פירוש למגילת רות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פירוש למגילת רות
הוספה למועדפים

פירוש למגילת רות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: יוני 2018
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים

תקציר

מגילת רות הוא אחד הסיפורים הנפלאים והמרגשים ביותר שנכתבו בספרות העולם ביחס לאהבה לצורותיה השונות. עם זאת, מגילת רות נותנת בידינו מפתח להבנת הגלגולים השונים שעם ישראל, ולא רק עם ישראל, עבר לדורותיו. כך, למשל, מקובל בתרבות עם ישראל שהמשיח, אשר עתיד לגאול את עם ישראל ואת כל העמים, יהיה ממוצא בית דוד. אולם דווקא עובדה זו יצרה בעיה, שכן על פי המסופר במגילה, רות, אשר ממנה יצא דוד המלך, היא מואביה. והרי על המואבים נאמר במפורש: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם עד עולם". ובכן, מסתבר שבעיה זו ליוותה וכנראה מלווה את עם ישראל לדורותיו, ואין לדעת כיצד בעיה זו תיפתר. אף על פי כן, סיפורי האהבה המסופרים במגילה, במיוחד מערכת היחסים בין רות לחמותה נעמי, הם יוצאי דופן בספרות העולם ונקודת ציון להתהדר בה.
 
פירושו של יוסף רוט-רותם חושף בפנינו בצורה רגישה ומקורית את התהליכים הרגשיים, הנפשיים והחברתיים אשר עוברים גיבורי המגילה; הוא מעלה שאלות לא פשוטות ביחס להתנהלות הדמויות המרכזיות והחברה שבה חיו, ומהרהר בהשלכותיה על הגיבורים, החברה וההיסטוריה של עם ישראל. תוך כדי קריאה אנו למדים על המבנה החברתי, נורמות התנהגות, דינים וחוקים אשר היו קיימים באותה תקופה. הפרוש, אשר נכתב בשיטת הקריאה הצמודה, משלב מגוון מרשים של פירושי פרשנים מימי הביניים, מחקרים חדשים, לצד שימוש בדרש של ספרות חז"ל.
 
 
ד"ר יוסף רוט-רותם, חוקר המקרא, עסק במשך חייו בחקר והוראת המקרא. כיהן כראש החוג למקרא במכללת בית ברל, שם ייסד את המכון לחקר מועדי ישראל ואת כתבי העת "עלי מועד" ו"מחקרי חג". בין ספריו: "פרקי תהילים", "פרקים במבוא למקרא", "פרקים מנביאי הגולה וראשית שיבת ציון".

פרק ראשון

מבוא
 
 
מגילת רות מספרת לנו סיפור שכל כולו מתרחש במישור האנושי, אלא שהמישור האנושי בתקופה המתוארת במגילת רות רווי בהתערבות אלוהית, וכל בני התקופה מכירים בכך. עם זאת, מתברר שלכל עם יש אלוהים משלו: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלוהיה" (א טו).
 
סיפור מגילת רות מספר לנו כיצד הגיעה רות המואבייה לארץ יהודה והייתה לאם המלכות של ממלכת ישראל ושל ממלכת יהודה, אולם סיפור מגילת רות הוא בעצם סיפורה של נעמי, אשת אלימלך ואימם של מחלון וכליון, שחווה את האסון הנורא מכול; כל משפחתה אובדת מן העולם והיא נותרת השריד היחיד. להבנתה, יש לה תפקיד: לספר את סיפור משפחתה האבודה כדי שבני עמה, אנשי בית לחם, ילמדו את סיפורה ויפיקו את הלקחים המתאימים.
 
תחילתו של הסיפור הוא במעשה הבגידה של אלימלך, אחד מראשי שבט יהודה וממנהיגיו, שבשעה של רעב כבד שנפל על יהודה החליט לעזוב עם בני משפחתו ולברוח אל שדה מואב כדי לחלץ את עצמו מהמצוקה וכדי לברוח מתפקידו - לדאוג בשעת מצוקה לעמו. כשהיו בשדה מואב החליטו אלימלך ובני משפחתו להיטמע בסביבה ונשאו לעצמם נשים מואביות. התוצאה של מעשה זה הייתה שמשפחת אלימלך נמחקה מהעולם. נראה שזה מעשה ידי האלוהים שהעניש אותם על מה שעשו, אולם המספר אינו אומר זאת במפורש. הוא מסתפק בכך שאֵם המשפחה, נעמי, הבינה שכל מה שקרה לה הוא מעשה ידי האלוהים. היא גם הבינה שמוטל עליה התפקיד לספר את המעשה הזה באוזני בני עמה כדי שילמדו מגורל משפחתה ויפיקו את הלקחים המתאימים. לפיכך היא מחליטה לחזור ליהודה ולהיפטר מכל עברה המואבי, אלא שעברה נשאר איתה בדמות שתי כלותיה המואביות שמתלוות אליה. בזמן ההליכה חזרה ליהודה נעמי מנסה להיפטר גם מכלותיה. היא מצליחה להיפטר רק מאחת מהן, ערפה, אבל רות המואבייה "דבקה בה" ומתלווה אליה ליהודה. שם ביהודה היא נפגשת עם בעז המכונה "גיבור חיל", היינו אדם שלרשותו קבוצה של חיילים. בעז מתפעל מרוּת, וכשהיא מציעה לו נישואין הוא מתלהב ומסכים. מהנישואים הללו נולד עובד, סבו של דוד המלך.
 
 
לשון המגילה
 
נראה שהכול מסכימים שלשונה של מגילת רות היא הלשון המקראית הקלאסית, המאפיינת בעיקר את הספרות ההיסטוריוגרפית המקראית ומשקפת את הלשון הכתובה של ימי הבית הראשון. עם זאת, קיימים בה כמה מילים וכמה ביטויים האופייניים לתקופה מאוחרת יותר.
 
זמן כתיבת המגילה שנוי במחלוקת והוא תלוי בשאלה העקרונית: על מה באה המגילה להעיד - על תובנה אידאית־רעיונית או על בעיה היסטורית־מדינית?
 
במדרש רות רבה (ב, ט) נאמר: "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה, ולא טהרה, ולא איסור, ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים", כלומר מגילה זו מלמדת אותנו תובנה אידאית: "כמה טוב לגומלי חסדים". סיפור המגילה משבח את מעשי החסד ומטיף לקוראיו לנהוג בחסד, ולתפיסה זו יש אחיזה במציאות הסיפורית של מגילת רות. לבד מתיאורי מעשי החסד הנעשים על ידי גיבורי המגילה, הביטוי "חסד" מופיע במגילה במפורש שלוש פעמים:
 
1. "יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (א ח), אומרת נעמי לכלותיה המלוות אותה לארץ יהודה לאחר מות בעליהן.
 
2. "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (ב כ), אומרת נעמי לרות כשנודע לה שבעז הפלה את רות לטובה.
 
3. "ברוכה את לה' בתי. היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (ג י), אומר בעז לרות שהציעה לו נישואין.
 
 
 
דברי רבי זעירא משקפים אפוא את המציאות המסופרת במגילת רות, ובכך הם מטיפים לנו הקוראים לנהוג בחסד במעשי היומיום שלנו.
 
לעומת תפיסת העולם האידאית הבאה לידי ביטוי במדרש, יש הטוענים שמטרת המגילה היא להעיר ולהאיר בעיה היסטורית־מדינית. השאלה העומדת לדיון היא: מי הוא דוד המלך? מה מוצאו? והאם בכלל הוא רשאי להיות מלך על ישראל? שאלה זו מתעוררת בעיקר עקב הנאמר בסוף סיפור המגילה: "ותקח נעמי את הילד ותשתהו בחיקה ותהי לו לאמנת. ותקראנה לו השכנות שם לאמר: ילד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (ד טז־יז), כלומר הכתוב אומר באופן בולט ובוטה: דוד מלך ישראל הוא צאצא של המואבים, שהרי אימו היא מואבייה. כיצד עובדה זו מסתדרת עם הכתוב בספר דברים (כג ד): "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם עד עולם"? וכמובן - למי היה אינטרס לומר בפומבי ובפה מלא: דוד אינו ראוי להיות מלך בשל היותו ממוצא מואבי?
 
יש הטוענים - ואיני יודע את מקורה של טענה זו - שהפסוקים לעיל הם תוספות מאוחרות שאינן מהטקסט הסיפורי עצמו, ושהם נועדו בכוונת מכוון לתקוף את בית דוד, אולם איננו יכולים למחוק פסוקים אלה מהטקסט בגלל טענה זו או אחרת. עובדה היא שהטקסט של מגילת רות מציין שדוד הוא צאצאה של רות המואבייה, והוא אף טורח להדגיש זאת בהוסיפו את שלשלת היוחסין של פרץ בן יהודה, הבכור מתמר כלתו (בראשית לח).
 
אם כן, נשאלת השאלה למי יש אינטרס לציין את העובדה שדוד הוא צאצא של מואבית. מתברר שבשלוש תקופות לפחות היה אינטרס פוליטי־מדיני לציין עובדה זו:
 
התקופה הראשונה היא התקופה שלאחר פילוג הממלכה לשתי ממלכות: ממלכת ישראל (הממלכה הצפונית) וממלכת יהודה. לממלכה שהייתה בשליטת בית שאול היה אינטרס לציין שהממלכה שהקים דוד היא ממלכה פסולה שאינה רשאית לשלוט על עם ישראל.
 
התקופה השנייה היא התקופה שלפני חורבן הבית הראשון, שבה דיברו רוב הנביאים נגד בית דוד.
 
התקופה השלישית היא תקופת החשמונאים. סיפור מגילת רות ממחיש: ממלכת ישראל (הצפונית, המיוחסת לבית שאול) נמחקה מהעולם ואיננו יודעים מה עלה בגורל תושביה. יש הטוענים שהם נמחקו מהעולם משום שהיו לבני עמים שונים, כלומר נטמעו באוכלוסיות המקומיות שאליהן גורשו, ויש הטוענים שחלקם לפחות נטמעו בממלכת יהודה והיו ליהודים. ממלכת יהודה, שנשארה שריד לממלכות ישראל, גלתה אף היא, תושביה לא חזרו ארצה לבנות את הבית השני. רק חלק זעיר מהעם חזר ובנה את ממלכת יהודה מחדש. אם כן, ההיסטוריה של עם ישראל בכללותו מעידה על כך שאין לאף שבט משבטי ישראל היכולת והזכות להציע אדם שיהא ראוי להיות מלך. השבט היחיד שיש לו זכות כזאת הוא שבט הכוהנים. החשמונאים־הכוהנים הוכיחו זאת הלכה למעשה. לפיכך, הדיבורים על חזרה עתידית לבית דוד אינם ראויים וסיפור מגילת רות מוכיח זאת.
 
בכל מקרה יש להביא בחשבון את סגנון הכתיבה ואת לשון המגילה, ולפיכך נראה לי שמגילת רות נכתבה בימי הבית הראשון לאחר פילוג הממלכה על ידי אחד מאנשי בית שאול. בשל מעלותיה הספרותיות ובשל התובנה האידאית שהיא משדרת נתקבלה מגילת רות אל ספרי המקרא כספר קדוש.
 
