מסחר הספר היהודי, שדה שבמשך השנים הגעתי בו לדרגת מומחה [...] לפי הישג ידי קניתי שם ספרים על היהדות ותורתה ועל היהודים ותולדותיהם, ולימים גם טקסטים עבריים.39
 
עם עלייתו ארצה הביא עמו שלום 2,000 ספרים, ש-600 מהם עסקו בקבלה. בשנותיו הראשונות בארץ, שבהן פעל בעיקר בספרייה הלאומית, היה שלום מעורב במפעלים שונים בתחום הביבליוגרפיה העברית. הראשון הוא הוצאת הרבעון הביבליוגרפי העברי הראשון קריית ספר ב-1924. שלום, שעסק הן בכתיבת מאמרים בנושאים קבליים והן בכתיבת הערות ביבליוגרפיות וביקורתיות, אף הופקד עם בן ציון דינבורג (דינור) על רישום הספרים והתקנתם, וגם לאחר עזיבתו את הספרייה המשיך לפרסם עשרות ממאמריו בכתב עת זה. המפעל השני שהיה מעורב בו באותן שנים היה עריכת שני קטלוגים חשובים עבור הספרייה הלאומית. הראשון הוא "סדר המקצועות במדעי היהדות",40 שמציג את הספרים העוסקים במדעי היהדות לפי שיטת מיון שקבע שלום. שיטה זו נהוגה עד ימינו בכמה מן הספריות בארץ ומכונה על שמו, "שיטת שלום". השני הוא כתבי יד עבריים הנמצאים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאיים בירושלים א': קבלה,41 שערך עם יואל יששכר, שמתאר את כתבי היד הקבליים המצויים בספרייה הלאומית והמחקרים על אודותיהם.
 
שלום הוביל שלושה מפעלים נוספים או היה שותף להם. הראשון הוא מפעל הביבליוגרפיה העברית, שהוקם בספרייה הלאומית ב-1960. מפעל זה, ששלום היה ממייסדיו ואף שימש בו יושב ראש המערכת, עסק ברישומם ובמחקרם של כל דברי הדפוס העבריים. השני הוא מפעל הפאליאוגראפיה העברית, שהקימה האקדמיה הלאומית למדעים. מפעל זה חקר את כל כתבי היד העבריים מימי הביניים, כולל ציוני התאריכים שלהם, כינוס כל תכונותיהם הטכניות הטכנולוגיות ועיבודם הממוכן.
 
המפעל שלישי הוא המכון לתצלומי יד עבריים, ששלום עמד לימינו למן השלב שבו הועבר להנהלת בית הספרים הלאומי ב-1963. מפעל זה כינס וקטלג את תצלומיהם של כתבי יד עבריים שאותרו ברחבי העולם.
 
עיקרי משנתו ההיסטורית של שלום
 
בזרמים עיקריים מציג שלום שלושה שלבים בהתפתחות הדת, כשהמיסטיקה תופסת מקום מרכזי ומכריע: המיתוס, המיסוד הדתי והשיבה אל המיתוס. השלב הראשון מאופיין בקשר בלתי אמצעי בין האל לאדם; בשלב השני הקשר מתווך על ידי הממסד הדתי כשההתגלות האלוהית מכוננת אותו, ובשלב השלישי האדם מהרהר ומערער על דרכי הממסד הדתי כאמצעי הבלעדי להשגת האל. מהלך זה מוביל אותו להבנה שכדי להשיב לעצמו את היכולת לדעת את האל ולהתחקות אחריו, עליו לבחור בנתיב המיסטי. שלום מדגיש שבאמצעות החוויה המיסטית אפשר לשחזר את השלב המיתי, השלב האמוני הראשוני, של האדם באלוהיו.
 
לפי שלום, אין להבין שלבים אלו בסדר כרונולוגי. השלב השני והשלישי מתקיימים זה לצד זה. השלב השני התגבש נוכח ההתנגדות המונותיאיסטית לנרטיב המיתי הפגאני בתקופת המקרא והתלמוד, ואילו השלב השלישי התעצב על בסיס התמודדותן של הפילוסופיה והמיסטיקה עם הממסד הדתי, כשכל אחת שאפה להציג את האלוהות והאמונה הדתית על פי תפיסתה, כחלופה לממסד הדתי. שלב זה מתפרס על פרק זמן נרחב מתקופת התלמוד וימי הביניים עד העת החדשה.
 
בעיני שלום התפתחה הדת היהודית מהיחסים הדיאלקטיים בין התפיסות השונות בה, המושתתות על יסודות מיתיים ורציונליים. היסוד המיסטי שמר על חיוניותה של הדת היהודית ועל קיומה נוכח איום הגלות.42
 
בהמשך מציג שלום את השלבים השונים בהתפתחות המיסטיקה היהודית. בשלב הראשון של תולדות הקבלה, 1180-1492 בקירוב, היא נתפסה כידע השמור למתי־מעט. עיסוקם המרכזי של המקובלים בתקופה זו היה עיון בטבע התיאוסופיה בכלל ובירור סוגיית הבריאה בפרט. הם התעלמו לחלוטין מסוגיית אחרית הימים וזירוז הגאולה. השלב השני, משנת 1492, שבה גורשו היהודים מספרד, ועד אמצע המאה ה-18, התעצב על רקע הטראומה שחווה העם היהודי בעקבות הגירוש. כך הפכה המשיחיות בהדרגה לחלק בלתי נפרד מעיקרה של המחשבה הקבלית.
 
שלב זה מכיל שלושה שלבי משנה. הראשון הוא התקופה שבין הגירוש לצמיחת הקבלה הלוריאנית, משנת 1492 עד שנת 1570, השנה שבה עלה האר"י לצפת והחל להפיץ וללמד את תפיסתו הקבלית.43 בשלב המשנה השני, מ-1570 עד 1660 בערך, שנת עליית התנועה השבתאית, תפסה המשיחיות מקום מרכזי במערכת הקבלית. לפי תפיסה זו יש לרכז את מרב המאמצים הדתיים לקירוב הגאולה על ידי מילוי קפדני של תרי"ג מצוות.44 בשלב המשנה השלישי, שנמשך עד אמצע המאה ה-18, גיבשו התנועה השבתאית והפרנקיסטית תפיסות קיצוניות של משיחיות בעקבות הקבלה הלוריאנית, שהופצה בקרב ציבור נרחב באמצע המאה ה-17. כעת הפכה המשיחיות מהשקפת עולם קבלית אזוטרית לתנועת המונים, שזעזעה את מרכז החיים היהודיים ברחבי העולם.45
 
השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הקבלה היהודית התעצב, לפי שלום, באמצע המאה ה-18 לאור השפעת הזרם המיסטי בחסידות פולין. כעת הוטענה המשיחיות במשמעות חדשה: לא עוד גאולה לאומית, אלא גאולה אישית (זאת עקב חששם של חברי זרם זה מהישנות תופעות כמו השבתאות והפרנקיזם).46
 
עבור שלום, המיסטיקה היהודית הייתה היסוד הרוחני והחיוני של הדת היהודית, שאִפשר את המשכיותה בגלות והוביל באופן דיאלקטי להשכלה ולציונות. לאור תפיסה זו הוא עיצב את גבולותיה הכרונולוגיים של המיסטיקה היהודית והגדיר את גופי הידע, הטקסטים והקבוצות ההיסטוריות שלדעתו השתייכו לתופעה זו. שיטת המחקר שהנחתה אותו הייתה השיטה הפילולוגית־היסטורית שקבע כמתודה מרכזית ובלעדית בתחום חקר הקבלה.
 
 
 
חוקרים שפעלו בשדה המחקר הקבלי בתקופת שלום
 
בתקופת שלום פעלו חוקרים בולטים בארץ ובחו"ל בתחומי מחקר הקבלה ובתחומים אחרים שסייעו לפיתוח תחום זה. אחד החוקרים שפעל באירופה ובארץ הוא שמואל אבא הורודצקי; נולד בשנת 1871 באוקראינה, למד לקראת תוארו השלישי בשוויץ ועלה ארצה בשנת 1938. בין מחקריו הרבים יש לציין את אלו בתחום חקר התנועה החסידית, תולדות ראשיה ומשנתם. כך הם ספריו החסידות והחסידים47 והחסידות ותורתה.48 כמו כן הוציא לאור את הכתבים ספר שבחי הבעש"ט49 וסיפורי מעשיות לר' נחמן מברסלב.50 תחום מחקר נוסף שעסק בו הוא חקר הקבלה ותולדותיה. פרסומו העיקרי בתחום זה הוא ספרו המסתורין בישראל,51 העוסק בגלגולי המיסטיקה היהודית, החל בשורשיה המקראיים והתלמודיים, עבור בצמיחת הקבלה באשכנז ובספרד ולאחר מכן בצפת, וכלה בהתפשטות הקבלה האשכנזית באיטליה ובפולין.
 
