חלק ראשון | מרץ 2011
מוטי
בבניין אחד צנוע בלב תל אביב, לא רחוק מגן מאיר, חמישים צעדים, לא יותר, מתגוררות שמונה משפחות של מיליונרים חדשים, ואין מה לקנא בהם. זה לא פשוט להיות מי הבניין בלב תל אביב ליונרים. זה מבלבל. מפתיע. מדאיג. רק בהדרגה אפשר להתרגל למצב כזה. מה עוד שהאביב השנה קריר ומוזר, ולא מוסיף להרגשה ראויה של רגיעה ונחת. נהפוך הוא, יש באוויר מין הרגשה שהדברים אינם כתמול שלשום ושמשהו לא רגיל מתרחש, או שעתיד להתרחש בקרוב. כאן, שם, ובכל מקום. בתל אביב ובעולם כולו. אבל מה?
יש ארבע קומות בבניין, שתי דירות בכל קומה, והקבלן שבנה את הבניין לפני עשרים ותשע שנה, בנה את כולן זהות, בכל אחת ארבעה חדרים, מטבח, שירותים ומרפסת. בנוסף יש חניה רשומה בטאבו לכל דירה, ומעלית עבורה שילמו לקבלן ששיכנע אותם שראוי שהמעלית תותקן עם בניית הבניין, אחרת מדובר בבכייה לדורות, תוספת לא קטנה במונחים של שנת 1982. איכשהו הם הצליחו להתגבר על המחלוקת ביניהם כך שדיירי הדירות בקומות הנמוכות ביקשו לשלם תמורתה פחות וזכו.
ובכן, המאה החדשה כבר התחילה לפני יותר מעשר שנים, ומציאות דמיונית, חסרת הסבר, נפלה עליהם בהדרגה. זה יותר משנתיים שהם מקבלים פניות ממתווכי דירות עם רעב נוצץ בעיניים, שמפתים אותם בלשון חלקות, אומרים להם שללא ספק יקבלו יותר משלושה מיליון שקלים על דירתם, חלק מההצעות כבר נושקות לארבעה, ועם קצת מאמץ יישקו לסכום הזה מלמעלה ולא מלמטה. לא יוצא מזה הרבה בינתיים, אבל לפעמים נדמה שאפשר לישון בלילה עם סוג של הרגשה טובה, נושקת לטובה מאוד.
למחרת הביקור של המתווך התורן אצל השכן התורן, מעדכן זה האחרון את כל השאר בכל הקומות, ושוב חלקם משתעשעים בסתר במחשבה שיאללה, ימכרו את הדירה, מה יכול להיות. בחמישים אחוז מהסכום שיקבלו תמורתה, אם להאמין לאותו מתווך תורן, יקנו דירה טובה לא פחות, לא רחוק מתל אביב, נגיד בפתח תקווה, מה יש, מה רע בפתח תקווה, ובחמישים האחוזים הנותרים יחיו חיים חסרי דאגות, מה רע?
בעל כורחם הם מפנטזים איך הם מעיינים בחשבון הבנק דרך היישום הדיגיטלי, במחשב או בטלפון הנייד, ורואים שם מחזה נפלא: אחרי שקנו את הדירה ההיא בפתח תקווה — בטח יותר חדשה ובטח לא פחות טובה מזאת שלהם, מה יש — נותרו להם בחשבון הבנק לא פחות משני מיליון שקלים. שני מיליון, כן.
רק מה, הם מתקשים לעשות את הצעד הגורלי. להחליט עכשיו, באביב הקריר המוזר הזה, או לחכות קצת, אולי המחירים עוד יעלו? והם גם לא באמת רוצים לעבור לפתח תקווה, הם תל אביבים, לגמרי תל אביבים. נכון, הם אנשים רגילים. לא ידוענים שמישהו יזהה אותם ברחוב, לא מדענים שרשמו לזכותם תגליות מהפכניות, לא ספורטאים ששברו שיאים. לא אנשי רוח ותרבות ויצירה מוערכים, לא גנרלים ולא לוחמים שעוטרו בציונים לשבח. לא סוכני מוסד או שב"כ שהיו מעורבים בפרשיות גבורה עלומות שפרטיהן המרתקים יסופרו רק בעוד שנים. לא פוליטיקאים ולא מנהלי חברות ענק, לא שופטים ולא רבנים נערצים. בקיצור, נסכם ונאמר, אם הם לא היו בעולם, העולם לא היה נסוג לאחור.
עוד ראוי לציין שאיש מהם גם לא מזוהה עם משפחת פשע ידועה. והם גם לא עניים מרודים ומוכי גורל, לא נאלצו לגדול במשפחות אומנות אחרי שנלקחו מהורים נרקומנים, או חוו גילוי עריות או אלימות שפצעה את גופם ונפשם. אנשים רגילים לגמרי. אבל הם תל אביבים והם פה, בבניין בן שמונה הדירות קרוב לגן מאיר.
בכל זאת, אפשר לציין הסתייגות אחת: אחד מהם, מוטי בן בסט, הבן של ברכה ויצחק בן בסט שגרים בקומה השלישית בדירה 6, דומה מאוד לדמות משנה אחת בסיינפלד — ניומן הדוור, וסיינפלד כידוע היא סדרת טלוויזיה מהמפורסמות בעולם.
