פסיכואנליזה ונוירו־פיזיולוגיה

הקדמה

 

 

מסה זו החלה כמכתב לפסיכולוגית קלינית מנוסה, דינמית בגישתה; כך הכשרתה וכך תפיסת עולמה. תחושת אי־נחת מאופי הדיאלוג העכשווי בין מדע המוח לבין הפסיכולוגיה הובילה אותה לבקש ולהבין יותר — לא ממצא ביולוגי זה או אחר, אלא את השורשים המזינים את גישת הנוירופיזיולוגיה לפסיכולוגיית המעמקים.1 במהלך השיטוט בתהום הפעורה שבין הפיזיולוגיה לפסיכולוגיה ולימוד ההיסטוריה של מערכת היחסים האפשרית־בלתי אפשרית ביניהן, התרחב המכתב למסה שיועדה לעיניהם של פסיכולוגים בעלי זיקה תיאורטית ופיזיולוגים המגלים עניין בפסיכולוגיה דינמית: הזמנה למקום שבו הנוירופיזיולוגיה שבה ומאמצת את גישתה המסורתית הצנועה כלפי סוגיות הנפש ומכירה באוטונומיה האינטלקטואלית של השיח הפסיכולוגי; הזמנה לדיאלוג שבו תיאוריה נוירופיזיולוגית נגזרת מתיאוריה פסיכולוגית. הנחת המוצא הנה שמשמעותם התיאורטית של ממצאים נוירופיזיולוגיים ונוירואנטומיים, להבדיל מהשלכותיהם היישומיות, טמונה בפרשנותם לאור תיאוריה פסיכולוגית. מדיאלוג כזה, שבו הפסיכולוגיה מספקת מסגרת תיאורטית לנוירופיזיולוגיה, אפשר ששתי הדיסציפלינות תצאנה נשכרות: הנוירופיזיולוגיה עשויה למצוא בו דבר שכה חסר לה בעת הזו — הגדרת אילוצים לניסוח שאלות תיאורטיות משמעותיות; הפסיכולוגיה עשויה לצאת נשכרת מעצם הצורך לחדד וללטש את מושגיה רבי הפנים כדי לאפשר דיאלוג. מכל מקום, וכפי שקורה מפעם לפעם בעקבות מגע נכון בין דיסציפלינות, הדיאלוג עשוי להעשיר את מגוון המטפורות הזמין הן לפיזיולוגיה והן לפסיכולוגיה במרחבי השיח שלהן.

 

בפרק הראשון מובא סיפור המפגש שהתקיים באמריקה בשנת 1909 בין פרויד לג'יימס, סיפור שבאמצעותו מוגדרות מטרותיו של החיבור. בפרק השני ובפרק השלישי מוסברים אילוצים מדעיים כלליים שבהם פיזיולוג השוקל לשאול דרכי התבוננות ומבנים תיאורטיים מן הפסיכולוגיה בכלל ומפסיכולוגיית המעמקים בפרט, חייב להתחשב. בשני הפרקים הללו מתוארות כמה התפתחויות בתחום הנוירופיזיולוגיה, תוך ניתוח ביקורתי של הנטייה להתאמה נאיבית בין מושגי פסיכולוגיית המעמקים ובין פעילות מוחית. הדיון נשען על תובנות העולות מחקר היחסים בין רמות ארגון שונות בפיזיקה ובמדעי החיים, כמו גם מעיון בהיסטוריה של היחסים בין הפסיכולוגיה לנוירופיזיולוגיה. מתובנות אלו נגזר שבניגוד לתפיסה הרווחת, הפסיכולוגיה היא זו שאמורה להנחות את הנוירופיזיולוגיה בניסוח שאלות משמעותיות, והנוירופיזיולוגיה יכולה לתרום לתיאוריה הפסיכולוגית אך מעט, אם בכלל. הפרק הרביעי משרטט את קווי המתאר של פסיכולוגיית המעמקים שעִמה בחרתי לקיים דיאלוג: ארגון החוויה כתהליך היסטורי פרטי, ארגון הבא לידי ביטוי בהתפתחות אובייקטים פסיכולוגיים פנימיים המתייחסים זה לזה ולסביבתם הדינמית. מושגים פסיכולוגיים ומובאות מטקסטים מכוננים בתיאוריית יחסי אובייקט — מעבר להבדלים בין אסכולות פסיכואנליטיות — מתוארים דרך עיניו של פיזיולוג, ומפורשים באופן המקדם את מיפויים אל הנוירופיזיולוגיה והנוירואנטומיה.2

 

אף על פי שהבחירה לקיים דיאלוג עם התיאוריה הפסיכולוגית של אובייקטים פנימיים ויחסי אובייקטים פנימיים משקפת העדפה אישית, קשה שלא לחוש עד כמה מהדהדת שפתה העשירה של תיאוריית יחסי אובייקט את שפתם של נוירופיזיולוגים בעלי עניין בחקר ההתפתחות והדינמיקה של ייצוגים עצביים. זאת ועוד, חקר ההתפתחות והדינמיקה של ייצוגים ניזון משורשים היסטוריים המשותפים לשני התחומים, פסיכולוגיה ונוירופיזיולוגיה. ואולי חשוב מכול, לשיעור שהתיאוריה הפסיכולוגית מלמדת אותנו על האופי ההתייחסותי של אובייקטים יש השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו נוירופיזיולוגים מנסחים יעדי מחקר, כמו גם על גבולות הפרשנות של ממצאים פיזיולוגיים המוגבלים מעצם טבעם לתהליכים המתרחשים בתוך גופו של הפרט, היחיד.

