חושך בקצה המנהרה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חושך בקצה המנהרה
הוספה למועדפים

חושך בקצה המנהרה

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

דין, נער יפה תואר, נולד וגדל למשפחה קשת יום וענייה. 
את שנות התבגרותו בצלו של אב אלכוהוליסט ואחים בוגרים שנוגעים בחיי הפשע, מאירה דמותן של אמו האהובה, שעושה ותעשה הכול למען ילדיה, וגלית, נערה בת גילו, שמגיעה מרקע שונה לחלוטין ומצליחה להיכנס אל לבו ולהשפיע עליו לטובה. חייו הקשים והמורכבים של דין, המתוארים בשפה עשירה וקולחת, מביאים את הקורא להזדהות ולאמפטיה עם דמותו. 
 
יהודית רז בת ארבעים ושש, ילידת העיר ירושלים, נשואה ואם לארבעה ילדים. כותבת שירים מגיל 
שתים-עשרה, חובבת טבע, בעלי חיים ואנשים טובים ומאמינה בכל מאודה במשפט: “סור מרע, עשה טוב"
(תהילים ל“ד). 
בילדותה העריצה את שחקן הקולנוע האגדי ג'יימס דין, שעל שמו נקרא גיבור הסיפור. 
את “חושך בקצה המנהרה“ כתבה עם סיום התיכון.