עוד חוקר שפעל בארץ הוא שלמה פינס; נולד ב-1908 בצרפת ובשנת 1940 עלה ארצה מגרמניה, שם סיים את לימודיו לתואר דוקטור. ב-1952 התמנה למרצה בחוגים פילוסופיה ופילוסופיה, עברית וקבלה. בשנת 1961 היה לפרופסור מן המניין, ועד פרישתו מן האקדמיה ב-1977 שימש מרצה בכיר. אף על פי שמחקריו הרבים והענפים עסקו בעיקר בטקסטים פילוסופיים יהודיים ולא־יהודיים מהעת העתיקה ועד העת החדשה, ולא במישרין במחקר הקבלה, תרומתו לתחום זה הייתה רבת־משמעות. מחקריו פתחו אופקים חדשים בפני חוקרי קבלה שפעלו משלהי שנות ה-70 של המאה ה-20, ובראשם אידל וליבס, בייחוד מחקריו העוסקים בהשפעות אסלאמיות ונוצריות על ההגות היהודית בכלל ועל המיסטיקה היהודית בפרט. תרומתו הרבה התבטאה גם במתודה שנקט - חקירה קונטקסטואלית של הטקסט, בדגש על הסביבה התרבותית הלא־יהודית שבה נוצר.
 
הבולט מבין החוקרים שפעלו בחו"ל בתקופתו של שלום הוא אלכסנדר אלטמן (Altmann), שפעל מראשית שנות ה-30 עד אמצע שנות ה-80 בגרמניה ובאנגליה, שבה ייסד את המכון ללימודי יהדות. תחומי מחקרו היו בעיקר פילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה. יש לציין את תרומתו הרבה בתחום חקר המיסטיקה היהודית והקבלה, שהוביל בארצות הברית: דיוניו בסוגיית היחס שבין התופעה הקבלית לתופעה הדתית בכללותה, מחקריו על ר' משה די ליאון ודיוניו בסוגיות קבליות שונות. בין מחקריו יש לציין את ספרו מחקרים בפילוסופיה דתית ומיסטיקה52 ואת מאמרו "ספר אור זרוע לר' משה די ליאון".53
 
שלושה חוקרים נוספים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, בעיקר באירופה, הם יהושע אבלסון (Abelson), ממובילי מחקר המיסטיקה היהודית באנגליה, שעסק בתופעה זו, בהתפתחותה ההיסטורית ובמאפייניה וכן בבחינת הזיקה שבין הקבלה להלכה;54 ארנסט מילר (Mueller), שפעל בעיקר באוסטריה ובאנגליה, ומחקריו בתחום הקבלה בחנו את התופעה הקבלית מהזווית ההיסטורית וב"זוהר",55 וג'ורג' ווידה (Vajda), שפעל בצרפת, שם שימש בשנות פעילותו הראשונות פרופסור למקרא ולתיאולוגיה בסמינר הישראלי (séminaire israélite) ומאוחר יותר באוניברסיטת פריז, וכן ייסד את המחלקה לחקר המזרח במוסד למחקר היסטורי של טקסטים (De Recherches et d'Histoire des Textes) ב-1940. תרומתו בתחום מחקר הקבלה נעוצה בדיוניו בזיקה שבין הפילוסופיה היהודית לקבלה וכן בתרגומיו הרבים של טקסטים פילוסופיים וקבליים לצרפתית.56
 
תלמידיו הראשונים של שלום
 
ישעיה תשבי
 
תלמידו הראשון של שלום הוא ישעיה תשבי (1908-1992). הוא נולד בטרנסילבניה, עלה ארצה במסגרת פעילותו הציונית ב-1933, והחל את מסלולו האקדמי באוניברסיטה העברית. תשבי כתב את עבודת הגמר ואת חיבורו לקבלת תואר דוקטור בהנחיית שלום. עבודת הגמר, "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י",57 דנה בתורת האר"י באשר למקורות הרע ולמיקומו בתהליך הבריאה, ונדפסה לראשונה ב-1942 כספר שני בסדרת מחקרים ומקורות בתורת הסוד בישראל58 בעריכת שלום, ואף היוותה בסיס לפרק השביעי של ספרו זרמים עיקריים.59 את חיבורו לקבלת תואר דוקטור כתב בנושא: "פירוש האגדות לר' עזריאל: מראשוני המקובלים בגירונה".60
 
מחקרי תשבי העוסקים במחקר הקבלה נחלקים לשלושה תחומים עיקריים. הראשון בהם הוא מחקרו על "הזוהר", וספרו המרכזי בנושא הוא משנת הזוהר.61 הספר חובר בשיתוף עם פישל לחובר, וכולל תרגום וביאור למאמרי "הזוהר" לעברית לצד דיון בסוגיות המרכזיות שעולות ממנו.
 
שני מחקרים נוספים נכללים בספר חקרי הקבלה ושלוחותיה.62 מאמרו "שאלות ותשובות לר' משה די ליאון"63 כולל מחקר מקיף על שני קונטרסים של שאלות ותשובות המיוחסות לר' משה די ליאון בנושאים קבליים לצד דיון תיאורטי המשווה ביניהם ל"זוהר", ומאמרו "הפולמוס על ספר 'הזוהר' במאה השש־עשרה באיטליה"64 דן בגורמים הרוחניים שהניעו את המתנגדים להדפסת "הזוהר". הנושא השני שעסק בו בהרחבה הוא התנועה השבתאית, ומחקריו בתחום זה, המרוכזים בקובץ נתיבי אמונה ומינות,65 עוסקים בגלגולי התנועה, בלבטיה ובהשלכותיה ההיסטוריות על עיצוב העם היהודי.66 הנושא השלישי הוא חקר כתביו הקבליים של ר' משה חיים לוצאטו וחוגו באיטליה במחצית הראשונה של המאה ה-18.67
 
אמנם תשבי התמקד בספרות הקבלית, אך עיקר הוראתו באוניברסיטה היה בחוג לספרות עברית, שבו הקים בראשית שנות ה-50 את המדור שנקרא אז ספרות המוסר והמחקר. בשנים הבודדות שבהן הורה תשבי בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה עסק בשלושה נושאים עיקריים: קבלת האר"י, ספרות המוסר הקבלית ו"הזוהר".
 
 
 
יוסף וייס
 
התלמיד הבא של שלום הוא יוסף וייס (1918-1969). וייס נולד ב-1918 בהונגריה, עלה לארץ ב-1939, ושנה לאחר מכן החל את מסלולו האקדמי באוניברסיטה העברית. את חיבורו לקבלת תואר דוקטור כתב בהנחיית שלום בנושא תורת הדיאלקטיקה והאמונה של ר' נחמן מברסלב. עבודה זו הוגשה לסנאט האוניברסיטה ב-1950 ונדחתה על ידי שלום. באותה תקופה עזב וייס את הארץ והחליט להשתקע באנגליה. לאחר שלוש שנים שבהן ניסה להשתלב במסגרת אקדמית, התמנה לחבר הוראה במחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת קולג' לונדון, וב-1959 התמנה לראש המכון למדעי היהדות. ב-1961 קיבל וייס את התואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטה זו והיה לעורך כתב העת היוקרתי ללימודי יהדות (Journal of Jewish Studies). ב-1966 התמנה לפרופסור, לאחר שדחה את הצעת שלום להחליפו כראש החוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית לאחר פרישתו. בשנים שבאו לאחר מכן חלה וייס וב-1969 שלח יד בנפשו.
 
וייס עסק במחקר התנועה החסידית - בדרכי עיצובה וצמיחתה, ובעיקר בדמותו של ר' נחמן מברסלב, שאותו תפס כמבשר זרם האקזיסטנציאליזם הדתי. עיסוקו בדמותו של ר' נחמן מברסלב מוצג בספר ביכוריו מעגלי שיח,68 שבו ערך לקט מהשיחות שניהל ר' נחמן מברסלב, שתיעד בעיקר תלמידו וסופרו ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב. שלושה מאמרים חשובים נוספים הקדיש לדמותו של ר' נחמן ומשנתו.69 לאחר מותו, ביוזמתו ובתמיכתו של שלום, יצא לאור ב-1974 קובץ מאמריו על החסידות.70
 
 
 
רבקה ש"ץ־אופנהיימר
 
התלמידה הבאה שהפכה לחוקרת הקבלה הבולטת הראשונה באותה התקופה היא רבקה ש"ץ־אופנהיימר (1927-1992).
 