מוטי הוא אחד מכותבי הערכים בוויקיפדיה הפוריים בארץ, ולא מעטים עוצרים אותו ברחוב ומגחכים: "ניומן." הפנים העגולות, השיער, המשקפיים, הסומק בלחיים, הזיעה, הכרס, כפות הידיים השמנמנות, בהירות העור, קצב ההליכה, ניומן. אבל חוץ מהדמיון הזה, הנשיקה־מבעד־למטפחת של אבק התהילה הטלוויזיונית שהיא בכל אופן מקרית, הם כולם אנשים רגילים.
אה, ויש גם דייר אחד בקומה השנייה, אמיר חדד מדירה 3, שהוא במקור, מה לעשות, ערבי. אבל הוא רק גר שם בשכירות, כך שלא ניתן לשייך אותו, או את חברתו, עלמה, שהיא דווקא יהודייה וגם ציונית, למועדון המיליונרים החדשים של בעלי הדירות בבניין. והוא בכלל ערבי נוצרי, לא מוסלמי, וגם שירת במשמר הגבול, ככה שהוא קרוב יותר להיות רגיל מאשר לא רגיל.
מולו, בדירה 4, גר מר וייס, שמתחמק מלשלם דמי ועד בית וגם לא מתבייש לחוות את דעתו בכל הזדמנות ובקול רם, שג'ורג', בן הפליט מאפריקה האחראי על הניקיון בחצר ובחדר המדרגות, הוא סתם קרימינל. גם אשתו, גברת וייס, נחשבת לקצת קוקו, אבל שניהם בסך הכול לא ממש מזיקים, כלומר גם הם רגילים.
המיליונרית מדירה 5, בקומה השלישית, היא הניה מקלר, אלמנה בת שמונים ושתיים ופליטת שואה. דעתה נחרצת: "אין ב-2011 בישראל פליטי שואה רעבים ללחם. שיפסיקו לבלבל את המוח. מדובר בעולים מרוסיה שלחמו בצבא הרוסי ובכלל לא היו במחנות ובגטאות, ולגבי רובם אני חותמת שהם בכלל לא יהודים."
ובכן, מוטי בן בסט גר מול הניה. הניה ומוטי חברים טובים. כמוהו היא מכורה לספרים ולסדרות טלוויזיה, ובכל הזדמנות הם מחליפים חוויות וביקורות. כשיש לה תקלה בהוט היא פונה למוטי שיפתור את הבעיה, שברוב המכריע של המקרים נובעת מעודף לחיצות על השלט. היא מתלוננת שמלבדו אין לה עם מי לדבר: "יכול לעבור יום שלם בלי שאוציא מילה מהפה."
"אבל אין שישי־שבת שאני לא רואה ושומע את הילדים שלך באים לבקר עם הנכדים והנינים," הוא מעודד אותה.
"אבל אין לי כבר כוח," היא נאנחת, "ואחרי שכולם הולכים אני תמיד צריכה לסדר ולנקות את הבית. אני יודעת שלא רואים עלי שנגמרים לי הכוחות. ובשנה האחרונה אני סובלת מסחרחורות. הרופאים אומרים שאין מה לעשות, זו תופעה של זקנה."
"זה לא מובן מאליו, איך שאת בגילך עצמאית לגמרי," הוא מחמיא לה ומוסיף עידוד, והיא משביעה אותו — כי הילדים שלה לא מוכנים לשמוע אותה: "אם אני לא אתפקד, אתה בוודאי תדע מה צריך לעשות. תמצא לי מקום שבו מבצעים המתת חסד." ומוטי מסב את נושא השיחה אל הסדרה או הספר ששניהם ראו או קראו.
עם נשים מבוגרות כמו הניה הוא מסתדר מצוין, והוא גם מרגיש אהוד ומקובל במעגלי החברה השונים, בבתי הספר, בצבא, באוניברסיטה, בבית. אלא שבמצבים של אחד על אחת ההתרגשות והפחד מכריעים אותו, כפות ידיו מזיעות, הלב קופץ במקומו כמו משוגע. הוא אומר לעצמו בהיגיון קר שכל מה שצריך זה פשוט לזמן את עצמו לכמה שיותר הזדמנויות לאינטימיות, שהרי הוא יודע שסטטיסטית, אחרי כך וכך כישלונות מגיעה ההצלחה. הוא מנסה לזכור כי זאת שמולו היא כנראה במצבו, מחפשת וחוששת, כמוהו, ואם כך אין ספק שאי שם קיימת האישה שתתאים לו, שתהיה מצד אחד אשת אשכולות כמוהו, שאפשר לשוחח איתה על נושאים מעניינים רבים, מצד שני תהיה עדינה ולבבית, ומצד שלישי גם היא ידעה בדידות בחייה עד שפגשה אותו, ולכן תדע לחלץ אותו מבדידותו בכוח אהבתה.
היום, יום חמישי, השבוע האחרון של חודש מרץ, יוצא מוטי לפגוש בפעם הראשונה פנים אל פנים את פרופסור אביגיל מלאך, מהפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, המגדירה את תחום מומחיותה כשילוב בין מדע המדינה וסוציולוגיה. לפני כמה שבועות העלה ערך על אודותיה לוויקיפדיה.
