כובע טמבל 1 – פרק 1
שיחת הטלפון הגורלית
חורף 1982. ברקע המתיחות בגבול עם לבנון.
1. חוץ. בית משפחת קורן בגבעתיים – ערב
הבית במבט פנורמי – פרטי, חד-קומתי גדול ומטופח, שוכן בשכונת יוקרה טובלת בירוק. על גג הבית מתנוססת ארובה של אח ביתית. בפאתי החצר גינה מטופחת. בחניה המרווחת עומדת מכוניתה של איימי.
2. [sequence] פנים. חדר הילדים בבית קורן – ערב
איימי משכיבה את בתה הילה לישון.
איימי קורן – בת ארבעים ושתיים, מעודנת ואצילית למראה. נשואה לתא"ל מוטי קורן, מפקד בסיס חיל האוויר חצרים, ואמא לעדי בן השש-עשרה והילה בת השש. בזמנה הפנוי היא עוסקת בכתיבה.
הילה, ילדה ממושקפת מתוקה ונבונה, שוכבת במיטה. מנורת הלילה דולקת. איימי מניחה את הדובי בחיקה של הילדה, מסירה את משקפיה, מקפלת ומניחה על השידה.
הילה
אני רוצה לבד לכבות...
הילה שולחת יד אל המפסק ומכבה את מנורת הלילה. אור עמום מבליח פנימה מהמסדרון. איימי מכסה את הילה בשמיכת הפוך. הילדה מחבקת את הדובי, מתכרבלת ועוצמת עיניים. איימי נושקת למצחה.
איימי
לילה טוב הילונת.
איימי יוצאת מהחדר.
3. [sequence] פנים. המסדרון בבית קורן – ערב
איימי סוגרת את דלת חדרה של הילה ומותירה סדק. היא עושה דרכה אל הסלון, ובדרך היא עוצרת בכניסה לחדר השירות ואוספת סלסילת כביסה.
4. [sequence] פנים. הסלון בבית קורן – ערב
חדר המשפחה – בורגני, רחב ידיים במיוחד, מרוהט בסגנון קלאסי. במרכז הקיר קבועה אח כבויה, בפינה עומד פסנתר. המבואה והמטבח פתוחים אל הסלון, מה שמאפשר שדה ראייה מלא בין החללים.
איימי משוטטת בחדר, אוספת מגבות ופריטי לבוש פזורים ומשליכה לסל הכביסה.
שעת ערב מאוחרת ואיימי מצפה לבנה עדי שטרם חזר הביתה. הטלפון מצלצל. איימי ניגשת להרים את השפופרת בתקוה שזה עדי.
איימי [בטלפון]
הלו.
VO עדי
אמא, זה אני. אני נשאר לישון אצל ערן, זה בסדר?
איימי [בטלפון]
עדי, ביקשת רשות מיהודית?
5. פנים. דירתה של יהודית – ערב
הדירה מסוגננת ומרוהטת בטוב טעם. עדי וערן חברו לכיתה, נער מפותח לגילו וחריף מבט, עומדים בפינת הטלפון בסלון. יהודית חולפת על פניהם ומקשיבה לשיחה.
עדי קורן – בנם של מוטי ואיימי. בן שש-עשרה, דק וארוך. שיערו אסוף בקוקו ולאוזנו תלוי עגיל.
יהודית – בשנות הארבעים לחייה. אמו היחידנית של ערן, שכנתה לשכונה וחברתה הטובה של איימי. מעצבת פנים בעיסוקה.
עדי [בטלפון]
כן. ברור שביקשתי...
יהודית [מתערבת]
מה העניין?
עדי
אמא שואלת אם את מרשה...
יהודית תולשת את שפופרת הטלפון מידיו של עדי ומדברת עם איימי בנרגנות חברית.
יהודית [בטלפון]
יש בעיה, גברת קורן?
VO איימי
היי יהודית. מה העניינים.
יהודית [בטלפון]
הכל על מי מנוחות יקירתי. את יכולה לישון בשקט.
6. [חזרה לסצ' 4] פנים. הסלון בבית קורן – ערב
איימי [בטלפון]
אם את אומרת. מי אני שאשבור לך את המילה. קטונתי... [מקשיבה בחיוך] תודה יהודית.
