כובע טמבל 2 – פרק 1
איימי מחלימה מהניתוח
1. חוץ. ביה"ח של האוניברסיטה בלוזאן – לילה
בניין האוניברסיטה במבט פנורמי – בניין עתיק בן ארבע קומות עליו מתנוסס הכיתוב –
'UNIL Université de Lausanne'
2. פנים. מרחב ההמתנה בביה"ח בלוזאן – לילה
השעה מאוחרת בלילה. מוטי יושב במרחב ההמתנה. אין איש מלבדו בשעה זו. ממתין בקוצר רוח למוצא פיהם של פרופ' מילוא ויונתן מחדר הניתוח.
3. [sequence] פנים. היציאה מחדר הניתוח בביה"ח בלוזאן – לילה
פרופ' מילוא, מומחה לניתוחי ראש בשנות החמישים לחייו, יוצא בחליפת מנתחים מחדר הניתוח. הוא מפשיל את מסכת הפה, מסיר את כפפות הלטקס ומשליך לפח. הוא נראה שפוך. הוא שולף מטפחת מכיסו ומנגב את הזיעה המבצבצת על מצחו.
אחריו יוצא גם יונתן בחליפת מנתחים כנ"ל. הוא נראה מותש.
השניים עושים דרכם לעמדת ההמתנה.
4. [חזרה לסצ' 2] פנים. עמדת ההמתנה בביה"ח בלוזאן – לילה
POV מוטי – פרופ' מילוא ויונתן עושים אליו דרכם.
מוטי קם לקראתם בציפייה דרוכה.
פרופ' מילוא
זה היה קרוב...
מוטי נועץ בפרופסור מבט של דאגה מהולה בקוצר רוח קיצוני.
פרופ' מילוא
הניתוח עבר בהצלחה. הגידול הוסר במלואו. אני מאמין שהיא תהיה בסדר.
יונתן [מהנהן]
היא יצאה מזה.
מוטי נרגש, לוחץ ומטלטל את ידו של מילוא בהכרת תודה.
מוטי
אני לא יודע איך להודות לך. ואני מתנצל שוב שנחתנו עליך ככה משום מקום.
מילוא [קוטע]
אין בעיה... [אל יונתן] קאופמן, אתה לוקח את זה מכאן. אני סומך עליך.
יונתן
כן, כן ברור. הסכנה מאחורינו... בזכותך. תודה לך פרופסור.
פרופ' מילוא פונה ומתרחק מהמקום. מוטי נופל על צווארו של יונתן בחיבוק מוקיר תודה.
מוטי
איך אוכל לגמול לך אי פעם.
יונתן מצטט את שני.
יונתן
"אני עוד אגבה את זה ממך עם ריבית אל תדאג".
השניים משתחררים מהחיבוק ומצטחקים בהקלה.
5. פנים. חדר אשפוז בביה"ח בלוזאן – לפנות בוקר
בחדר שתי מיטות ושתי כורסאות. איימי שוכבת במיטתה, ראשה חבוש ונתון בסד. היא פוקחת עיניים, מבולבלת משהו. היא ממצמצת בעיניה למעלה למטה והצידה. הראייה מטושטשת אך תקינה. היא נושמת בהקלה. מבטה נופל על הכורסא לצד המיטה.
מוטי שרוי בשינה עמוקה כשהוא מכווץ בתוך הכורסא. יונתן ישן במיטה הנוספת בחדר. לא דחוף לה להעיר אותם.
איימי מאובנת במיטתה. היא מנסה במשהו לשפר את התנוחה, ותוך כדי המיטה חורקת ומוטי מתעורר. הוא קם מנומנם ורוכן מעליה.
מוטי [בלחש]
היי את...
איימי בוהה בו מנומנמת בהשפעת ההרדמה. מוטי מביט בעיניה.
מוטי
את מזהה אותי?... מי אני?...
איימי
אליהו הנביא?...
מוטי נושם לרווחה ומחייך בסיפוק.
מוטי
את בסדר. איך את מרגישה?