היא כתבה בהנחיית שלום את עבודת הגמר ואת חיבורה לקבלת תואר דוקטור. עבודת הגמר שלה עסקה בנושא: "מבוא לכתב היד השבתאי: הפירוש על פרשת 'לך לך' של בן כת המומרים",71 ובה בחנה את מאפייניה של כת הדונמה באמצעות פירושו של יהודה לוי טובה, חבר הכת, לפרשת "לך לך". חיבורה לקבלת תואר דוקטור עסק בנושא: יסודות קוויאטיסטים במחשבה החסידית במאה ה-18,72 ובו דנה ברעיונות המרכזיים של החסידות וביסודותיה המיסטיים אגב בחינת זיקתה אל הקבלה.
 
ש"ץ־אופנהיימר עסקה בשלושה תחומים עיקריים. הראשון היה תנועת החסידות. ספריה בנושא זה הם: החסידות כמיסטיקה,73 ומגיד דבריו ליעקוב דב בער ממזריטש.74 התחום השני הוא היצירה המיסטית והטיפולוגיה המשיחית לדורותיה. שורת מאמריה בנושא קובצו בספר הרעיון המשיחי מאז גירוש ספרד.75 התחום השלישי הוא מחקר "הזוהר" ובחינתו כתשתית היצירה הקבלית. בנוגע לתחום זה נראה שעיקר עיסוקה היה הוראתו במסגרת החוג, ואולם בשנותיה האחרונות החלה במפעל עריכת מהדורה ביקורתית של "הזוהר". את המפעל הזה לא זכתה להשלים עקב מותה ממחלה קשה.
 
בשנים שבהן לימדה, היא עסקה במגוון רחב של נושאים בתחום הקבלה, שהמרכזיים בהם הם "הזוהר" והחסידות. חידושה הגדול היה עיסוקה בגלגוליה המאוחרים של החסידות, ובייחוד חסידות חב"ד. כמו כן העלתה ש"ץ־אופנהיימר לראשונה על בימת החוג את העיסוק בשלוש דמויות נוספות: דון יצחק אברבנאל, המהר"ל מפראג והרב קוק, דרך עיסוק בעיצובן של תפיסות משיחיות ביהדות לאחר גירוש ספרד.
 
 
 
יוסף בן שלמה
 
התלמיד הבא של שלום הוא יוסף בן שלמה (1930-2007). הוא נולד ב-1930 בפולין, עלה ארצה ב-1933 והחל את לימודיו ב-1952 באוניברסיטה העברית. את חיבורו לקבלת תואר דוקטור כתב בהנחיית שלום, בנושא "תורת האלוהות של רבי משה קורדובירו",76 ובו בחן את תורתו המיסטית של הרמ"ק אל מול שיטות פילוסופיות ומיסטיות שקדמו לו, בעיקר קבלת "הזוהר" ומשנת הרמב"ם.77 במהלך חייו עסק בן שלמה בהוראת הפילוסופיה הכללית והיהודית הן במסגרות אקדמיות, בעיקר באוניברסיטת תל אביב, והן במסגרות חינוכיות מגוונות ברחבי הארץ.
 
לאחר פרישתו מהאוניברסיטה הקדיש את עצמו בן שלמה להוראת נוער חילוני ודתי במסגרת המכינות הקדם־צבאיות, בתחום הפילוסופיה הכללית והיהודית. בן שלמה נודע גם בזכות פועלו הפוליטי, בעיקר בשל השתייכותו לתנועת "גוש אמונים". בשנת 2007 נפטר ממחלה קשה.
 
פרסומיו עסקו בפילוסופיה כללית, בפילוסופיה יהודית, בייחוד במחקר משנתו הפילוסופית של ברוך שפינוזה ובקבלה. בתחום הקבלה עסק בעיקר במחקר משנתם של הרמ"ק והרב קוק.78
 
 
 
אפרים גוטליב
 
אפרים גוטליב (1921-1973), תלמיד נוסף של שלום, נולד בצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חסידית ועלה ארצה ב-1940 במסגרת התנועה הציונית, שבה היה חבר פעיל בשנות נעוריו. בשנותיו הראשונות בארץ עסק בעיקר בחקלאות ובהתיישבות, וב-1952 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית. עבודת הגמר שכתב בהנחיית שלום,79 עסקה במאפיינים הרעיוניים והסגנוניים של השכבות הספרותיות המכונות "מתניתין" ו"תוספתא" ב"זוהר". חיבורו לקבלת תואר דוקטור, אף הוא בהנחיית שלום, עסק בנושא "הקבלה בכתבי ר' בחיי בן אשר".80 בחיבור זה בחן את כתביו לאור מקורות קבליים שקדמו לו, בייחוד "הזוהר", בניסיון לאפיין את שיטתו הקבלית העצמאית.81
 
מחקרי גוטליב מתמקדים בקבלה בספרד מן המאה ה-13, שבה התגבש "הזוהר", דרך המאות ה-14 וה-15 ערב גירוש ספרד, עד המאה ה-16, שבה התגבשו המרכזים הקבליים באיטליה ובקנדיה (בכרתים). עיסוקו המרכזי היה בחינת כתבי היד הקבליים וזיהוי מחברם.82 בהוראתו באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב התמקד גוטליב בעיקר ב"זוהר", בפרשותיו ובביאורן. לעומת זאת, הוראתו באוניברסיטת בר־אילן עסקה בעיקר בגלגוליה ההיסטוריים של התופעה הקבלית.
 
 
 
חיים וירשובסקי
 
החוקר חיים וירשובסקי (1915-1977), תלמיד של שלום, הגיע להישגים חשובים ביותר בחקר הקבלה, אף שפרש מהחוג לטובת החוג ללימודים קלאסיים. וירשובסקי נולד בווילנה ב-1915 ועלה לארץ ב-1934, סיים את לימודיו לקראת התואר השני באוניברסיטה העברית ב-1940, וב-1946 קיבל את התואר דוקטור מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. בשנת 1947 החל לשמש מרצה במחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, וב-1956 קיבל תואר פרופסור והחל לכהן כראש החוג. תרומתו הרבה לחקר הקבלה נודעת בשל מחקריו החשובים על השבתאות, הקבלה, שורשיה וקשריה עם הדת הנוצרית. בין ספריו וחיבוריו הרבים ראויים לציון שלושה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית,83 מקובל נוצרי קורא בתורה84 ומפגשו של פיקו דה לה מיראנדולה עם המיסטיקה היהודית.85
 

עוד על הספר

מחקר הקבלה בישראל מורן גאם הכהן
מבוא
 
 
בשנת 1929 נוסד באופן רשמי שדה המחקר הקבלי בארץ בשם "פילוסופיה עברית וקבלה", אז מָדור אחד מבין שישה שפעלו במסגרת המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים. גלגולים רבים עבר המדור, שעד מהרה נעשה חוג עצמאי והתרחב לחוגים נוספים באוניברסיטאות בארץ. הוא נוסד כתחום אקדמי בידי גרשֹם שלום במחצית הראשונה של המאה ה-20, שקבע שתכליתו היא "לדעת ולכתוב תולדות התפתחות הקבלה מראשית צמיחתה ויצירתה בדרך השתלשלויותיה המרובות עד הימים האחרונים".1 כתחום מחקר הוא התגבש בידי שלום ובידי תלמידיו לאחר הקמת המדינה. בתיאור פועלם קבע שלום: "תלמידי־חברי היו רק הראשונים שחרשו בקרקע בתולה רחבה זאת ואין לחלום כאילו אנחנו כבר גמרנו את המלאכה אשר החילונו בה".2
 
משלהי שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90 התחוללו שינויים בשדה המחקר, כשחוקרי הקבלה החדשים ובראשם משה אידל ויהודה ליבס החלו לערער על הנחות היסוד שקבעו קודמיהם.3
 
עניינו של ספר זה במחקר שדה המחקר הקבלי בארץ לדורותיו. הספר עוסק בבחינת היבטים שונים בפעילותו של השדה: המגמות שהניעו את חוקרי הקבלה במחקרם ובהוראתם, כיצד התעצבו מושגי היסוד שעל בסיסם ערכו החוקרים את מחקרם, הפולמוסים שנתגלעו בין החוקרים סביב מסקנותיהם במחקר וכן בחינת השפעתם של היבטים אלו על האופן שבו נחקרו שלוש סוגיות מרכזיות בשדה: "הזוהר", "קבלת אבולעפיה" ו"קבלת האר"י", זאת לאור ההקשר התרבותי והפוליטי במדינת ישראל ומחוצה לה. בחינת פעילותו של השדה נעשתה בייחוד לאור 'תאוריית השדות' של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, שקבע כי יש לתפוס את השדה כמרחב פעילות המשעתק מאבקי כוח חברתיים בין אלו הפועלים בו סביב השליטה בהון ספציפי, שבלבו עומדת היכולת להגדיר "אמת" מדעית. הון זה, שהצטבר בעקבות המאבקים הקודמים בשדה, מכונן את הידע והפרקטיקה הלגיטימיים ליצירת "אמיתות" מסוג זה, ומנתב את האסטרטגיות העתידיות של הסוכנים הפועלים בו, ובכללן את האסטרטגיות שנועדו לשנותו.4
 
תחום המחקר של חקר הקבלה החל להעסיק את חוקרי הקבלה בייחוד בשני העשורים האחרונים, שבמהלכם ערכו רפלקסיה על הוויית השדה ומאפייניו. המחקרים הבוחנים את השדה מתמקדים ברובם הגדול בבחינת משנתו המחקרית של גרשם שלום. מחקרים נוספים עוסקים במפעלם של חוקרים שהחלו לפעול בשדה בשנות ה-70 וה-80, בייחוד אידל וליבס, אגב התמקדות ביחס בין משנתם לבין משנת שלום בנוגע לחקר התופעה הקבלית. נוסף על כך, נערכו כמה מחקרים לבחינת פועלם של חוקרי קבלה שהחלו לפעול בשדה בשני העשורים האחרונים.
 