הוא הגיע אליה כמו שהוא מגיע לרוב האנשים שעליהם הוא כותב, דרך מנועי החיפוש ברשת. עם הזמן פיתח טכניקות לאיתור אנשים שראויים לערך בוויקיפדיה ועדיין לא נכתב עליהם, שמספרם, צריך להודות, מתמעט בקצב מדאיג. הוא כתב לה מייל והציג את עצמו ואת עיסוקו, ולראיה למקצועיות שלו צירף כמה עשרות, מתוך מאות רבות, של לינקים לערכים שכתב.
"שכר טרחתי, כולל מע"מ, הוא אלף ומאתיים שקלים," כתב לה, "אבל ממך אני לא מתכוון לגבות גם שקל אחד. אני מבין שהסיבה שאינך מופיעה עד היום בוויקיפדיה היא שבעינייך זה עניין שולי וחסר ערך, אבל אם תסכימי שאכתוב ערך על אודותייך אראה בכך מחמאה. אני מודה שזו תהיה גם פרסומת שתעזור לי עם אחרים, כאלה שאני עתיד לגבות מהם תשלום, אבל ממך כאמור לא אגבה כסף — גם לא עבור עדכונים נוספים בעתיד, למשל, אם תזכי בפרס ישראל."
הוא התלבט לפני שהוסיף את הסיומת, כי מצד אחד היא מחמיאה, אבל מצד שני ייתכן שהוא זורה מלח על פצע פתוח, שהרי כבר הספיק לקרוא שהיתה ברשימת המועמדים לפרס הנכסף ולא זכתה. אבל היא רק בתחילת שנות הארבעים שלה, ונראה שבתחום העשייה שלה מועמד בגילה לא נלקח ברצינות, וצריכות לעבור עוד שנים רבות עד שתגיע לבשלות הנדרשת, שלא לדבר על כך שעד היום, כל שנותיו של פרס ישראל, הפרס בחקר מדע המדינה ניתן בסך הכול פעמיים.
אחרי שניים־שלושה מיילים נוספים היא התרצתה ושלחה לו חומר רב, על דעותיה והשקפת עולמה ועל מאבקיה האקדמיים והחברתיים, לצד העובדות הביוגרפיות שיצטרך לשלב בכתיבת הערך על אודותיה. אבל השפע הזה לא הפריע לו. הוא היה מיומן דיו לנפות עיקר מטפל, ולהשלים מידע ממקורות נוספים, מאתר הפקולטה באוניברסיטה, משלל כתבות בגוגל ובמנועי חיפוש אחרים.
אחרי כמה סבבים נוספים במייל איתה, התרצתה לנוסח הסופי, והסכימה למה שרמז בעדינות, שמגלומניה תהיה בעוכריה, ושכל עוד אינה כלת פרס ישראל וגם אינה פנים מוכרות לרוב הציבור הישראלי, צניעות רק עשויה להועיל לעניין. גם ככה, הערך היה מחמיא ומרשים.
כמה ימים לאחר שעלה לאינטרנט ופרופסור מלאך התמוגגה ממנו, היא שבה והתקשרה אל מוטי, כעוסה. שוב ושוב קראה בערך והבחינה בשינויים ובקיצוצים שלא נראו לה, בלשון המעטה, ומוטי, שרגיל במצבים דומים, ניסה לפייס: "יש מלחמת כותבים בוויקיפדיה. זה כמו הפולמוסים המקצועיים והאישיים בעולם האקדמי. אני יכול להחזיר את הנוסח המקורי, אבל לא יודע אם כדאי: המבקרים, שרובם קולגות שלי, ישנו ויקצצו שוב, ועדיף לא להכעיס אותם יותר מדי. יש כאן משחק כוחות, וכדאי לוותר בדברים לא עקרוניים ולתת למשתתפים האחרים הרגשה של ניצחון חלקי. הם טוענים שפרטים מסוימים שכתבתי עלייך הם יחסי ציבור לשמם, אבל הביקורת היא נגדי, ולא נגדך. אומרים לי שאני תמיד מנסה לפאר ולרומם יתר על המידה את האנשים שאני כותב עליהם, ושצריך לשמור יותר על איפוק ואובייקטיביות. תאמיני לי, זה הכול מתוך קנאה בי. על אפם ועל חמתם, אני אגיע בקרוב מאוד לכתיבת אלף ערכים בוויקיפדיה."
"אלף?" התפלאה אביגיל. "זה מעל מיליון שקלים, עסק לא רע בכלל."
"לא צריך להיסחף," הצטנע מוטי. ומכיוון שלא חש בקולה שבטלפון שום טינה או ביקורת אלא סקרנות אקדמית לשמה, הסביר בנועם: "היחס הוא אחד לעשרים. על כל ערך בשכר, אני כותב עשרים בהתנדבות, כמו שעשיתי במקרה שלך, כלומר כתיבה על אישים ראויים שעד היום כמוך סירבו להופיע בוויקיפדיה, או על כאלה שהלכו לעולמם, להבדיל, והמשפחה שלהם מתקמצנת להנציח אותם כראוי, או על מושגים מופשטים או מדעיים, שהם לא בני אדם שיכולים לשלם לי."
ולפני שהספיקה לשאול למה לו כל זה, אם זאת לא פרנסה כל כך טובה כמו שנדמה, הוסיף: "אני עושה את זה מתוך עניין. מתוך אתגר. וכדי ליצור לעצמי נפח נוכחות גדול ככל שניתן בוויקיפדיה, שיהיה לי חותם ברור. כך ישתכנעו רבים לבחור בי כדי להנציח אותם באנציקלופדיה של הרשת."
