היה זה אחד הימים המתוחים ביותר שידעו לוחמי המלך הגדול. כבר שנים רבות כובשים הם בגבורה מדינה אחר מדינה, עד שכמעט והפכו לאימפריה השולטת בעולם. אך במלחמה זו המצב היה שונה: הם עמדו להילחם מול צבא טורקיה, שאליו חברו המוני שבטים ערביים ופראיים העשויים ללא חת. מלבד מספרם העצום וחוזקם היו האויבים מושחתים וחסרי לב, ולא חסו על חייהם כלל; כולם ללא יוצא מן הכלל היו מוכנים למסור את נפשם במלחמה. מול עיניהם עמדה מטרה אחת ויחידה, והיא הבסת צבא המלך הגדול.
צבאו האדיר של המלך מנה גיבורים ופרשים לרוב. מספרם, חוזקם וגבורתם היו עצומים. ללא ספק שידרו הם עוצמה וכוח אדירים, אך מי שהכיר וידע להתבונן היטב יכול היה להבחין במעט פחד על פניהם. ובאמת אדם אחד הכיר בפחדם זה וגם ידע את הסכנה הטמונה בו.
מרגע שהאיר היום התכוננו שני הצבאות הגדולים לקרב פנים מול פנים. לפתע, בשיא ההכנות הקדחתניות, נשמע קול חבטה אדיר, הכול עצרו מעיסוקיהם והביטו מבוהלים לעבר מקור הרעש. להפתעתם, נראה על הגבעה המתנשאת למולם שר צבאם רכוב על סוסו האצילי והתכונן לדבר בפניהם.
ודאי תתפלאו לשמוע, ששר הצבא באימפריה הענקית היה צעיר כבן עשרים וחמש, אך למרות זאת היה הוא בחור מרשים, יפה תואר, גבוה וחסון. כל דמותו הקרינה ביטחון, אצילות וחוכמה. והוא זה שהוביל את הצבא העצום לניצחונותיו המופלאים.
שר הצבא לא היה כשאר העם - הוא גדל בארמון המלך האהוב, והכול ידעו, כי קרוץ הוא מחומר של אלופים: בכוחו העצום יכול היה להכניע לבדו שלוש מאות לוחמים גיבורים, ועל ידי חוכמתו ותחבולותיו הצליח לנצח צבאות חזקים לאין ערוך מצבאו.
עיני כולם נשואות היו לעבר הגבעה, ושר הצבא פתח ואמר: "אחי היקרים, יודע אני כי יש מעט פחד בקרבכם, ואני יכול להבינכם, מעולם לא נלחמנו מול אויב כה אכזר, שמוכן להקריב את נשמתו רק בשביל לחסלנו, אבל זכרו, חברי, לוחמים גדולים אנחנו! לא למען עצמנו נלחמים אנו, אלא כדי להגן על עמנו מפני פורעים שפלים אלו! והדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור הוא, שאנו לוחמים את מלחמת מלכנו. ועל כן היו לבני חיל, ואל תפחדו מפני האויב, לחמו בגבורה, האמינו בניצחון, ולעולם אל תאבדו תקווה. מוכנים!!!"
תרועות הסכמה נלהבות נשמעו מפי הלוחמים: "אם כך, בואו ונצא לדרך!" וכך מעודדים ומחוזקים עשו דרכם לשדה הקרב.
בחצות היום התייצבו שני הצבאות האדירים זה מול זה. שאגות אדירות נשמעו מכל עבר, האוויר היה רווי אבק שעלה מרגליהם של מיליוני החיילים, השמש הלוהטת הייתה תלויה במרכז השמים, והחום היה כבד מנשוא.
לפתע נשמעה תקיעה ארוכה, כל החיילים השתתקו, ודממה דקה השתררה באזור. כולם נעמדו בסדר מופתי ויצרו חומה על ידי מגניהם וחניתותיהם.