פרק ראשון

פרק 1
 
חלפו שנתיים. עדיין התגוררנו באותה דירה עלובה שנדמה היה כי קירותיה עומדים לקרוס על יושביה, ועדיין אחיי הצעירים, עכשיו כבני שש שנים, נראו בעיניי כשני תינוקות, ילדים קטנים שלא מבינים כלום, שאינם מודעים לכך שחייהם קשים ודלים. קל היה להם לצחוק בקול רם, להשתולל במשחקם, לרוץ ולקפוץ. לאמתו של דבר, שמחתי על כך שהם נהנים בינתיים מחייהם, אולם ידעתי שעוד יבוא יום והם יבינו ויצטרכו להתמודד עם גורלם. מובן שלא נראה לי שהם ייקחו את הדברים בדרך שבה אני לקחתי, ברצינות ובכאב, כיוון שאני בן מזל בתולה ולפי מה שקראתי בעיתון, זה מזל רע של אנשים שהם רגישים וטובים. גם אימא אמרה שהטובים יסבלו תמיד והרעים איכשהו יצליחו תמיד.
מצבו של אבי הלך והידרדר מיום ליום. אף שהיה רק בן חמישים, כבר היה עייף מתלאות החיים ומההרס העצמי שגרם לעצמו. פעמיים כבר איבד את הכרתו מרוב שתייה, ובבית החולים אמרו לו כי הכבד שלו הרוס, ואם לא יעבור טיפול גמילה מאלכוהול הוא יגמור את חייו בתוך שנה-שנתיים. אך המצב לא השתנה. אבא שתה כבר שנים, ובלבי ידעתי שתוך זמן לא רב יסיים את חייו על הכורסה המצחינה, בפה פעור לרווחה שידיף ריח חריף של אלכוהול ועיניו הגדולות יהיו פקוחות לרווחה, כאילו יקראו לי לבוא עמם השמימה. כשחשבתי על כך לא פחדתי, לא היו לי רגשות כלפיו.
לשמחתי, אימא כבר לא עבדה במועדון הקשישים הסמוך בעבודות משפילות, ובאותה עת הועסקה כעוזרת בית בביתה של אישה עשירה מאוד שגרה בשכונה הסמוכה. הייתי רגוע כשהיא עבדה שם, בכל זאת, זה לא כמו מועדון זקנים, אלא בית ענקי ויפה שפעם אחת אפילו ביקרתי בו עם אימא.
בעלה של האישה העשירה, אדון מזרחי, היה אדם חשוב מאוד. הוא אהב מאוד את אשתו, רות, ולדברי אימא דאג שכלום לא יחסר לה: בגדים, מעילים, נעליים מכל סוג, תכשיטים, כלי מטבח מעוצבים ומה לא. 
"אבל מה שווה כל הכסף שבעולם מבלי לגדל ילדים שיוכלו ליהנות ממנו?" אמרה אימא. "האישה המסכנה הזאת הייתה נותנת את כל הרכוש שלה תמורת תינוק אחד קטן משלה..."
אני הייתי כבר בכיתה ז', ועל אף המצב הקשה בבית, למדתי היטב. אף על פי שלא אהבתי להכין שיעורי בית, הייתי תלמיד מצוין, שחיתי היטב בחומר הלימודים והרגשתי כאילו כבר למדתי אותו בעבר. המורה המחנכת שלי, רוויטל, אמרה שאני פשוט חכם ויש לי מזל, כי יש תלמידים שלומדים כל הזמן בבית ואפילו לוקחים מורים פרטיים ולמרות זאת לא מצליחים כמוני. רוויטל ידעה על המצב בבית ופעם אף רצתה לשוחח אתי על כך, אבל אפילו שהיו לה כוונות טובות, לא הייתי מעוניין בשיחה כזו. קשה היה לי לדבר על כך עם אנשים זרים, בוודאי עם המורה שאותה פגשתי יום-יום. אז פשוט אמרתי לה שאני ממהר מאוד וברחתי.
כיוון שאימא עבדה שעות רבות מחוץ לבית, אחיי הקטנים היו בגן ואחר כך במועדונית לילדי אימהות עובדות ולצד אבא לא היה טעם להישאר, נהגתי לשוטט ברחובות מהרגע שחזרתי מבית הספר. שעות על גבי שעות הייתי מסתובב, מתבונן באנשים, במכוניות ובחנויות שמסביב לכיכר. לעתים היה בידי מעט כסף לקניית ממתק או משהו דומה, אך כשלא היה והתחשק לי דבר מסוים מאוד, ידעתי לקחת אותו בלי שירגישו בכך. במיוחד נהגתי לעשות זאת בחנות המכולת העלובה של אברם הזקן, איש מבוגר ומזוקן, שעיניו החלו לתעתע בו בגלל הגיל. ממנו גנבתי חופשי.
ידעתי שזה מעשה אסור, אך לא הייתה לי בררה אחרת. פעם אחת הסתבכתי עם אישה שעמדה וראתה אותי גונב. היא כמעט הסגירה אותי למשטרה, אך ברגע שהסתכלה עליי החזרתי לה מבט עצוב, כמו של כלב נטוש, ונראה שעיניי הירוקות והעמוקות גרמו לה לרחם עליי. היא לקחה אותי לחנות אחרת וקנתה לי בייגלה וכל מיני ממתקים טעימים.
עוד לא הזכרתי שקוראים לי דין. אמי קראה לי בשם זה כיוון שבילדותה העריצה שחקן קולנוע אמריקני בשם ג'יימס דין, שלרוע מזלו נהרג בתאונת דרכים קטלנית בגיל צעיר מאוד ובשיא תהילתו. לא קשה להבין למה אימא העריצה אותו שכן הוא היה צעיר ויפה תואר. תמיד ידעתי שאני ילד יפה, "כמו שחקן קולנוע," אמרו כולם, ואני ניצלתי היטב את העובדה הזו. בניגוד לילדים האחרים בכיתה, שרובם היו כהי עור ולא היה להם גוון אחר, לא בשיער ולא בעיניים, השיער שלי היה בצבע חום, חלק ומדורג והגיע כמעט עד לכתפיים. העיניים שלי מיוחדות, ואנשים שהביטו בי התרכזו בעיקר בהן. צבען היה צבע ירוק עז עם גוונים של זהב, ככה לפחות אימא הגדירה אותן, והריסים שלי היו ארוכים וכהים, וכך הגוון בלט יותר. אין ספק שידעתי לנצל את היופי שלי. חשבתי בלבי שזה הדבר היחיד שאלוהים העניק לי במתנה ושעליי לנצלו עד תום. 
 