אביגיל השתכנעה והמשיכה להתכתב איתו ולטלפן אליו. השיחות כבר לא נסבו על השאלה האם להחזיר פרטים וניסוחים שהמתחרים של מוטי הורידו או שינו בערך שלה, אלא ביקשה, "מתוך עניין אקדמי טהור," כהגדרתה, ללמוד ממנו על אחורי הקלעים של אותה ויקיפדיה, הכוחות הפועלים בה, איך מוודאים אמינות, איך דואגים שלא תהיה זילות. כי מה הטעם שיכתבו עליה, למשל, אם יכתבו גם, נניח, על חוקר זוטר וזניח בתחומי המחקר שלה, סתם כי הוא שילם יפה לכותב? איפה האובייקטיביות? איפה האמינות? לא שהיא לא מעריכה את מוטי, להפך, היא למדה לכבד אותו כאנציקלופדיה מהלכת על שתיים בפני עצמו, אבל עדיין, היא רגילה שערכים צריכים להיכתב על ידי מומחים בעלי שם מוכח בשדה המדובר, עם ביקורת עמיתים ובקרה אקדמית הדוקה, ממש כמו בפרסום מאמר או ספר מחקרי.
"אני מבין את הגישה שלך," ענה מוטי בסבלנות, "וידועה לי ההתנגדות באקדמיה לוויקיפדיה כמקור, ואפילו זה שאתם אוסרים על הסטודנטים לצטט ולהסתמך עלינו. אבל אני אפנה אותך למחקרים רציניים שמוכיחים שהאמינות של ויקיפדיה גבוהה מאוד. הנה אני מאתגר אותך — תמצאי שגיאות או חסרים שתוכלי להגדיר כמהותיים בערכים על מדע המדינה או סוציולוגיה, אני משוכנע שלא תמצאי כאלה."
"כן, אבל מה עם הזילות?" חתכה. "תשלום מכיס פרטי לכותבי הערכים משמיט את הבסיס הערכי עליו מבוסס כל מפעל הידע האנושי!"
"אין מצב שאני אכתוב תמורת כסף ערך שאינו ראוי להיכתב," החזיר לה מוטי בלהט. "ראשית, יש לי מצפון מקצועי, ושנית, אם יתפסו אותי בחיפוף ולא יאמינו לי, רק אזיק לעצמי, לשמי ולכבודי המקצועיים. והרי לא צריך לשכוח שגם כותבי הערכים באנציקלופדיות של פעם, בעידן הדפוס, תוגמלו כספית, אומנם על ידי הוצאות הספרים ולא על ידי האנשים שעליהם הם כתבו, אבל העיקרון נשאר — הכותבים משקיעים זמן ומאמץ, ולא ניתן לצפות שהכול ייעשה בהתנדבות."
תוך כדי דיבור הרגיש שהיא מאבדת סבלנות, לכן גם לא סיפר לה שחלק גדול מהכסף שהוא מקבל מוצע לו בלי שביקש כלל, מאנשים שכתב עליהם והתעקשו באוזניו: "לא ייתכן שתעבוד חינם, מגיע לך."
בכל אופן, ביום שני האחרון כתבה לו: "ביום חמישי אני בסידורים בתל אביב, אשמח להיפגש איתך בבית הקפה ביצי הזהב ברחוב יהודה הלוי, קרוב לשדרה, או במקום אחר אם לא נוח לך."
עכשיו הוא צועד לבית הקפה ומוטרד במחשבה מה גרם לה לבקש להיפגש איתו, הרי הם מיצו את הדיון בערך שכתב ופירסם על אודותיה.
ההליכה ברחוב בוגרשוב, חציית המלך ג'ורג' והעלייה בשדרות בן ציון, גורמות לו איכשהו הנאה כאילו הוא נוגע ברוח, אפילו אם היא בקושי נושבת. העיר הזאת חיה וצבעונית, רועשת, נודפת ריחות עירוניים, נעורים וזקנה שמתערבבים בה, הוא אף פעם לא הבין אנשים שרוצים לברוח מהכרך הסואן לאיזה מקום שקט ופסטורלי. עצם המחשבה על חיים בחיק הטבע ודבקות בקולם של הצרצרים — מאוסה עליו. איך אפשר בלי גלידריות, בתי קפה, מזללות, בתי קולנוע — נושא העבודה שלו לדוקטורט הוא בתי הקולנוע ההיסטוריים של תל אביב. חשובה לו גם היכולת להיטמע בהמון, בדרך כלל יימצא מישהו שיצביע עליו ויאמר: "ניומן," וזה אף פעם לא נמאס לו.
למרות אזהרות אמו, שפיטמה אותו מילדות, אבל עם השנים שינתה את טעמה וממליצה לו בלי סוף על דיאטה בדחיפות — מוטי נכנס לגלידריה סמוך לסנטר, וההתלבטות היחידה שלו היא אילו טעמים להזמין הפעם.
הוא מסיים ללקק את שלושת הכדורים הנימוחים, שוקולד, פיסטוק וקומקוואט, לפני שיגיע לבית הקפה. כשהוא נכנס ומזהה אותה לפי התצלומים באינטרנט, כולל התצלום המחמיא ששלחה לו שישלב בערך בוויקיפדיה, לבו מחסיר פעימה.