אומנם שני הצבאות היו גדולים וחזקים, אבל הם היו שונים בתכלית:
על לוחמי המלך הגדול ניכר היה, כי מדובר באנשים טובים ואצילים. כולם היו לבושים בצורה מכובדת ומאוחדת, וכך גם נלחמו בצורה מסודרת ומלוכדת.
לעומתם לוחמי האויב נראו שפלים וגסים, הם החזיקו כלי מלחמה מגוונים, למתבונן בהם נראה היה כאילו אספו את כל המתכות שנקרו בדרכם. הם היו לבושים בצורה מרושלת ובלתי אחידה, ופניהם העידו על גסות רוח. לא היה נראה שיש קשר אמיתי בין הלוחמים, כל איחודם היה אך ורק כדי להביס את צבא המלך.
וכך בזמן ששני הצבאות העוינים מביטים זה בזה, יצא מבין שורות האויב סוס שחור, שעליו רכוב אדם מגודל ביותר חבוש כפייה. נראה היה כי זה מפקד צבא הטורקים. בטוח היה הוא כי דמותו הענקית תעורר אימה, אבל במקרה זה טעה!
גם בין שורותיו של צבא המלך נוצר שביל, ובו עבר המפקד הצעיר רכוב על סוס לבן, והנה ניצב גם הוא לפני צבאו. שני המפקדים הביטו איש בעיני אויבו. מתח עז הורגש באוויר. כעבור מספר דקות שדמו לנצח שלף כל אחד מהמפקדים את חרבו, הם דהרו זה לקראת זה, ואחריהם כל צבאם.
למרות הרצון העז של כל אחד מהצדדים לנצח, הייתה המערכה ארוכה וקשה מכל תחזית. חלפו שבועיים, והתקדמות אין. לאמיתו של דבר, במחנה הטורקים והערבים חלה התקדמות משמעותית, וזאת מלבד האבדות הרבות בנפש שנוספו מיום ליום בחיילי המלך.
שר הצבא, כמובן, כמעט לא ישן בלילות, הוא ניסה להבין מהו הגורם המעניק לאויב יתרון ניכר על צבאו ולזהות את הסיבות לכך, הוא ידע היטב כי חייליו רבים הם וחזקים, וניסה לחקור הכיצד ייתכן שאט אט מצליח האויב להדפם. היטב ידע הוא, כי רק ברגע שמזהים את שורש הבעיה אפשר למצוא לה פתרון.
באחד הלילות בעודו מהרהר בעניין, נצנצה בו ההבנה: אומנם לוחמיו הם גיבורים וחזקים לא פחות מחיילי האויב, ואף יותר מהם, אבל יתרון משמעותי מאפיין את צבא יריביו – והוא העובדה, שחיילי האויב אינם חסים על חייהם כלל, ויותר מכך – הם מוכנים מלכתחילה לאבד את עצמם רק בשביל לשפוך עוד ועוד דם, ולהרוג בחייליו בכל כוחם. בשל כך אין בהם אפילו קורטוב פחד, ואינם בוחלים בשום אמצעים. ואילו חיילי המלך, עם כל גבורתם חפצים לחזור חיים לביתם, ולכן ברגע שרואים הם את האומץ האדיר של אויביהם, שאינו אומץ אלא מעין התאבדות, נחלש ליבם, וממילא נחלשים כוחם וגבורתם.
שר הצבא ידע כי זהו נתון אמיתי, ולא שייך לשנותו, חייליו הם אנשים בריאים ורגילים, ותמיד יחפצו לחיות ולחזור לביתם בשלום.
לאחר שעות רבות של חשיבה והתבוננות עלה בראשו רעיון עצום: הוא נזכר שבילדותו למד שבכל חיסרון שיש באדם, החיסרון עצמו טומן בחובו יתרון כלשהו. והחוכמה האמיתית היא לגלות מהו היתרון הצפון בחיסרון ולהשתמש בו לצמיחה ולהתקדמות.