 
 
פרק 2 
 
באותו יום התעוררתי בשעה מוקדמת מן הרגיל. בחוץ שרר עדיין חושך מוחלט. השעון המעורר הגדול שעמד על השידה ליד מיטתי הראה את השעה ארבע וחצי. אמצע הלילה, חשבתי בלבי ושבתי להתכרבל בשמיכה. עצמתי את עיניי, אולם משום מה קשה היה לי לחזור ולהירדם. הייתה לי הרגשה מוזרה שהיום יתרחש משהו נורא ואיום.
אכן צדקתי. בעודי שקוע במחשבות שונות ורעות, שמעתי לפתע דפיקות חזקות על הדלת. העפתי עוד מבט בשעון — חמש בבוקר, וכיוון שהייתי היחיד שהיה ער בבית, קמתי במהירות, וכמו שאני, במכנסי פיג'מה דהויים וגופייה, ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה. יריב, אחי הגדול, שאותו לא ראינו כבר שנתיים, קרס אל תוך הבית. הוא היה מכוסה שריטות וחבלות בכל חלקי גופו, חולצתו קרועה למחצה ועיניו מבוהלות ומשוטטות אנה ואנה. אחי לא פצה פה, רק התיישב על הרצפה כשעיניו מושפלות ובהה בדבר-מה. לפתע חפן את ראשו בין ברכיו והחל נושם נשימות עמוקות ומהירות מאוד כמו אצן אולימפי הרץ במהירות שיא. מדי פעם הרים את ראשו מעלה והביט בי בעיניו הגדולות. חלפו כמה דקות שבהן לא ידעתי מה לעשות, ואז התעשתי חיש מהר וניגשתי לחדרה של אימא כדי להעיר אותה. לחשתי באוזנה וביקשתי ממנה שתקום מיד מן המיטה ותיגש אחריי למסדרון. אימא קמה מיד מהמיטה והלכה אחריי בצעדים מהירים, נותנת לי להוביל אותה עד שעצרתי ופיניתי לה את הדרך. עמדנו שנינו במסדרון הבית והבטנו בדאגה באחי הפצוע והמפוחד.
אימא קלטה מיד את מצבו של אחי, לבה ניבא לה רעות. היא ניגשה אליו במהירות, הרימה בידה את סנטרו והביטה לתוך עיניו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אחי הבריון והקשוח מזיל דמעות. הוא בכה בכי חרישי ואימא כרעה לידו ואמצה אותו אל לבה במשך דקות ארוכות.
משהתאושש, הלכה אימא להביא מטלית לחה לנקות את פצעיו המדממים. שוב נשמעה דפיקה על הדלת, ומישהו קרא מבחוץ, "משטרה, לפתוח מיד."
פתחתי את הדלת ואל החדר פרצו שלושה גברים, שניים מהם במדים ואחד בלבוש אזרחי.
"איפה הוא?" ביקש לדעת אחד מלובשי המדים.
סימנתי לו בראשי לעבר המטבח.
השלושה מיהרו פנימה ואני אחריהם. כמעט בלי מילה ובלי להסביר דבר כבל השוטר את ידיו של אחי באזיקים, הקים אותו ממקומו והוביל אותו לניידת שהמתינה ברחוב. השוטר השני אמר לאימא שהיא יכולה לבוא לתחנת המשטרה ולברר פרטים על הסיבות למעצרו של אחי, אולם רק מהשעה שמונה בבוקר. בתוך דקות ספורות הכול הסתיים.
 