איימי מניחה את השפופרת על כן הטלפון וזה מצלצל שנית. איימי מרימה ומצמידה את השפופרת בין לחי לכתף בעודה אוספת פריטי לבוש לתוך סל הכביסה.
איימי [בטלפון]
הלו... נגהל'ה! מה נשמע יפתי.
VO נגה
הכל בסיידר.
איימי [בטלפון]
מה שלום בלה ואהוד?
7. פנים. בית משפ' עמיחי בקיבוץ פלמחים – ערב
נגה, בתחילת שנות השלושים לחייה, רווקה ג'ינג'ית מקסימה ומלאת חיים, יושבת לצד עמדת הטלפון בין הסלון לחדרי השינה ומשוחחת עם איימי בטלפון.
אביה אהוד, בשלהי שנות השבעים לחייו, איש מגודל ושופע קסם אישי, משקפיו תלויים על חוטמו, יושב על הספה ומעיין בעיתון.
אמה בלה, אישה בשלה ויפה בתחילת שנות השישים לחייה, חולפת על פניה בדרכה לשבת לצד בעלה וקוראת לעברה.
בלה
תמסרי לה דרישת שלום.
משפחת עמיחי – בלה ואהוד ושני ילדיהם נגה ובן – אהוב נעוריה של איימי – הם בני משפחתה המאמצת של איימי בקיבוץ פלמחים, בו שירתה לפני עשרים ושתיים שנה כנחלאית מתנדבת מארה"ב.
נגה [בטלפון]
בלה ואהוד על הכיפאק. הם מוסרים ד"ש.
נגה מסתכלת סביב, מחפשת פרטיות.
נגה [בטלפון]
תמתיני שניונת, אני עוברת לחדר שלי.
נגה קמה ועושה דרכה לחדרה כשהיא גוררת אחריה את חוט הטלפון.
8. [sequence] פנים. החדר של נגה – ערב
נגה נכנסת לחדרה, סוגרת את הדלת, נשכבת במיטה על הבטן כשהיא נשענת על המרפקים, ומחדשת את השיחה עם איימי.
נגה [בטלפון]
אולי פעם אחת תשאלי מה שלום בן, לשם שינוי.
9. [חזרה לסצ' 6] פנים. הסלון בבית קורן – ערב
איימי בטלפון [לאקונית]
אז מה שלום בן לשם שינוי נגהל'ה?
VO נגה
שלומו בכי רע. תודה שאת שואלת.
איימי [בטלפון]
הוא לא נפגע באיזו תקרית בצפון, או משהו כזה.
VO נגה
לא. הוא דווקא די בריא ושלם.
איימי [בטלפון]
אז מה הדרמה.
VO נגה
הוא תפס את יעל על חם. עם גיא. מספיק דרמטי בשבילך?
איימי נסערת. סל הכביסה נשמט מידיה. היא עושה ניסיון להרימו וכמעט שומטת את שפופרת הטלפון תוך כדי. היא מצליחה לאחוז בשפופרת ברגע האחרון, מתיישבת ליתר ביטחון ומשתדלת לשדר קור רוח.
איימי [בטלפון]
מה את אומרת. נו טוב, זה קורה. הם לא המציאו את זה. אז איפה הוא עכשיו?
VO נגה
הוא ארז תרמיל וירד לנואיבה. לנקות את הראש הוא אומר. אני כל כך מודאגת. פוחדת שיקרה לו משהו.
בניסיון לא להסגיר את סערת רוחה, מוצאת עצמה איימי ממחזרת באוזני נגה דברי הרגעה בנאליים.
איימי [בטלפון]
אין לכם מה לדאוג נגהל'ה. מה כבר יכול לקרות לבן. הבחור לוחם ללא חת. קטן עליו. את תראי שהוא מהר מאוד יחזור למשק.
VO נגה
אני מקווה שאת צודקת.
איימי [בטלפון]
אני אומרת לך נגהל'ה, מילה שלי. הדברים האלה מוצאים את הדרך להסתדר מעצמם. אנשים מוותרים וסולחים כי... כי ככה זה בחיים.
10. [המשך סצ' 9] פנים. הסלון בבית קורן – ערב
איימי קמה ופותחת את דלת המרפסת לשאוף אוויר.
11. [sequence] פנים. המרפסת בבית קורן – ערב
למרות הקור העז, נכנסת איימי למרפסת ומתיישבת על הכורסא. נראה שהידיעה שקיבלה זה עתה הופכת את עולמה על פיו. היא נזכרת בבן - אהוב נעוריה.
flashback – עשרים ושתיים שנה אחורה.