הבחירה שלי לפרש את מגילת רות נובעת מכך שאני רואה בה את המפתח להבנת תולדות עם ישראל לדורותיו, כפי שמשתקף באופן ברור ובולט בתולדות עם ישראל בימי הבית השני. בתקופה זו, בשונה ממה שעולה מספרי הנביאים לדורותיהם, מולכת על ישראל משפחת החשמונאים (כוהנים) ולא משפחת בית דוד (יהודה). נוסף על כך, בתקופה מסוימת מולך על ישראל הורדוס, שהוא צאצא של עשו אחי יעקב. על פי חז"ל, עשו הוא אדום.
 
הפירוש נכתב בשיטה של קריאה צמודה - פירוש תוך כדי קריאת הטקסט, ולכן מומלץ לקרוא את הפירוש בד בבד עם קריאת המגילה.
 
 
מיקומה של המגילה במקרא
 
בספר התנ"ך (תורה, נביאים, כתובים) המלא שבדפוסים, וכן בכתבי יד אשכנזיים, מקומה של מגילת רות הוא בחלק השלישי, היינו ב"כתובים". שלוש חטיבות מרכיבות את "כתובים": הראשונה, ספרי אמ"ת (או תמ"א, או תא"ם): תהלים, משלי, איוב; השנייה, חמש מגילות: שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר; השלישית, שאר ספרים: דניאל, עזרא ונחמיה, דברי הימים (א ו־ב). מגילת רות מצויה אפוא בחטיבה השנייה, הקרויה "חמש מגילות". הסדר של חמש המגילות הקיים היום נקבע על פי סדר קריאתן בבית הכנסת במועדי השנה (להלן). אולם בכתבי יד עתיקים של המקרא (כגון כתר ארם צובא וכתב יד לנינגרד), סדר חמש המגילות שונה: רות, שיר השירים, קהלת, קינות, אסתר. הסדר הוא אפוא על פי זמן האירועים ההיסטוריים המיוחסים להן: רות, לפני דוד וקשורה בדוד המלך; שיר השירים מיוחסת לשלמה, בנו של דוד, בצעירותו; קהלת מיוחסת לשלמה בזקנותו; איכה מיוחסת לירמיהו, היינו תקופת חורבן בית ראשון; ואסתר מיוחסת לעזרא ומתארת אירועים שהתרחשו בגולה, לאחר חורבן הבית הראשון. אולם בידינו מצויות עדויות לסדרים אחרים. למשל, בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא יד ע"א, זהו "סדרן של כתובים: רות, וספר תהילים, ואיוב, ומשלי, קהלת, שיר השירים, וקינות (איכה), דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים". כאן אומנם מופיעות חמש המגילות ב"כתובים", אבל לא כקובץ אחד. עם זאת, בכמה מסורות לא כל המגילות באות ב"כתובים". בתרגום השבעים (אחד התרגומים ליוונית), למשל, ובתרגומים לשפות אחרות התלויים בתרגום השבעים, מגילת רות מופיעה לאחר ספר שופטים ומגילת איכה - לאחר ספר ירמיה. קרוב לוודאי שבתקופה מסוימת היו מגילות אלה נספחים לספרים הסמוכים להן. כך, למשל, יוסף בן מתתיהו מונה רק עשרים ושניים ספרי מקרא ואף ספר מספרי המקרא שבידינו אינו חסר.
 
בכמה דפוסים של "מקראות גדולות", וב"חומשים" התלויים בהם, סופחו המגילות לספרי התורה (לחומש) על פי זמן קריאתן בציבור. כך, מגילת אסתר מסופחת לחומש שמות; מגילת שיר השירים לחומש ויקרא; מגילת רות לחומש במדבר; ומגילות איכה וקהלת לחומש דברים. לפיכך לא נמצא בספרים אלה את חמש מגילות ב"כתובים".
 
 
 
קריאת המגילה בציבור
 
במחזור ויטרי (המאה ה-11) נזכר לראשונה הנוהַג, הנוהֵג עד ימינו, לקרוא את חמש המגילות בבית הכנסת בזמנים קבועים על פי מחזור קריאה שנתי המתחיל בראש השנה המקראי, כלומר בחודש ניסן, שהחג הבולט בו הוא פסח. וזה הסדר:
 
 
 
שיר השירים פסח
רות שבועות
איכה (קינות) תשעה (ט) באב
קהלת סוכות
אסתר פורים
 
 
 
אם כן, את מגילת רות נוהגים בציבור, בבית הכנסת, בחג השבועות. מדוע? הסיבה לכך אינה ידועה. במסורת היהודית לדורותיה ניתנו טעמים רבים (להלן), ומכאן שאין יכולת לקבוע מהו הטעם העיקרי לקריאת המגילה דווקא בחג השבועות. להלן טעמים אחדים שניתנו לנוהג זה:
 
1. "[קוראין] רות במוצאי יום טוב ראשון של עצרת [ובכינוי המלא: עצרת של פסח, כינוי מסורתי מקובל לחג השבועות] עד חציו ומשלים במוצאי יום־טוב האחרון1 ויש אומרים בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניהם. ונהגו העם כך שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג".2
 
2. "ומה עניין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת, בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני".3
 
3. "קוראים רות בשבועות מפני שכתוב בה 'בתחילת קציר שעורים' והוא זמן הקציר".4 בנוסח אחר: "לפי שכתוב במגילה 'בתחילת קציר שעורים [א כב] וקציר חטים [ב כג]'", וחג השבועות הוא בימי הקציר. ובפרשת המועדים (ויקרא כג) כתוב: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגו'" (כב) מיד אחרי פרשת שתי הלחם שמביאים בשבועות (יז־כא), ומצוות אלה קיים בעז: "של תשולו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה [רות ב טז] ורות הייתה ענייה וגיורת - לכן קורין רות בו ביום".5
 
4. "לפי כשקבלו ישראל התורה נתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינה וגם רות נתגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה".6
 
5. "לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר 'ותורת חסד על לשונה' [משלי לא כו] - והתורה ניתנה בחג השבועות".7
 
6. "קוראים רות בשבועות כי דוד המלך נולד ונסתלק בעצרת ומגילת רות מספרת בייחוסו של דוד".8
 
7. "טעם על המנהג לומר מגילת רות בחג השבועות, נראה שהוא זכר למעמד הר סיני שקיבלו אז ישראל תר"ו מצוות נוסף על השבע מצוות שנצטוו בני נח ועולה סך הכל למספר תרי"ג. לכך תיקנו לומר מגילת רות בחג זה כי רות הוא מספר תר"ו".9
 
8. אמירת רות בשבועות נגד הקראים "והמינים" החולקים על תורה שבעל פה, שהרי על פי התורה רות ודוד המלך אסורים לבוא בקהל ה',10 אלא אם כן נקבל את הפירוש לאיסור זה על פי התורה שבעל פה.11
 
הוא שאמרתי לעיל: מאחר שרבים הטעמים, אין למעשה טעם עקרוני אחד.12 איש אינו יודע את הסיבה האמיתית לקריאת המגילה בשבועות.
 
 
סיפור מגילת רות
 
מגילת רות מספרת את סיפורן של שתי נשים, נעמי ורות, שקשרו את גורלן זו בזו. המפגש הראשון בין השתיים התרחש בשדה מואב, שאליו הגיעה נעמי מבית לחם יהודה עם בעלה אלימלך ושני בניה: מחלון וכליון. משפחת אלימלך, שבדיעבד התברר שהייתה משפחה מכובדת מאוד, ממנהיגי בית לחם, החליטה להגר באופן זמני לשדה מואב. הסיבה להחלטה זו אינה מצוינת במפורש בגוף הסיפור. ההקשר המיידי של הסיפור מאפשר לזהות את החלטת ההגירה בביטוי: "ויהי רעב בארץ" (א א), היינו הרעב שהשתרר בארץ. זו סיבה שגם חז"ל התקשו לקבלה, בשל נימוקים רבים ושונים. סיבה אפשרית אחרת, גם היא מצוינת בסיפור, מזוהה בביטוי: "ולנעמי מודע לאישה איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך" (ב א), כלומר מערכת יחסים אינטימית לא ברורה כל צורכה התקיימה בין שלוש הדמויות המוזכרות, שהרי הביטוי "מודע" הוא הביטוי העז ביותר הבא לתאר מערכת יחסים אינטימית בין שני אנשים ויותר. תהא הסיבה אשר תהא, משפחת אלימלך מחליטה להגר זמנית לשדה מואב. הם התקבלו על ידי תושבי מואב בזרועות פתוחות ובחיבוק חם ולבבי. אם גרסתו של בעל התרגום לארמית נכונה, הם גם הפכו להיות "שרים" (רופילין) במואב. זו כנראה הסיבה שמשפחת אלימלך החליטה לשנות את ההחלטה המקורית "לגור", שפירושו מגורים זמניים, ולהתיישב יישוב של קבע בשדה מואב: "ויהיו שם". עבר זמן מה ואלימלך, אבי המשפחה, מת. הבנים מחלון וכליון נושאים להם נשים מואביות: ערפה ורות. על פי גרסתו של יוסף בן מתתיהו השיא אלימלך בעודו בחייו את בניו לערפה ולרות, שעל פי מסורת חז"ל היו בנותיו של עגלון מלך מואב. כך המשיכו בחייהם כעשר שנים. לא ברור מהכתוב אם יש לספור עשר שנים מיום בואם למואב או מיום נישואיהם של הבנים. מההיקש שניתן ללמוד מסיפור שרה, אברהם והגר, עשר שנים הוא הזמן שבו מתברר שהנשים אינן יכולות ללדת, בין שמשום עקרותן, בין שמשום היות הבעלים עקרים ובין שמסיבה אחרת. בתום תקופה זו מתו שני בניה של נעמי, מחלון וכליון, ונותרה נעמי אלמנה מבעלה ושכולה משני בניה. גם כלותיה ערפה ורות נשארו אלמנות. על פי כל חוק ומנהג הידועים לנו מהתרבות של המזרח התיכון הקדום לא נותר כל קשר משפטי מחייב בין שלוש האלמנות, ולמרות זאת נשארו כל השלוש יחד, מרצונן החופשי. הדבר מעיד כאלף עדים על מערכת יחסים מופלאה בין החמות נעמי ובין כלותיה ערפה ורות וכמובן על אופיין של השלוש. מרגע שנעמי הופכת שכולה, המספר מתמקד בה ומתאר בדרכו את התהליכים הרוחניים והנפשיים העוברים עליה, החופפים לתהליכים של אדם ה"חוזר בתשובה", בלשוננו היום. היא מחליטה "לשוב" משדה מואב, ומכאן ועד בואה־שובה לבית לחם, הביטוי "שוב" מופיע באופן אינטנסיבי, שתים־עשרה פעמים, ומשמש מילה מנחה המעידה על המהפכים הנפשיים והרוחניים המתרחשים בנפשה של נעמי ואינם נותנים לה מנוח. כלותיה של נעמי מתלוות אליה בדרכה "לשוב", ולא ברור מהסיפור אם גם הן היו שותפות להחלטה. לכאורה אין דבר טבעי מזה, אולם יש לזכור ששתי הכלות הן מואביות, ובמואב יש לאישה מעמד מיוחד הבא לידי ביטוי גם בחלקו המואבי של הסיפור. אם נוסיף על כך את מסורת חז"ל, שעל פיה הכלות היו בנותיו של מלך מואב, פירוש הדבר שלא רק שהן היו נחשבות לזרות בבית לחם אלא גם מאבדות את מעמדן, וקרוב לוודאי שהיה קשה להן להתמודד עם המצב החדש. ואכן, בשל כך, ובעיקר בשל המצב הנפשי והרוחני שנעמי נתונה בו, היא מנסה לשכנע את כלותיה לשוב איתה ל"בית אימה" ולהינשא מחדש. לאחר דין ודברים ערפה, אשת כליון, נענית לנעמי. יש לזכור שלמעשה רק לקראת סוף הסיפור אנו יודעים מי היה בעלה של רות, ומכאן אנו מסיקים מי היה בעלה של ערפה. רות מתעקשת, ובביטוי נאמנות יחיד במינו בספרות העולמית היא נחושה לדבוק בנעמי ובגורלה. וכך שבה נעמי, בלוויית רות, לבית לחם, ובפני אנשי בית לחם היא משלימה את המטלה שקיבלה על עצמה ומתוודה. הווידוי בפני האנשים שנפגעו מהתנהגות המשפחה "החוזרת בתשובה" הוא האירוע החשוב ביותר בתהליך ה"חזרה בתשובה" של נעמי, אירוע שתבע את כל כולה והשאיר אותה חסרת כוחות נפשיים, פיזיים ורוחניים. יתרה מזאת, אנשי בית לחם לא קיבלו את נעמי בזרועות פתוחות וקרוב לוודאי שגם לא בשמחה רבה. רק אז, רק לאחר הווידוי שהייתה בו גם הפקת לקחים, היא השלימה את המשימה שקיבלה על עצמה. הדבר בא לידי ביטוי בדברי הסיכום של מספר הסיפור: "ותשב נעמי, ורות המואבייה כלתה עמה, השבה משדי מואב" (א כב). רק לאחר הווידוי חשה נעמי שהיא "שבה", ומעשה זה שעשתה גבה ממנה מחיר כבד. היא שוקעת בתוך עולמה ולמעשה מתנתקת מהסובב אותה. רות, שהבינה את מה שחמותה עוברת, מחליטה להניח לה לנפשה ולאפשר לה להתמודד עם "השיבה". היא יוצאת למצוא תעסוקה כלשהי בקרבתם של אנשים. העבודה בשדה מתבקשת מאליה, שהרי הן הגיעו לבית לחם בתקופה של תחילת קציר שעורים, שבה רוב האנשים נמצאים בשדה.
 