לאור זאת, חשב הוא לעצמו, שעיקרון זה מתרחש גם בצורתו ההפוכה – וכך גם בכל יתרון יש חיסרון. הוא הבין שעליו למצוא את נקודת התורפה והחולשה של צבאו האדיר של האויב ולנצלה לרעתם.
ככל שהתבונן ביתרון המאפיין את צבא האויב, הבין כי התנהגותם הפראית נובעת מהעובדה שאינם חוששים כלל מאבדן חייהם כל עוד מצליחים לפגוע בצבאו, מטרה יחידה עמדה מול עיניהם, והיא רק גרימת עוד נזק, מוות וחורבן לאויביהם.
הוא הסיק כי החיסרון העצום הטמון ביתרונם זה הנו, שמרוב להיטותם להרוג ולפגוע בוודאי אינם זהירים וחששנים כל כך, ויכול הוא להשתמש בעובדה זו לרעתם, ולנצל את חוסר שמירתם ואת אי זהירותם במקום שיכולים הם לכבוש ולפגוע.
כבר באותו לילה כינס שר הצבא את כל יועציו ומפקדיו הבכירים ביותר לישיבה דחופה. בשל עוצמתו וגודלו של צבא ענק זה היו הם כשש מאות איש. בדרך כלל היה נהוג שאיש אינו מדבר בלי רשות שר הצבא, אבל באספה זו, הלחץ הרב והאכזבה הקשה גרמו לכך שרבים מהמפקדים לא יכלו לנהוג באיפוק והחלו לצעוק לעבר שר הצבא: "תראה לאן הובלת אותנו! המלחמה אבודה מראש! שים לב, האויב מכה בנו והודף אותנו מיום ליום! ברור כשמש, שהאויב חזק מאיתנו, ואין לנו סיכויים נגדו. אנחנו מבקשים ממך שתמסור למלך שאיננו יכולים לנצח במלחמה זאת, אולי יחזיר אותנו לבתינו וישלח את שריו הבכירים לשדה הקרב". (עליהם יסופר בהמשך)
דממה השתררה, היה נראה כי שר הצבא הופתע מתגובתם החריפה. הוא שתק והתכנס בתוך עצמו למשך מספר דקות. כל הנוכחים היו במתח: מה יחליט שר הצבא האדיר???
להפתעת כולם, פתח לפתע שר הצבא בטון החלטי ונחוש ופנה לקהל המתוח: "בסדר, אין בעיה, אבקש מכל מי שהתייאש ומסכים עם הדברים שנאמרו, ורוצה לחזור לביתו, לעמוד!"
באופן בלתי צפוי נעמדו להם כארבע מאות מפקדים בכירים, היו הם רוב אנשי הפיקוד הצבאי רמי הדרג. שר הצבא ציווה לשני שומרי ראשו שיקראו לפלוגת חיילים. משהגיעו החיילים פקד בצורה נחושה וברורה: "תפסו את חבורת הפחדנים האלה וקרעו את מדיהם". לאחר שעשו זאת הורה: "תנו להם את מבוקשם. שילחו אותם לבתיהם, הם בכל מקרה אינם ראויים לשרת בצבא המלך. ובקרוב, כאשר נחזור מהקרב עטורי ניצחון, יוכלו הם לצפות בנו מהצד עם שאר הנשים והילדים"...
צעד זה נחשב די מסוכן והיה עלול לגרום למהפכה צבאית. אבל שר הצבא היה סמל של חוכמה, כוח, וגבורה בעיני חייליו, ועל כן לא עלה אף בקרב אחד מהם הרהור או מחשבה להתקומם כנגדו. הוא היה חייב לעשות את הצעד שעשה כדי שיוכל לבצע את המהלך הנועז שתכנן.