12. חוץ. שדה כותנה בקיבוץ פלמחים – יום
בשדה הכותנה זוג נאהבים צעירים – איימי [עשרים], ובן [עשרים ושתיים], עושים דרכם אל הג'יפ שחונה בשביל.
בן
רעבה?
איימי
גוועת... אהוד מרשה לך לאסוף אותי?
בן
אני לא שואל אותו.
בן ואיימי נותנים מבט חולמני בשדות הירוקים הפרושים לפניהם.
בן
את אוהבת את העבודה הזאת.
איימי
לא את העבודה... את השדות.
בן מסיט תלתל מפניה של איימי, משלב ידה בידו ומחייך ברכות.
13. [חזרה לסצ' 11] חוץ. המרפסת בבית קורן – ערב
איימי יושבת על הכורסא ולוחשת חרש.
איימי
אוי בן...
איימי ויונתן בערב 'דינמיקה קבוצתית'
14. פנים. הסלון בבית קורן – ערב
בחדר איימי, הילה ושירה, סטודנטית צעירה, הבייביסיטר הקבועה של הילה.
איימי לבושה ליציאה. היא שמה עליה מעיל, משחילה תיק על כתף ונותנת לשירה הנחיות אחרונות.
איימי
שירה, את יודעת, הנוהל הרגיל. אל תהססי להתקשר אם צריך.
שירה
אין בעיה. את יכולה לסמוך עליי.
איימי [בחיבה]
אני יודעת.
קול של מכונית נעצרת נשמע בסמוך לבית.
איימי
אוה, הנה יונתן. אני חייבת לזוז.
איימי נושקת להילה.
איימי
תעשו חיים. ואל תציקי לשירה יותר מדי, אוקיי?
הילה
אוקיי.
15. פנים/חוץ. מכוניתו של יונתן בנסיעה – ערב
מכונית פרטית בנסיעה. על השמשה נראה סמל הרפואה. יונתן על ההגה, איימי במושב לצידו.
ד"ר יונתן קאופמן – בן ארבעים ושמונה, מבנה גופו רזה, בשערו הבהיר זרקה שיבה. חבר ילדות של מוטי קורן בפרט ושל המשפחה בכלל, ואוהב את איימי בסתר מזה שנים. הוא אורתופד בהכשרתו, גרוש ואבא לאיליי שחי עם אמו בלונדון.
יונתן
הילדה מסודרת?
איימי
מה זה מסודרת. ברגע ששירה נכנסת הביתה, אני מרגישה מיותרת. [בגששית] מצידה אני יכולה לארוז את החפצים ולעבור לקיבוץ.
יונתן [מצטחק]
כתבת משהו מעניין לאחרונה?
איימי
שום דבר שראוי לקריאה. אני יצירתית כמו דו"ח חניה בזמן האחרון.
יונתן
זה עוד יבוא אל תדאגי... מה עם מוטי, איך הוא מתמודד עם המתיחות בצפון. הוא בטח בלחץ אטומי.
איימי
אין לי כל דרך לדעת. הוא לא משתף אותי במצוקות שלו.
יונתן
לא. זה לא מתאים למוטי. יש לו צורך קיומי לשדר עסקים כרגיל... [נוסטלגי] כבר אז כשהיינו נערים, ברגעים הכי קשים בגדנ"ע, במסעות מחנאות וכאלה... הוא תמיד ידע להשרות הרגשת ביטחון ומורל גבוה. סוחף את כולנו אחריו. [בהערצה] מנהיג אמיתי. לא פלא שהוא גנרל.
דבריו של יונתן בשבחו של בעלה מוטי, משאירים את איימי אדישה. יונתן מעיף בה מבט חטוף.
יונתן
מה זה הפרצוף משכנתא הזה. ככה באים לדינמיקה?
איימי [בביטול]
אפשר לחשוב...
יונתן
לא ברצינות. זה לא לעניין.
איימי
זו דינמיקה קבוצתית יונתן. לא טקס הכרזת העצמאות.
יונתן
באת במצב רוח קרבי אני רואה. את יודעת מה. אולי זה כן לעניין. זה יכניס קצת פלפל למשמימון שלהם.
איימי [בעייפות]
אם זה כזה משמימון, למה אנחנו נגררים לשם.
