תרגיל באהבה
יושבת עכשיו במטבח, לבדי, הידיים שעונות על שולחן העץ השרוט, ואוהבת אותך.
בזמן הווה: אוהבת אותך. בזמן עבר: אהבתי, תמיד אהבתי אותך. עוד לפני שהכרנו אהבתי אותך (ואם הייתי מת כשעפתי מהרכבת הרים בגיל שבע, שנים לפני שנולדת, שאלת פעם, ועניתי שלא היית יכול למות בלי שהיינו מכירים. חמודה, אמרת, והעברת יד על ראשי. אבל אני לא חמודה בכלל, רק אתה חושב ככה וגם זה רק כשאתה לא מוכן לקחת אותי ברצינות). בזמן עתיד: לנצח אוהב אותך.
אין נצח, אתה שותק אליי עם העצב ההוא בעיניים הכהות.
אני יודעת.
לא אכפת לי מה אני יודעת.
ידעת שיש שבט באמזונס שחי מחוץ לזמן? אין בשפה שלהם מילים לזמן, לא ליום ולא לשבוע ולא לחודש ובטח לא לשנה. הם לא סופרים בני כמה הם. אין להם אפשרות לשונית לחבר בין פעולות לבין זמן, למשל להבין מה זה להישאר ערה כל הלילה. הם סופרים כמו ילדים: אחת, שתיים, שלוש, הרבה. ואתה ואני כבר הרבה הרבה.
וכאן אפשר לשבת שעות על שעות ולהסתכל בעלים של עץ האגס זזים ברוח. אפילו רק בצללים שלהם על שמשת החלון. עד שאת כבר לא זוכרת מה את רואה, שלא לדבר על למה ומה בעצם את עושה. רק כתמים של כהה ובהיר. כהה. בהיר. כהה. בהיר. כההבהירכההבהירכההבהירכההבהיר ומתישהו, בלי ששמת לב, הזמן מתחיל להאט. קצת, ואז יותר לאט. מעל הראש שלך הוא נוזל, הזמן, בשלוליות סמיכות יותר ויותר. עד שאת נעלמת. ואז הכול אפשרי.
(אחר כך חוזרת. תמיד. לא משאירה אותך בלעדיי. רק פעם אחת, כשכבר לא יכולתי יותר, הטחתי בך שאם לא תסכים להאמין לי בסוף אולי לא אחזור ונראה אותך אז. ואתה שתקת. איך יכולת לשתוק.)
תשמע: הזמן הוא נוכחות; ההיעדר הוא חלל. מה לא ברור כאן.
זוכר, בסרט המדע הבדיוני שראינו לפני שנים, איך לפני שמפעילים את הילד־הרובוט באמצעות קולה של האישה מזהיר המדען את הזוג שהעניין לא הפיך, שזה יכול גם להיות מסוכן, אבל הם מחייכים בקלות ראש, מה כבר יכול לקרות באהבה, והיא אומרת את שם הילד כמו לוחצת על כפתור. ובאמת, זה גורלי. במצולות אוקיינוס קפוא הוא יחכה ויחכה לה, בלי סוף, גם אחרי מותה. והנה: אחרי אלפי שנים מוצאים אותו, האנושות כבר נעלמה אבל מזיכרונותיו משחזרים עבורו יצורים מכוכבים זרים את דמותה, וליום אחד של נצח ניתן לו להיות יחד איתה.
שתדע: אני לא שוכחת כלום. ולא מתחרטת.