נשארתי עומד, קפוא במקומי, וראיתי כיצד חרב עולמה של אימא. היא הליטה את פניה בידיה והחלה בוכה בכי קורע לב. התקרבתי וחיבקתי אותה חזק, ניסיתי להרגיעה ואף הגשתי לה כוס מים קרים. ביקשתי ממנה שתשוב למיטה והבטחתי לה שאלך עמה מאוחר יותר לבית המעצר לברר מה בדיוק קרה. מותשת ומבולבלת חזרה אימא לישון, ואילו אני חזרתי למיטתי והרהרתי בכל מה שקרה. אחיי הקטנים עדיין ישנו שינה עמוקה, רגילים לרעשים שונים ואני חשבתי שגם אם היה מגיע דחפור ענק לפתח הבית, הם לא היו מתעוררים.
למרבה המזל, אבא לא היה בבית באותו בוקר אומלל, אלא היה מאושפז כבר ימים אחדים בבית החולים הסיעודי, שם ניסו לגמול אותו בכוח מהאלכוהול.
לבסוף הצלחתי להירדם אולם רק לשעה קצרה. בשעה שמונה כבר הייתה אימא לבושה ומוכנה ליציאה, ואחרי שליווינו את הקטנים לגן, נסענו באוטובוס השכונתי אל בית המעצר. לא היה אכפת לה שלא הלכתי לבית הספר כיוון שהיא הייתה זקוקה לי נפשית, וגם אני חשתי כך.
כבר בכניסה לבית המעצר הִכה בנו הריח — ריח טחב והרבה אנשים מצטופפים ובעיקר ריח של חרדה וכעס. נשמתי עמוקות והלכתי אחרי השוטר אל האולם הגדול שבו נערכו פגישות העצורים עם בני משפחותיהם ועורכי הדין שלהם. אחי כבר היה שם, חייך, כשסיגריה כבויה תחובה מאחורי אוזנו.
הסתבר לנו כי הוא נקלע לקטטה עם עבריין ידוע באזור שבו הוא מתגורר כבר שנתיים, אולם המשטרה החליטה לא להגיש נגדו תלונה הפעם תמורת הבטחתו להתרחק מהעבריינים האלו ובכלל, לא להסתבך שוב בצרות מכל סוג. אם מקרה דומה יתרחש שוב, אמרו, הם יאסרו אותו והפעם לזמן ארוך. אחי שב עמנו הביתה ואחרי שאכל ארוחה טובה הסתגר עם אימא בחדר השינה.
אימא דיברה איתו במשך שעה שלמה ואני האזנתי מאחורי הדלת לכל מילה שלה. היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו ושהוא תמיד יוכל לחזור הביתה לחיות עמנו, אך אם הוא בוחר לעזוב, היא מכבדת את רצונו ומאחלת לו הצלחה ואושר בחייו. לאחר מכן שתק שתיקה ארוכה. חיכיתי במתח לדעת מה יקרה, במה הוא יבחר. בנו או בחיים עצמאיים, הרחק מדאגתה של אימא ומכעסו של אבא, אבל גם רחוק ממני ומאחיו הקטנים.
"אני חייב ללכת," אמר יריב לבסוף, "אני אוהב אתכם מאוד, אבל אני צריך לחיות את החיים שלי לבד. אני מבטיח שיותר לא תראו אותי במצב הזה. מעכשיו — רק דברים טובים ומעשים חיוביים," הוא קרץ לי. לפני שהלך הוא נשק לאימא כמה פעמים ואחר כך גם לי, ואפילו לא טרח לשאול מה שלום אבא. כמוני — גם הוא שנא אותו. כל שעות אותו היום הוקדשו לעניינים הקשורים לאחי, וגם כשכבר הגיע הערב והוא כבר מזמן עזב את הבית, עדיין חשבתי עליו. אימא הפסידה יום עבודה אך מה חשוב יותר? בן אהוב או משכורת של יום עבודה? כששכבתי לישון, ניגשה אליי אימא, ישבה על קצה מיטתי ובעיניים מתחננות ומלאות דמעות ביקשה ממני להיות ילד טוב ולא לעשות לה צרות. עוד אמרה כי אותי היא אוהבת במיוחד וחשוב לה שאהיה מאושר, למרות מה שקורה סביבי. 