יונתן מעיף באיימי מבט קצר מזווית עינו, מטה את ראשו כמי שעומד להשיב, אך חוזר בו ומחריש.
16. פנים. הסלון בדירת הדינמיקה – ערב
דירה צנועה למדי בלב תל-אביב. בחדר המרכזי מתנהל בעיצומו תרגיל 'דינמיקה קבוצתית'.
כעשרים גברים ונשים בגילאי 30-50 יושבים במעגל פתוח, לרוב על כיסאות פלסטיק. ביניהם יושבים איימי ויונתן זה מול זו. על השולחן קעריות נשנוש מהסוג היבש.
המשתתפים הדומיננטיים [מלבד הדמויות המרכזיות]:
משתתף יגאל בן ארבעים, הייטקיסט מיושב בדעתו.
משתתפת עידית בת שלושים, ממושקפת חיוורת פנים.
משתתף מיכאל בן ארבעים וחמש, ממושקף, אינטלקטואל.
משתתפת דנה בת ארבעים, שיער חלק, דעתנית.
משתתף ירון בן שלושים וחמש, עגלגל מתלהב וקולני.
משתתף תומר בן ארבעים, ביישן, מראה סגפני משהו.
תרגיל הדינמיקה בעיצומו, בניצוחה של המנחה רותי, כבת חמישים, פנים שמקרינים סמכותיות, רוגע ושליטה עצמית. היא יושבת מול המשתתפים, בידיה מחברת ועט.
על הפרק נושא "היחסים שבינו לבינה", שמרבית המשתתפים, כך מאמינה המנחה רותי, ימצאו בו עניין.
המנחה רותי
...מה גורם לריק הזה שנוצר במערכת הזוגית שלנו. מתי אנחנו מזהים את הדעיכה. מהם הסימנים.
משתתף יגאל
כשמתחילים לפזול הצידה.
משתתפת עידית
מפסיקים פשוט לאהוב.
משתתף ירון
או שאוהבים יותר. בגלל הפחד לאבד.
משתתפת עידית
זו לא אהבה, זו כבר אובססיה.
משתתף ירון
האהבה עיוורת, את יודעת.
משתתפת עידית
האהבה לא עיוורת לא חרשת לא פיסחת ולא גידמת. היא מצב נפשי רציונלי ומנומק. אני אוהב כי אלף בית גימל דלת.
המנחה רותי
עוד מישהו?
המנחה רותי שמה עינה על יונתן. יונתן מתנער מיד.
יונתן
אל תשאלי אותי. אני גרוש.
המנחה רותי
אדרבא. זה מעניק לך יתרון כמומחה לפלופ אחד לפחות.
יונתן
אין לי מה לתרום לדיון בנושא הזה.
המנחה רותי מיומנת בהתמודדות עם סרבנים מסוגו של יונתן. היא מדובבת אותו כאילו תוך שיחה בטלה.
המנחה רותי
כמה זמן אתה גרוש?
יונתן
ארבע עשרה שנה. הייתי נשוי שנתיים [מגחך] מיותרות.
המנחה רותי
ילדים?
יונתן [בגאווה אבהית]
בן אחד. איליי.
המנחה רותי
אז השנתיים לא היו לגמרי מיותרות.
יונתן
לא, לא. מהבחינה הזו הצליח לנו.
יונתן שולף ארנק מכיסו האחורי ומציג בגאווה תמונה של נער זהוב תלתלים וחייכן. המנחה רותי וקומץ משתתפים ניגשים להעיף מבט, ומנדבים מחמאות.
משתתפת עידית
איזה מתוק.
משתתף יגאל
דומה לך.
יונתן מחייך, רווה נחת.
המנחה רותי
הוא צריך להיות בן... חמש-עשרה, שש-עשרה.
יונתן
חמש עשרה. חי עם אמא שלו, שבחרה לעשות קריירה בלונדון. הוא מגיע לחופשות בקיץ, אני נוסע לשם בחורף... מסתדרים. [pause] אני נטוע פה. לא רואה את עצמי חי בשום מקום אחר בעולם.
המנחה רותי
אני איתך במאבקך הצודק. [אל המשתתפים] עוד מישהו?
איימי [מהורהרת]
כשהלבד מפסיק להיות אויב.
יונתן נותן באיימי מבט ארוך ונוקב תוך שהוא תוחב את הארנק חזרה לכיסו. איימי לא מבחינה בכך.