אביגיל מחייכת אליו בלבביות. היא נשית, רחבה ומלאה, שערה החום המתולתל סתור ברישול. אישה מלאה כמוה זו האישה שלו מהחלומות. כן, הפנים שלה לא ניתנות להגדרה כיפות מאוד, והוא אומנם זוכר את הפרק מסיינפלד שבו ניומן מקניט את ג'רי, שמתראה עם אקסית שממנה נפרד, כי לו, לניומן, מאוד חשוב שתהיינה לבחורות שהוא יוצא איתן לדייט פנים יפות במיוחד — אבל לו, למוטי, הגם שהוא חיצונית כפילו של ניומן, לא חשובות פנים יפות במיוחד דווקא. חיוך נעים מספיק לו.
מוטי מרשה לעצמו לחוש שביב תקווה שהנה יש סיכוי שתיפסק כבר הבדידות הזו שממררת את חייו. כל מה שיש לו זה רק אמא שלו, ברכה, שעל שם אביה מרדכי הוא נקרא, ואבא שלו, שאיתו הוא מדבר רק על העבודה שלו. כן, ושתי אחיות, שאחת מהן בקנדה והשנייה בחולון, ואין לו איתן שפה משותפת. אה, וגם את הניה מקלר.
אבל פרופסור מלאך... פרופסור מלאך מציעה לו ידידות. כשהוא מתיישב, עיניה החומות מביטות ישר אל תוך עיניו.
"מה נשמע?" היא שואלת.
"בסדר גמור," הוא עונה, ולא יודע איך להמשיך.
"אני זוכרת שסיפרת לי שאתה גר לא רחוק מכאן," היא אומרת. "איך השכירות? לא יקרה מדי?"
"אני גר עם ההורים... הדירה היא שלהם," מסמיק מוטי.
"אהה, הבנתי."
משתררת שתיקה כאילו היא מצפה לעדכונים, הגם שלא אמרה מילה.
"אני היחידי שנשאר בבית," פלט מוטי.
״היחידי?״ הינהנה וראשה מוטה.
"האחיות שלי, שתיהן גדולות ממני, ו־נשואות, ו־עם ילדים. אחת אפילו גרה בחו"ל, השנייה בחולון... בעיר שאת גרה. אז רק אני נשארתי בדירה עם ההורים, ו־ככה אני חוסך הרבה כסף."
היא הינהנה וראשה חזר למרכז.
השיחה התגלגלה אל גובה השכירות בתל אביב ואל יוקר המחיה בכלל, ולמה הישראלים כאלה פסיביים ולא מתמרדים נגד מה שהולך פה בשנים האחרונות, ומוטי מצא את ההזדמנות שלו להפגין התמצאות בענייני דיומא והעניק לה הרצאה סדורה של כמה דקות על מוחמד בועזיזי, הרוכל האומלל ששרף את עצמו בתוניסיה וסחף את כל העם בגלי מחאה.
"גם עליו כתבת ערך בוויקיפדיה?"
"לא, רק ביצעתי כמה תיקונים ושינויים, כמו עריכות שאחרים עשו על הערך שלך."
"בועזיזי גיבור," הוא לא התאפק והוסיף אחרי רגע שתיקה נוסף, וכבר ראה איך היא מזמינה אותו לדירתה שבחולון, כדי שידברו עוד על מאורעות ואישים וספרים וסרטים, עד שיניח את ראשו בחיקה והיא תעביר יד בשערו המאפיר קצת אך עדיין סמיך ותאמר לו: "אתה אכן תופעת טבע," ותמשיך הרבה־הרבה בתנועת היד שלה, ולא רק בשערו.
"אלכסיס דה־טוקוויל טען, בניתוח שלו את המהפכה הצרפתית," הירהרה בקול רם, "שאי שביעות הרצון הכי עמוקה בצרפת היתה דווקא באותם ציבורים שנהנו מהשיפור הכלכלי הגדול ביותר בעשורים שלפני המהפכה. לדעתו הציבור היה מוכן לסבול בשקט כל מצוקה, כל זמן שלא ראה לפניו אפשרות לשינוי. אבל בדיוק אותה מצוקה מתחילה להיות בלתי נסבלת ברגע שהמצב משתפר קצת, וצצה הזדמנות לשינוי. נכון שבתקופות של צמיחה כלכלית הציבור סובל פחות, אבל גם הרגישות שלו והיכולת שלו לשאוף לשיפור מתחדדת. לא מספיק שהמצב של סקטור אחד, נגיד מעמד הביניים, נעשה טוב יותר באופן אובייקטיבי. מה שקובע את ההרגשה זאת השאלה, באיזה שיעור מצבו השתפר ביחס למעמד שמעליו. אנשים רואים שהעשירים זוללים כמו חזירים ונהנים ממותרות ומכל טוב הארץ, וכבר לא מוכנים להסתפק בשיפור הקטן שמתאפשר במעמד שלהם. לכן אי השוויון בחלוקת ההכנסות הוא המקור להתמרמרות גוברת ולמחאות חברתיות, ולא המצב האובייקטיבי."
מוטי תפס בלחייו והינהן בעיניים חצי עצומות.
