מבוא
בשנת 1096, היא שנת תתנ"ו, יצא לדרכו מסע הצלב הראשון שבו עשו הצלבנים את דרכם מאירופה לארץ ישראל כדי לכבשה מידי המוסלמים, וגרמו להרג ולהרס בקהילות יהודיות שנקרו בדרכם, בייחוד בקהילות עמק הריינוס.6 המסע, שסופו היה כיבוש ירושלים בשנת 1099, פרץ בעקבות קריאתו של האפיפיור אורבנוס השני בשנת 1095 לגאול מידי המוסלמים את המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, ובהם כנסיית הקבר.
כרוניקאים נוצרים שפעלו בתקופה מאוחרת יותר מספרים על נאום נלהב ומרגש של האפיפיור שגרם להתרגשות רבה בקרב השומעים, עד שאלו קרעו את שכמיותיהם בצורת צלב וקראו: "זהו רצון האל! זהו רצון האל!". לעולם לא נדע מה בדיוק נאמר בנאומו של האפיפיור, אולם אנו יודעים בבירור שהנאום הוביל בסופו של דבר לתגובה אדירת מימדים. גל של התלהבות דתית סחף את אירופה, ולקריאתו של האפיפיור לצאת למסע הצלב נענו לא רק לוחמים מקצועיים, אלא גם המון משולהב שהיה אחוז בהתלהבות דתית.
הצלבנים, שהיו אחוזי להט דתי, העמידו בפני היהודים שתי אפשרויות - המרה או מוות, אולם היו יהודים שבחרו בדרך שלישית: הם לא המתינו בחיבוק ידיים לנושאי הצלב אלא נקטו קידוש השם אקטיבי, נטלו את חייהם בידיהם והתאבדו. כאוב, תמוה וחמור אף מאלה הוא טבח ילדים, ילדות ובני משפחה בידי הוריהם וקרוביהם, שמטרתו למנוע מהם ליפול בידי הצלבנים ולהתנצר בכפייה. מעשים אלו הם חסרי תקדים בהיקפם, בעוצמתם ובטרמינולוגיה שהתפתחה סביבם. כך לדוגמה מתואר באופן מזעזע ומפורט מקרה אחד מהעיר מגנצא:7
ושם היתה אשה חשובה, מרת רחל הבחורה בת ר' יצחק ב"ר אשר. ותאמר אל חברתה: "ארבעה ילדים לי, גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בטעותם. גם בהם תקדשו את הקודש" [...] ותקח את יצחק בנה הקטן - והיה נער נעים מאוד - ותשחט אותו [...] והנער אהרון כשראה כי נשחט אחיו והיה צועק: "אמי, אמי, אל תשחטני!" והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. ותקח את שתי בנותיה, בילא ומדרונא וזבחה אותם לה' אלוהי צבאות, אשר ציונו בלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו. וכאשר השלימה הצדקת שלושה בניה לזבוח לפני בוראינו, אז הרימה קולה וקראה לבנה: "אהרון, אהרון, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם". ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל מלך רם ונשא.
בכרוניקות השונות המתארות את מאורעות הימים ההם מתועדים עוד מקרים רבים שבהם זבחו יהודים את יקיריהם ובלבד שלא יתנצרו. בהלכה אומנם קיימת מציאות שבה אדם מחויב למסור נפשו על קידוש השם, אולם אקטיביות היתר שבה נהגו בני אשכנז נראית שונה ומשונה. המקרים שבהם כפו על אנשים ונשים למסור את נפשם על קידוש השם נראים תמוהים, לא מוסריים וחסרי תקדים. התפיסה הדתית שלוותה למעשים ראתה את מקדשי השם כקורבן עולה להשם והחילה עליהם מעין דיני קורבן, ובכלל זה ברכת הזבח, בדיקת הסכין והזאת הדם.
בפרקים הבאים ננסה להבין מה הביא את בני אשכנז לנהוג בצורה כה קיצונית ומאילו מקורות ניזונו. אולם ראשית נעסוק בשאלות הבאות: מהי דרך התגבשותה של התפיסה בעניין ערך קידוש השם ומהן האדיאולוגיות שנוצרו סביבה, מספרות חז"ל ועד לשיא במאורעות תתנ"ו באשכנז? האם קיימות אידאולוגיות שונות או אחידות בסוגיית קידוש השם בספרות חז"ל? האם התגבש ערך זה בהסכמה מלאה, או שמא לווה בפולמוס אידאולוגי עמוק? ואם בפולמוס מדובר - מיהם המתפלמסים? האם ניתן להצביע על מחלוקות הלכתיות בדין קידוש השם, והאם ניתן לזהות הבדלים בין מקורות ארצישראליים למקורות בבליים? ההתייחסות בתנ"ך ובספרות חז"ל למושג "קידוש השם" מתבארת בכמה דרכים: קידוש השם על ידי האל בדרך הנהגתו את עולמו, קידוש השם בידי אדם באמצעות התנהגות ראויה שגורמת לשבח את הקב"ה ומאמיניו, קידוש השם באמצעות אמירת דבר שבקדושה במניין, וקידוש השם על ידי נכונות למסור את הנפש על קיום המצוות.