 

הדיאלוג עצמו מגולם בפרק החמישי, הארוך בפרקי מסה זו, שבו מתוארות הנוירואנטומיה והנוירופיזיולוגיה לאורם של מושגים העומדים בבסיס התיאוריה הפסיכולוגית. הפרק מציע גישה למחקר נוירופיזיולוגי הניזונה מיסודות פסיכולוגיית המעמקים. הדברים מנוסחים, ככל האפשר, בצורה נגישה לקוראים בעלי רקע בפסיכולוגיה וגם לקוראים בעלי רקע בנוירופיזיולוגיה. הפיזיולוגיה והאנטומיה מתוארות ברמה מופשטת באמצעות קונספט בן מאה שנים כמעט — ״מערכת עצבים מושגית״ — המועלה מהאוב ומוצג באור חדש לשם ניתוח התפתחות אובייקטים פיזיולוגיים והדינמיקה ביניהם. מושגים הנגזרים מהתיאוריה הפסיכולוגית (מרחב פנימי, אי־נחת, שבירת סימטריה, אינטראקציה בין אובייקטים התייחסותיים, הסתגלות ועוד) נידונים בהרחבה בהקשרם הפיזיולוגי. הפרק מצביע על הצורך לפתח תרבות של פיזיולוגיה התייחסותית, ובכך מהדהד את אסכולת הביולוגיה ההתייחסותית של ניקולאס רָשֶבְסקי ורוברט רוֹזֵן, המתמקדת בארגון של מערכות מְצוּמָדוֹת, מעבר למימושן החומרי. בפרק זה מובאים טיעונים מתחומי האבולוציה, הפסיכולוגיה, הנוירופיזיולוגיה והאנטומיה, ונעשה שימוש בטקסטים המשקפים את ההיסטוריה המשותפת של תחומים אלה. הקריאה בטקסטים ה״ישנים״ הללו מלמדת שיעור בענווה; בכל פעם שחשבתי שמסעי בתהום הפעורה שבין הפסיכולוגיה לפיזיולוגיה מוביל לרעיון מקורי — לנווה מדבר תיאורטי קטן משלי — גיליתי שהמקום נכבש וטופח לפני הרבה עשרות (לעתים מאות) שנים על ידי הוגים, פסיכולוגים ומדענים, מייסדי הדיסציפלינות. הפרק השישי חותם את החיבור בנימה אידיאולוגית־רומנטית וקורא למידה של צניעות במגעינו העדינים עם הנושאים החשובים כל כך לכל אחת ואחד מעִמָנו — גוף ונפש.

 

עוד כמה מילים שעשויות לעזור ולמקם את החיבור הנוכחי ביחס לנקודות מבט אחרות: הטקסט איננו תיאור של פילוסופיית תודעה־מוח, או של הפילוסופיה של הפסיכואנליזה או השפה; תיאורים כאלו אפשר למצוא בספרים רבים שפורסמו במאה השנים האחרונות על ידי כותבים בולטים ומתאימים ממני למשימה. קיבלתי החלטה מודעת להישמר מפני הפילוסופיה והמטפיזיקה הפורמליות. תחת זאת, החיבור מציג את הדברים כפי שהם נראים מבעד לעיניו של נוירופיזיולוג המבקש להגדיר את מושא מחקרו ולפרש ממצאיו לאורן של תובנות תיאורטיות מתחום הפסיכולוגיה. הגישה והרעיונות המבוטאים בטקסט אינם משקפים בהכרח זרם מרכזי בחקר המוח, אך לא יהא מופרך לחשוב שהם מייצגים רבים (גם אם שקטים, מבחינת יחסי הציבור) מקרב הנוירופיזיולוגים.

 

סוגיית הרדוקציוניזם, מושג טעון שהגדרתו רופפת למדי, היא נושא מרכזי בכל דיון על קשרי הגומלין בין הפסיכולוגיה למדעים. הטקסט נוקט עמדה ביקורתית כלפי מיפוי נאיבי של מושגים פסיכולוגיים לפעילות מוחית זו או אחרת. אבל תהיה זו טעות לקרוא את החיבור כביקורת כלפי כל ניסיון רדוקטיבי שהוא למפות מושגים שונים מרמות ארגון שונות; התובנות האינטלקטואליות היפות ביותר שיש למדע להציע הן תולדה של מיפויים מהסוג הזה. יש מה ללמוד מדיאלוג פתוח בין תחומי הידע השונים — תהיינה אשר תהיינה רמות הארגון הרלוונטיות — כל עוד נקפיד לכבד את ייחודיותו של כל תחום. הדרך לעשות זאת נכון כרוכה בהַפְשָׁטוֹת מהסוג המוצע בחיבור שלפניכם.

 

תודות לעמיתיי ולתלמידיי בטכניון, וכן לעורכים ולמבקרים של הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', על הערותיהם הכנות והחשובות לגרסאות קודמות, עוד פחות מוצלחות, של כתב היד. תודה לניצן לפידות קימלוב על תרגום הספר לעברית ולגילי תל אורן על העריכה הלשונית המוקפדת. תודה מיוחדת שלוחה לדניאל דגן, לארז בראון, לאסף גל, לרון מאיר ולנועם זיו על העידוד ועל הדיונים יקרי הערך לכל אורך תהליך הכתיבה. במעגל הקרוב, אני אסיר תודה לעדי על האהבה, ההשראה וההדרכה — הרגשית והאינטלקטואלית — בזמן הכתיבה ובכלל; לבני נמרוד על תמיכתו, על עצותיו היקרות מפז, ועל הביקורות העדינות במשא ומתן הממושך שלי עם הנושא הזה; לבני אומר שעמד לצדי בסבלנות, תמך והעניק מרחב וזמן. ולזכרו של דוד מלמד, שמעולם לא זכיתי לפגוש, על האוצרות שהפקיד בידיי.