לאחר שהוצאו המפקדים הפחדנים פתח ואמר בפני מאתיים המפקדים הנותרים: "אחי היקרים, אומנם נשארנו מעטים, אבל עדיפים מעט אריות על כבשים רבים. חברינו לא תפסו שלוש נקודות בסיסיות, שאסור לנו לעולם לשכוח:
א) מנהיג אמיתי חייב גם בשעות הקשות ביותר להישאר שליו ורגוע ולא לאבד את יישוב דעתו. עליו לשמור על התנהגות מכובדת וצלולה, וכל שכן לא להתפרץ בחוסר כבוד ולזלזל באדם ובסדר שהמלך קבע לנכון.
ב) לעולם אסור לחשוב, ובוודאי אין להגיד ביטויים המשקפים ייאוש כמו: "אין סיכוי!" "זהו כישלון מראש!" כי מי שחושב שייכשל ויפסיד, בסופו של דבר ייכשל בוודאי ויטביע את חבריו עימו. מחשבותינו ודיבורינו נחקקים עמוק בתוכנו, וככל שאנו מאמינים בהם יותר, אנו הופכים אותם למציאות. לוחם אמיתי אינו מרים ידיים ואינו משלים עם המצב גם אחרי שמכיר את גודל הבעיה. על אף האתגרים הנקרים בדרכו הוא מנסה תמיד להצליח ולהתגבר, ולמרות כל הקשיים הניצבים בפניו הוא מוביל את עצמו לניצחון ולהצלחה.
ג) והדבר האחרון והחשוב, חברי היקרים, עליכם לדעת, שאף שכולנו מכירים בכוחו של המלך הגדול ובכוח שריו הבכירים, ויודעים שבידיהם להכריע את המלחמה בלא קושי כלל, בואו נעצור לרגע ונחשוב, שעם בכול זאת בחר המלך דווקא בנו, ודאי יש לו סיבה טובה לכך, גם אם איננו מבינים זאת. ויותר מכך עלינו לדעת, שהעובדה שהוא בחר לשלוח אותנו למלחמה הזאת מוכיחה כי הוא מאמין בנו, ובטוח שבכוחנו לחזור עטורי ניצחון. עלינו להבין זאת ולהסיק כי כנראה, הבעיה היא, שעדיין לא מצאנו את הדרך הנכונה.
וכעת אבקש מכם לצוות על הלוחמים הרבים שיחלו בנסיגה הדרגתית מהיער ומסביבתו, כך שהאויב יוכל לכובשו.
כולם הביטו על מפקדם בתדהמה, הייתה זו הוראה מוזרה ביותר, מהבעת פניהם ניכר שרצו לומר: "האם אתה רוצה להגיש לאויב את הניצחון על מגש של זהב?"
כדי להבין את תמיהתם נקדים, כי בקרב השתתפו מיליוני חיילים. המערכה נערכה בשטח מדברי ענק, כאשר בין מקום המלחמה לממלכה חצץ יער גדול, שהיה יכול להכיל רק כמה מאות אלפי חיילים. יער זה היה מקום אסטרטגי מאוד בשביל צבא המלך: מחד גיסא גם במקרה הגרוע, שבו האויב יצליח להתקדם יהיה עליו לחצות בדרכו את היער ולהסתכן ביותר מהמארבים הרבים שחיילי המלך וצלפיו יכולים להציב מאחורי כל עץ או שיח. ולכן עצם החדירה אל היער וכיבושו יהיו קשים לאויב ביותר, וכמעט בלתי אפשריים. אך מאידך גיסא אם למרות הקושי הרב ייפול היער בידי הטורקים, יקבלו הם כמין מבצר טבעי מול מדינת המלך, וכדי להוציאם משם יצטרכו חיילים רבים לקפח את חייהם.