ירון
האמת היא שלא תמיד יש סימנים מובהקים. יש פשוט הרגשה של... פספוס.
המנחה רותי
"הרגשה של פספוס". כיצד היא באה לידי ביטוי.
משתררת שתיקה. המנחה רותי מנסה לדרבן את המשתתפים.
המנחה רותי
...הרי אי אפשר להסתובב עם הרגשה של פספוס ולהמשיך לשדר עסקים כרגיל.
משתתף יגאל
אפשר. אנשים מוצאים דרכים לברוח מחרדות הקיום שלהם. כל דבר, רק לא לשבור את הכלים. ומשכנעים את עצמם שהם עושים את הדבר הנכון.
משתתף מיכאל
כולנו בורחים. מי יותר ומי פחות... אחד שוקע בתוך היצירה, אחר במחקר. יש את המתנדב הסדרתי, זה שקם כל יום בארבע בבוקר לעזור לקשיש. ויש את היותר יצירתיים, אלה שקמים כל יום בארבע בבוקר להתפלל לאבנים. שבעיניי זה סוג בריחה... [בהבעת סלידה] נלעג ונרפה יותר מכל סוג בריחה שאני מכיר.
משתתף ירון
מה זה שייך לנושא!
משתתף מיכאל
לא שייך, אבל שווה דיון. אם למנחה אין התנגדות.
המנחה רותי מושכת בכתפיה כמי שאין לה התנגדות.
דנה
למה נלעג ולמה נרפה אבל. איש באמונתו יחיה.
משתתף מיכאל
עד מאה ועשרים. אז בואו נפתח את זה. הרי לשם כך התכנסנו לא? אדם קושר נפשו באיזו ישות ערטילאית שאבותיו בדו ממוחם הקודח. והישות הזו אשכרה מכתיבה לו את החיים...
איימי מגלה עירנות, שוקלת להתערב אך נסוגה בשלב זה.
משתתף מיכאל [אל איימי]
רצית לומר משהו?
איימי מנידה בראשה לשלילה.
איימי
לא, לא. תמשיך.
משתתף מיכאל
...המשמעות של זה היא אחת. אתה שולל מעצמך באופן וולונטרי את החרות להיות אדון לגורלך...
איימי מהנהנת בהסכמה.
מיכאל
ובמילים אחרות אתה מסיר מעצמך אחריות. וזה לדעתי המלומדה סוג הבריחה הנחות ביותר שברא האדם.
יונתן
והמסוכן ביותר.
איימי
בהמשך לדברים של מיכאל...
איימי בולעת את הרוק כמי שחשה באי-נוחות [שסיבתה תתברר בהמשך].
איימי
...כאשר אדם משעבד עצמו למשהו שאין לו כל אחיזה במציאות. שאין לו כל בסיס מדעי. זה מעיד על כך שהוא שרוי במצוקה נפשית. זה שחצי עולם מאמץ את השיטה, זה לא מוכיח שיש אלהים. זה רק מוכיח שחצי עולם שרוי במצוקה נפשית. והוא מוצא מענה למצוקה שלו במנטליות העדר. בזה שהוא מצטרף לתנועת הטרלול ההמונית של הדת...
נשמעים המהומי מחאה קלושים.
משתתף ירון
רוב הדתיים לא מצטרפים. הם נולדים לתוך המציאות הזו. הם לא מכירים שום דבר אחר.
איימי
זה נכון. אבל משהגיעו לבגרות, ויש ביכולתם לבחור אחרת, הם בוחרים להישאר בתוך העדר המוכר והחמים. כי רק כך הם מרגישים שלמים. בלעדי זה הם מרגישים חסרים...
משתתף ירון
אז מה, הם עושים מה שטוב להם.
איימי [אל ירון]
תקשיב עד הסוף. [אל כלל המשתתפים] אז החבר'ה האלה עושים לעצמם חיים קלים. כל מה שנדרש מהם הוא לאמץ בחום אוסף של מצוות אוויליות, ובזה הם פוטרים את עצמם מהצורך להיות רציונלים. כאילו שלחשוב בהיגיון זו רק המלצה.
המנחה רותי
מה שאתם בעצם טוענים, גם את וגם מיכאל, אם הבנתי אתכם נכון הוא... שהאדם החילוני בריא בנפשו ואילו הדתי לוקה בנפשו. זו המשוואה?