עוד על הספר

חושך בקצה המנהרה יהודית רז
פרק 1
 
חלפו שנתיים. עדיין התגוררנו באותה דירה עלובה שנדמה היה כי קירותיה עומדים לקרוס על יושביה, ועדיין אחיי הצעירים, עכשיו כבני שש שנים, נראו בעיניי כשני תינוקות, ילדים קטנים שלא מבינים כלום, שאינם מודעים לכך שחייהם קשים ודלים. קל היה להם לצחוק בקול רם, להשתולל במשחקם, לרוץ ולקפוץ. לאמתו של דבר, שמחתי על כך שהם נהנים בינתיים מחייהם, אולם ידעתי שעוד יבוא יום והם יבינו ויצטרכו להתמודד עם גורלם. מובן שלא נראה לי שהם ייקחו את הדברים בדרך שבה אני לקחתי, ברצינות ובכאב, כיוון שאני בן מזל בתולה ולפי מה שקראתי בעיתון, זה מזל רע של אנשים שהם רגישים וטובים. גם אימא אמרה שהטובים יסבלו תמיד והרעים איכשהו יצליחו תמיד.
מצבו של אבי הלך והידרדר מיום ליום. אף שהיה רק בן חמישים, כבר היה עייף מתלאות החיים ומההרס העצמי שגרם לעצמו. פעמיים כבר איבד את הכרתו מרוב שתייה, ובבית החולים אמרו לו כי הכבד שלו הרוס, ואם לא יעבור טיפול גמילה מאלכוהול הוא יגמור את חייו בתוך שנה-שנתיים. אך המצב לא השתנה. אבא שתה כבר שנים, ובלבי ידעתי שתוך זמן לא רב יסיים את חייו על הכורסה המצחינה, בפה פעור לרווחה שידיף ריח חריף של אלכוהול ועיניו הגדולות יהיו פקוחות לרווחה, כאילו יקראו לי לבוא עמם השמימה. כשחשבתי על כך לא פחדתי, לא היו לי רגשות כלפיו.
לשמחתי, אימא כבר לא עבדה במועדון הקשישים הסמוך בעבודות משפילות, ובאותה עת הועסקה כעוזרת בית בביתה של אישה עשירה מאוד שגרה בשכונה הסמוכה. הייתי רגוע כשהיא עבדה שם, בכל זאת, זה לא כמו מועדון זקנים, אלא בית ענקי ויפה שפעם אחת אפילו ביקרתי בו עם אימא.
בעלה של האישה העשירה, אדון מזרחי, היה אדם חשוב מאוד. הוא אהב מאוד את אשתו, רות, ולדברי אימא דאג שכלום לא יחסר לה: בגדים, מעילים, נעליים מכל סוג, תכשיטים, כלי מטבח מעוצבים ומה לא. 
"אבל מה שווה כל הכסף שבעולם מבלי לגדל ילדים שיוכלו ליהנות ממנו?" אמרה אימא. "האישה המסכנה הזאת הייתה נותנת את כל הרכוש שלה תמורת תינוק אחד קטן משלה..."
אני הייתי כבר בכיתה ז', ועל אף המצב הקשה בבית, למדתי היטב. אף על פי שלא אהבתי להכין שיעורי בית, הייתי תלמיד מצוין, שחיתי היטב בחומר הלימודים והרגשתי כאילו כבר למדתי אותו בעבר. המורה המחנכת שלי, רוויטל, אמרה שאני פשוט חכם ויש לי מזל, כי יש תלמידים שלומדים כל הזמן בבית ואפילו לוקחים מורים פרטיים ולמרות זאת לא מצליחים כמוני. רוויטל ידעה על המצב בבית ופעם אף רצתה לשוחח אתי על כך, אבל אפילו שהיו לה כוונות טובות, לא הייתי מעוניין בשיחה כזו. קשה היה לי לדבר על כך עם אנשים זרים, בוודאי עם המורה שאותה פגשתי יום-יום. אז פשוט אמרתי לה שאני ממהר מאוד וברחתי.
כיוון שאימא עבדה שעות רבות מחוץ לבית, אחיי הקטנים היו בגן ואחר כך במועדונית לילדי אימהות עובדות ולצד אבא לא היה טעם להישאר, נהגתי לשוטט ברחובות מהרגע שחזרתי מבית הספר. שעות על גבי שעות הייתי מסתובב, מתבונן באנשים, במכוניות ובחנויות שמסביב לכיכר. לעתים היה בידי מעט כסף לקניית ממתק או משהו דומה, אך כשלא היה והתחשק לי דבר מסוים מאוד, ידעתי לקחת אותו בלי שירגישו בכך. במיוחד נהגתי לעשות זאת בחנות המכולת העלובה של אברם הזקן, איש מבוגר ומזוקן, שעיניו החלו לתעתע בו בגלל הגיל. ממנו גנבתי חופשי.
ידעתי שזה מעשה אסור, אך לא הייתה לי בררה אחרת. פעם אחת הסתבכתי עם אישה שעמדה וראתה אותי גונב. היא כמעט הסגירה אותי למשטרה, אך ברגע שהסתכלה עליי החזרתי לה מבט עצוב, כמו של כלב נטוש, ונראה שעיניי הירוקות והעמוקות גרמו לה לרחם עליי. היא לקחה אותי לחנות אחרת וקנתה לי בייגלה וכל מיני ממתקים טעימים.
עוד לא הזכרתי שקוראים לי דין. אמי קראה לי בשם זה כיוון שבילדותה העריצה שחקן קולנוע אמריקני בשם ג'יימס דין, שלרוע מזלו נהרג בתאונת דרכים קטלנית בגיל צעיר מאוד ובשיא תהילתו. לא קשה להבין למה אימא העריצה אותו שכן הוא היה צעיר ויפה תואר. תמיד ידעתי שאני ילד יפה, "כמו שחקן קולנוע," אמרו כולם, ואני ניצלתי היטב את העובדה הזו. בניגוד לילדים האחרים בכיתה, שרובם היו כהי עור ולא היה להם גוון אחר, לא בשיער ולא בעיניים, השיער שלי היה בצבע חום, חלק ומדורג והגיע כמעט עד לכתפיים. העיניים שלי מיוחדות, ואנשים שהביטו בי התרכזו בעיקר בהן. צבען היה צבע ירוק עז עם גוונים של זהב, ככה לפחות אימא הגדירה אותן, והריסים שלי היו ארוכים וכהים, וכך הגוון בלט יותר. אין ספק שידעתי לנצל את היופי שלי. חשבתי בלבי שזה הדבר היחיד שאלוהים העניק לי במתנה ושעליי לנצלו עד תום. 
 