איימי
שהתנגשתי בקיר...
מוטי
להעיר את יונתן?
איימי
לא, אני מתה לישון. תחזור גם אתה לישון. הכל בסדר.
מוטי נושק למצחה.
איימי
לא הלילה יקירי. הראש קצת...
מוטי ויונתן מחזירים את איימי ארצה להמשך אשפוז בשיבא.
שני מבקרת את איימי בשיבא ומשחררת קיטור
ובאותו מעמד מגלים יונתן ושני משיכה זה לזו
6. פנים. בית קורן בגבעתיים – יום
בסלון שני, עדי והילה. שני מחזיקה תרמיל פתוח בנוסף לתיקה האישי שתלוי על כתף.
שני
קדימה ילדודס, תעזרו לי לארוז כמה בגדים בשביל אמא.
7. [sequence] פנים. חדר ההורים בבית קורן – יום
שני נכנסת לחדר ההורים. עדי והילה מתגייסים, נכנסים בעקבותיה וניגשים לחדר הארונות. הם מאתרים בגדים שאיימי נוהגת ללבוש ביומיום. הילה שולפת חולצות ומכנסיים ומוסרת לשני. שני מקפלת ותוחבת לתוך התרמיל. עדי פותח את מגירת הלבנים, שולף תחתונים וחזיות ומגיש לשני במבוכה. הוא פותח מגירה נוספת ומיד סוגר בחוסר עניין.
שני מבחינה מבעוד מועד בכובעים. היא פותחת שוב את המגירה. בפנים נחים להם שני כובעי טמבל, אחד כחול והשני בצבע חאקי. שני מתלבטת באיזה מהם לבחור. לבסוף היא נוטלת את שניהם ותוחבת לתיקה האישי.
8. פנים. מסדרון בנוירוכירורגית שיבא – יום
שני, עדי והילה עושים דרכם במסדרון מחלקת האשפוז.
9. פנים. חדר אשפוז בנוירוכירורגית שיבא – יום
איימי יושבת על המיטה, ראשה המגולח עטוף תחבושות. מולה יושב מוטי.
מוטי
עכשיו כשזה מאחורינו. את לא חושבת שכדאי ליידע את הורייך?
איימי
ולספר להם מה? מה זה תורם להם. ואיך זה עוזר לי...
מוטי
איך שאת רוצה.
10. [חזרה לסצ' 8] פנים. המסדרון בנוירוכירורגית שיבא – יום
שני, עדי והילה מגיעים סמוך לחדר בו שוכבת איימי. שני עוצרת את הילדים מתוך חשש מהתמונות שעלולות להתגלות לעיניהם.
שני
תמתינו פה דקה...
11. [חזרה לסצ' 9] פנים. חדר אשפוז בנוירוכירורגית שיבא – יום
שני נכנסת לחדר ומניחה את התרמיל לרגלי המיטה. היא פונה אל איימי בקרירות.
שני
היי... את דווקא נראית בסדר. חשבתי אולי בכל זאת...
שני שולפת מתיקה את שני הכובעים ומציגה בפני איימי.
שני
איזה את מעדיפה?
איימי בוחרת בכובע הכחול וחובשת לראשה. ברגע לא אופייני של מבוכה, היא מגיבה בחיוך מבויש.
בתגובה נוטל מוטי את הכובע חאקי וחובש לראשו.
מוטי
איפה הילדים?
שני קוראת בקול לעבר המסדרון.
שני
ילדודס, 'כנסו!
שני מושכת כיסא ומתיישבת. עדי והילה נכנסים בחשש. עדי ניגש ומחבק את איימי.
עדי
היי אמא...
איימי
היי חמוד...
עדי משתחרר במהירות מהחיבוק ופונה למוטי.
עדי
יפה לך הכובע טמבל אבא.
מוטי אוחז בעורפו של עדי ומושך אותו אליו בחיבה.
מוטי
בוא הנה פרחח. מה העניינים, הכל בסדר?
עדי
הכל עשר.