לאחר ששמעו החיילים את דבריו התמוהים של מפקדם הנערץ, אזר אחד מהם אומץ ושאל: "המפקד, אם יורשה לי לשאול: אני בטוח כי יש לך איזו שהיא תוכנית, אבל למרות זאת ברור, כי צעד זה מסוכן ביותר, וחלילה אם תחבולתך לא תצליח, פשוט נגרום במו ידינו להבאת הניצחון הראשון לידי האויב".
דממה השתררה, כולם חיכו לשמוע את תשובת המפקד.
"שמעו נא, אחי היקרים, ודאי חשבתי על תוכנית מדוקדקת. איני טוען שאין בה סיכון, ואף ייתכן שהסיכון גדול מאוד, אבל אני רוצה שתבינו: שני הצבאות חזקים מאד, וייתכן שאנו חזקים מהם, אבל במציאות האויבים מובילים בצורה ברורה, האם אתם יודעים מהי הסיבה לכך?"
לאחר שניות ספורות הסביר: "החוזק הגדול ביותר הוא החוזק הנפשי. ובזה עדיפים האויבים עלינו, אין בהם אפילו שמץ פחד. ולא מפני שגיבורים הם מכם, אלא כי פראי אדם הם! הם באים למלחמה מתוך מטרה לחסל מאיתנו כמה שיותר חיילים, ומלכתחילה מוכנים לאבד את חייהם לשם כך. ולכן אנחנו חייבים לתכנן תחבולות שיובילו אותנו לנצחם".
שר הצבא המשיך בתיאור התכנית שטווה: "עלה בדעתי, שכדאי לנצל את תאוותם להרוג ולכבוש ולהשתמש בה לטובתנו. ולגבי הסיכון הגדול הטמון בצעדנו, אדגיש שוב, שאיני מתכחש לגודל הסיכון, אך יש מצבים, שבהם הסיכון הגדול ביותר הוא ההימנעות מסיכון. אזכירכם: הכלל הוא, שמי ששואף לנצח סביר שינצח, אבל מי שמשקיע את עיקר מאמציו רק בניסיון לשרוד ולא להיכשל, סביר להניח שלבסוף לא ישרוד וייכשל".
הוא סיכם את דבריו בעידוד: "זכרו, מה שלא יהיה, בכל מצב איננו לבד! המלך תמיד מאחורינו! מוכנים!!!"
"כן, המפקד" ענו כולם ומיהרו להשלים את משימתם, הם לא העזו לשאול את מפקדם מה הוא מתכנן. הם ידעו שבמבצעים מסוכנים כאלו השתיקה יפה, וברגע שיצטרכו לדעת מה עליהם לעשות הם ידעו.
כבר למחרת בבוקר החל צבא המלך לסגת בהדרגה. כעבור זמן לא רב, מצא האויב את עצמו נאבק על היער, ובסופו של דבר הצליח לכבוש גם אותו. חיילי האויב חשו בטעם הניצחון והריעו בפראות. שאגות בוז נשמעו לעבר לוחמי המלך הגדול. תוך זמן קצר מילאו כוחות האויב את שטח היער כולו.
היו אלו רגעים מתוחים ביותר. האויב היה קרוב מאוד למדינות המלך, וללא כל ספק לאחר שיתבצר היטב בתוככי היער ימשיך להכות. המפלה העצומה נראתה בוודאות.
אך חיילי הערבים לא שמו לב בלהט הניצחון לפרט קטן אך גורלי: היער היה מוקף כולו בחומרים דליקים! לא היה קשה להבחין בכך כלל, אילו רק היו זהירים וחשדנים מעט...
מסתבר ששר הצבא צדק: מרוב להיטותם לכבוש ולהרוג, הם אפילו לא חשבו להיזהר ולהישמר על נפשם. אבל מספיק היה, שאפילו אחד מהם יבחין, וכל המהלך הגאוני ירד לטמיון...