שאלה שהסיפור אינו משיב עליה היא להיכן שבו השתיים. היכן התגוררו בבית לחם? יש להניח שהתגוררו בבית אלימלך, ביתה של נעמי, שהרי בשונה מהנוהג שמצינו במקרא, איש לא העז לגעת ברכושו של אלימלך - אולי משום מעמדו הרם, אולי משום שהבית הופקד בידי "אשר על הבית" לאלימלך, ואולי בשל העובדה שהבית ורכושו של אלימלך הופקדו בידי "מודעו", בעז, הידוע כ"איש גיבור חיל", כינוי שבתקופה הטרום־מלוכנית ניתן לאדם בעל צבא פרטי.
 
רות מניחה לנעמי לנפשה מתוך התחשבות רבה בחמותה העוברת משבר נפשי ורוחני חריף. היא הולכת לשדה, שם תפגוש אנשים שונים בעלי מעמד שונה. היא אינה מכירה איש בבית לחם והיא אינה מכירה את הנהלים ואת הנוהגים שבבית לחם - חמותה השקועה בעצמה לא הכינה אותה למפגש כזה - וכך ביד המקרה היא מגיעה לשדהו של בעז בשעה שבעז עצמו אינו נמצא בשדה. לא ברור מהסיפור אם השדה הוא רכושו הפרטי של בעז או שמא שדהו של אלימלך, שבהיעדרו בעז מחזיק בו. עובדה זו מסבירה את התנהגותו של "הניצב על הקוצרים", נערו של בעז, הנענה לבקשת רות: "ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים" (ב ז), ומתיר לה "ללקט ולאסוף" אחר הקוצרים. במילים אחרות, הוא מעניק לה מעמד מיוחד שאינו מצוי ברשימת המעמדות הידועים לנו מהמקרא. היא אינה נחשבת ענייה העוסקת בלקט, שכחה ופאה,13 היא אינה שכירה, כלומר עובדת עצמאי שעל פי חוקי המקרא משכירה את עצמה לתקופה של שלוש שנים, והיא גם אינה "נערה" המשתייכת לקבוצה של "נערות" המזוהות עם בעל שדה זה או אחר. היא אישה עצמאית המפגינה את עצמאותה ואת ייחודה בצורת עבודתה, במיקום שבו היא נמצאת בשדה בשעת העבודה וכמובן בצורת הלבוש שלה. בעז, המגיע מבית לחם לשדהו ומברך את עובדיו, מבחין מיד בתופעה הייחודית הזאת. בשל האמון הרב שהוא נותן בנערו, הוא מחכה עד ששניהם יימצאו מחוץ לטווח השמיעה של הנמצאים בשדה ורק אז פונה אליו בשאלה: "למי הנערה הזאת?". מבחינה ספרותית סצנה זו היא יצירת מופת ייחודית במינה. בתמונה קטנה יחסית מספר הסיפור מצליח לשרטט בפנינו דמות אחת במלואה: דמותו של "הנער הניצב על הקוצרים"; לתאר את ההשתנות בהתנהגותה של דמות אחרת, בעז; לחשוף את מערכת היחסים המיוחדת בין שתי הדמויות: בעז ונערו; ולהציג תמונה כללית של החברה הבית לחמית.
 
ה"נער" מוצג בפני הקורא, או השומע, כאדם מבוגר, בן גילו של בעז, הנהנה מאמונו המלא. הוא יודע שבעז היה בעיר. הוא גם יודע על מערכת היחסים המיוחדת של אלימלך, בעז ונעמי. לפיכך, שאלתו של בעז הייתה תמוהה בעיניו, ובצדק,14 שהרי הכול יודעים שנעמי שבה לבית לחם. מן הדין היה שבעז יפגוש את נעמי, יקבל את פניה ויעזור לה להיקלט מחדש. אילו פגש את נעמי היה אמור לפגוש גם את רות, ולכן שאלתו אינה במקומה. אם כן, בעז לא פגש את נעמי ולכן גם לא פגש את רות, ולכן על הנער להעיר לאדונו בזהירות רבה ובעדינות שלא נהג כהלכה. כך הוא אכן נוהג; לשאלתו של בעז הוא מגיב במסירת "אינפורמציה פרקטית": "נערה מואבייה היא השבה עם נעמי משדה מואב". להזכירנו: נעמי אכן שבה, רות אינה יכולה לשוב - היא באה, היא התלוותה, אבל לא שבה. יש אפוא לראות בביטוי זה משום הבעת מורת רוח מהתנהגותו של בעז, אף על פי שהדברים לא נאמרו במפורש. אבל יותר מכך: הנער אינו מזהה אותה בשם, הוא אינו מזהה אותה ככלתה של נעמי וכמובן אינו מזהה אותה כקרובת משפחה של בעז. זו הפגנה ברורה של מורת רוח מהתנהגותו של בעז. יש להעיר: הכינוי "נערה" הוא כינוי שבעז השתמש בו, ונערו דבק בכינוי זה, אולי משום שגם בעז וגם נערו היו אנשים מבוגרים, ורות אומנם כבר לא הייתה נערה אלא אישה בת השלושים או ארבעים,15 אולם לגביהם היא הייתה "נערה". אפשר גם שנשים העובדות בשדה כונו "נערות" בשל תפקידן ומעמדן בשדה.
 
על כל פנים, אפילו שנערו הביע מורת רוח מהתנהגותו של בעז, ואולי בשל כך, הוא מציין את חריצותה ואת התנהגותה של רות בשדה: "ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט". אין ספק שהוא מתפעל מאישיותה של רות ומנסה להעביר את תחושותיו לבעז. בעז קולט את תחושותיו של נערו ומגיב בהתאם: "ויאמר בעז אל רות: הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה". תגובת בעז להערותיו של נערו היא הפגנה של הטלת חסות וקבלת אחריות על רות, אלא שבעז הוא "איש גיבור חיל", וכך הוא גם מפגין את רצונו ואת תחושותיו. רות אינה יודעת מי ה"איש" הזה ואינה מבינה מדוע לפתע הוא "מתנפל" עליה ומורה לה מה לעשות ומה לא לעשות. בנקודה זו רות מפגינה את עוצמתה, את עצמאותה, את חינוכה, את מעמדה ואת אופייה: "ותפל על פניה ותשתחו ארצה ותאמר אליו: מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני [כלומר לנהוג בי כמכר ותיק] ואנכי נכריה". בעז, שככל הנראה קלט היטב את הערותיו של נערו והבין שנהג לא כשורה, מפגין את חרטתו בכך שהוא מציין בהתפעלות רבה כיצד הוא רואה את התנהגותה ואת התנהלותה של רות אל מול האסון שפקד אותה (מות בעלה), את קשריה החמים עם חמותה ואת עוז רוחה ואומץ ליבה לעזוב את ביתה, את ארץ מולדתה, ולהגר לארץ אחרת על כל הקשיים הכרוכים בכך. התלהבותו של בעז גולשת אל ההבעה השירית (רות ב יא):
 
הגד הגד לי
 
כל אשר עשית
את חמותך
אחרי מות אישך
ותעזבי אביך ואמך
וארץ מולדתך
ותלכי אל עם
אשר לא ידעת
תמול שלשום
 
ובעקבות מעשיה של רות (רות ב יב):
 
ישלם ה' פעלך
ותהי משכורתך שלמה
מעם ה' אלוהי ישראל
אשר באת לחסות
תחת כנפיו
 
רות, שחוששת ש"האיש המוזר" הזה בהתלהבותו הרבה ובדבריו הנאים רוצה בעצם להשתלט עליה, דוחה אפשרות זו באמירה המנוסחת בצורה דיפלומטית: "אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני, וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחתך" (ב יג). בעז הבין היטב שדבריו והתייחסותו לרות הובנו על ידה לא כפי שהתכוון, ולפיכך משתרר שקט בשדה עד "לעת האכל", אז מציע בעז לרות להצטרף אל האוכלים. היא מקבלת את ההצעה אבל מוצאת לנכון להפגין את את עצמאותה: "ותשב מצד הקוצרים", ולא עם "הנערות". היא אוכלת ואז פורשת מחבורת האוכלים וחוזרת לעבודתה. בעז מנצל את אי־נוכחותה ומורה לעובדיו להתייחס לרות בצורה יוצאת דופן. עם ערב רות חוזרת לחמותה ובידה "כאיפה שעורים". נעמי, שבינתיים התאוששה, אוכלת את מה שרות הביאה עימה משרידי האוכל בשדה ומבינה שמשהו לא רגיל התרחש. בעדינות ובזהירות היא שואלת את רות: "איפה ליקטת היום ואנה עשית יהי מכירך ברוך". הביטוי "מכירך" מעיד על כך שנעמי הבינה יפה שנהגו עימה בצורה יוצאת דופן בשדה. רות מגלה לחמותה ש"עשתה" בשדהו של בעז. נעמי רואה במקרה זה מעשה ניסים ומסבירה לרות שאינה מבינה את תגובתה של חמותה כי "קרוב לנו האיש מגואלנו הוא". רות מוסיפה אינפורמציה: "גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כלו את כל הקציר אשר לי". נעמי מבינה היטב את מה שהתרחש בשדה גם אם רות לא סיפרה לה זאת בפרוטרוט, ולפיכך, בעדינות רבה ומתוך היכרותה עם רות, היא מציעה לה: "טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר". היא כמובן מתקנת את רות שאמרה "עם הנערים", ואכן רות נשארת עם חמותה וחוזרת "ללקט" עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים.
 