מוטי נושק להילה. היא נצמדת אליו, חוששת לגשת לאמא. איימי נותנת בה מבט משועשע כמי שמנסה להיזכר.
איימי
מי זאת הילדה הזו... אני מכירה אותה מאיזה מקוווום...
הילה מצחקקת ונופלת על צווארה של אמה. איימי נושקת לה בגעגועים.
אל החדר נכנס יונתן בחלוק לבן.
שני ["בחגיגיות"]
שלום יונתן!
יונתן
שלום שני.
שני
אף פעם לא ראיתי אותך...
שני מצביעה על החלוק הלבן.
שני
במדים!
יונתן
וטוב שכך.
יונתן בוחן את שני בהתפעלות.
יונתן
הרבה זמן לא ראיתי אותך. את נראית אם יורשה לי...
שני, שמעולם לא ידעה לקבל מחמאה, קוטעת בחדות.
שני
מיליון דרכמות?!
יונתן [בפשטות]
רציתי להגיד שאת נראית טוב.
איימי עוקבת בעניין אחרי השניים. במוחה הקודח תרתי משמע, היא כבר רוקחת שידוך.
יונתן מושך כיסא ומתיישב לצד שני. הילה מסתכלת על יונתן בהערצה ילדותית.
הילה
אני רוצה להיות רופאה כשאני אהיה גדולה.
יונתן
ואת תהיי רופאה מ-צו-יי-נת.
מוטי
אה כן? את רוצה להיות רופאה? ואני חשבתי שאת רוצה להיות טייסת קרב.
הילה מצחקקת ומצביעה על עדי.
מוטי
אהה... את מציעה שעדי יהיה טייס קרב ואת תהיי רופאה.
הילה [מהנהנת]
כן.
מוטי "מהרהר בכובד ראש".
מוטי
את יודעת מה. אני חושב שאני אוותר לך הפעם.
הילה מצחקקת שוב ונצמדת לאבא.
שני [אל יונתן]
מוטי סיפר לי על ההתגייסות שלך, בשביל איימי.
יונתן
זה המעט שאני יכול לעשות. אני חייב איזה דבר או שניים לאיש הזה. [מצטחק] זה דווקא מרגיש לא רע שהוא חייב לי, לשם שינוי.
מוטי ושני יודעים על מה יונתן מדבר, אך לא איימי. היא מגלה עניין בדבריו.
איימי
מה אתה חייב לו.
יונתן [נאנח]
איפה להתחיל. ילדות סבירה בואו נתחיל מזה.
יונתן פותח בסקירה על תקופת ילדותו. דבריו מכוונים בעיקר לאוזניה של איימי.
יונתן
הוריי הרי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי קטן. סבתא שלי גידלה אותי...
מוטי, בהבעה שזה הולך להיות סיפור ארוך, קורץ לילדים להתלוות אליו. מוטי, עדי והילה קמים וחומקים החוצה.
12. [sequence] פנים. מסדרון בשיבא – יום
בעוד מוטי, עדי והילה מתרחקים לכיוון הקפיטריה, נראה עדי תולש בשובבות את הכובע מעל ראשו של מוטי וחובש לראשו שלו.
13. [חזרה לסצ' 11] פנים. חדר האשפוז בנוירוכירורגית שיבא – יום
יונתן
... ונוסף לזה הייתי גם ילד חלשלוש כזה. ומוטי תמיד היה שם.
איימי [בסקרנות]
הוא הלך מכות?
יונתן
מה פתאום! לא היה צורך. הוא רק הפגין נוכחות מה שנקרא. כבר אז היה לאנגר, ידיים על המתניים... זו לא פוזה הוא נולד עם זה.
Flashback – שלושים וארבע שנים אחורה.
14. חוץ. סמוך לבית ספר בגבעתיים – יום
סמוך לבית הספר עומד נער שחור שיער בן ארבע עשרה, ממושקף וגבה קומה, בתלבושת אחידה, נושא ילקוט על שכם [מוטי הנער]. הוא מתבונן ממרחק בחבורת נערים מהכיתה המקבילה שמציקים לתלמיד מכיתתו, זהוב תלתלים וצנום [יונתן הנער].