"זה בניגוד לקארל מרקס," אמרה, "הוא הרי ביסס את תיאוריית המהפכה שלו על טענה הפוכה, שמשבר כלכלי קפיטליסטי ומצוקה כלכלית בקרב מעמד העובדים, הפרולטריון, יגרמו למהפכות חברתיות. אבל מה שקורה בתוניסיה מתאים לגמרי לתיאוריה של דה־טוקוויל, כי היה שם שיפור כלכלי במצב המעמד הבינוני בשנים האחרונות, רק שמעמד השליטים התעשר עוד יותר, והוא זולל ומבזבז ומפגין בלי בושה את העושר החדש שלו כאילו אין מחר."
ככה? מוטי לא היה משוכנע בצדקת דבריה. הוא היה סבור שבשביל מהפכה צריך שילוב של גורמים, גם מצב אבסולוטי רע וגם מצב יחסי רע. אבל כרגע הוטרד יותר בשאלה מה בעצם הסיבה שביקשה להיפגש איתו, והאם הדבר יכול להוביל למהפכה אישית במצבו הפרטי? בכל אופן, ברמה האישית הוא לא סבל ממצוקה כלכלית, לא באופן יחסי ולא באופן אבסולוטי. את הבעיה שלו כסף לא יפתור, גם אם תהיה מהפכה וגם אם כתוצאה ממנה תהיה חלוקה שוויונית יותר של הכנסות במדינה.
"הקולגות שלי באקדמיה," היא התערבה במחשבותיו, נהנית לשמוע את עצמה, "עדיין חיים את התפיסות המיושנות, שתחושות חוסר הצדק ואי השוויון בישראל נובעות ממקור עדתי ומגדרי. גם אם זה עדיין נכון פה ושם, ברור שזה ייעלם עם הזמן. הבעיה החברתית שלנו, שתביא התפוצצות אצלנו כמו בשאר העולם, היא אי השוויון הכלכלי. מה שמעניין זה שמסתמן כי דווקא העולם הערבי הולך להבעיר את הניצוץ הגלובלי."
הפגישה מתארכת. למעלה משעתיים. לשניהם אין רצון לסיים את העניין שזימן אותם יחד. הפרופסור מאריכה בשיחה מיוזמתה. ממה שהיא אומרת וממה שהיא לא אומרת וממה שכבר למד עליה בתחקיר שלו, הוא מבין שהיא רווקה, בשתים עשרה שנים מבוגרת ממנו, גרה בגפה בחולון, שם נולדה וגדלה. יש לה אחות נשואה ואחיינים ואמא שעליהם היא לא ששה להאריך בדיבור, ואביה המנוח, שהיה מנהל בית ספר תיכון, השפיע עליה רבות, כמו שכבר ציין מפיה בערך שלה בוויקיפדיה.
הוא רוצה להבעיר אצלה את הניצוץ הפטלי, לא הגלובלי. אולי היא מעוניינת, וזאת הדרך שלה לחפש את קרבתו. אחרת מה הטעם שלה לבוא מחולון או מהאוניברסיטה הנה, לבית הקפה ביצי הזהב ולשבת לדקלם באוזניו הצהרות כאלה. ואם ככה, למה שלא יעברו למקום קצת יותר פרטי, ושם, אם ירצה אלוהים, כפות הידיים שלו לא תישטפנה זיעה, לבו לא יקפוץ במהירות מפחידה, והזין שלו לא ייבלע מרוב חשש בין ירכיו המרופדות.
פעם כתב ערך על שחקנית עבר ידועה שחזרה בתשובה, ונחרט בו מה שאמרה: "אתה יכול להגיד אלף פעם שאתה לא מאמין באלוהים, אבל כשאתה רוצה את הדבר הכי חשוב שנמנע ממך, ממי אתה מבקש בלב, או אפילו בקול רם, כשאף אחד לא שומע? רק מאלוהים."
אז הוא מבקש בלב.
"מה דעתך?" היא קוטעת את שתיקתו.
"תביטי," הוא אומר בזהירות, "אני מניח שאם ארצה לקנות דירה בתל אביב, תהיה לי בעיה, אבל בסך הכול אני לא מרגיש מקופח או משהו כזה."
"אתה ואני כיחידים זה לא העניין," היא אומרת, ונדמה לו שהיא נוזפת בו. "השליחות החברתית היא העניין."
הוא הרגיש נבוך, הבין שאדמומית פושה בלחייו, וידיו החלו להזיע.
"הגל שמוחמד בועזיזי הרים בתוניסיה, הגיע כבר למצרים," הדפה את האוויר הדחוס שנעמד ביניהם, ועיניה התנוצצו לאיזו מחשבה פרטית. "אני בטוחה שיסחף מדינות ערב נוספות, יעשה תפנית חדה צפון־מערבה, לאמריקה, ואז בוודאי יגיע אלינו. אני צופה שזה יקרה כבר בסוף השנה או בראשית 2012. ואז — אז אני מתכוונת להיות מהמובילים. וצריך להתכונן — צריך ליצור את הגרעין שיבנה את המחאה!"
הוא לא התערב אפילו במילה או הנהון. הוא לא ידע מה אומרים עכשיו.
"בך, מוטי, אני רואה דמות מתאימה ביותר להצטרף למאבק," אמרה בהתלהבות פתאומית. "למעשה, אתה הראשון שאני מציעה לו לחבור אלי להקמת תנועה חברתית שתוביל מחאה שתשנה את סדרי המדינה."