ספר זה יעסוק בקידוש השם במובנו האחרון, כלומר הנכונות למסור את הנפש על קיום המצוות, כפי שבא לידי ביטוי במעשיהם של בני אשכנז בתתנ"ו. בספר נתחקה אחר השקפות עולם חלוקות בסוגיית קידוש השם שבאות לידי ביטוי בספרות האגדה. בספרות זו נראה שתי גישות: הגישה הארץ ישראלית - הקיצונית, וכנגדה הגישה הבבלית - המתונה.
נציג גם את גִלגולה של השקפת העולם הארצישראלית בסוגיית קידוש השם לאיטליה ומשם לאשכנז, כשבכל שלב מגלגולים אלו מתרחשת בה הקצנה ששיאה הוא דרך התנהגותם של בני אשכנז באירועי תתנ"ו.
חלקו הראשון של הספר יעסוק בניתוח מקורות חז"ל בעניין מסירת הנפש על קיום המצוות. נראה שקיימת אחידות אידאולוגית במקורות ההלכתיים, בהם אין הבדלים בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. יתרה מזאת, רוב המימרות שנמצאות בתלמוד הבבלי בסוגיית קידוש השם מקורן ארץ ישראלי. עם זאת, הלשון הדו־משמעית של ההלכה מחד גיסא, ושתיקת התלמודים בעניינים אחרים בדין זה מאידך גיסא, יצרו מצע נוח שאִפשר את התפתחותן של תפיסות מנוגדות בסוגיית קידוש השם. נראה שהתפיסה הדתית בדין קידוש השם לא נבעה ממחלוקות הלכתיות טהורות, אלא נגזרה מתוך השקפת עולם בעניינים רחבים שמעבר לדיון ההלכתי בנושא.
לעומת זאת, בספרות האגדה קיימת מחלוקת ברורה בין הבבלי ובין המקורות הארץ ישראליים. עיון בספרות האגדה והשוואה בין סיפורים מקבילים מלמדים על אידאולוגיה שונה בענייני קידוש השם אקטיבי, שבו אדם נוטל את חייו במו ידיו, המבדילה בין האגדות שמובאות במקורות הארץ ישראליים לבין אגדות מקבילות בבבלי. בעוד שהאגדות הארץ ישראליות מעודדות קידוש השם אקטיבי, הרי מקבילותיהן בבבלי מסתייגות מהמסר ההלכתי בסיפורים אלה ומעקרות אותו.
בנושא הנדון אין להמעיט ממשקלה של האגדה, שכן אף אם היא אינה מתארת מציאות ריאלית כהווייתה, הרי יש להתייחס אליה כיוצרת מציאות גם מצד הכותבים וגם מצד הקוראים. בעלי האגדות שמו בפי גיבוריהם את המילים ואת הציטוטים שלדעתם היו אמורים להיאמר על ידם,8 וקוראי האגדה התייחסו אליה כמציאות היסטורית ולמדו ממנה כיצד עליהם להתנהג אם ייקלעו בעצמם לסיטואציות המתוארות בה.
מרכזיותה וחשיבותה של ספרות האגדה בעניין קידוש השם נובעת אף מהשוני בין דרך התגבשות ההלכה ועיצובה במצוות קידוש השם, לבין התגבשות ההלכה ברוב רובן של המצוות האחרות. ברוב הסוגיות ההלכתיות המדרג ברור: תורה - הלכה - אגדה. בתורה קיימת תשתית ברורה למצווה; ספרות ההלכה של חז"ל מבארת ולעיתים מרחיבה בהבהרות, בתקנות ובסייגים את התשתית ההלכתית; וספרות האגדה מעניקה מימד נוסף, לעיתים רובד פילוסופי או ערכי־מוסרי שמאיר את הציווי ההלכתי. לעומת זאת, בסוגיית קידוש השם נראה שהמצב שונה בכל הנוגע לסדר הדברים בדרך גיבושה של ההלכה. לא קיימת מצווה מפורשת בתורה שעל פיה יש למסור את הנפש על קיום המצוות ושקובעת מתי ראוי לעשות כן. המציאות ההיסטורית (החל בימי גזרות אנטיוכוס) ובעקבותיה האגדות שהתחברו סביב סיפורי קידוש השם, קדמו לגיבושה של ההלכה. דורות שמעו והתחנכו על סיפורי קידוש השם של דניאל ורעיו, על סיפורי קידוש השם של החשמונאים9 ועל סיפורי קידוש השם סביב אירועי חורבן הבית השני,10 בטרם עוצבה ההלכה11 שקבעה על מה ראוי ונכון למסור את הנפש.