אתה ספקן, אני יודעת. אבל אתה יודע כמוני: יש דברים שאני ואפילו אתה לא היינו יכולים להמציא, אבל הם קיימים וקורים כל הזמן. אתה פותח עיתון וקורא ולא מאמין, פששש, היית אומר לי, הנה עוד אחד. איש אחד חיפש וגם מצא את הורמון הנעורים, ודווקא אצל הארבה הנודד. אנשים התאספו סביב מיטה של ילדה בתרדמת, הרופאים אמרו שהיא לא תעבור את הלילה, וכדי להעביר את הזמן סיפר מישהו סיפור ארוך והלך באמצע כי כולם כבר התעייפו ובבוקר התעוררה הילדה ושאלה מה היה בסוף. יש איש שנוהג לאכול פטריות רעילות לפני אנשים, או לנסר ענפים של עץ גבוה שעליו הוא יושב עד שהוא נופל. והבוקר מודעה לעורכי דין: השתלמות בכאב וסבל. וגם מקומות — בהוד השרון יש רחוב האהבה, שמגיע לכיכר ידידות ואחר כך מצטלב עם אחוה ורעות; שלא לדבר על צומת גורל או מחסום כיסופים.
אבל למה ללכת בקטנות. תשמע, יכולנו לקנות לנו אי קטן, רק שלנו. עזוב רגע כסף. בדובאי תכננו שרשרת איים מלאכותיים בצורת מפת כדור הארץ וכבר התחילו למכור. הצילום מסוכנויות הידיעות יפהפה, היית מת על זה. יותר מארבעה עשר מיליארד דולר הושקעו בפרויקט, מיליוני טונות אבנים וחול הושלכו למים הכחולים של המפרץ הפרסי כדי לשמש יסודות לאיים. אבל הכסף נגמר, הבנייה הופסקה. הגלים והרוחות עשו את מה שגלים ורוחות תמיד עושים. נשאר אוסף עצוב של שוניות חול. קראתי שאנגליה ננטשה, אוסטרליה וניו זילנד אוחדו, והאיש שקנה את אירלנד התאבד. טוב שנשארנו בגוש דן.
קוראת בדף צבעוני שמישהו שם בתיבת הדואר שקרב יום שהוא לא יום ולא לילה מספר השיר החסידי. שבקץ הימים תצא חמה מנרתיקה מספר התלמוד. שתהליכי התעצמות רוח השמש בהתדפקותה על מערכת האטמוספרה של מרחב הפלנטה ארץ הולכים ומתגברים ולמעשה מהווים חלק ממערך הפִרמוט של האור הרוחי הפלנטרי. שיש הרואים בתהליכים אלה, המזוהים עם הדרמה הגוברת של סופות מיוננות של רוח השמש מעבר למערכת הקטבים של הפלנטה, תהליך הדרגתי של פרמוט שמים חדשים וארץ חדשה. הידעת כי יותר ויותר אנשים מכינים את עצמם לנוכחות בוטחת אל מול ימי סופות השמש הקרבות ושואלים את עצמם, האם אני מוכן למלכות ימי עתיד קרבה? האם חיי הפנימיים ממורקים דיים כדי לעבד מציאות מותמרת? האם בכוחי להינתק מתלות חד צדית במערכות המתוחזקות בתלות חד צדית במטריקס אלקטרומגנטי מעשה אדם, שאיננו מוכן לתפקד תחת שמי וולטז' מפרמטי טכנולוגיית מעטפת כסות סייברית?
לא אמרת לי מה אתה חושב על זה. ועל כל כך הרבה דברים אחרים.
לא רציתי שתדע אבל תמיד אמרנו הכול, אז אספר לך גם שנעלמת מכל התמונות. אין לי מושג איך זה קרה, וברור לי לגמרי שזה ממש לא הגיוני. אבל שלשום נשברתי והלכתי לעשות סדר באלבומים הישנים, אלה עם התמונות שלנו מסיני ואחר כך מאירופה הקלאסית, וראיתי שהכול דהה והצהיב, אותי דווקא רואים לא רע אבל אותך כבר לא. אפילו תמונה אחת שלך מאז לא מצאתי, רק כמה שמסתמנים בהן איזה רמזים ממך, פה חצי זרוע ושם רבע כף רגל, באחת שרטוט דקיק של פרופיל בלי צבע. ותמונות אחרות לא מצאתי, והרי פעם הצטלמנו המון, איפה כל האלבומים, לא יודעת באיזה ממעברי הדירה שלנו הם נעלמו. ואלו מהשנים האחרונות הלא אבדו כשהלך המחשב, מכות רציתי להכניס לטכנאי האידיוט הזה כשאמר שהוא מתנצל אבל בטעות, וגם הייתי מכניסה לו אם לא היית עוצר אותי אז. ואחר כך כבר לא הרשית לי לצלם אותך.