מוטי מתקרב לחבורה בצעדים מדודים, ידיו על מותניו, וקורא בקול עמוק ותקיף.
מוטי
אתה בא יונתן!
הנערים המציקים מרפים מיונתן ואצים לדרכם. יונתן מצטרף למוטי, ושניהם הולכים בשתיקה כדבר שבשגרה.
15. [חזרה לסצ' 13] פנים. חדר אשפוז בנוירוכירורגית שיבא – יום
יונתן [מגחך]
הם היו מתפזרים כאילו ראו שיירת טנקים...
כל אותה עת מתבוננת שני ביונתן באמפתיה מהולה בכאב וזעם עצור על סף התפוצצות. איימי שלא ערה לכך, פונה אל שני בתום לב.
איימי
איזה מין אח הוא היה?
שני נשברת ופורקת את זעמה באחת.
שני
הוא היה אח מושלם! וחבר מושלם! ובעל מושלם! איך יכולת, איך יכולת לשבור את ליבו של האיש הכי הגון שברא אלוהים!... הוא אהב אותך ללא תנאי. בכל תנאי...
את איימי מציפים רגשות האשמה. היא חונקת את הדמעות. יונתן נראה חצוי.
שני
...את יודעת למה אני עדיין רווקה? [בדמעות] מפני שלא מצאתי את הגבר שיאהב אותי כמו שמוטי אוהב אותך...
יונתן מבולבל, לא יודע כיצד להגיב. מצד אחד התפרצותה של שני מעוררת בו מורת רוח, שהרי איימי מחלימה מטראומה קשה. ועם זאת דבריה מעוררים בו אמפתיה והזדהות. הוא כאילו מגלה בה פן מפתיע שלא הכיר עד כה.
שני מוסיפה להצליף.
שני
...את לא ראויה לאח שלי!
איימי מבויישת, דמעותיה זולגות על לחייה.
איימי
אני יודעת.
יונתן מתבונן באיימי בחמלה. שני לא מרפה.
שני
תחסכי ממני את דמעות התנין שלך...
יונתן [קוטע]
מספיק. שני, זה מספיק!
שני נותנת ביונתן מבט מתריס. יונתן מחזיר מבט מתריס כפליים, ומורה בטון גבוה ומחנך.
יונתן
מספיק! עד כאן!
שני מבינה שנסחפה רחוק מדי ומתקפלת. היא מסיטה מבט משניהם במורת רוח.
מבחוץ נשמעים קולותיהם של הילדים המתקרבים. איימי ושני מוחות את דמעותיהן במהירות ולובשות הבעת שאננות.
מוטי מופיע עם הילדים, ארבע כוסות בידיו, שתיים בכל יד.
איימי
אוי קפה. איזה כיף.
מוטי
שום קפה. שוקו בשבילך.
איימי נוטלת מידי מוטי את כוס השוקו, מאוכזבת אך "מקבלת עליה את הדין".
איימי
אוה...
עדי עם כובע הטמבל לראשו, נשען אל הקיר ומנשנש חטיף. הילה אוחזת בקבוקון מים, נדבקת אל אבא.
שני נוטלת את כוס הקפה מידי מוטי. היא נסערת ומחפשת תירוץ להסתלק. היא שולפת מתיקה חפיסת סיגריות.
שני
אני חייבת סיגריה עם הקפה.
שני קמה ועושה דרכה החוצה. יונתן מביט בה מאוכזב בעודה יוצאת מהחדר. איימי מאיצה בו כמו בנער מתבגר.
איימי
למה אתה מחכה. להזמנה?
יונתן מגרד בראשו במבוכה, מעיף מבט במוטי שנראה מבולבל משהו עם כוס הקפה המושטת בידו. יונתן מעיף שוב מבט באיימי. היא דוחקת בו בתנועת יד לצאת אחרי שני.
יונתן קם ונוטל את כוס הקפה מידי מוטי. הוא מתבונן בכוס כמי שחוכך בדעתו, אוזר אומץ ויוצא לבסוף מהחדר.