כמה חודשים חולפים, ונעמי מחליטה שיש לשנות את מצבה של רות. תוכניתה: לשדך את רות לבעז. כך יהיה מצבה של רות מאובטח למשך כל חייה, שהרי איש לא יעז לצאת נגד בעז "איש גיבור חיל". אולם, כמובן, נעמי אינה אומרת זאת מפורשות לרות, אלא מציעה לה להתלבש כיאות ולצאת לשדה כדי "להתייעץ" עם בעז. רות כנראה הבינה יפה את כוונותיה של נעמי, ולאחר כמה חודשים של "בילוי" בשדהו של בעז, שבהם הצליחה לעמוד על טבעו, היא יוצאת לשדה ומחכה עד שכולם ילכו לישון. בעז, שלא רצה להפריע לנעריו, הלך לשכב "בקצה הערימה". רות מגלה את מקום משכבו של בעז ומצטרפת אליו בלי שירגיש דבר. "בחצי הלילה" בעז מרגיש במשהו שהוא נמנע ממנו מלכתחילה: אישה שוכבת למרגלותיו. הוא שואל אותה "מי את?" כלומר הוא אינו מזהה את רות, בגלל החושך, בגלל לבושה או בגלל מצבו הנפשי. רות, בלי כל מעצורים, מציעה לו נישואין: "אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה".
 
 
מגילת רות ומגמתה
 
"בעבור היות דוד שורש מלכות ישראל נכתב בכתבי הקודש יחס דוד".16 שני עניינים עיקריים, אחד גלוי ואחד סמוי, באים בדברי הראב"ע: האחד, הסמוי, מה שלא נאמר במפורש, אך משמש הנחת יסוד אפריורית, הוא שמגילת רות מספרת את "יחס דוד", ובלשונו של ויינפלד: "הספר כמות שהוא לפנינו בא לתאר את ההשתלשלות שהביאה להולדתו של דוד המלך. ואכן, זירת ההתרחשות של הסיפור היא בית לחם, ששם גדל לימים דויד במשפחת ישי אביו (שמואל א, טז א ואילך; מיכה ה א)".17 רוב הפרשנים, מסורתיים וחדשים, אכן טוענים שעיקר מגמתה של מגילת רות הוא לספר על מוצאו של דוד המלך ועל טיב שושלת היוחסין שלו.
 
האחר, הגלוי, שאלמלא היה דוד "שורש מלכות ישראל", לא הייתה מגילת רות נכנסת לכתבי הקודש, היינו לתנ"ך. כלומר למרות ייחודו של הסיפור במגילת רות, למרות המסרים המיוחדים הנמסרים בסיפור ולמרות הטיעונים (לעיל) מדוע יש לקרוא את המגילה בחג השבועות, הסיפור כסיפור לא היה נכנס, לדעת הראב"ע, לתנ"ך. דעה זו תואמת באופן עקרוני לאמירתו של ר' זעירא: "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".18 יש לציין שהביטוי "אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר" אינו מדויק, שהרי חז"ל למדו מהמגילה הרבה הלכות, כגון הלכות גיור, גאולה וייבום ומתנות עניים.19 על פי אמירה חז"לית זו, למעשה אין מגמה לסיפור מגילת רות, ואם יש צורך שתהיה מגמה לסיפור שנכנס לכתבי הקודש, הרי היא "ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". אמירה זו נאחזת בתפיסה החז"לית שעל פיה מגילת רות מרבה לדבר בשבח החסד, ותפיסה זו מקובלת על הרבה פרשנים מסורתיים, חדשים וקודמים.20
 
עם זאת, עיון במגילת רות מגלה שהמילה "חסד", בנטיותיה השונות, מוזכרת במפורש בסיפור המגילה רק שלוש פעמים (א ח; ב כ; ג י), ובכל שלוש הפעמים עושי החסד, שהתנהגותם מועלית על נס, הם נוכרים. יותר מכך - הם דווקא מואבים: ערפה ורות (א ח); רות (ג י), ופעם אחת בהקשר של בעז (ב כ), וגם כאן ה"חסד" אינו מיוחס לבעז (מאנשי בית לחם) כי אם לה': "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (ב כ). עושי החסד בסיפור המגילה הם ה', רות וערפה. המילה "חסד" עצמה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בהתייחסה לאנשי בית לחם. מתברר אפוא שהמושג "חסד", שחז"ל מרבים כל כך לדבר בשבחו, אינו משקף בסיפור המגילה את מעשיהם של היהודים בכלל ואת מעשי היהודים תושבי בית לחם בפרט. ולראיה: אנשי בית לחם אינם מוזכרים, אפילו לא ברמז, כעושי חסד אלא דווקא להפך.
 
יתרה מזאת, השוואת התייחסותם של אנשי מואב למשפחת אלימלך להתייחסותם של אנשי בית לחם לנעמי ולרות לאחר בואן לבית לחם אינה מחמיאה כלל וכלל לאנשי בית לחם. למשל, כשמשפחת אלימלך מגיעה למואב, מטרתה המוצהרת היא "לגור" שם, כלומר באופן זמני בלבד, אולם בשל יחסם החם, הלבבי והמחבק של אנשי "שדה מואב", הם מחליטים "להיות שם", כלומר להיטמע באוכלוסייה המואבית. אם גרסתו של בעל התרגום הארמי למגילה נכונה - "ואתו עד חקל מואב והוו תמן רופילין" (ויבואו עד שדה מואב ויהיו שם שרים) - לא רק שנתקבלו בזרועות פתוחות ובחיבוק חם ולבבי אלא אף היו שם לשרים. לעומת זאת, כשנעמי ורות מגיעות לבית לחם, איש מאנשי בית לחם לא מקבל את פניהן בשמחה ומברך על בואן. נדרשו לפחות שנתיים כדי שה"נשים" וה"שכנות", שתי דמויות משניות קולקטיביות, תיטולנה חלק בשמחתה של נעמי על הולדת בן לרות. עד אז, למרות מעמדם הקודם של משפחתה ושל בעלה ולמרות מעמדו של בעז, הן הדירו רגליהן מביתה של נעמי. גם הערתה של נעמי לרות - "ולא יפגעו בך בשדה אחר" (ב כב) - אינה מעידה על כך שאנשי בית לחם הם גומלי חסדים, עושי חסד.
 
הביטוי "כמה שכר טוב לגומלי חסדים", בהתייחסו למין האנושי, הוא ביטוי ספרותי אפוא שבא להאדיר למעשה אך ורק את מעשי החסד של רות המואבייה, שהרי ערפה, שצוינה כעושה מעשי חסד, פרשה מהסיפור. אין תמה, אפוא, שפ' מלצר, בסכמו את הדיון בנושא זה, טוען: "והדעה שדוד הוא הגמול לרות נראית קרובה לפשוטה של המגילה, מן הדעה שייחוס דוד הוא המטרה",21 אלא אם כן נאמר שה"שכר [ה]טוב" מעיד שמקבליו הם "גומלי חסדים", אף על פי שהסיפור אינו מספר על כך. אם נאמר שה"שכר [ה]טוב" למעשי החסד הוא עצם היוולדו של עובד, סבו של דוד המלך, נצטרך לומר, במקרה זה, ש"מקבלי השכר" הם רות, בעז ונעמי, שעל פי עיקרון זה הם־הם גומלי החסד. עם זאת, מבין השלושה מצוינים רק רות במפורש ובעז, אולי ברמז, כ"גומלי חסד", כ"עושי חסד", ודווקא נעמי, שאינה מצוינת כ"עושה מעשי חסד", מקבלת את השכר הגבוה ביותר - לא שאינה ראויה לכך, אלא כנראה מסיבות אחרות.
 
אם כן, אמירתו של ר' זעירא, "כמה שכר טוב לגומלי חסדים", היא הצהרה חינוכית אוטופית שאליה יש לשאוף, שלאורה יש לחנך, אבל היא אינה מייצגת או מתארת את התנהגותם של תושבי בית לחם היהודים, ולפיכך אינך יכול להימנע מהתחושה שמספר סיפור המגילה, ואולי גם ר' זעירא עצמו, מותחים ביקורת קשה, סמויה אומנם, על תושבי בית לחם היהודים.
 
אולי זו הסיבה לכך שראב"ע, וכן פרשנים מסורתיים אחרים, מתקשים לקבל את אמירתו של ר' זעירא שעל פיה מגמת ספר רות היא לציין "כמה שכר טוב לגומלי חסדים". הם מעדיפים לטעון שמגמת המגילה היא לספר את "ההשתלשלות שהביאה להולדתו של דוד המלך", שהרי בסיפורי ספר שמואל אין סיפור המתאר זאת. על פי טיעון זה, הסיפור במגילת רות נמצא ראוי לתאר את מוצאו של דוד המלך. אולם, אם נקבל את טיעוניהם של חוקרי מקרא שעל פיהם סיפור מגילת רות מסתיים לכל היותר בפרק ד יז במילים: "ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי", נלמד שלסיפור מגילת רות אין כל קשר לדוד המלך, שהרי רק המשכו של פסוק יז וכן הפסוקים שבאים בעקבותיו קושרים את סיפור מגילת רות לדוד המלך. סיפור מגילת רות, על פי טיעון זה, מספר את סיפור היכחדותה של משפחת אלימלך ואת סיפורן של שתי אלמנות המשפחה שקשרו את גורלן זו בזו.
 