מחקרים אלו תרמו בראש ובראשונה לגיבוש תחום המחקר הרפלקסיבי על חקר הקבלה והכללתו במסגרת השדה. כמו כן הם תרמו לקביעת ההיבטים המהותיים לבחינת השדה, ובייחוד אלו הנוגעים להנחות היסוד, למגמות ולמתודולוגיות העומדות בבסיסו, וכן לקטגוריות המרכזיות שמכוננות את השיח שמתנהל בו. עם זאת, עד כה לא נעשה מחקר מקיף לבחינת המגמות בשדה המחקר הקבלי מראשיתו ועד ימינו. מחקר מעין זה חשוב ומהותי להמשך קיום שדה המחקר הקבלי ולהתפתחותו, והוא עניינו של ספר זה.
 
 
 
1
סקירה היסטורית של שדה המחקר של הקבלה
 
מחקר הקבלה החל להתגבש במהלך המאות ה-18 וה-19 בקרב הוגים משכילים וחוקרים יהודים ולא־יהודים שפעלו בעיקר באירופה. חוקרי "חכמת ישראל" (Wissenschaft) תרמו רבות לכינון התחום על ידי איתור טקסטים קבליים ומיפוים ובעיצוב המתודה הפילולוגית־היסטורית כמתודה מרכזית במחקר. מפעלם הושפע במידה רבה מפועלן של שתי דמויות בולטות ביהדות במאה ה-18: יעקב עמדן, מגדולי הרבנים בתקופה זו, שכתב כמה חיבורים ביקורתיים על "הזוהר",5 והפילוסוף שלמה מימון, שראה בקבלה מדע וביקש לפענחה במונחים פילוסופיים, בדומה לאופן הבנתה בתקופת הרנסנס.6
 
מהבולטים שבחוקרי "חכמת ישראל" יש לציין את אחד ממייסדיה, ר' נחמן קרוכמל, מאנשי ההשכלה במזרח אירופה בתחילת המאה ה-19, שבלט ביחסו החיובי אל הקבלה והצביע, כקודמיו מהרנסנס, על הדמיון בין הניאופלטוניות והגנוסיס לבין הקבלה;7 את אדולף פרנק (Franck), חוקר הקבלה בן המאה ה-19, שבספרו הקבלה, או הפילוסופיה הדתית של היהודים8 תיאר בפרוטרוט את התופעה הקבלית בדגש על "הזוהר" אגב שימוש בכלים היסטוריים, פילולוגיים, השוואתיים ומושגיים,9 ואת אדולף ילינק (Jellink), שכמו קרוכמל ופרנק דגל בגישה חיובית לקבלה, קיבץ והוציא לאור כתבים קבליים רבים וחקר את סוגיית מחברו של "הזוהר".10
 
נוסף על כך יש לציין את הבולטים מבין מייסדי המחקר האקדמי של הקבלה, שלמרות הערכתם השלילית כלפיה תרמו רבות למחקרה: צבי היינריך (הירש) גרץ, שחיבר סקירה היסטורית של ספרות הקבלה, ומשה שטיינשניידר, שמאמריו עסקו בדמויות קבליות חשובות כמו ר' אשר בן דוד, ר' יעקב הכהן ור' אברהם אבולעפיה.11
 
יש לציין גם את תרומתם של הוגים ומקובלים נוצרים בני המאה ה-19, שהבולט בהם הוא פרנץ יוזף מוליטור (Molitor), שסייע בעיצוב התפיסה שרואה במיסטיקה היהודית את היסוד החיוני של הדת היהודית לדורותיה.12 גם חוגים אוקולטיים באירופה מהמחצית השנייה של המאה ה-20 סייעו להבנת משמעותם הסימבולית של הטקסטים הקבליים, בכללם החוג של המאגיקן אליפז לוי בצרפת,13 החוג של הפילוסוף ולדימיר סולוביב (Soloviev) ברוסיה, מסדר "שחר הזהב" באנגליה והתנועה התיאוסופית בארצות הברית ובהודו, שראתה בקבלה את המקור הקדום ביותר לידע האוניברסלי ושאפה לחשיפתו באמצעות לימוד ופרקטיקות מגוונות.14 עוד חשוב לציין את תרומת אידאליסטים ציונים יוצאי מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, בייחוד בזכות מחקרם על תנועת החסידות, הכולל איסוף כתבים חסידיים וניתוחם אגב הבלטת יסודותיהם הלאומיים והפוליטיים, בכללם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, הלל צייטלין ושמואל אבא הורודצקי.15
 
 
מפעל המחקר של גרשם שלום
 
גרשם שלום נולד בברלין ב-1897 למשפחה יהודית מתבוללת, אך עוד בנעוריו נמשך אחר שורשיו היהודיים, למד עברית והצטרף לתנועת הנוער הציוני.16 ב-1915 החל במסלול לימודיו האקדמי בברלין; מתמטיקה הייתה תחום ההתמחות הראשי שלו ופילוסופיה הייתה תחום התמחותו המשני. כעבור שנה המשיך את לימודיו בעיר ינה, שם שהה שנה בלבד, ובברן, שם שהה עוד כשנה וחצי עד סוף מלחמת העולם הראשונה. עם שובו לגרמניה ב-1919 החליט לזנוח את לימודי המתמטיקה ולהתמקד בחקר הקבלה ובפילוסופיה. עיסוק זה התאפשר לו במסגרת החוג לשפות שמיות באוניברסיטת מינכן, שם גיבש את הצעת המחקר לכתיבת חיבורו לקבלת תואר דוקטור. הצעתו הייתה לכתוב מהדורה מדעית של ספר הבהיר, הכוללת תרגום וביאור. הצעה זו אושרה ב-1920 ובשנתיים הבאות כתב שלום את מחקרו בהנחיית האשורולוג פריץ הומל. בשנת 1922 קיבל שלום תואר דוקטור מאוניברסיטת מינכן, ולאחר מכן החל לעסוק בהוראה. הקורס הראשון שהורה ב"בית הספר היהודי העממי למבוגרים" בברלין עסק בתולדות המיסטיקה היהודית; הקורס השני היה ב"בית המדרש החופשי" בהקמת פרנץ רוזנצוויג בפרנקפורט, ועסק בקריאת טקסטים קבליים אפוקליפטיים וסיפוריים ובביאורם, בהם המדרש הנעלם למגילת רות מ"הזוהר", ספר דניאל וסיפורי עגנון. בתקופה זו פעל שלום להשגת אישור עלייה לארץ, ובסיועה של ארוסתו אשה בורכהרדט קיבל כתב מינוי פיקטיבי (שלימים הפך לממשי) משמואל הוגו ברגמן, מנהל בית הספרייה הלאומית בירושלים. ב-1923 עלה ארצה והחל לנהל את המחלקה היהודית בספרייה הלאומית, שנעשתה הספרייה של האוניברסיטה העברית עם הקמתה ב-1925. שלום שימש בתפקיד ארבע שנים, שבהן ההדיר, חשף ורכש כתבי־יד רבים.17 ב-1925 התמנה למרצה בחצי משרה במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, ובשנתיים הבאות המשיך את תפקידו בספרייה במשרה חלקית, עד שהתמנה למרצה במשרה מלאה ב-1927.18
 
ב-1933 הוענק לשלום תואר פרופסור. באותו הזמן היה פעיל בהקמת הפקולטה למדעי הרוח, וב-1941 מונה לדיקן הפקולטה. בשנים 1946-1952 פעל מטעם האוניברסיטה העברית להצלת אוצרות התרבות היהודית שנשמרו באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא איתר את שרידי הספריות היהודיות שנגזלו ונשדדו בידי הנאצים והעביר מאות אלפי ספרים ומאות כתבי־יד לבית־הספרים הלאומי ולמגוון מוסדות מדע ותרבות בארץ.19
 
בשנת 1949 החל שלום להשתתף בוועידות שנערכו מדי שנה בשנה באסקונה, שוויץ, בחסות קרל גוסטב יונג. בוועידות אלו התכנסו אינטלקטואלים חוקרים ואנשי רוח ממדינות שונות בעולם ודנו בסוגיות המרכזיות של התקופה. דבריהם כונסו בשנתון יוקרתי בשם אראנוס (Eranos Jahrbuch).
 