 
 
פרק 2 
 
באותו יום התעוררתי בשעה מוקדמת מן הרגיל. בחוץ שרר עדיין חושך מוחלט. השעון המעורר הגדול שעמד על השידה ליד מיטתי הראה את השעה ארבע וחצי. אמצע הלילה, חשבתי בלבי ושבתי להתכרבל בשמיכה. עצמתי את עיניי, אולם משום מה קשה היה לי לחזור ולהירדם. הייתה לי הרגשה מוזרה שהיום יתרחש משהו נורא ואיום.
אכן צדקתי. בעודי שקוע במחשבות שונות ורעות, שמעתי לפתע דפיקות חזקות על הדלת. העפתי עוד מבט בשעון — חמש בבוקר, וכיוון שהייתי היחיד שהיה ער בבית, קמתי במהירות, וכמו שאני, במכנסי פיג'מה דהויים וגופייה, ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה. יריב, אחי הגדול, שאותו לא ראינו כבר שנתיים, קרס אל תוך הבית. הוא היה מכוסה שריטות וחבלות בכל חלקי גופו, חולצתו קרועה למחצה ועיניו מבוהלות ומשוטטות אנה ואנה. אחי לא פצה פה, רק התיישב על הרצפה כשעיניו מושפלות ובהה בדבר-מה. לפתע חפן את ראשו בין ברכיו והחל נושם נשימות עמוקות ומהירות מאוד כמו אצן אולימפי הרץ במהירות שיא. מדי פעם הרים את ראשו מעלה והביט בי בעיניו הגדולות. חלפו כמה דקות שבהן לא ידעתי מה לעשות, ואז התעשתי חיש מהר וניגשתי לחדרה של אימא כדי להעיר אותה. לחשתי באוזנה וביקשתי ממנה שתקום מיד מן המיטה ותיגש אחריי למסדרון. אימא קמה מיד מהמיטה והלכה אחריי בצעדים מהירים, נותנת לי להוביל אותה עד שעצרתי ופיניתי לה את הדרך. עמדנו שנינו במסדרון הבית והבטנו בדאגה באחי הפצוע והמפוחד.
אימא קלטה מיד את מצבו של אחי, לבה ניבא לה רעות. היא ניגשה אליו במהירות, הרימה בידה את סנטרו והביטה לתוך עיניו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אחי הבריון והקשוח מזיל דמעות. הוא בכה בכי חרישי ואימא כרעה לידו ואמצה אותו אל לבה במשך דקות ארוכות.
משהתאושש, הלכה אימא להביא מטלית לחה לנקות את פצעיו המדממים. שוב נשמעה דפיקה על הדלת, ומישהו קרא מבחוץ, "משטרה, לפתוח מיד."
פתחתי את הדלת ואל החדר פרצו שלושה גברים, שניים מהם במדים ואחד בלבוש אזרחי.
"איפה הוא?" ביקש לדעת אחד מלובשי המדים.
סימנתי לו בראשי לעבר המטבח.
השלושה מיהרו פנימה ואני אחריהם. כמעט בלי מילה ובלי להסביר דבר כבל השוטר את ידיו של אחי באזיקים, הקים אותו ממקומו והוביל אותו לניידת שהמתינה ברחוב. השוטר השני אמר לאימא שהיא יכולה לבוא לתחנת המשטרה ולברר פרטים על הסיבות למעצרו של אחי, אולם רק מהשעה שמונה בבוקר. בתוך דקות ספורות הכול הסתיים.
 