עם זאת, דווקא תיאור השתלשלות זו הוביל להעלאת קושיות קשות באשר למוצאו של דוד המלך, שהרי אם סבו של דוד היא מואבית, ועל המואבים נאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם...".22 אם הדעה שעל פיה ספר דברים כבר היה ידוע לבני תקופתו של דוד המלך נכונה, נצטרך לקבל את מסורות המדרש שעל פיהן הרבה מבני ישראל התקשו לקבל את מלכותו של דוד בשל מוצאו כך על פי המדרש רות רבה (ח א): "אמר דוד לפני הקב"ה: עד מתי הם [העם, בני ישראל] מתרגזים עלי ואומרים: לא פסול משפחה הוא? ולא מרות המואביה הוא?". ובמסכת יבמות (עו ע"ב): "אמר לו [לשאול המלך] דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי הוא לבוא בקהל אם לאו?". גם המדרש וגם המקרא טוענים שלדוד המלך קמו מתנגדים שטענו טענות שונות נגדו. על פי המדרש, שאלת מוצאו של דוד המלך הייתה חלק מטענות אלה. סיפור מגילת רות, על פי תפיסה זו, אמור לפאר את מגילת היוחסין, שכן רות המואבייה היא סמל לגיורת של אמת שמעלתה הגדולה היא החסד, ויותר מכך - שושלת היוחסין שבאה בסופו של סיפור מובילה את דוד לאבות בעלי ייחוס מיוחד: פרץ בן יהודה ותמר, ונחשון בן עמינדב הנשיא לשבט יהודה.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: יוני 2018
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים
פירוש למגילת רות יוסף רוט־רותם
מבוא
 
 
מגילת רות מספרת לנו סיפור שכל כולו מתרחש במישור האנושי, אלא שהמישור האנושי בתקופה המתוארת במגילת רות רווי בהתערבות אלוהית, וכל בני התקופה מכירים בכך. עם זאת, מתברר שלכל עם יש אלוהים משלו: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלוהיה" (א טו).
 
סיפור מגילת רות מספר לנו כיצד הגיעה רות המואבייה לארץ יהודה והייתה לאם המלכות של ממלכת ישראל ושל ממלכת יהודה, אולם סיפור מגילת רות הוא בעצם סיפורה של נעמי, אשת אלימלך ואימם של מחלון וכליון, שחווה את האסון הנורא מכול; כל משפחתה אובדת מן העולם והיא נותרת השריד היחיד. להבנתה, יש לה תפקיד: לספר את סיפור משפחתה האבודה כדי שבני עמה, אנשי בית לחם, ילמדו את סיפורה ויפיקו את הלקחים המתאימים.
 
תחילתו של הסיפור הוא במעשה הבגידה של אלימלך, אחד מראשי שבט יהודה וממנהיגיו, שבשעה של רעב כבד שנפל על יהודה החליט לעזוב עם בני משפחתו ולברוח אל שדה מואב כדי לחלץ את עצמו מהמצוקה וכדי לברוח מתפקידו - לדאוג בשעת מצוקה לעמו. כשהיו בשדה מואב החליטו אלימלך ובני משפחתו להיטמע בסביבה ונשאו לעצמם נשים מואביות. התוצאה של מעשה זה הייתה שמשפחת אלימלך נמחקה מהעולם. נראה שזה מעשה ידי האלוהים שהעניש אותם על מה שעשו, אולם המספר אינו אומר זאת במפורש. הוא מסתפק בכך שאֵם המשפחה, נעמי, הבינה שכל מה שקרה לה הוא מעשה ידי האלוהים. היא גם הבינה שמוטל עליה התפקיד לספר את המעשה הזה באוזני בני עמה כדי שילמדו מגורל משפחתה ויפיקו את הלקחים המתאימים. לפיכך היא מחליטה לחזור ליהודה ולהיפטר מכל עברה המואבי, אלא שעברה נשאר איתה בדמות שתי כלותיה המואביות שמתלוות אליה. בזמן ההליכה חזרה ליהודה נעמי מנסה להיפטר גם מכלותיה. היא מצליחה להיפטר רק מאחת מהן, ערפה, אבל רות המואבייה "דבקה בה" ומתלווה אליה ליהודה. שם ביהודה היא נפגשת עם בעז המכונה "גיבור חיל", היינו אדם שלרשותו קבוצה של חיילים. בעז מתפעל מרוּת, וכשהיא מציעה לו נישואין הוא מתלהב ומסכים. מהנישואים הללו נולד עובד, סבו של דוד המלך.
 
 
לשון המגילה
 
נראה שהכול מסכימים שלשונה של מגילת רות היא הלשון המקראית הקלאסית, המאפיינת בעיקר את הספרות ההיסטוריוגרפית המקראית ומשקפת את הלשון הכתובה של ימי הבית הראשון. עם זאת, קיימים בה כמה מילים וכמה ביטויים האופייניים לתקופה מאוחרת יותר.
 
זמן כתיבת המגילה שנוי במחלוקת והוא תלוי בשאלה העקרונית: על מה באה המגילה להעיד - על תובנה אידאית־רעיונית או על בעיה היסטורית־מדינית?
 
במדרש רות רבה (ב, ט) נאמר: "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה, ולא טהרה, ולא איסור, ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים", כלומר מגילה זו מלמדת אותנו תובנה אידאית: "כמה טוב לגומלי חסדים". סיפור המגילה משבח את מעשי החסד ומטיף לקוראיו לנהוג בחסד, ולתפיסה זו יש אחיזה במציאות הסיפורית של מגילת רות. לבד מתיאורי מעשי החסד הנעשים על ידי גיבורי המגילה, הביטוי "חסד" מופיע במגילה במפורש שלוש פעמים:
 
1. "יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (א ח), אומרת נעמי לכלותיה המלוות אותה לארץ יהודה לאחר מות בעליהן.
 
2. "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (ב כ), אומרת נעמי לרות כשנודע לה שבעז הפלה את רות לטובה.
 
3. "ברוכה את לה' בתי. היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (ג י), אומר בעז לרות שהציעה לו נישואין.
 
 
 
דברי רבי זעירא משקפים אפוא את המציאות המסופרת במגילת רות, ובכך הם מטיפים לנו הקוראים לנהוג בחסד במעשי היומיום שלנו.
 
לעומת תפיסת העולם האידאית הבאה לידי ביטוי במדרש, יש הטוענים שמטרת המגילה היא להעיר ולהאיר בעיה היסטורית־מדינית. השאלה העומדת לדיון היא: מי הוא דוד המלך? מה מוצאו? והאם בכלל הוא רשאי להיות מלך על ישראל? שאלה זו מתעוררת בעיקר עקב הנאמר בסוף סיפור המגילה: "ותקח נעמי את הילד ותשתהו בחיקה ותהי לו לאמנת. ותקראנה לו השכנות שם לאמר: ילד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (ד טז־יז), כלומר הכתוב אומר באופן בולט ובוטה: דוד מלך ישראל הוא צאצא של המואבים, שהרי אימו היא מואבייה. כיצד עובדה זו מסתדרת עם הכתוב בספר דברים (כג ד): "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם עד עולם"? וכמובן - למי היה אינטרס לומר בפומבי ובפה מלא: דוד אינו ראוי להיות מלך בשל היותו ממוצא מואבי?
 
יש הטוענים - ואיני יודע את מקורה של טענה זו - שהפסוקים לעיל הם תוספות מאוחרות שאינן מהטקסט הסיפורי עצמו, ושהם נועדו בכוונת מכוון לתקוף את בית דוד, אולם איננו יכולים למחוק פסוקים אלה מהטקסט בגלל טענה זו או אחרת. עובדה היא שהטקסט של מגילת רות מציין שדוד הוא צאצאה של רות המואבייה, והוא אף טורח להדגיש זאת בהוסיפו את שלשלת היוחסין של פרץ בן יהודה, הבכור מתמר כלתו (בראשית לח).
 
אם כן, נשאלת השאלה למי יש אינטרס לציין את העובדה שדוד הוא צאצא של מואבית. מתברר שבשלוש תקופות לפחות היה אינטרס פוליטי־מדיני לציין עובדה זו:
 
התקופה הראשונה היא התקופה שלאחר פילוג הממלכה לשתי ממלכות: ממלכת ישראל (הממלכה הצפונית) וממלכת יהודה. לממלכה שהייתה בשליטת בית שאול היה אינטרס לציין שהממלכה שהקים דוד היא ממלכה פסולה שאינה רשאית לשלוט על עם ישראל.
 
התקופה השנייה היא התקופה שלפני חורבן הבית הראשון, שבה דיברו רוב הנביאים נגד בית דוד.
 
התקופה השלישית היא תקופת החשמונאים. סיפור מגילת רות ממחיש: ממלכת ישראל (הצפונית, המיוחסת לבית שאול) נמחקה מהעולם ואיננו יודעים מה עלה בגורל תושביה. יש הטוענים שהם נמחקו מהעולם משום שהיו לבני עמים שונים, כלומר נטמעו באוכלוסיות המקומיות שאליהן גורשו, ויש הטוענים שחלקם לפחות נטמעו בממלכת יהודה והיו ליהודים. ממלכת יהודה, שנשארה שריד לממלכות ישראל, גלתה אף היא, תושביה לא חזרו ארצה לבנות את הבית השני. רק חלק זעיר מהעם חזר ובנה את ממלכת יהודה מחדש. אם כן, ההיסטוריה של עם ישראל בכללותו מעידה על כך שאין לאף שבט משבטי ישראל היכולת והזכות להציע אדם שיהא ראוי להיות מלך. השבט היחיד שיש לו זכות כזאת הוא שבט הכוהנים. החשמונאים־הכוהנים הוכיחו זאת הלכה למעשה. לפיכך, הדיבורים על חזרה עתידית לבית דוד אינם ראויים וסיפור מגילת רות מוכיח זאת.
 
בכל מקרה יש להביא בחשבון את סגנון הכתיבה ואת לשון המגילה, ולפיכך נראה לי שמגילת רות נכתבה בימי הבית הראשון לאחר פילוג הממלכה על ידי אחד מאנשי בית שאול. בשל מעלותיה הספרותיות ובשל התובנה האידאית שהיא משדרת נתקבלה מגילת רות אל ספרי המקרא כספר קדוש.
 
הבחירה שלי לפרש את מגילת רות נובעת מכך שאני רואה בה את המפתח להבנת תולדות עם ישראל לדורותיו, כפי שמשתקף באופן ברור ובולט בתולדות עם ישראל בימי הבית השני. בתקופה זו, בשונה ממה שעולה מספרי הנביאים לדורותיהם, מולכת על ישראל משפחת החשמונאים (כוהנים) ולא משפחת בית דוד (יהודה). נוסף על כך, בתקופה מסוימת מולך על ישראל הורדוס, שהוא צאצא של עשו אחי יעקב. על פי חז"ל, עשו הוא אדום.
 
הפירוש נכתב בשיטה של קריאה צמודה - פירוש תוך כדי קריאת הטקסט, ולכן מומלץ לקרוא את הפירוש בד בבד עם קריאת המגילה.
 