בשנים 1953-1957 כיהן שלום פעמיים כראש המכון למדעי היהדות. שנה לאחר מכן, ב-1958, זכה בפרס ישראל על מפעלו בתחום חקר הקבלה. באותה השנה אף התמנה לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ועד 1968 היה יו"ר החטיבה למדעי הרוח וסגן נשיא האקדמיה. ב-1968 התמנה לנשיא האקדמיה וכיהן בתפקיד עד שנת 1974.
 
שלום המשיך בהוראתו הסדירה באוניברסיטה העברית עד שנת 1965. לאחר מכן לימד במסגרתה מפעם לפעם והדריך מתמחים בחקר הקבלה. באותן השנים ואחריהן, עד מותו ב-1982, הפיץ את תורתו בהרצאות מחוץ לאוניברסיטה העברית בארץ ובחו"ל, בכינוסים מדעיים ובמוסדות אקדמיים; כך נעשה מורה גם לקבוצות רבות של מורים וחוקרים ברחבי העולם והקים דורות של תלמידים רבים.20
 
 
חיבוריו המרכזיים של שלום
 
שלום פרסם בימי חייו כארבעים ספרים וכשבע מאות מאמרים. רובם המכריע של פרסומים אלו עניינם חקר ההיסטוריה של המיסטיקה היהודית. שניים מספריו הבולטים פורסים סקירה היסטורית נרחבת ומקיפה של תולדות הקבלה וחיבוריה המכוננים. הראשון הוא זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית,21 המבוסס על הרצאות שנשא במסגרת שהייתו במכון למדעי היהדות בניו־יורק ב-1938 והודפס ב-1941 באנגלית. ספר זה נדפס בשתי מהדורות נוספות באנגלית בשנים 1946 ו-1954, והמהדורה השלישית קבעה את מעמדו של שלום כחוקר המיסטיקה והדת בארץ ובעולם (ספר זה נדפס גם במהדורה גרמנית ב-1958 ותורגם לכמה שפות: איטלקית, צרפתית ופורטוגזית).22
 
ספרו השני, קבלה,23 פורסם ב-1974 באנגלית ומבוסס על מבחר ערכים אנציקלופדיים העוסקים בדמויות בולטות שעיצבו את התנועה הקבלית לדורותיה, ובמושגים העיקריים המאפיינים את התופעה הקבלית. ערכים אלו יצאו לאור ב-1972 בניו־יורק במסגרת הסדרה האנציקלופדית יודאיקה (Judaica).
 
מאמריו של שלום שפורסמו באראנוס, המבוססים על הרצאות שנשא בגרמנית בוועידות השנתיות באסקונה בשנים 1949-1977, מהווים גם הם סקירה היסטורית של התפתחות הדת היהודית, מהמקרא דרך התקופה ההלניסטית ותקופת התלמוד עד לימי הביניים והעת החדשה, בדגש על התגבשות תורת הסוד היהודית, מאפייניה וסמליה. מאמרים אלו קובצו בידי שלום ופורסמו לראשונה בראשית שנות ה-60 בשני ספרים בגרמנית, לאחר מכן ב-1965 באנגלית, וב-1976 קובצו ותורגמו בספרו העברי פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה.24
 
חיבורים חשובים נוספים של שלום עסקו בביטוייה השונים של התופעה הקבלית בראשיתה. ספרו הראשון משנת 1923, ספר הבהיר,25 המבוסס על חיבור לקבלת תואר דוקטור, מכיל תרגום של החיבור הקבלי הקדום הכתוב בעברית ובארמית לשפה הגרמנית. מאמרו העברי, "האם חיבר משה די לאון את ספר 'הזוהר'?",26 המבוסס על ההרצאה הראשונה שנשא באוניברסיטה העברית ב-1925, עוסק בשאלות זמן חיבורו וזהות מחברו של "הזוהר". ספרו משנת 1960 עוסק בספרות ההיכלות ובביטוייה הגנוסטיים, ומבוסס על הרצאות שנשא בסמינר התיאולוגי היהודי בניו־יורק: גנוסטיקה יהודית, מיסטיקה של המרכבה ומסורת תלמודית.27
 
חיבוריו של שלום שעניינם תקופות מאוחרות יותר של המיסטיקה היהודית דנו בנושא תנועת השבתאות, ובראשם המסה "מצווה באה בעבירה: להבנת השבתאות".28 מסה זו, שזכתה להדים רבים בקרב הקהילה האינטלקטואלית בארץ, בחנה מחדש את מעמדה של התנועה האזוטרית והשלכותיה על עיצוב הדת היהודית והחברה הישראלית. נוסף על כך חיבר שלום את ספרו שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו,29 שנדפס בעברית ב-1957 בשני כרכים. ספרו זה מתמקד בדמותו של שבתאי צבי ובהשפעתה על עיצוב התנועה השבתאית.
 
במסגרת מפעל כינוס כתביו של שלום, ראו אור כמה ספרים המכילים את כתבי המחקר שלו, כשהם מקובצים וערוכים לפי תקופות המיסטיקה היהודית. הספר מחקרי שבתאות,30 בעריכת יהודה ליבס, מכיל אסופת מאמרים של שלום שהופיעו בכתבי עת ובמאספים שונים. מחקרי קבלה,31 שההדיר יוסף בן שלמה, כולל מאמרים העוסקים בראשית הקבלה עם הערות שכתב שלום על גבי מאמריו לאחר פרסומם ועם ציונים ביבליוגרפיים שהוסיף אידל, הנוגעים למחקר שנערך לאחר תקופתו.
 
במסגרת מפעל זה ראו אור גם ספרים בעלי גוון אישי. הספר דברים בגו: פרקי מורשה ותחייה32 מכיל לצד כתבי המחקר וההגות של שלום פרקי זיכרונות, מכתבים וגם ריאיון המציג את תפיסת עולמו, שנערך עם מוקי צור ב-1974. מברלין לירושלים הוא ספרו האוטוביוגרפי של שלום (המבוסס על ספרו הגרמני משנת 1977) הפורס את זיכרונותיו מהתקופה שבה פעל בצעירותו באירופה עד עלייתו ארצה והתבססותו באוניברסיטה העברית. בספרים עוד דבר: פרקי מורשה ותחייה33 ורציפות ומרד - גרשם שלום באומר ובשיח,34 בעריכת אברהם שפירא, קובצו מבחר כתבים העוסקים בתפיסת עולמו של שלום בסוגיות מגוונות.
 
הספר שדים רוחות ונשמות: מחקרים בדמונולוגיה,35 בעריכת אסתר ליבס, מאגד מאמרים של שלום העוסקים במאגיה ובדמונולוגיה. הספר קבלת האר"י,36 שההדיר דניאל אברמס, כולל את מאמריו של שלום בנושא קבלת האר"י: תולדותיה של הקבלה למן גירוש ספרד ועד הדפסת כתביהם של תלמידי האר"י ערב עליית השבתאות. הספר מלווה בציונים ביבליוגרפיים מעודכנים ובהערות שהוסיף שלום לאחר פרסום ראשוני של מקצתם. ספר נוסף הוא השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום,37 בעריכת אסתר ליבס ודוד אסף, המקבץ את רוב מחקריו של שלום בנושא, החל בדמותו של הבעש"ט וראשית החסידות, עבור בהיבטים הרעיוניים והמיסטיים בחסידות בדגש על שאלת נטרולה של המשיחיות בתורתה וכלה בפולמוסו הידוע עם מרטין בובר. ספר זה כולל גם הערות ועדכונים שהוסיף שלום בשולי מחקרו, מכתבים אישיים ונספחים, הכוללים הערות ותוספות ביבליוגרפיות בידי חוקרים העוסקים בחקר החסידות כיום. נוסף על כך יש לציין את הספר מגן דוד: תולדותיו של סמל,38 בעריכת גלית חזן־רוקם, הכולל גרסה מורחבת של מסתו של שלום על גלגולי הסמל, שנדפסה לראשונה ב-1949 על גבי לוח הארץ.
 
הוראתו של שלום באוניברסיטה העברית
 
בארבעים שנות פעילותו במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית עסק שלום בהוראתו בשלושה נושאים עיקריים. האחד - סקירתה ההיסטורית של התופעה הקבלית ומאפייניה, השני - הקבלה במאה ה-13, בהתמקדות ב"זוהר", והשלישי - הקבלה במאה ה-16, בהתמקדות בתורתם של ר' משה קורדובירו ושל ר' יצחק לוריא.
 