נשארתי עומד, קפוא במקומי, וראיתי כיצד חרב עולמה של אימא. היא הליטה את פניה בידיה והחלה בוכה בכי קורע לב. התקרבתי וחיבקתי אותה חזק, ניסיתי להרגיעה ואף הגשתי לה כוס מים קרים. ביקשתי ממנה שתשוב למיטה והבטחתי לה שאלך עמה מאוחר יותר לבית המעצר לברר מה בדיוק קרה. מותשת ומבולבלת חזרה אימא לישון, ואילו אני חזרתי למיטתי והרהרתי בכל מה שקרה. אחיי הקטנים עדיין ישנו שינה עמוקה, רגילים לרעשים שונים ואני חשבתי שגם אם היה מגיע דחפור ענק לפתח הבית, הם לא היו מתעוררים.
למרבה המזל, אבא לא היה בבית באותו בוקר אומלל, אלא היה מאושפז כבר ימים אחדים בבית החולים הסיעודי, שם ניסו לגמול אותו בכוח מהאלכוהול.
לבסוף הצלחתי להירדם אולם רק לשעה קצרה. בשעה שמונה כבר הייתה אימא לבושה ומוכנה ליציאה, ואחרי שליווינו את הקטנים לגן, נסענו באוטובוס השכונתי אל בית המעצר. לא היה אכפת לה שלא הלכתי לבית הספר כיוון שהיא הייתה זקוקה לי נפשית, וגם אני חשתי כך.
כבר בכניסה לבית המעצר הִכה בנו הריח — ריח טחב והרבה אנשים מצטופפים ובעיקר ריח של חרדה וכעס. נשמתי עמוקות והלכתי אחרי השוטר אל האולם הגדול שבו נערכו פגישות העצורים עם בני משפחותיהם ועורכי הדין שלהם. אחי כבר היה שם, חייך, כשסיגריה כבויה תחובה מאחורי אוזנו.
הסתבר לנו כי הוא נקלע לקטטה עם עבריין ידוע באזור שבו הוא מתגורר כבר שנתיים, אולם המשטרה החליטה לא להגיש נגדו תלונה הפעם תמורת הבטחתו להתרחק מהעבריינים האלו ובכלל, לא להסתבך שוב בצרות מכל סוג. אם מקרה דומה יתרחש שוב, אמרו, הם יאסרו אותו והפעם לזמן ארוך. אחי שב עמנו הביתה ואחרי שאכל ארוחה טובה הסתגר עם אימא בחדר השינה.
אימא דיברה איתו במשך שעה שלמה ואני האזנתי מאחורי הדלת לכל מילה שלה. היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו ושהוא תמיד יוכל לחזור הביתה לחיות עמנו, אך אם הוא בוחר לעזוב, היא מכבדת את רצונו ומאחלת לו הצלחה ואושר בחייו. לאחר מכן שתק שתיקה ארוכה. חיכיתי במתח לדעת מה יקרה, במה הוא יבחר. בנו או בחיים עצמאיים, הרחק מדאגתה של אימא ומכעסו של אבא, אבל גם רחוק ממני ומאחיו הקטנים.
"אני חייב ללכת," אמר יריב לבסוף, "אני אוהב אתכם מאוד, אבל אני צריך לחיות את החיים שלי לבד. אני מבטיח שיותר לא תראו אותי במצב הזה. מעכשיו — רק דברים טובים ומעשים חיוביים," הוא קרץ לי. לפני שהלך הוא נשק לאימא כמה פעמים ואחר כך גם לי, ואפילו לא טרח לשאול מה שלום אבא. כמוני — גם הוא שנא אותו. כל שעות אותו היום הוקדשו לעניינים הקשורים לאחי, וגם כשכבר הגיע הערב והוא כבר מזמן עזב את הבית, עדיין חשבתי עליו. אימא הפסידה יום עבודה אך מה חשוב יותר? בן אהוב או משכורת של יום עבודה? כששכבתי לישון, ניגשה אליי אימא, ישבה על קצה מיטתי ובעיניים מתחננות ומלאות דמעות ביקשה ממני להיות ילד טוב ולא לעשות לה צרות. עוד אמרה כי אותי היא אוהבת במיוחד וחשוב לה שאהיה מאושר, למרות מה שקורה סביבי.