 
מיקומה של המגילה במקרא
 
בספר התנ"ך (תורה, נביאים, כתובים) המלא שבדפוסים, וכן בכתבי יד אשכנזיים, מקומה של מגילת רות הוא בחלק השלישי, היינו ב"כתובים". שלוש חטיבות מרכיבות את "כתובים": הראשונה, ספרי אמ"ת (או תמ"א, או תא"ם): תהלים, משלי, איוב; השנייה, חמש מגילות: שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר; השלישית, שאר ספרים: דניאל, עזרא ונחמיה, דברי הימים (א ו־ב). מגילת רות מצויה אפוא בחטיבה השנייה, הקרויה "חמש מגילות". הסדר של חמש המגילות הקיים היום נקבע על פי סדר קריאתן בבית הכנסת במועדי השנה (להלן). אולם בכתבי יד עתיקים של המקרא (כגון כתר ארם צובא וכתב יד לנינגרד), סדר חמש המגילות שונה: רות, שיר השירים, קהלת, קינות, אסתר. הסדר הוא אפוא על פי זמן האירועים ההיסטוריים המיוחסים להן: רות, לפני דוד וקשורה בדוד המלך; שיר השירים מיוחסת לשלמה, בנו של דוד, בצעירותו; קהלת מיוחסת לשלמה בזקנותו; איכה מיוחסת לירמיהו, היינו תקופת חורבן בית ראשון; ואסתר מיוחסת לעזרא ומתארת אירועים שהתרחשו בגולה, לאחר חורבן הבית הראשון. אולם בידינו מצויות עדויות לסדרים אחרים. למשל, בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא יד ע"א, זהו "סדרן של כתובים: רות, וספר תהילים, ואיוב, ומשלי, קהלת, שיר השירים, וקינות (איכה), דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים". כאן אומנם מופיעות חמש המגילות ב"כתובים", אבל לא כקובץ אחד. עם זאת, בכמה מסורות לא כל המגילות באות ב"כתובים". בתרגום השבעים (אחד התרגומים ליוונית), למשל, ובתרגומים לשפות אחרות התלויים בתרגום השבעים, מגילת רות מופיעה לאחר ספר שופטים ומגילת איכה - לאחר ספר ירמיה. קרוב לוודאי שבתקופה מסוימת היו מגילות אלה נספחים לספרים הסמוכים להן. כך, למשל, יוסף בן מתתיהו מונה רק עשרים ושניים ספרי מקרא ואף ספר מספרי המקרא שבידינו אינו חסר.
 
בכמה דפוסים של "מקראות גדולות", וב"חומשים" התלויים בהם, סופחו המגילות לספרי התורה (לחומש) על פי זמן קריאתן בציבור. כך, מגילת אסתר מסופחת לחומש שמות; מגילת שיר השירים לחומש ויקרא; מגילת רות לחומש במדבר; ומגילות איכה וקהלת לחומש דברים. לפיכך לא נמצא בספרים אלה את חמש מגילות ב"כתובים".
 
 
 
קריאת המגילה בציבור
 
במחזור ויטרי (המאה ה-11) נזכר לראשונה הנוהַג, הנוהֵג עד ימינו, לקרוא את חמש המגילות בבית הכנסת בזמנים קבועים על פי מחזור קריאה שנתי המתחיל בראש השנה המקראי, כלומר בחודש ניסן, שהחג הבולט בו הוא פסח. וזה הסדר:
 
 
 
שיר השירים פסח
רות שבועות
איכה (קינות) תשעה (ט) באב
קהלת סוכות
אסתר פורים
 
 
 
אם כן, את מגילת רות נוהגים בציבור, בבית הכנסת, בחג השבועות. מדוע? הסיבה לכך אינה ידועה. במסורת היהודית לדורותיה ניתנו טעמים רבים (להלן), ומכאן שאין יכולת לקבוע מהו הטעם העיקרי לקריאת המגילה דווקא בחג השבועות. להלן טעמים אחדים שניתנו לנוהג זה:
 
1. "[קוראין] רות במוצאי יום טוב ראשון של עצרת [ובכינוי המלא: עצרת של פסח, כינוי מסורתי מקובל לחג השבועות] עד חציו ומשלים במוצאי יום־טוב האחרון1 ויש אומרים בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניהם. ונהגו העם כך שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג".2
 
2. "ומה עניין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת, בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני".3
 
3. "קוראים רות בשבועות מפני שכתוב בה 'בתחילת קציר שעורים' והוא זמן הקציר".4 בנוסח אחר: "לפי שכתוב במגילה 'בתחילת קציר שעורים [א כב] וקציר חטים [ב כג]'", וחג השבועות הוא בימי הקציר. ובפרשת המועדים (ויקרא כג) כתוב: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגו'" (כב) מיד אחרי פרשת שתי הלחם שמביאים בשבועות (יז־כא), ומצוות אלה קיים בעז: "של תשולו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה [רות ב טז] ורות הייתה ענייה וגיורת - לכן קורין רות בו ביום".5
 
4. "לפי כשקבלו ישראל התורה נתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינה וגם רות נתגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה".6
 
5. "לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר 'ותורת חסד על לשונה' [משלי לא כו] - והתורה ניתנה בחג השבועות".7
 
6. "קוראים רות בשבועות כי דוד המלך נולד ונסתלק בעצרת ומגילת רות מספרת בייחוסו של דוד".8
 
7. "טעם על המנהג לומר מגילת רות בחג השבועות, נראה שהוא זכר למעמד הר סיני שקיבלו אז ישראל תר"ו מצוות נוסף על השבע מצוות שנצטוו בני נח ועולה סך הכל למספר תרי"ג. לכך תיקנו לומר מגילת רות בחג זה כי רות הוא מספר תר"ו".9
 
8. אמירת רות בשבועות נגד הקראים "והמינים" החולקים על תורה שבעל פה, שהרי על פי התורה רות ודוד המלך אסורים לבוא בקהל ה',10 אלא אם כן נקבל את הפירוש לאיסור זה על פי התורה שבעל פה.11
 
הוא שאמרתי לעיל: מאחר שרבים הטעמים, אין למעשה טעם עקרוני אחד.12 איש אינו יודע את הסיבה האמיתית לקריאת המגילה בשבועות.
 
 
סיפור מגילת רות
 
מגילת רות מספרת את סיפורן של שתי נשים, נעמי ורות, שקשרו את גורלן זו בזו. המפגש הראשון בין השתיים התרחש בשדה מואב, שאליו הגיעה נעמי מבית לחם יהודה עם בעלה אלימלך ושני בניה: מחלון וכליון. משפחת אלימלך, שבדיעבד התברר שהייתה משפחה מכובדת מאוד, ממנהיגי בית לחם, החליטה להגר באופן זמני לשדה מואב. הסיבה להחלטה זו אינה מצוינת במפורש בגוף הסיפור. ההקשר המיידי של הסיפור מאפשר לזהות את החלטת ההגירה בביטוי: "ויהי רעב בארץ" (א א), היינו הרעב שהשתרר בארץ. זו סיבה שגם חז"ל התקשו לקבלה, בשל נימוקים רבים ושונים. סיבה אפשרית אחרת, גם היא מצוינת בסיפור, מזוהה בביטוי: "ולנעמי מודע לאישה איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך" (ב א), כלומר מערכת יחסים אינטימית לא ברורה כל צורכה התקיימה בין שלוש הדמויות המוזכרות, שהרי הביטוי "מודע" הוא הביטוי העז ביותר הבא לתאר מערכת יחסים אינטימית בין שני אנשים ויותר. תהא הסיבה אשר תהא, משפחת אלימלך מחליטה להגר זמנית לשדה מואב. הם התקבלו על ידי תושבי מואב בזרועות פתוחות ובחיבוק חם ולבבי. אם גרסתו של בעל התרגום לארמית נכונה, הם גם הפכו להיות "שרים" (רופילין) במואב. זו כנראה הסיבה שמשפחת אלימלך החליטה לשנות את ההחלטה המקורית "לגור", שפירושו מגורים זמניים, ולהתיישב יישוב של קבע בשדה מואב: "ויהיו שם". עבר זמן מה ואלימלך, אבי המשפחה, מת. הבנים מחלון וכליון נושאים להם נשים מואביות: ערפה ורות. על פי גרסתו של יוסף בן מתתיהו השיא אלימלך בעודו בחייו את בניו לערפה ולרות, שעל פי מסורת חז"ל היו בנותיו של עגלון מלך מואב. כך המשיכו בחייהם כעשר שנים. לא ברור מהכתוב אם יש לספור עשר שנים מיום בואם למואב או מיום נישואיהם של הבנים. מההיקש שניתן ללמוד מסיפור שרה, אברהם והגר, עשר שנים הוא הזמן שבו מתברר שהנשים אינן יכולות ללדת, בין שמשום עקרותן, בין שמשום היות הבעלים עקרים ובין שמסיבה אחרת. בתום תקופה זו מתו שני בניה של נעמי, מחלון וכליון, ונותרה נעמי אלמנה מבעלה ושכולה משני בניה. גם כלותיה ערפה ורות נשארו אלמנות. על פי כל חוק ומנהג הידועים לנו מהתרבות של המזרח התיכון הקדום לא נותר כל קשר משפטי מחייב בין שלוש האלמנות, ולמרות זאת נשארו כל השלוש יחד, מרצונן החופשי. הדבר מעיד כאלף עדים על מערכת יחסים מופלאה בין החמות נעמי ובין כלותיה ערפה ורות וכמובן על אופיין של השלוש. מרגע שנעמי הופכת שכולה, המספר מתמקד בה ומתאר בדרכו את התהליכים הרוחניים והנפשיים העוברים עליה, החופפים לתהליכים של אדם ה"חוזר בתשובה", בלשוננו היום. היא מחליטה "לשוב" משדה מואב, ומכאן ועד בואה־שובה לבית לחם, הביטוי "שוב" מופיע באופן אינטנסיבי, שתים־עשרה פעמים, ומשמש מילה מנחה המעידה על המהפכים הנפשיים והרוחניים המתרחשים בנפשה של נעמי ואינם נותנים לה מנוח. כלותיה של נעמי מתלוות אליה בדרכה "לשוב", ולא ברור מהסיפור אם גם הן היו שותפות להחלטה. לכאורה אין דבר טבעי מזה, אולם יש לזכור ששתי הכלות הן מואביות, ובמואב יש לאישה מעמד מיוחד הבא לידי ביטוי גם בחלקו המואבי של הסיפור. אם נוסיף על כך את מסורת חז"ל, שעל פיה הכלות היו בנותיו של מלך מואב, פירוש הדבר שלא רק שהן היו נחשבות לזרות בבית לחם אלא גם מאבדות את מעמדן, וקרוב לוודאי שהיה קשה להן להתמודד עם המצב החדש. ואכן, בשל כך, ובעיקר בשל המצב הנפשי והרוחני שנעמי נתונה בו, היא מנסה לשכנע את כלותיה לשוב איתה ל"בית אימה" ולהינשא מחדש. לאחר דין ודברים ערפה, אשת כליון, נענית לנעמי. יש לזכור שלמעשה רק לקראת סוף הסיפור אנו יודעים מי היה בעלה של רות, ומכאן אנו מסיקים מי היה בעלה של ערפה. רות מתעקשת, ובביטוי נאמנות יחיד במינו בספרות העולמית היא נחושה לדבוק בנעמי ובגורלה. וכך שבה נעמי, בלוויית רות, לבית לחם, ובפני אנשי בית לחם היא משלימה את המטלה שקיבלה על עצמה ומתוודה. הווידוי בפני האנשים שנפגעו מהתנהגות המשפחה "החוזרת בתשובה" הוא האירוע החשוב ביותר בתהליך ה"חזרה בתשובה" של נעמי, אירוע שתבע את כל כולה והשאיר אותה חסרת כוחות נפשיים, פיזיים ורוחניים. יתרה מזאת, אנשי בית לחם לא קיבלו את נעמי בזרועות פתוחות וקרוב לוודאי שגם לא בשמחה רבה. רק אז, רק לאחר הווידוי שהייתה בו גם הפקת לקחים, היא השלימה את המשימה שקיבלה על עצמה. הדבר בא לידי ביטוי בדברי הסיכום של מספר הסיפור: "ותשב נעמי, ורות המואבייה כלתה עמה, השבה משדי מואב" (א כב). רק לאחר הווידוי חשה נעמי שהיא "שבה", ומעשה זה שעשתה גבה ממנה מחיר כבד. היא שוקעת בתוך עולמה ולמעשה מתנתקת מהסובב אותה. רות, שהבינה את מה שחמותה עוברת, מחליטה להניח לה לנפשה ולאפשר לה להתמודד עם "השיבה". היא יוצאת למצוא תעסוקה כלשהי בקרבתם של אנשים. העבודה בשדה מתבקשת מאליה, שהרי הן הגיעו לבית לחם בתקופה של תחילת קציר שעורים, שבה רוב האנשים נמצאים בשדה.
 