מוטי אמר בלי לחשוב הרבה, "אני מוכן."
היא נראתה מרוצה. "לא הייתי בטוחה שתסכים, כי לא בדיוק עמדתי על הדעות הפוליטיות־החברתיות שלך."
בסוף התעקשה לשלם, ובזמן שהמלצרית נעלמה עם כרטיס האשראי שלה, הוא שם לב שהליפסטיק האדום נמרח לה קצת. מודע להפרעות הטורדניות שלו, ולמרות חששו שתיעלב, הגיש לה מפית, תוך שהוא משפיל את מבטו: "נמרח לך הליפסטיק."
היא שלפה מראה קטנה מארנקה וניגבה.
אבל חוץ מזה, הוא חשב, היא לא אמרה שהוא מזכיר לה את ניומן מסיינפלד, ואם היא לא אוהבת את סיינפלד זו יכולה להיות בעיה, אם הם יהיו פעם זוג.
בינתיים הם קמו ויצא שהלכו לטייל בשדרות רוטשילד. שמונה בערב, מזג אוויר די נעים של תחילת האביב, המעיל הארוך שלה היה מיותר לדעתו. הוא ההפך, תמיד מתלבש קיצי. "השומן מחמם אותי," נהג לענות לאמו כשקראה אחריו, "קח סוודר, אם תצא ככה לרחוב, תתקרר."
גם אילולא השתתף בכתיבת הערך על השדרה, הוא בקי בכל פינה בה. הוא כתב עליה ועל תולדות המבנים ההיסטוריים בה בתזה שלו לתואר שני בהיסטוריה, שאותו סיים בהצטיינות, כמו את התואר הראשון. עכשיו, לדוקטורט, הוא כותב על בתי הקולנוע הישנים של תל אביב, אלה שלפני עידן הרב־אולם — עדן, אופיר, מוגרבי, סטודיו, פריז, תכלת, אלנבי ואחרים שכבר אינם בנמצא.
הם פוסעים והוא מספר לה על מחקריו, ומציין לעצמו שהיא כנראה מהטיפוסים שבדרך כלל חסרי סבלנות לדיבורים של אחרים ונוהגים לקטוע אותם, ובכל זאת הנה היא מקשיבה כאילו כל מה שהוא אומר באמת מעניין אותה.
היא הולכת איתו כל הדרך, כבר חצו את נחלת בנימין בואכה רחוב הרצל, שם הוא מתעכב מול הקיוסק ההיסטורי המפורסם הראשון של תל אביב, מאריך בתיאור המבנה המקורי, שהיה בצורת משושה בקוטר שני מטרים בלבד וכל שאר הפרטים שהוא יודע לצטט במדויק, ומרוב שהכביר במילים הרגיש צמא. היא הינהנה והוא קנה שתי פחיות לפני שהתיישבו על ספסל סמוך ושתו.
לפתע תפסה בזרועו בחוזקה, נרגשת.
"תזכור את זה," הכריזה, "מפה תבוא המהפכה. אתה ואני והשדרה ההיסטורית הזאת נעשה היסטוריה."
האחיזה שלה היתה מצמררת. זרמים נעימים התפשטו מאצבעות ידה הלופתת לשאר חלקי גופו. לרגע התמכר לנעימות הפושה בו, אבל בד בבד נאלץ להיאבק נגד הרצון להשתעל, ולהסתכן שייפלט המשקה מגרונו.
היא נדרכה, וכמו בא באוזניה דבר אלוהים חיים, החלה להתנבא: "שמע ממני, אין לי ספק בזה. אני רואה עשרות אלפים, מאות אלפים יוצאים לרחובות בעתיד הלא רחוק. זו תהיה המחאה שלנו, האביב הישראלי. אתה ואני נשנה את העולם!"
השדרה נראתה כרגיל, ססגונית ושלווה, צעירים ומבוגרים, אמהות ואבות מטיילים עם עגלות תינוקות, כלבים עם בעליהם, המולה וצחוק ושמחה, בתי קפה גדושים.
"אבל נראה שטוב פה לכולם," פיקפק ברבע קול.
"ככה היית חושב גם אילו הסתובבת בכיכר תחריר לפני עשרים וחמישה בינואר," חתכה אותו, "אבל זו רק קליפה מזויפת על מועקה ומצוקה שהולכות וגדלות, ויתפרצו בקרוב. לפי ההערכה שלי — בסוף 2011 או בתחילת 2012."
מוטי הרגיש שכל זה גדול עליו. הוא הציץ מודאג בשעונו.
"סליחה," אמר נבוך. "אני צריך לחזור הביתה. עוד מעט מתחיל פרק של הפרקליטים, סדרה שאני צופה בה קבוע."
"אז הסכמת, אתה מצטרף אלי!"
"כן," ושוב הרגיש את הזיעה בכפות ידיו ואת הסומק בלחייו ואת הלמות לבו המואצת.
הם החלו לפסוע בדרך חזרה. "ותזכור, אני ידעתי מראש. אתה יודע שפירסמתי מאמרים בנושא והצגתי את התפיסה שלי כבר בכמה כנסים? כולם חיים בעולם של אתמול. לא רואים מה שקורה להם מתחת לאף. לא מבינים שמחאה באה מקבוצה גדולה שלא נמצאת לגמרי בתחתית הסולם, אבל מרגישה מקופחת לעומת מי שמעליה. תשאל מה אני מגדירה קבוצה גדולה?"