עיסוקו של שלום בנושא הראשון התמקד בסקירה ההיסטורית של התופעה הקבלית. ב-1925, שנת הוראתו הראשונה, לימד את הקורס השנתי "תולדות הקבלה", ובראשית שנות ה-30 לימד את השיעורים "תולדות הקבלה אחרי הרמב"ן עד תקופת צפת וסקירה כללית על הקבלה תולדותיה וספרותה". בראשית התופעה הקבלית הוא עסק מאוחר יותר.
 
הנושא השני שבו עסק שלום בהוראתו, קבלת המאה ה-13 וחיבור "הזוהר", היה המקיף ביותר, שכן הקורסים שנגעו בנושא זה היו רבים ומגוונים, ושלום לימד אותם לאורך כל שנות הוראתו במכון. כך, הקורסים שעסקו במאפייניה של הקבלה בתקופה זו, "תרגילים לתולדות הקבלה במאה הי"ג ותולדות הקבלה הספרדית", קורס שלימד לראשונה בשלהי שנות ה-20, ו"הקבלה בגירונה", שלימד לראשונה בראשית שנות ה-40. כמו כן, הקורסים שלימד מדי שנה בשנה, שבהם נהג שלום לקרוא ולבאר חלקים מהחיבור "הזוהרי" עם תלמידיו.
 
בנושא השלישי - קבלת המאה ה-16 - החל שלום לעסוק מאוחר לעומת שני הנושאים הקודמים, שכן רק בשלהי שנות ה-20 עסק לראשונה בכתבי קורדובירו. כך, בסמינר שלימד בתקופה זו בשם: "ספר פרדס רימונים לר' משה קורדובירו".
 
נוסף על כך לימד שלום קורסים אחדים בנושא התנועה השבתאית ובנושא החסידות. בנושא הראשון עסק לראשונה ב-1940 בשיעור "תולדות התנועה השבתאית". העיסוק בחסידות החל לראשונה ב-1954, בסמינר בשם "בעיות בתורת החסידות", שהיה קורס מרכזי בנושא זה והועבר פעמים נוספות בהמשך הוראתו במכון.
 
 
 
מפעלו הביבליוגרפי של שלום
 
עוד בנעוריו נהג שלום, נצר למשפחת מדפיסים בברלין, לאסוף ספרים מגוונים מתחומי היהדות, ובכללם ספרי הלכה, היסטוריה ופילוסופיה, בייחוד ספרים שעוסקים בתורת הסוד היהודית. בספרו האוטוביוגרפי מזכיר שלום את אחד המקומות הראשונים שבהם רכש ספרים אלו ואת ניסיונו בקניינם:
 
לא רחוק מבית־כנסת זה שכנו שני האנטיקוארטים הידועים ביותר לספרות עברית ויודאיסטית בברלין. שם רכשתי נסיונותי הראשונים עם מסחר הספר היהודי, שדה שבמשך השנים הגעתי בו לדרגת מומחה [...] לפי הישג ידי קניתי שם ספרים על היהדות ותורתה ועל היהודים ותולדותיהם, ולימים גם טקסטים עבריים.39
 
עם עלייתו ארצה הביא עמו שלום 2,000 ספרים, ש-600 מהם עסקו בקבלה. בשנותיו הראשונות בארץ, שבהן פעל בעיקר בספרייה הלאומית, היה שלום מעורב במפעלים שונים בתחום הביבליוגרפיה העברית. הראשון הוא הוצאת הרבעון הביבליוגרפי העברי הראשון קריית ספר ב-1924. שלום, שעסק הן בכתיבת מאמרים בנושאים קבליים והן בכתיבת הערות ביבליוגרפיות וביקורתיות, אף הופקד עם בן ציון דינבורג (דינור) על רישום הספרים והתקנתם, וגם לאחר עזיבתו את הספרייה המשיך לפרסם עשרות ממאמריו בכתב עת זה. המפעל השני שהיה מעורב בו באותן שנים היה עריכת שני קטלוגים חשובים עבור הספרייה הלאומית. הראשון הוא "סדר המקצועות במדעי היהדות",40 שמציג את הספרים העוסקים במדעי היהדות לפי שיטת מיון שקבע שלום. שיטה זו נהוגה עד ימינו בכמה מן הספריות בארץ ומכונה על שמו, "שיטת שלום". השני הוא כתבי יד עבריים הנמצאים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאיים בירושלים א': קבלה,41 שערך עם יואל יששכר, שמתאר את כתבי היד הקבליים המצויים בספרייה הלאומית והמחקרים על אודותיהם.
 
שלום הוביל שלושה מפעלים נוספים או היה שותף להם. הראשון הוא מפעל הביבליוגרפיה העברית, שהוקם בספרייה הלאומית ב-1960. מפעל זה, ששלום היה ממייסדיו ואף שימש בו יושב ראש המערכת, עסק ברישומם ובמחקרם של כל דברי הדפוס העבריים. השני הוא מפעל הפאליאוגראפיה העברית, שהקימה האקדמיה הלאומית למדעים. מפעל זה חקר את כל כתבי היד העבריים מימי הביניים, כולל ציוני התאריכים שלהם, כינוס כל תכונותיהם הטכניות הטכנולוגיות ועיבודם הממוכן.
 
המפעל שלישי הוא המכון לתצלומי יד עבריים, ששלום עמד לימינו למן השלב שבו הועבר להנהלת בית הספרים הלאומי ב-1963. מפעל זה כינס וקטלג את תצלומיהם של כתבי יד עבריים שאותרו ברחבי העולם.
 
עיקרי משנתו ההיסטורית של שלום
 
בזרמים עיקריים מציג שלום שלושה שלבים בהתפתחות הדת, כשהמיסטיקה תופסת מקום מרכזי ומכריע: המיתוס, המיסוד הדתי והשיבה אל המיתוס. השלב הראשון מאופיין בקשר בלתי אמצעי בין האל לאדם; בשלב השני הקשר מתווך על ידי הממסד הדתי כשההתגלות האלוהית מכוננת אותו, ובשלב השלישי האדם מהרהר ומערער על דרכי הממסד הדתי כאמצעי הבלעדי להשגת האל. מהלך זה מוביל אותו להבנה שכדי להשיב לעצמו את היכולת לדעת את האל ולהתחקות אחריו, עליו לבחור בנתיב המיסטי. שלום מדגיש שבאמצעות החוויה המיסטית אפשר לשחזר את השלב המיתי, השלב האמוני הראשוני, של האדם באלוהיו.
 
לפי שלום, אין להבין שלבים אלו בסדר כרונולוגי. השלב השני והשלישי מתקיימים זה לצד זה. השלב השני התגבש נוכח ההתנגדות המונותיאיסטית לנרטיב המיתי הפגאני בתקופת המקרא והתלמוד, ואילו השלב השלישי התעצב על בסיס התמודדותן של הפילוסופיה והמיסטיקה עם הממסד הדתי, כשכל אחת שאפה להציג את האלוהות והאמונה הדתית על פי תפיסתה, כחלופה לממסד הדתי. שלב זה מתפרס על פרק זמן נרחב מתקופת התלמוד וימי הביניים עד העת החדשה.
 
בעיני שלום התפתחה הדת היהודית מהיחסים הדיאלקטיים בין התפיסות השונות בה, המושתתות על יסודות מיתיים ורציונליים. היסוד המיסטי שמר על חיוניותה של הדת היהודית ועל קיומה נוכח איום הגלות.42
 
בהמשך מציג שלום את השלבים השונים בהתפתחות המיסטיקה היהודית. בשלב הראשון של תולדות הקבלה, 1180-1492 בקירוב, היא נתפסה כידע השמור למתי־מעט. עיסוקם המרכזי של המקובלים בתקופה זו היה עיון בטבע התיאוסופיה בכלל ובירור סוגיית הבריאה בפרט. הם התעלמו לחלוטין מסוגיית אחרית הימים וזירוז הגאולה. השלב השני, משנת 1492, שבה גורשו היהודים מספרד, ועד אמצע המאה ה-18, התעצב על רקע הטראומה שחווה העם היהודי בעקבות הגירוש. כך הפכה המשיחיות בהדרגה לחלק בלתי נפרד מעיקרה של המחשבה הקבלית.
 