איימי
לא מדויק. המשוואה שמיכאל ואני מנסים להציג...
איימי פונה אל מיכאל כמי שמצפה לשיתוף דעה.
איימי
ותקן אותי אם אני טועה...
מיכאל מהנהן בקולגיאליות.
איימי
המשוואה היא כזו -
לא כל חילוני הוא בהכרח בריא בנפשו.
אבל כל בריא בנפשו הוא בהכרח חילוני.
משתתף מיכאל
לא הייתי מנסח את זה טוב יותר.
המנחה רותי
בואו נתקדם. החילוניים, האתאיסטים, למה הם בורחים.
איימי
החילוניים מגדלים כלב.
נשמעים קולות מחאה בין המשתתפים.
איימי
הרשו לי לפתח את הרעיון.
המנחה רותי מתבוננת באיימי בסקרנות.
המנחה רותי
חברים... אני מבקשת לא להיכנס לדבריהם של אחרים. כל אחד מוזמן להביע את דעתו, גם כשהיא לא מקובלת עלינו.
איימי
תודה... המניע לשתי התופעות האלה, עבודת האלהים והסגידה לבעלי חיים הוא הפחד...
נשמעים שוב צקצוקי לשון.
מיכאל
חברים! תנו לדבר! אני אשמח לשמוע את דעתו של כל אחד מכם. בנפרד.
איימי
...הפחד מהתמודדות עם המציאות כמות שהיא מצד האדם הדתי, והפחד מבדידות מצד כל השאר. ובכל הכנות אני לא רואה את ההבדל המנטלי בין המניעים. זה מופרך וזה מופרך.
משתתף יגאל
אני לא אדם דתי, אבל ההשוואה של אלהים לכלב קצת מקוממת.
משתתף ירון
אני מסכים עם יגאל.
איימי
אתה יודע מה, הבה נדון גם בזה.
משתתף יגאל [מבודח]
הבה.
איימי
..."הרי לשם כך התכנסנו. אדם קושר נפשו" בזו של הכלב. ובכדי להצדיק את ההשקעה האמוציונאלית ביצור הזה, הוא מייחס לו תכונות אנושיות שלא היו ולא נבראו. כמו אומץ לב לדוגמא...
שוב נשמעות קריאות מחאה.
המנחה רותי
חברים, חברים... אי אפשר לנהל דיון בצורה כזו.
משתרר שקט.
איימי
...אלא שבשביל אומץ לב צריך שיהיה מצפון. ולכלב בפעם האחרונה שבדקתי אין מצפון. אין לו שיקול דעת, הוא לא מקבל החלטות. ומי שמוצא נחמה בגוש פרווה נטול בינה, שיהיה לו לבריאות. אני לא נגד. כל זמן שזה לא פוגע באיש וחוסך הוצאות פסיכולוג, סבבה. שילך על זה.
משתתפת דנה
את נשמעת לי אישה מאוד ממורמרת.
איימי
יכול מאוד להיות שאני ממורמרת. אבל לא זו הסיבה שבגללה אני מאוכזבת מטבע המין האנושי. הרי לא מדובר רק באיזה באג בדיסקט. מדובר בתוכנה דפוקה ומעוותת מן היסוד.
משתתפת דנה
למה כל הרעל הזה אבל. אפשר להביע את הדעה הכי קיצונית בלי לפגוע ברגשותיהם של אנשים. יש צורה להציג דברים. כמו שאת מציגה אותם זה נשמע סתם רשעות לשמה.
איימי
רשעות my ass!
לאיימי נמאס והיא מאבדת עניין. היא מתכנסת בתוך עצמה, אדישה למתרחש. יונתן יוצא להגנת התיזה.
יונתן
זו לא רשעות. זה common sense.
משתתפת דנה
סליחה... להשתלח בכזה חוסר רגישות בציבורים כל כך רחבים שלא עשו לה שום דבר רע, נראה לי קשור קשר קלוש מאוד ל-common sense.
יונתן
את נתפשת לסגנון ולא למהות.
משתתף ירון
אני מצטרף למחאה. ולא מדובר רק בסגנון.
יונתן
להביע מחאה זה על הכיפאק, אני בעד. בתנאי שאתה מוחה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.
משתתף ירון
מקובל.