שאלה שהסיפור אינו משיב עליה היא להיכן שבו השתיים. היכן התגוררו בבית לחם? יש להניח שהתגוררו בבית אלימלך, ביתה של נעמי, שהרי בשונה מהנוהג שמצינו במקרא, איש לא העז לגעת ברכושו של אלימלך - אולי משום מעמדו הרם, אולי משום שהבית הופקד בידי "אשר על הבית" לאלימלך, ואולי בשל העובדה שהבית ורכושו של אלימלך הופקדו בידי "מודעו", בעז, הידוע כ"איש גיבור חיל", כינוי שבתקופה הטרום־מלוכנית ניתן לאדם בעל צבא פרטי.
 
רות מניחה לנעמי לנפשה מתוך התחשבות רבה בחמותה העוברת משבר נפשי ורוחני חריף. היא הולכת לשדה, שם תפגוש אנשים שונים בעלי מעמד שונה. היא אינה מכירה איש בבית לחם והיא אינה מכירה את הנהלים ואת הנוהגים שבבית לחם - חמותה השקועה בעצמה לא הכינה אותה למפגש כזה - וכך ביד המקרה היא מגיעה לשדהו של בעז בשעה שבעז עצמו אינו נמצא בשדה. לא ברור מהסיפור אם השדה הוא רכושו הפרטי של בעז או שמא שדהו של אלימלך, שבהיעדרו בעז מחזיק בו. עובדה זו מסבירה את התנהגותו של "הניצב על הקוצרים", נערו של בעז, הנענה לבקשת רות: "ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים" (ב ז), ומתיר לה "ללקט ולאסוף" אחר הקוצרים. במילים אחרות, הוא מעניק לה מעמד מיוחד שאינו מצוי ברשימת המעמדות הידועים לנו מהמקרא. היא אינה נחשבת ענייה העוסקת בלקט, שכחה ופאה,13 היא אינה שכירה, כלומר עובדת עצמאי שעל פי חוקי המקרא משכירה את עצמה לתקופה של שלוש שנים, והיא גם אינה "נערה" המשתייכת לקבוצה של "נערות" המזוהות עם בעל שדה זה או אחר. היא אישה עצמאית המפגינה את עצמאותה ואת ייחודה בצורת עבודתה, במיקום שבו היא נמצאת בשדה בשעת העבודה וכמובן בצורת הלבוש שלה. בעז, המגיע מבית לחם לשדהו ומברך את עובדיו, מבחין מיד בתופעה הייחודית הזאת. בשל האמון הרב שהוא נותן בנערו, הוא מחכה עד ששניהם יימצאו מחוץ לטווח השמיעה של הנמצאים בשדה ורק אז פונה אליו בשאלה: "למי הנערה הזאת?". מבחינה ספרותית סצנה זו היא יצירת מופת ייחודית במינה. בתמונה קטנה יחסית מספר הסיפור מצליח לשרטט בפנינו דמות אחת במלואה: דמותו של "הנער הניצב על הקוצרים"; לתאר את ההשתנות בהתנהגותה של דמות אחרת, בעז; לחשוף את מערכת היחסים המיוחדת בין שתי הדמויות: בעז ונערו; ולהציג תמונה כללית של החברה הבית לחמית.
 
ה"נער" מוצג בפני הקורא, או השומע, כאדם מבוגר, בן גילו של בעז, הנהנה מאמונו המלא. הוא יודע שבעז היה בעיר. הוא גם יודע על מערכת היחסים המיוחדת של אלימלך, בעז ונעמי. לפיכך, שאלתו של בעז הייתה תמוהה בעיניו, ובצדק,14 שהרי הכול יודעים שנעמי שבה לבית לחם. מן הדין היה שבעז יפגוש את נעמי, יקבל את פניה ויעזור לה להיקלט מחדש. אילו פגש את נעמי היה אמור לפגוש גם את רות, ולכן שאלתו אינה במקומה. אם כן, בעז לא פגש את נעמי ולכן גם לא פגש את רות, ולכן על הנער להעיר לאדונו בזהירות רבה ובעדינות שלא נהג כהלכה. כך הוא אכן נוהג; לשאלתו של בעז הוא מגיב במסירת "אינפורמציה פרקטית": "נערה מואבייה היא השבה עם נעמי משדה מואב". להזכירנו: נעמי אכן שבה, רות אינה יכולה לשוב - היא באה, היא התלוותה, אבל לא שבה. יש אפוא לראות בביטוי זה משום הבעת מורת רוח מהתנהגותו של בעז, אף על פי שהדברים לא נאמרו במפורש. אבל יותר מכך: הנער אינו מזהה אותה בשם, הוא אינו מזהה אותה ככלתה של נעמי וכמובן אינו מזהה אותה כקרובת משפחה של בעז. זו הפגנה ברורה של מורת רוח מהתנהגותו של בעז. יש להעיר: הכינוי "נערה" הוא כינוי שבעז השתמש בו, ונערו דבק בכינוי זה, אולי משום שגם בעז וגם נערו היו אנשים מבוגרים, ורות אומנם כבר לא הייתה נערה אלא אישה בת השלושים או ארבעים,15 אולם לגביהם היא הייתה "נערה". אפשר גם שנשים העובדות בשדה כונו "נערות" בשל תפקידן ומעמדן בשדה.
 
על כל פנים, אפילו שנערו הביע מורת רוח מהתנהגותו של בעז, ואולי בשל כך, הוא מציין את חריצותה ואת התנהגותה של רות בשדה: "ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט". אין ספק שהוא מתפעל מאישיותה של רות ומנסה להעביר את תחושותיו לבעז. בעז קולט את תחושותיו של נערו ומגיב בהתאם: "ויאמר בעז אל רות: הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה". תגובת בעז להערותיו של נערו היא הפגנה של הטלת חסות וקבלת אחריות על רות, אלא שבעז הוא "איש גיבור חיל", וכך הוא גם מפגין את רצונו ואת תחושותיו. רות אינה יודעת מי ה"איש" הזה ואינה מבינה מדוע לפתע הוא "מתנפל" עליה ומורה לה מה לעשות ומה לא לעשות. בנקודה זו רות מפגינה את עוצמתה, את עצמאותה, את חינוכה, את מעמדה ואת אופייה: "ותפל על פניה ותשתחו ארצה ותאמר אליו: מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני [כלומר לנהוג בי כמכר ותיק] ואנכי נכריה". בעז, שככל הנראה קלט היטב את הערותיו של נערו והבין שנהג לא כשורה, מפגין את חרטתו בכך שהוא מציין בהתפעלות רבה כיצד הוא רואה את התנהגותה ואת התנהלותה של רות אל מול האסון שפקד אותה (מות בעלה), את קשריה החמים עם חמותה ואת עוז רוחה ואומץ ליבה לעזוב את ביתה, את ארץ מולדתה, ולהגר לארץ אחרת על כל הקשיים הכרוכים בכך. התלהבותו של בעז גולשת אל ההבעה השירית (רות ב יא):
 
הגד הגד לי
 
כל אשר עשית
את חמותך
אחרי מות אישך
ותעזבי אביך ואמך
וארץ מולדתך
ותלכי אל עם
אשר לא ידעת
תמול שלשום
 
ובעקבות מעשיה של רות (רות ב יב):
 
ישלם ה' פעלך
ותהי משכורתך שלמה
מעם ה' אלוהי ישראל
אשר באת לחסות
תחת כנפיו
 
רות, שחוששת ש"האיש המוזר" הזה בהתלהבותו הרבה ובדבריו הנאים רוצה בעצם להשתלט עליה, דוחה אפשרות זו באמירה המנוסחת בצורה דיפלומטית: "אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני, וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחתך" (ב יג). בעז הבין היטב שדבריו והתייחסותו לרות הובנו על ידה לא כפי שהתכוון, ולפיכך משתרר שקט בשדה עד "לעת האכל", אז מציע בעז לרות להצטרף אל האוכלים. היא מקבלת את ההצעה אבל מוצאת לנכון להפגין את את עצמאותה: "ותשב מצד הקוצרים", ולא עם "הנערות". היא אוכלת ואז פורשת מחבורת האוכלים וחוזרת לעבודתה. בעז מנצל את אי־נוכחותה ומורה לעובדיו להתייחס לרות בצורה יוצאת דופן. עם ערב רות חוזרת לחמותה ובידה "כאיפה שעורים". נעמי, שבינתיים התאוששה, אוכלת את מה שרות הביאה עימה משרידי האוכל בשדה ומבינה שמשהו לא רגיל התרחש. בעדינות ובזהירות היא שואלת את רות: "איפה ליקטת היום ואנה עשית יהי מכירך ברוך". הביטוי "מכירך" מעיד על כך שנעמי הבינה יפה שנהגו עימה בצורה יוצאת דופן בשדה. רות מגלה לחמותה ש"עשתה" בשדהו של בעז. נעמי רואה במקרה זה מעשה ניסים ומסבירה לרות שאינה מבינה את תגובתה של חמותה כי "קרוב לנו האיש מגואלנו הוא". רות מוסיפה אינפורמציה: "גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כלו את כל הקציר אשר לי". נעמי מבינה היטב את מה שהתרחש בשדה גם אם רות לא סיפרה לה זאת בפרוטרוט, ולפיכך, בעדינות רבה ומתוך היכרותה עם רות, היא מציעה לה: "טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר". היא כמובן מתקנת את רות שאמרה "עם הנערים", ואכן רות נשארת עם חמותה וחוזרת "ללקט" עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים.
 