שלב זה מכיל שלושה שלבי משנה. הראשון הוא התקופה שבין הגירוש לצמיחת הקבלה הלוריאנית, משנת 1492 עד שנת 1570, השנה שבה עלה האר"י לצפת והחל להפיץ וללמד את תפיסתו הקבלית.43 בשלב המשנה השני, מ-1570 עד 1660 בערך, שנת עליית התנועה השבתאית, תפסה המשיחיות מקום מרכזי במערכת הקבלית. לפי תפיסה זו יש לרכז את מרב המאמצים הדתיים לקירוב הגאולה על ידי מילוי קפדני של תרי"ג מצוות.44 בשלב המשנה השלישי, שנמשך עד אמצע המאה ה-18, גיבשו התנועה השבתאית והפרנקיסטית תפיסות קיצוניות של משיחיות בעקבות הקבלה הלוריאנית, שהופצה בקרב ציבור נרחב באמצע המאה ה-17. כעת הפכה המשיחיות מהשקפת עולם קבלית אזוטרית לתנועת המונים, שזעזעה את מרכז החיים היהודיים ברחבי העולם.45
 
השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הקבלה היהודית התעצב, לפי שלום, באמצע המאה ה-18 לאור השפעת הזרם המיסטי בחסידות פולין. כעת הוטענה המשיחיות במשמעות חדשה: לא עוד גאולה לאומית, אלא גאולה אישית (זאת עקב חששם של חברי זרם זה מהישנות תופעות כמו השבתאות והפרנקיזם).46
 
עבור שלום, המיסטיקה היהודית הייתה היסוד הרוחני והחיוני של הדת היהודית, שאִפשר את המשכיותה בגלות והוביל באופן דיאלקטי להשכלה ולציונות. לאור תפיסה זו הוא עיצב את גבולותיה הכרונולוגיים של המיסטיקה היהודית והגדיר את גופי הידע, הטקסטים והקבוצות ההיסטוריות שלדעתו השתייכו לתופעה זו. שיטת המחקר שהנחתה אותו הייתה השיטה הפילולוגית־היסטורית שקבע כמתודה מרכזית ובלעדית בתחום חקר הקבלה.
 
 
 
חוקרים שפעלו בשדה המחקר הקבלי בתקופת שלום
 
בתקופת שלום פעלו חוקרים בולטים בארץ ובחו"ל בתחומי מחקר הקבלה ובתחומים אחרים שסייעו לפיתוח תחום זה. אחד החוקרים שפעל באירופה ובארץ הוא שמואל אבא הורודצקי; נולד בשנת 1871 באוקראינה, למד לקראת תוארו השלישי בשוויץ ועלה ארצה בשנת 1938. בין מחקריו הרבים יש לציין את אלו בתחום חקר התנועה החסידית, תולדות ראשיה ומשנתם. כך הם ספריו החסידות והחסידים47 והחסידות ותורתה.48 כמו כן הוציא לאור את הכתבים ספר שבחי הבעש"ט49 וסיפורי מעשיות לר' נחמן מברסלב.50 תחום מחקר נוסף שעסק בו הוא חקר הקבלה ותולדותיה. פרסומו העיקרי בתחום זה הוא ספרו המסתורין בישראל,51 העוסק בגלגולי המיסטיקה היהודית, החל בשורשיה המקראיים והתלמודיים, עבור בצמיחת הקבלה באשכנז ובספרד ולאחר מכן בצפת, וכלה בהתפשטות הקבלה האשכנזית באיטליה ובפולין.
 
עוד חוקר שפעל בארץ הוא שלמה פינס; נולד ב-1908 בצרפת ובשנת 1940 עלה ארצה מגרמניה, שם סיים את לימודיו לתואר דוקטור. ב-1952 התמנה למרצה בחוגים פילוסופיה ופילוסופיה, עברית וקבלה. בשנת 1961 היה לפרופסור מן המניין, ועד פרישתו מן האקדמיה ב-1977 שימש מרצה בכיר. אף על פי שמחקריו הרבים והענפים עסקו בעיקר בטקסטים פילוסופיים יהודיים ולא־יהודיים מהעת העתיקה ועד העת החדשה, ולא במישרין במחקר הקבלה, תרומתו לתחום זה הייתה רבת־משמעות. מחקריו פתחו אופקים חדשים בפני חוקרי קבלה שפעלו משלהי שנות ה-70 של המאה ה-20, ובראשם אידל וליבס, בייחוד מחקריו העוסקים בהשפעות אסלאמיות ונוצריות על ההגות היהודית בכלל ועל המיסטיקה היהודית בפרט. תרומתו הרבה התבטאה גם במתודה שנקט - חקירה קונטקסטואלית של הטקסט, בדגש על הסביבה התרבותית הלא־יהודית שבה נוצר.
 
הבולט מבין החוקרים שפעלו בחו"ל בתקופתו של שלום הוא אלכסנדר אלטמן (Altmann), שפעל מראשית שנות ה-30 עד אמצע שנות ה-80 בגרמניה ובאנגליה, שבה ייסד את המכון ללימודי יהדות. תחומי מחקרו היו בעיקר פילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה. יש לציין את תרומתו הרבה בתחום חקר המיסטיקה היהודית והקבלה, שהוביל בארצות הברית: דיוניו בסוגיית היחס שבין התופעה הקבלית לתופעה הדתית בכללותה, מחקריו על ר' משה די ליאון ודיוניו בסוגיות קבליות שונות. בין מחקריו יש לציין את ספרו מחקרים בפילוסופיה דתית ומיסטיקה52 ואת מאמרו "ספר אור זרוע לר' משה די ליאון".53
 
שלושה חוקרים נוספים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, בעיקר באירופה, הם יהושע אבלסון (Abelson), ממובילי מחקר המיסטיקה היהודית באנגליה, שעסק בתופעה זו, בהתפתחותה ההיסטורית ובמאפייניה וכן בבחינת הזיקה שבין הקבלה להלכה;54 ארנסט מילר (Mueller), שפעל בעיקר באוסטריה ובאנגליה, ומחקריו בתחום הקבלה בחנו את התופעה הקבלית מהזווית ההיסטורית וב"זוהר",55 וג'ורג' ווידה (Vajda), שפעל בצרפת, שם שימש בשנות פעילותו הראשונות פרופסור למקרא ולתיאולוגיה בסמינר הישראלי (séminaire israélite) ומאוחר יותר באוניברסיטת פריז, וכן ייסד את המחלקה לחקר המזרח במוסד למחקר היסטורי של טקסטים (De Recherches et d'Histoire des Textes) ב-1940. תרומתו בתחום מחקר הקבלה נעוצה בדיוניו בזיקה שבין הפילוסופיה היהודית לקבלה וכן בתרגומיו הרבים של טקסטים פילוסופיים וקבליים לצרפתית.56
 
תלמידיו הראשונים של שלום
 
ישעיה תשבי
 
תלמידו הראשון של שלום הוא ישעיה תשבי (1908-1992). הוא נולד בטרנסילבניה, עלה ארצה במסגרת פעילותו הציונית ב-1933, והחל את מסלולו האקדמי באוניברסיטה העברית. תשבי כתב את עבודת הגמר ואת חיבורו לקבלת תואר דוקטור בהנחיית שלום. עבודת הגמר, "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י",57 דנה בתורת האר"י באשר למקורות הרע ולמיקומו בתהליך הבריאה, ונדפסה לראשונה ב-1942 כספר שני בסדרת מחקרים ומקורות בתורת הסוד בישראל58 בעריכת שלום, ואף היוותה בסיס לפרק השביעי של ספרו זרמים עיקריים.59 את חיבורו לקבלת תואר דוקטור כתב בנושא: "פירוש האגדות לר' עזריאל: מראשוני המקובלים בגירונה".60
 
מחקרי תשבי העוסקים במחקר הקבלה נחלקים לשלושה תחומים עיקריים. הראשון בהם הוא מחקרו על "הזוהר", וספרו המרכזי בנושא הוא משנת הזוהר.61 הספר חובר בשיתוף עם פישל לחובר, וכולל תרגום וביאור למאמרי "הזוהר" לעברית לצד דיון בסוגיות המרכזיות שעולות ממנו.
 
שני מחקרים נוספים נכללים בספר חקרי הקבלה ושלוחותיה.62 מאמרו "שאלות ותשובות לר' משה די ליאון"63 כולל מחקר מקיף על שני קונטרסים של שאלות ותשובות המיוחסות לר' משה די ליאון בנושאים קבליים לצד דיון תיאורטי המשווה ביניהם ל"זוהר", ומאמרו "הפולמוס על ספר 'הזוהר' במאה השש־עשרה באיטליה"64 דן בגורמים הרוחניים שהניעו את המתנגדים להדפסת "הזוהר". הנושא השני שעסק בו בהרחבה הוא התנועה השבתאית, ומחקריו בתחום זה, המרוכזים בקובץ נתיבי אמונה ומינות,65 עוסקים בגלגולי התנועה, בלבטיה ובהשלכותיה ההיסטוריות על עיצוב העם היהודי.66 הנושא השלישי הוא חקר כתביו הקבליים של ר' משה חיים לוצאטו וחוגו באיטליה במחצית הראשונה של המאה ה-18.67
 
אמנם תשבי התמקד בספרות הקבלית, אך עיקר הוראתו באוניברסיטה היה בחוג לספרות עברית, שבו הקים בראשית שנות ה-50 את המדור שנקרא אז ספרות המוסר והמחקר. בשנים הבודדות שבהן הורה תשבי בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה עסק בשלושה נושאים עיקריים: קבלת האר"י, ספרות המוסר הקבלית ו"הזוהר".
 