יונתן
הרי אין כאן כוונה לרדת על חובבי הכלבים. את מי זה מעניין. בטח לא את איימי, ואפילו לא את הכלבים. יש כאן ניסיון להצביע על תופעות תמוהות שבאות לענות על הצורך של האדם לסגוד למשהו, בין אם הוא ראוי לסגידה ובין אם לאו.
משתתף מיכאל
שום דבר בעולמנו לא ראוי לסגידה.
יונתן
מסכים איתך, אבל זה נושא לדיון אחר. אנחנו בסך הכל מנסים לנהל שיח ברמה הפילוסופית / פסיכולוגית / תיאולוגית / זואולוגית אם תרצה. ואתה מוזמן לקחת חלק בדיאלוג הזה.
משתתף ירון [בלגלוג]
תודה באמת. מאוד נדיב מצידך.
יונתן
בכיף. בוא תתמודד עם זה עניינית. ברמת העובדות.
משתתף ירון
אין בעיה. על איזה עובדות אנחנו מדברים?
יונתן
עובדות. בוא נבחן אותן אחת לאחת. האם לכלב יש תודעה, לא. האם מנחים אותו קודים מוסריים כלשהם, לא. האם יש לו רגשות, לא. הוא לא בוכה לא צוחק לא גאה לא ביישן לא נוקם ולא נוטר... אז עם כל הרצון הטוב, אין כל עדות לכך שהנ"ל הומוספיינס. וזה משאיר אותנו עם "גוש פרווה נטול בינה" שלמזלו ובעיקר למזלנו, הוא מגיע חמוש בחוש ריח פנומנלי.
יונתן לוקח נשימה ומסיים את דבריו.
יונתן
אלה העובדות. אתה רוצה להתווכח עם עובדות, be my guest.
משתתף יגאל מצטחק בביטול.
משתתף יגאל
לדעתי אתם סתם זואופובים.
יונתן
ממש לא. לי אישית יש חיבה גדולה לבעלי חיים, במיוחד לכלבים.
משתתף ירון [מגחך]
יש לך דרך מוזרה מאוד להראות את זה.
יונתן
תתפלא. רק שאני לא מאבד את הצפון בגלל זה. זה לא גורם לי להתעלם מהעובדה שהכלב הוא בסך הכל אוסף של רפלקסים ואינסטינקטים הישרדותיים. ושאין לו מעבר לזה לא מטרה ולא תכלית בחיים. כל זמן שיש הבנה שהכלב הוא במקרה הטוב חיית מחמד שתפקידה ביקום הוא לשעשע אותנו, אין שום בעיה, אחלה. כן ירבו חובבי הכלבים.
משתתף ירון
זו הגישה של רוב האנשים אגב.
יונתן
לא בטוח. מתי זה מתחיל להיות בעיה. ואני לא מדבר כרגע על חוקר במחלק סמים, או עיוור שנעזר בכלב נחיה, שבשבילם הכלב הוא אלוהים...
משתתף יגאל
נראה אותך קבור מתחת להריסות. והדבר היחיד שמסוגל למצוא אותך זה "גוש פרווה נטול בינה". גם אתה היית מאמין שהוא אלוהים.
יונתן
לא חולק עליך בקטע של החושים ויכולות העל של החיות. ציפורים יודעות לעוף. זרזירים יוצרים להקים במפגני ראווה מרהיבים ששום חיל אוויר לא יוכל אי פעם לחקות. אז מה? הזרזיר הוא עדיין רק אובייקט. זה לא מצדיק להפוך אותו לסובייקט רק כדי שיהיה ראוי למצוא בו נחמה.
עידית מטה אוזן לדבריו של יונתן.
יונתן
...וזה מה שאנשים עושים. הם מאצילים על הכלב ניסים ונפלאות, ומתייחסים אליו כאל ישות תבונית. מתוך אשליה שככל שנאציל על הכלב יותר תכונות חסרות שחר, זה יעשה אותו ראוי יותר להשקעה שלנו.
משתתף יגאל
אתה מגזים.
יונתן
אני מגזים?
יגאל מהנהן.
יונתן
אתה רוצה להגיד לי שלא נתקלת באנשים, נורמטיבים כמוך וכמוני, שמנהלים שיחות עומק עם הכלב. וכאלה שמתייחסים אליו כאל בנם האבוד "בוא לאמא בוא לאבא". זה לא שפוי, ובכל זאת רוב האנשים זורמים עם זה. הספרות והקולנוע מאדירים את דמותו של הכלב. על סמך מה. האם מדובר שוב רק בתרבות העדר, או שיש משהו מעבר. למה זה בסדר למצוא נחמה ביצור הפיקטיבי הזה.