כמה חודשים חולפים, ונעמי מחליטה שיש לשנות את מצבה של רות. תוכניתה: לשדך את רות לבעז. כך יהיה מצבה של רות מאובטח למשך כל חייה, שהרי איש לא יעז לצאת נגד בעז "איש גיבור חיל". אולם, כמובן, נעמי אינה אומרת זאת מפורשות לרות, אלא מציעה לה להתלבש כיאות ולצאת לשדה כדי "להתייעץ" עם בעז. רות כנראה הבינה יפה את כוונותיה של נעמי, ולאחר כמה חודשים של "בילוי" בשדהו של בעז, שבהם הצליחה לעמוד על טבעו, היא יוצאת לשדה ומחכה עד שכולם ילכו לישון. בעז, שלא רצה להפריע לנעריו, הלך לשכב "בקצה הערימה". רות מגלה את מקום משכבו של בעז ומצטרפת אליו בלי שירגיש דבר. "בחצי הלילה" בעז מרגיש במשהו שהוא נמנע ממנו מלכתחילה: אישה שוכבת למרגלותיו. הוא שואל אותה "מי את?" כלומר הוא אינו מזהה את רות, בגלל החושך, בגלל לבושה או בגלל מצבו הנפשי. רות, בלי כל מעצורים, מציעה לו נישואין: "אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה".
 
 
מגילת רות ומגמתה
 
"בעבור היות דוד שורש מלכות ישראל נכתב בכתבי הקודש יחס דוד".16 שני עניינים עיקריים, אחד גלוי ואחד סמוי, באים בדברי הראב"ע: האחד, הסמוי, מה שלא נאמר במפורש, אך משמש הנחת יסוד אפריורית, הוא שמגילת רות מספרת את "יחס דוד", ובלשונו של ויינפלד: "הספר כמות שהוא לפנינו בא לתאר את ההשתלשלות שהביאה להולדתו של דוד המלך. ואכן, זירת ההתרחשות של הסיפור היא בית לחם, ששם גדל לימים דויד במשפחת ישי אביו (שמואל א, טז א ואילך; מיכה ה א)".17 רוב הפרשנים, מסורתיים וחדשים, אכן טוענים שעיקר מגמתה של מגילת רות הוא לספר על מוצאו של דוד המלך ועל טיב שושלת היוחסין שלו.
 
האחר, הגלוי, שאלמלא היה דוד "שורש מלכות ישראל", לא הייתה מגילת רות נכנסת לכתבי הקודש, היינו לתנ"ך. כלומר למרות ייחודו של הסיפור במגילת רות, למרות המסרים המיוחדים הנמסרים בסיפור ולמרות הטיעונים (לעיל) מדוע יש לקרוא את המגילה בחג השבועות, הסיפור כסיפור לא היה נכנס, לדעת הראב"ע, לתנ"ך. דעה זו תואמת באופן עקרוני לאמירתו של ר' זעירא: "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".18 יש לציין שהביטוי "אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר" אינו מדויק, שהרי חז"ל למדו מהמגילה הרבה הלכות, כגון הלכות גיור, גאולה וייבום ומתנות עניים.19 על פי אמירה חז"לית זו, למעשה אין מגמה לסיפור מגילת רות, ואם יש צורך שתהיה מגמה לסיפור שנכנס לכתבי הקודש, הרי היא "ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". אמירה זו נאחזת בתפיסה החז"לית שעל פיה מגילת רות מרבה לדבר בשבח החסד, ותפיסה זו מקובלת על הרבה פרשנים מסורתיים, חדשים וקודמים.20
 
עם זאת, עיון במגילת רות מגלה שהמילה "חסד", בנטיותיה השונות, מוזכרת במפורש בסיפור המגילה רק שלוש פעמים (א ח; ב כ; ג י), ובכל שלוש הפעמים עושי החסד, שהתנהגותם מועלית על נס, הם נוכרים. יותר מכך - הם דווקא מואבים: ערפה ורות (א ח); רות (ג י), ופעם אחת בהקשר של בעז (ב כ), וגם כאן ה"חסד" אינו מיוחס לבעז (מאנשי בית לחם) כי אם לה': "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (ב כ). עושי החסד בסיפור המגילה הם ה', רות וערפה. המילה "חסד" עצמה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בהתייחסה לאנשי בית לחם. מתברר אפוא שהמושג "חסד", שחז"ל מרבים כל כך לדבר בשבחו, אינו משקף בסיפור המגילה את מעשיהם של היהודים בכלל ואת מעשי היהודים תושבי בית לחם בפרט. ולראיה: אנשי בית לחם אינם מוזכרים, אפילו לא ברמז, כעושי חסד אלא דווקא להפך.
 
יתרה מזאת, השוואת התייחסותם של אנשי מואב למשפחת אלימלך להתייחסותם של אנשי בית לחם לנעמי ולרות לאחר בואן לבית לחם אינה מחמיאה כלל וכלל לאנשי בית לחם. למשל, כשמשפחת אלימלך מגיעה למואב, מטרתה המוצהרת היא "לגור" שם, כלומר באופן זמני בלבד, אולם בשל יחסם החם, הלבבי והמחבק של אנשי "שדה מואב", הם מחליטים "להיות שם", כלומר להיטמע באוכלוסייה המואבית. אם גרסתו של בעל התרגום הארמי למגילה נכונה - "ואתו עד חקל מואב והוו תמן רופילין" (ויבואו עד שדה מואב ויהיו שם שרים) - לא רק שנתקבלו בזרועות פתוחות ובחיבוק חם ולבבי אלא אף היו שם לשרים. לעומת זאת, כשנעמי ורות מגיעות לבית לחם, איש מאנשי בית לחם לא מקבל את פניהן בשמחה ומברך על בואן. נדרשו לפחות שנתיים כדי שה"נשים" וה"שכנות", שתי דמויות משניות קולקטיביות, תיטולנה חלק בשמחתה של נעמי על הולדת בן לרות. עד אז, למרות מעמדם הקודם של משפחתה ושל בעלה ולמרות מעמדו של בעז, הן הדירו רגליהן מביתה של נעמי. גם הערתה של נעמי לרות - "ולא יפגעו בך בשדה אחר" (ב כב) - אינה מעידה על כך שאנשי בית לחם הם גומלי חסדים, עושי חסד.
 
הביטוי "כמה שכר טוב לגומלי חסדים", בהתייחסו למין האנושי, הוא ביטוי ספרותי אפוא שבא להאדיר למעשה אך ורק את מעשי החסד של רות המואבייה, שהרי ערפה, שצוינה כעושה מעשי חסד, פרשה מהסיפור. אין תמה, אפוא, שפ' מלצר, בסכמו את הדיון בנושא זה, טוען: "והדעה שדוד הוא הגמול לרות נראית קרובה לפשוטה של המגילה, מן הדעה שייחוס דוד הוא המטרה",21 אלא אם כן נאמר שה"שכר [ה]טוב" מעיד שמקבליו הם "גומלי חסדים", אף על פי שהסיפור אינו מספר על כך. אם נאמר שה"שכר [ה]טוב" למעשי החסד הוא עצם היוולדו של עובד, סבו של דוד המלך, נצטרך לומר, במקרה זה, ש"מקבלי השכר" הם רות, בעז ונעמי, שעל פי עיקרון זה הם־הם גומלי החסד. עם זאת, מבין השלושה מצוינים רק רות במפורש ובעז, אולי ברמז, כ"גומלי חסד", כ"עושי חסד", ודווקא נעמי, שאינה מצוינת כ"עושה מעשי חסד", מקבלת את השכר הגבוה ביותר - לא שאינה ראויה לכך, אלא כנראה מסיבות אחרות.
 
אם כן, אמירתו של ר' זעירא, "כמה שכר טוב לגומלי חסדים", היא הצהרה חינוכית אוטופית שאליה יש לשאוף, שלאורה יש לחנך, אבל היא אינה מייצגת או מתארת את התנהגותם של תושבי בית לחם היהודים, ולפיכך אינך יכול להימנע מהתחושה שמספר סיפור המגילה, ואולי גם ר' זעירא עצמו, מותחים ביקורת קשה, סמויה אומנם, על תושבי בית לחם היהודים.
 
אולי זו הסיבה לכך שראב"ע, וכן פרשנים מסורתיים אחרים, מתקשים לקבל את אמירתו של ר' זעירא שעל פיה מגמת ספר רות היא לציין "כמה שכר טוב לגומלי חסדים". הם מעדיפים לטעון שמגמת המגילה היא לספר את "ההשתלשלות שהביאה להולדתו של דוד המלך", שהרי בסיפורי ספר שמואל אין סיפור המתאר זאת. על פי טיעון זה, הסיפור במגילת רות נמצא ראוי לתאר את מוצאו של דוד המלך. אולם, אם נקבל את טיעוניהם של חוקרי מקרא שעל פיהם סיפור מגילת רות מסתיים לכל היותר בפרק ד יז במילים: "ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי", נלמד שלסיפור מגילת רות אין כל קשר לדוד המלך, שהרי רק המשכו של פסוק יז וכן הפסוקים שבאים בעקבותיו קושרים את סיפור מגילת רות לדוד המלך. סיפור מגילת רות, על פי טיעון זה, מספר את סיפור היכחדותה של משפחת אלימלך ואת סיפורן של שתי אלמנות המשפחה שקשרו את גורלן זו בזו.
 
עם זאת, דווקא תיאור השתלשלות זו הוביל להעלאת קושיות קשות באשר למוצאו של דוד המלך, שהרי אם סבו של דוד היא מואבית, ועל המואבים נאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם...".22 אם הדעה שעל פיה ספר דברים כבר היה ידוע לבני תקופתו של דוד המלך נכונה, נצטרך לקבל את מסורות המדרש שעל פיהן הרבה מבני ישראל התקשו לקבל את מלכותו של דוד בשל מוצאו כך על פי המדרש רות רבה (ח א): "אמר דוד לפני הקב"ה: עד מתי הם [העם, בני ישראל] מתרגזים עלי ואומרים: לא פסול משפחה הוא? ולא מרות המואביה הוא?". ובמסכת יבמות (עו ע"ב): "אמר לו [לשאול המלך] דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי הוא לבוא בקהל אם לאו?". גם המדרש וגם המקרא טוענים שלדוד המלך קמו מתנגדים שטענו טענות שונות נגדו. על פי המדרש, שאלת מוצאו של דוד המלך הייתה חלק מטענות אלה. סיפור מגילת רות, על פי תפיסה זו, אמור לפאר את מגילת היוחסין, שכן רות המואבייה היא סמל לגיורת של אמת שמעלתה הגדולה היא החסד, ויותר מכך - שושלת היוחסין שבאה בסופו של סיפור מובילה את דוד לאבות בעלי ייחוס מיוחד: פרץ בן יהודה ותמר, ונחשון בן עמינדב הנשיא לשבט יהודה.