 
 
יוסף וייס
 
התלמיד הבא של שלום הוא יוסף וייס (1918-1969). וייס נולד ב-1918 בהונגריה, עלה לארץ ב-1939, ושנה לאחר מכן החל את מסלולו האקדמי באוניברסיטה העברית. את חיבורו לקבלת תואר דוקטור כתב בהנחיית שלום בנושא תורת הדיאלקטיקה והאמונה של ר' נחמן מברסלב. עבודה זו הוגשה לסנאט האוניברסיטה ב-1950 ונדחתה על ידי שלום. באותה תקופה עזב וייס את הארץ והחליט להשתקע באנגליה. לאחר שלוש שנים שבהן ניסה להשתלב במסגרת אקדמית, התמנה לחבר הוראה במחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת קולג' לונדון, וב-1959 התמנה לראש המכון למדעי היהדות. ב-1961 קיבל וייס את התואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטה זו והיה לעורך כתב העת היוקרתי ללימודי יהדות (Journal of Jewish Studies). ב-1966 התמנה לפרופסור, לאחר שדחה את הצעת שלום להחליפו כראש החוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית לאחר פרישתו. בשנים שבאו לאחר מכן חלה וייס וב-1969 שלח יד בנפשו.
 
וייס עסק במחקר התנועה החסידית - בדרכי עיצובה וצמיחתה, ובעיקר בדמותו של ר' נחמן מברסלב, שאותו תפס כמבשר זרם האקזיסטנציאליזם הדתי. עיסוקו בדמותו של ר' נחמן מברסלב מוצג בספר ביכוריו מעגלי שיח,68 שבו ערך לקט מהשיחות שניהל ר' נחמן מברסלב, שתיעד בעיקר תלמידו וסופרו ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב. שלושה מאמרים חשובים נוספים הקדיש לדמותו של ר' נחמן ומשנתו.69 לאחר מותו, ביוזמתו ובתמיכתו של שלום, יצא לאור ב-1974 קובץ מאמריו על החסידות.70
 
 
 
רבקה ש"ץ־אופנהיימר
 
התלמידה הבאה שהפכה לחוקרת הקבלה הבולטת הראשונה באותה התקופה היא רבקה ש"ץ־אופנהיימר (1927-1992).
 
היא כתבה בהנחיית שלום את עבודת הגמר ואת חיבורה לקבלת תואר דוקטור. עבודת הגמר שלה עסקה בנושא: "מבוא לכתב היד השבתאי: הפירוש על פרשת 'לך לך' של בן כת המומרים",71 ובה בחנה את מאפייניה של כת הדונמה באמצעות פירושו של יהודה לוי טובה, חבר הכת, לפרשת "לך לך". חיבורה לקבלת תואר דוקטור עסק בנושא: יסודות קוויאטיסטים במחשבה החסידית במאה ה-18,72 ובו דנה ברעיונות המרכזיים של החסידות וביסודותיה המיסטיים אגב בחינת זיקתה אל הקבלה.
 
ש"ץ־אופנהיימר עסקה בשלושה תחומים עיקריים. הראשון היה תנועת החסידות. ספריה בנושא זה הם: החסידות כמיסטיקה,73 ומגיד דבריו ליעקוב דב בער ממזריטש.74 התחום השני הוא היצירה המיסטית והטיפולוגיה המשיחית לדורותיה. שורת מאמריה בנושא קובצו בספר הרעיון המשיחי מאז גירוש ספרד.75 התחום השלישי הוא מחקר "הזוהר" ובחינתו כתשתית היצירה הקבלית. בנוגע לתחום זה נראה שעיקר עיסוקה היה הוראתו במסגרת החוג, ואולם בשנותיה האחרונות החלה במפעל עריכת מהדורה ביקורתית של "הזוהר". את המפעל הזה לא זכתה להשלים עקב מותה ממחלה קשה.
 
בשנים שבהן לימדה, היא עסקה במגוון רחב של נושאים בתחום הקבלה, שהמרכזיים בהם הם "הזוהר" והחסידות. חידושה הגדול היה עיסוקה בגלגוליה המאוחרים של החסידות, ובייחוד חסידות חב"ד. כמו כן העלתה ש"ץ־אופנהיימר לראשונה על בימת החוג את העיסוק בשלוש דמויות נוספות: דון יצחק אברבנאל, המהר"ל מפראג והרב קוק, דרך עיסוק בעיצובן של תפיסות משיחיות ביהדות לאחר גירוש ספרד.
 
 
 
יוסף בן שלמה
 
התלמיד הבא של שלום הוא יוסף בן שלמה (1930-2007). הוא נולד ב-1930 בפולין, עלה ארצה ב-1933 והחל את לימודיו ב-1952 באוניברסיטה העברית. את חיבורו לקבלת תואר דוקטור כתב בהנחיית שלום, בנושא "תורת האלוהות של רבי משה קורדובירו",76 ובו בחן את תורתו המיסטית של הרמ"ק אל מול שיטות פילוסופיות ומיסטיות שקדמו לו, בעיקר קבלת "הזוהר" ומשנת הרמב"ם.77 במהלך חייו עסק בן שלמה בהוראת הפילוסופיה הכללית והיהודית הן במסגרות אקדמיות, בעיקר באוניברסיטת תל אביב, והן במסגרות חינוכיות מגוונות ברחבי הארץ.
 
לאחר פרישתו מהאוניברסיטה הקדיש את עצמו בן שלמה להוראת נוער חילוני ודתי במסגרת המכינות הקדם־צבאיות, בתחום הפילוסופיה הכללית והיהודית. בן שלמה נודע גם בזכות פועלו הפוליטי, בעיקר בשל השתייכותו לתנועת "גוש אמונים". בשנת 2007 נפטר ממחלה קשה.
 
פרסומיו עסקו בפילוסופיה כללית, בפילוסופיה יהודית, בייחוד במחקר משנתו הפילוסופית של ברוך שפינוזה ובקבלה. בתחום הקבלה עסק בעיקר במחקר משנתם של הרמ"ק והרב קוק.78
 
 
 
אפרים גוטליב
 
אפרים גוטליב (1921-1973), תלמיד נוסף של שלום, נולד בצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חסידית ועלה ארצה ב-1940 במסגרת התנועה הציונית, שבה היה חבר פעיל בשנות נעוריו. בשנותיו הראשונות בארץ עסק בעיקר בחקלאות ובהתיישבות, וב-1952 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית. עבודת הגמר שכתב בהנחיית שלום,79 עסקה במאפיינים הרעיוניים והסגנוניים של השכבות הספרותיות המכונות "מתניתין" ו"תוספתא" ב"זוהר". חיבורו לקבלת תואר דוקטור, אף הוא בהנחיית שלום, עסק בנושא "הקבלה בכתבי ר' בחיי בן אשר".80 בחיבור זה בחן את כתביו לאור מקורות קבליים שקדמו לו, בייחוד "הזוהר", בניסיון לאפיין את שיטתו הקבלית העצמאית.81
 
מחקרי גוטליב מתמקדים בקבלה בספרד מן המאה ה-13, שבה התגבש "הזוהר", דרך המאות ה-14 וה-15 ערב גירוש ספרד, עד המאה ה-16, שבה התגבשו המרכזים הקבליים באיטליה ובקנדיה (בכרתים). עיסוקו המרכזי היה בחינת כתבי היד הקבליים וזיהוי מחברם.82 בהוראתו באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב התמקד גוטליב בעיקר ב"זוהר", בפרשותיו ובביאורן. לעומת זאת, הוראתו באוניברסיטת בר־אילן עסקה בעיקר בגלגוליה ההיסטוריים של התופעה הקבלית.
 
 
 
חיים וירשובסקי
 
החוקר חיים וירשובסקי (1915-1977), תלמיד של שלום, הגיע להישגים חשובים ביותר בחקר הקבלה, אף שפרש מהחוג לטובת החוג ללימודים קלאסיים. וירשובסקי נולד בווילנה ב-1915 ועלה לארץ ב-1934, סיים את לימודיו לקראת התואר השני באוניברסיטה העברית ב-1940, וב-1946 קיבל את התואר דוקטור מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. בשנת 1947 החל לשמש מרצה במחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, וב-1956 קיבל תואר פרופסור והחל לכהן כראש החוג. תרומתו הרבה לחקר הקבלה נודעת בשל מחקריו החשובים על השבתאות, הקבלה, שורשיה וקשריה עם הדת הנוצרית. בין ספריו וחיבוריו הרבים ראויים לציון שלושה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית,83 מקובל נוצרי קורא בתורה84 ומפגשו של פיקו דה לה מיראנדולה עם המיסטיקה היהודית.85