"מה ההגדרה שלך לקבוצה גדולה?"
"יותר מעשרים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה," קראה בקול של מנצחת. "מיעוט קטן אני מגדירה כפחות מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה, והוא תמיד יישאר מיעוט קטן, וגם אם הוא מקופח ביחס לקבוצות גדולות יותר, המחאה שלו תגווע בעודה באִבה. אתה יודע שהוכחתי את התזה הזו במחקרים שלי?"
"לא היה מקום לפירוט של כל התזות שלך בערך בוויקיפדיה, אבל יש הפניה למקורות," גימגם, ועד שהגיעו לסנטר, שם חנתה בחניון התת קרקעי, לא אמרו מילה.
"נמשיך במייל," אמר וחייך מעט תוך כדי שלחצו ידיים.
"כן," אישרה.
הוא מיהר הביתה, שתי דקות משם.
האם מצא אותה סוף סוף? אביגיל?
בשבועות הבאים הם אכן שוחחו במייל, כמו שסיכמו. הוא סיפר לה על מנהגי הצפייה שלו בטלוויזיה, היא הזכירה את המאמרים שלה על תורת השדות של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, שעסק בדיוק בעניין הזה, של השפעת הטלוויזיה על ההמונים, והוא נעלב והיא החמיאה לו שהוא בעיניה סוג של פנומן בקיבולת שלו לאגור כמויות בלתי נדלות של מידע במוחו, ושהוא לכן בחירה מצוינת לקבוצה שהיא רוצה להקים, והם עוד יעשו דברים גדולים יחד.
"אדם מוכשר יודע להפוך ידע לדעה," כתבה לו. "זה משפט שעליו אבא שלי היה חוזר תמיד. עד היום אני מתגעגעת לשיחות איתו..."
בהמשך סיפרה לו אפילו שאבא שלה אמר לה פעם, "את יכולה להיות ראש ממשלה," וכשהיתה נערה בת חמש עשרה נהג לקיים איתה דיון משווה בין הפוליטיאה של אפלטון לפוליטיקה של אריסטו.
"צריך מנהיג," כתבה למוטי, "אחד רובין הוד, שייקח מהעשירים וייתן למי שמגיע לו. במתכוון אני לא מדברת על עניים, כי הם לדעתי לא ישנו את החברה. אומנם מדינת רווחה צריכה לדאוג לאלו שבשוליים, אבל השוליים לא קובעים."
שוב הוסיפה תיאורים ארוכים וטרחניים, על איך במשך שנים גיבשה את ההשקפה שהשליט העריץ גוזל בעיקר מהליבה של העם, והליבה של העם נותנת שיגזלו ממנה, עד שנשבר גב הגמל ובאה המהפכה להחלפת השלטון. והיא לא באה מהקבוצות הקטנות, הקיצוניות, של מתנגדי השלטון הקבועים, שהן בסופו של דבר רק עושות רעש וצלצולים. היא באה מהליבה. והאפיון הזה נכון לגבי חתך הנושאים בגל המחאה החברתית שמתחיל לשטוף את העולם. גם כאן, בישראל, אלו יהיו בני מעמד הביניים, חלקם הגדול אפילו אקדמאים, שמצבם הכלכלי השתפר לאורך השנים, אלא מה — יחסית לבעלי ההון, שמצבם השתפר הרבה יותר, הוא הולך ומתדרדר. לכן לדעתה תנועות המחאה החברתיות יונהגו על ידי ציבור שלכאורה טוב לו לעומת הוריו והורי הוריו, אבל אין בו שביעות רצון כלל.
מוטי חשב על בדידותו הבלתי נסבלת, ועודד את אביגיל לשבת עוד הלילה ולכתוב תוכנית פעולה מסודרת. לא מאמר מדעי אלא תוכנית כמו־צבאית ממש, שהשותפים לה יידעו רק את החלקים הנוגעים להם. "את תהיי נביאה מודרנית," הוא כתב לה, "כמו עמוס."
אביגיל התלהבה כמו נערה: "איך ידעת שעמוס היה הנביא שאבי העריך יותר מכול?! הוא היה מקריא לי ומנתח באוזני את המסרים החברתיים, את אמנות הרטוריקה שלו, ואת פניני הלשון הנצחיות שעמוס הביא לעולם בסך הכול בתשעה פרקים קצרים, פחות מאלפיים מילה, והן עדיין איתנו! עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם..."
ולבסוף היא ציטטה לו, מצטנעת קצת, "לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים."
מוטי זיהה את ההזדמנות שלו והשיב לה בפסוק משלו מספר עמוס: "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?" וכוונתו, הסביר לה, בלי להתייחס לכוונת הפסוק במקור, היא ששניהם, מוטי ואביגיל, ישתפו פעולה, כל אחד בתחום מומחיותו — היא תתווה את הדרך, והוא ישכיל להשתמש ברשתות החברתיות, היינו, יוציא את התוכנית הנועזת שלה לפועל.
מוטי כיבה את המחשב, ועוד לפני שנרדם, התפנק במחשבות כיצד הוא טומן את ראשו בחזה הרך של אביגיל, ושכח לרגע ממחשבות רעות על הבדידות בה הוא נכלא כל לילה מחדש.