משתתפת עידית מסכמת בכמה משפטים את מהות הדיון כולו.
משתתפת עידית
מאותה סיבה שזה בסדר מצד הדתי למצוא נחמה בלופט גשפט. אין כאן שום דבר מעבר. ואני אומרת את זה כמי שמחזיקה כלב. כן כן. אני לא מטומטמת. ברור לי שאני מנהלת רומן עם "גוש פרווה נטול בינה", כמו שהוא אומר.
המנחה רותי
ויש מאחורי זה רציונאל כלשהו? תני לנו הסבר. מנקודת המבט האישית שלך.
משתתפת עידית [מתקוממת]
למה צריך להיות הסבר רציונלי לכל דבר! טוב לי עם הכלב שלי. כי הוא כיפי, כי יש לו דופק, כי הוא נאמן כמו כלב!... מה זה משנה למה! עובדה היא שהנוכחות שלו מרגיעה אותי. וזה מבוסס מדעית. ולהיות על פרוזק זה יותר מכובד?!
המנחה רותי מהנהנת בסוג של הבנה.
המשתתף תומר, שנראה כמי שנחבא אל הכלים, תורם את חלקו המהוסס.
משתתף תומר
אני די שותף למחאה שהביעו כאן חלק מהחברים, לגבי עצם ההשוואה... גם אם זה משכנע בהיבט הפסיכולוגי או הפילוסופי, עדיין... יש בזה לדעתי טעם לפגם. אני רק אומר.
המנחה רותי מהנהנת שוב. היא מעיפה באיימי מבט מאתגר. אלא שאיימי שקועה בשרעפיה.
המנחה רותי
אוקיי חברים... אז אחרי שסיכמנו שהדתיים בורחים לאלהים והחילוניים מגדלים כלב. אולי תגלי לנו למה את בורחת איימי.
איימי מכונסת בתוך עצמה, לא ממש ערה למתרחש. המשתתפת לצידה מניחה כף יד על זרועה. איימי מתנערת ונושאת עיניה אל המנחה רותי.
איימי
את מדברת אליי?
רותי
כן, אלייך.
איימי
אני מצטערת. מה השאלה?
רותי
שאלתי למה את באופן אישי בורחת.
איימי [בטבעיות]
אה... אני בורחת להזיה.
נשמעים גיחוכים מסביב. המנחה רותי מסתכלת על איימי כמי שאינה מספקת את הסחורה.
המנחה רותי
וזו כן גישה ריאליסטית לדעתך.
נשמעים קולות חיזוק להערתה של המנחה. איימי מתקוממת.
איימי
!hold your horses... לפני שאתם מתנפלים בהמוניכם. הרשו לי לציין עובדה אחת שולית וזניחה. לולא הפנטזיה לא היו לנו לא ממציא, לא סופר, לא משורר ולא צייר. היו רק טכנאים, טכנוקרטים ו... צבעים!
המנחה רותי [בקנטרנות]
והצבעי לא מפנטז.
יונתן
אם הצבעי היה מפנטז, הוא היה צייר!
כולם פורצים בצחוק בריא. איימי מעיפה מבט ביונתן, מרוצה מאקורד הסיום. המנחה רותי מסכמת את הדיון.
רותי
טוב חברים, הגענו לסיום המפגש שלנו להיום. אני מאוד נהניתי...
על רקע פעילות זו קמה איימי וחומקת לכיוון חדר השירותים. הילוכה עייף.
17. [sequence] פנים. חדר השירותים בדירת הדינמיקה – ערב
איימי נכנסת לחדר השירותים וסוגרת אחריה את הדלת בהקלה. היא נשענת בגבה לדלת, לוקחת נשימה עמוקה בניסיון להחניק תחושת בחילה. אחר ניגשת אל הכיור, פניה הלאים ניבטים במראה. היא שוטפת פנים, שולחת יד למגבת התלויה על הקיר, נמלכת בדעתה, מספיגה את הפנים בנייר טואלט ומשליכה לפח האשפה. היא נותנת מבט מוטרד במראה ומחליקה יד על הבטן – היא בהריון.