באותו זמן ניצבו המונים מחיילי המלך מול היער מתוך כוונה להטעות את האויב, הם גם נערכו למקרה, שחלילה הכול ישתבש... פרק הזמן שבו התבצר האויב ביער היה קצר מאוד - מספר שעות בלבד... אבל בעיני לוחמי המלך נדמה היה כנצח. הם ידעו שטעות קטנה עלולה לשבש הכול...
לפתע נשמעה צעקה אדירה מתוככי היער: "לברוח! מלכודת!"
אך היה זה מאוחר מדי...
באותו רגע נשמעה צרחה מפי שר הצבא:
"אש!!!"
אלפי חיצי אש נורו מכול הכיוונים, תוך רגעים ספורים החל היער לעלות בלהבות...
אין מילים לתאר את הבהלה שתקפה את מאות אלפי לוחמי האויב שהיו כלואים בתוך היער. למזלם (ליתר דיוק, לא היה זה מזל, אלא חלק מהתוכנית) הם עדיין לא היו כלואים לגמרי, הצד האחורי של היער, שממנו חדרו הם לתוכו, היה עדיין פתוח, האש לא שלטה בו עדיין...
כל מי שהצליח נס לכיוון זה כל עוד נפשו בו... אמנם מעטים נלכדו ביער, אבל רוב החיילים פתחו בריצה אדירה והסתלקו מהיער כל עוד נפשם בם... אך עוד לפני שהספיקו לנוס עפו לעברם עשרות אלפי חיצים, ובידיהם לא היה נשק להתגונן... ההלם והתדהמה העצומים הגבירו את בהלת הנותרים ביער וגרמו להם לנוס ביתר חופזה.
בו בזמן הסתתרו שתי קבוצות מחיילי המלך בשני צידי היער ובראשם שר הצבא והפרשים שהיו עמו. בראותם את המהומה השוררת בצבא האויב החלו במרדף אחריהם, והצליחו לפגוע בהמונים מקרב האויבים.
מהלך זה הגדיל את אימתם וחרדתם של הערבים. מעניין לציין, שבמנוסתם החפוזה ראו כל חבריהם, כי הלוחמים הגיבורים שתמיד קצרו ניצחונות אדירים בחזית בורחים בבהלה. וממילא נתקפו גם הם בפחד עצום, ובלי לחשוב החלו אף הם לברוח בשיא המהירות, ואפילו לא טרחו לקחת את נשקם.
כך נוצר מצב שבו מיליוני חיילים מפוחדים נסו בבהלה עצומה מפני קבוצה קטנה וחלשה מהם.
שר הצבא ידע, שברגע שהפחד נכנס לליבם כבר אין בהם הכוח לחשוב בהיגיון, לנתח את המצב ולהסתובב להילחם בו שוב. העובדה שהגיבורים החלו במנוסה, ובמיוחד שלא היה בידם נשק גרמה לפחד לגבור, להתעצם ולדבוק בכולם.
שר הצבא וגיבוריו ניצלו את המצב ורדפו אחריהם בכל עוז. הם פגעו בזה אחר זה בחיילי האויב, כאילו היו אווזים במטווח, עד שכעבור יום חוסלו כל גיבורי הטורקים, וארצם נכבשה, בלא לאבד אפילו חייל פשוט מצבא המלך.
הניצחון היה מוחץ!
עייפים ומותשים התאספו כולם סביב המפקד הנערץ. שר הצבא נעמד לשאת דברו. על פניו ניכרה התשישות הרבה, לא היה בכוחו אפילו לדבר, אך הוא לא ויתר ואמר: "חברי היקרים, היום למדנו שיעור חשוב: פעמים האויב הגדול ביותר של האדם הוא הפחד שלו עצמו".
כשסיים לומר משפט זה צנח באפיסת כוחות, מיד הרימו אותו החוגגים על כתפיהם לאות הערכה וכבוד והלכו עימו כל הדרך כשהם שרים, צוהלים ושמחים מהניצחון שהובילם מפקדם הצעיר.