למה בעצם לא הרשית לי לצלם אותך. אם הייתי מתעקשת להבין באמת, אולי לא היית עכשיו ככה.
לא, אני לא אגיד איך ככה. בשום פנים ואופן לא.
פותחת מחשב. משוטטת באקראי. המסך מתמלא מילים. סמל אל־להחזיק... הקול החם שחי בנו לא מת... בן לוויה של עצב, שמחה, תקווה, שלווה... בוקר כחול... קפה ושושנים... רקמה... הכול בך היה יפה... התשוקה תופרת אותנו... הפרפר לא רואה את שביל הפרפר...
אתה מבין, נכון? כי אני לא יכולה להסביר לך.
וגם לא יכולה לספר לך על השפה של האינדיאנים בדרום מקסיקו, שפירוש שמה בפי דובריה הוא "הקול האמיתי". שפה עתיקה, ששורשיה בימי ממלכת המאיה המפוארת. לפני עשרים שנה עוד דיברו בה אלפי אנשים, אבל כיום נשארו בעולם רק שני זקנים שיודעים אותה, והם מסרבים לדבר זה עם זה. רק מאות מטרים מפרידים בין הבתים שלהם, ולמרות זאת מפגש ביניהם לא יעלה על הדעת מפני שהם עקשנים ואינם סובלים זה את זה. ריב ישן בן עשרות שנים עומד ביניהם, שעליו אף אחד מהם לא מוכן לדבר. ולכן השפה גוועת.
כמה אפשר לדבר עם עצמי, בלב או בקול, עד שיישכחו המילים שלנו.
תבחר אות. נגיד ד'. תגיד לי: אני אוהב אותך כמו דובדבן. יותר שווה: דומדמנית. או סתם דובשנית. כמו דגנית. כמו דרדר. כמו דג מלוח. כמו דונלד דאק. כמו דבק. כמו דמעה. כמו דם. כמו דבורה בדבש. או דורבן. כמו דבשת. כמו דייג ודרמטורג. כמו דגן בדנציג. כמו דרכון. כמו דלת. או כמו דהרה. כמו דולפין. כמו הדלאי לאמה. כמו דסדמונה, או להפך: דלילה. כמו המוני דברים בלי דיבורים.
כמו דניאלה.
תגיד.
(ולמה שלא תגיד גם כמה לא רצית שאסע. ולמה לא אמרת כלום כשבכל זאת נסעתי. ובעיקר למה לא חיכית שאחזור. איך לא חיכית לי שאחזור.)
אבל כמה אפשר לדבר בלי להיענות. אני מתפלסף כעת כמו איזו אישה זקנה, כתב ויטגנשטיין, שכל הזמן מאבדת משהו וצריכה לחפש אותו מחדש; פעם את המשקפיים, פעם את צרור המפתחות. בשלב מסוים, הוסיף, ודווקא לגבי הדברים החשובים ביותר, צריך לשתוק.
בסדר. אני יכולה גם לשתוק ולהקשיב למה שאומרים וחוזרים ואומרים לי. כלומר: אמרו וחזרו ואמרו.
להפסיק להתעקש.
להיות נבונה.
להכיר במציאות.
לכבד מגבלות.
אומרת לך עכשיו ביישוב דעת גמור: זה תרגיל בהקשבה. בהתבגרות.
זה תרגיל באהבה.