מוטי [אל איימי]
מה את מעודדת אותם!
איימי
הם צריכים להתחתן ולעשות ילדים מחורפנים. זה הכל.
מוטי
וזה מצחיק אותך.
איימי
אוי תרגע. היא כבר לא ילדה קטנה.
מוטי
אני דואג לה? אני דואג ליונתן!
עדי ואיימי פורצים בצחוק מתגלגל. איימי מצמידה אצבעות לרקותיה הדואבות ממאמץ הצחוק.
עדי
חה חה חה... אבא... חה חה חה...
הילה מביטה בהם, לא מבינה על מה המהומה.
הילה
אבא, מה מצחיק?
מוטי
לא יודע בוביש. אותי זה לא מצחיק!
עדי ואיימי פורצים שוב בצחוק. מוטי מניף יד במחוות "יאוש". הילה נצמדת אליו לאות סולידריות.
יונתן ושני באים בברית הנישואין
16. פנים. אולם חתונות בגן אירועים – ערב
באולם כמאתיים אורחים. כולם כבר סעדו את ליבם והמלצרים מפנים את הכלים. אחדים מן האורחים נותרו לשבת סביב השולחנות, אחרים עומדים עם כוס משקה ביד ומשוחחים, והשאר רוקדים זוגות זוגות ברחבת הריקודים לצלילי מוסיקה בקצב slow.
סבתא רחל, עדי ואיליי, בנו של יונתן שהגיע לחתונת אביו מלונדון, יושבים סביב שולחן משפחות החתן והכלה.
סביב שולחן מרוחק יושבים ארבעה מעמיתיו הטייסים של מוטי. שלמה, אביתר, איתן וקובי בלבוש אזרחי, ולצד כל אחד מהם יושבת בת זוגו.
הכלה רוקדת עם מוטי, החתן רוקד עם איימי, וסבא רוקד עם הילה.
שני יפהפיה בשמלה לבנה כמיטב המסורת. יונתן ומוטי חגיגיים בחולצות לבנות ומכנסיים כהים. איימי בשמלת ערב אלגנטית, שיערה שצמח בינתיים עשוי בתספורת קצוצה.
איימי [מליצית]
אתה נראה מאושר כמו חתן.
יונתן מתחייך.
איימי [בכנות]
אני שמחה בשבילך.
התקליט נגמר ואחריו מתנגן שירו של גרשווין "the man I love" בביצוע בילי הולידיי.
"someday he'll come along, the man I love.
and he'll be big and strong, the man I love…"
איימי נותנת ביונתן מבט "מזועזע".
איימי
לא נכון!... כמה קלישאתי אפשר להיות!
יונתן
אל תסתכלי עליי, אני לא בחרתי את המוסיקה.
מבטיהם של מוטי ואיימי מצטלבים. הם מחליפים חיוכים למילות השיר. איימי מובילה את יונתן בצעדי ריקוד לעבר מוטי ושני. מחליפים בני/בנות זוג וממשיכים לרקוד.
מוטי נותן מבט בתספורת הקצוצה של איימי.
מוטי
אני אוהב את השיער שלך ככה.
איימי [מופתעת]
באמת?
מוטי
חותם עליו קבע.
איימי מברישה בידה את זיפי שיערה הקצוצים.
איימי
אז לא לגדל?
מוטי מעקם את פיו כמתלבט.
איימי
הבנתי אותך.
איימי נצמדת אל מוטי וממשיכים לרקוד. לפתע היא חופנת פניו בכפות ידיה ונושקת לשפתיו. מוטי מרים גבה, משועשע.
מוטי
על מה ולמה...
איימי [בשפה משובשת]
על למה שאתה סוף סוף רואה אותי.
מוטי
אני לומד.
POV עדי – איימי מניחה את ראשה על חזהו של מוטי בשלווה וממשיכים לנוע לקצב המוסיקה.
עדי צופה בהם מרחוק וכובש את שמחתו, שאף אחד לא ירגיש.