נוסף על כך, רוב האגדות שעוסקות בקידוש השם נמצאות במקורות אחדים מתקופות שונות, ועל כן אפשר לראותן כמעין יצירה קולקטיבית שהלכה והתגבשה על ידי דורות של מספרים וקהלי שומעים שקיבלו את הסיפור כחלק מתודעתם התרבותית.12 מכאן חשיבותה של האגדה בעיצוב ובהטמעת ערך קידוש השם במרוצת הדורות.
ייתכן שמסורות של קידוש השם עברו מדור לדור, במשפחה ובקהילה, דרך סיפורי קידוש השם שסופרו סביב החגים והתעניות: בחנוכה סופרו סיפורים על המאבק בגזרות הדת של אנטיוכוס. בפורים סופר על סירובו של מרדכי להשתחוות להמן מאחר שראה בהשתחוות סוג של עבודה זרה. בתשעה באב, יום שאסור בלימוד תורה שאינו מענייני היום, עסקו באגדות החורבן ובכלל זה אגדות על קידוש השם. ייתכן שסיפורי קידוש השם שנמצאים בספרות האגדה סופרו אף הם סביב חגים ומועדים נוספים.13 אפשר שהעיסוק החוזר בסיפורי קידוש השם בזמן החגים במסגרת המשפחה והקהילה העמיק והעצים את התודעה של קידוש השם, ושבאמצעותו הועברו מסורות כאלה מדור לדור.
חלקו השני של הספר יעסוק בספרות יהודית־איטלקית. כאמור, הספרות האגדית הארץ ישראלית עודדה קידוש השם אקטיבי. כפי שיבואר בהמשך, הספרות היהודית שנוצרה באיטליה בימי הביניים המוקדמים אימצה את האידאולוגיה הארץ ישראלית בסוגיית קידוש השם ואף הקצינה אותה. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בספר יוסיפון - ספר ההיסטוריה המרכזי שעמד בפני היהודים ממחצית המאה ה-10 בקירוב. בספר זה ערך קידוש השם הוא מרכזי, האידאולוגיה שבה מחזיק בעל ספר יוסיפון בעניינו קיצונית מאוד, והוא אף משתמש בטרמינולוגיה קורבנית שתופיע מאוחר יותר באשכנז. סיפורי קידוש השם שבספר יוסיפון וסיפורים נוספים, בהם אגדת עשרת הרוגי מלכות והסיפור על רבי אמנון ממגנצא,14 עוברים מאיטליה לאשכנז ומעצימים שם את ערך קידוש השם.
חלקו השלישי של הספר יעסוק באירועי מסע הצלב הראשון בשנת תתנ"ו באשכנז. נראה שבני דור תתנ"ו הושפעו מאידאולוגיות אשר באות לידי ביטוי בספרות האגדה הארץ ישראלית. אידאולוגיות אלו עברו לאשכנז דרך איטליה לאחר שכאמור עברו שם תהליך הקצנה. אומנם מעשיהם של בני אשכנז הקדומה קשים ותמוהים, אך כפי שיבואר בהמשך, גם הסיטואציה שבפניה ניצבו הייתה קשה, והדיונים ההלכתיים בתלמודים לא עסקו במציאות מעין זו. נראה אפוא שמעשיהם של בני אשכנז לא נבעו רק מבהלה ומאיבוד עשתונות, אלא גם מאידאולוגיה ברורה ומגובשת שאותה עיצבו לאור המצב הייחודי שניצבו בפניו. מעשים אלו הושתתו על תפיסות דתיות ששררו באשכנז וינקו ממקורות קדומים.
חותמים את הספר שני נספחים. הנספח הראשון דן בשאלה הבאה: אם אכן הניע יוסיפון את בני אשכנז להרוג ולהיהרג על קידוש השם, מדוע לא עשו כן גם יהודי ארצות האסלאם? הרי ספר יוסיפון היה הספר ההיסטורי המצוי והסמכותי ביותר בקרב ארצות האסלאם לא פחות משהיה אצל יהדות אירופה!
בנספח השני השוואה בין ענפי הנוסח השונים של מדרש איכה רבה לאגדת האישה ושבעת בניה.
