הקדמה
העניין בזיקות שבין כריזמה וקולנוע התעורר בי לאחר שצפיתי בהמאסטר, סרטו המוזר משהו של הבמאי פול תומאס אנדרסון. כשהתחלתי לדבר על הנושא מצאתי שצירוף המילים כריזמה וקולנוע מעורר בדרך כלל תגובה דומה: חיוך מסוקרן, אזכור סרטי מנהיגים הוליוודיים, כמו גנדי, לינקולן או מנדלה, וביטויי אהדה לכוכבים הכריזמטיים של אותם סרטים. לעתים מוזכר גם שימוש נואל באיכויות כריזמטיות של הקולנוע, כמיוחס לסרטי תעמולה. דומה שהזוהר ההוליוודי, כמו גם חשכת התעמולה, הם אכן ההיבטים החשופים והבולטים ביותר בגזרה הזו, אבל לא בהכרח המעניינים ביותר. צפייה נוספת בהמאסטר חיזקה את תחושתי שיש גם היבטים אחרים, בולטים פחות אך משמעותיים לא פחות. את היבטים אלה ביקשתי לאתר ולפתח.
עידוד לגישושיי בכיוון הזה הופיע במקרה. בעת שהייתי בטורונטו, שעה שנברתי בספרייה הענקית בחיפוש אחר מקורות רלוונטיים, זכיתי להכיר את ג'וליה רוזנברג, מפיקת סרטים קנדית, שגילתה עניין במה שהתרוצץ באותו זמן במוחי. למשמע צירוף המילים "קולנוע וכריזמה" היא זינקה ממקומה ודיברה בהתלהבות על סיפור קצר שקראה פעם בכתביו של ליאונרד כהן ("או שמא היה זה באחד משיריו?", התלבטה לרגע ומיד המשיכה), סיפור שבו תיאר כהן את חוויית היציאה מסרט שנגע עמוק בנשמתו. מהורהר נכנס כהן לשירותים שבבית הקולנוע, ובשעה שנטל את ידיו הרים את עיניו למראה שמולו, ולרגע ראה בה את דמות גיבור הסרט במקום את דמותו שלו. חשתי שג'וליה נגעה בעיקר, ומיד ביקשתי ממנה לאתר את המקור הכתוב ולשלוח אותו אליי. למחרת היא הודיעה לי בתדהמה שחיפושיה לאורך ולרוחב ביצירתו של לאונרד כהן עלו בתוהו. היא לא מצאה את הסיפור שסיפרה לי באף אחד מכתביו. גם בסרטיו או בראיונות שהתקיימו עם האמן הכריזמטי לא נמצא זכר לתמונה שעלתה בזיכרונה.
עם הזמן התרחב העניין שמצאתי בנושא והוביל גם לכיוונים אחרים, שעדיין לא ראיתי אותם באותה עת. ואולם, המקרה הזה חידד עבורי את אחד מעיקרי המאפיינים של החוויה הכריזמטית. מעבר לכל ההגדרות המקובלות, שייפרסו ויידונו בפרקי הספר, דומני שהכריזמה ניכרת קודם כול ביכולת לעורר, לגרות ולהזין את דמיונו של הנחשף לנוכחותה. החשיפה לנוכחות, או לחוויה כריזמטית, מגרה את הדמיון לפעילות יצירתית ומרגשת במיוחד. אפשר שהדבר נובע ממימוש אחת התשוקות העמוקות ביותר שלנו: התשוקה "לצאת מעצמנו". ג'וליה לא זכרה את הדבר שלאונרד כהן סיפר או שר, אלא את הדבר שנוצר בדמיונה כשקראה אותו או האזינה לו. ואולם, את הקרדיט לסיפור היפה שיצרה בדמיונה, הסיפור שבו "יצא" כהן מעצמו, העניקה למחולל הדמיון ולא לעצמה. נוכחות הכריזמה עשויה אפוא ליצור פער מעניין בין החָרות בגוף הטקסט - הנקרא, הנצפה או הנשמע - לנחרת בזיכרון. פער כזה בולט במיוחד בקולנוע: לא פעם אנחנו זוכרים רגעים, לעתים אפילו סצנות שלמות, מסרט מסוים שראינו בעבר. ואולם, כשנצפה בו שוב לאחר זמן, אפשר שנופתע לגלות שיד זדונית ערכה אותו מחדש והעלימה, רחמנא ליצלן, דווקא את מה שנצרנו באהבה רבה בזיכרוננו.
מידת העמימות הנקשרת למושג "כריזמה" מקשה כמובן כל דיון אקדמי במהותו. הניסיון לעמוד על טיבה של הכריזמה בכלל וזו הקולנועית בפרט מכניס לתמונה מושגים חמקמקים לא פחות כמו חלום, אינטימיות, הזדהות, מרחק וכפילות. מושגים אלה ואחרים, העולים ונבחנים לאורך הספר, אחוזים במעין רשת עדינה וסבוכה של זיקות, וכולם מובילים בדרך זו או אחרת לתופעה המכונה "דמיון". כפילות, למשל, טמונה כבר במונח עצמו: בשפה העברית המונח "דמיון" מבטא הן את הפעילות שבה אדם רואה דבר בעיני רוחו (Imagination) והן את מידת הזהות שבין אובייקטים מובחנים (Similarity). לאמיתו של דבר, הכפילות הנה תמה מרכזית בקולנוע, כמדיום שכביכול מכפיל את המציאות, דומה לה ומדמה אותה. בה בעת נתפסת הכפילות גם כאחד מאמצעי התעתוע שנוקטות דמויות כריזמטיות הנעות בין טוב לרע, בין חושך לאור, בין יופי לכיעור ובין נדיבות לאכזריות. הכפילות ניכרת היטב גם ביחס האמביוולנטי שהכריזמה יודעת לעורר, יחס של משיכה וחשש, של תשוקה ורתיעה.
החשש מפני צדהּ ההרסני של הכריזמה בולט במיוחד בשדה המנהיגות, שבו מרוכז רוב המחקר שהוקדש לתופעה. גוף התובנות המעניינות שהניב חקר המנהיגות הכריזמטית במדעי החברה מעשיר גם את הבנתה בהקשר הקולנועי. אלא שהפוטנציאל הכריזמטי של הקולנוע אינו טמון רק בתכנים ובדמויות, אלא גם בתכונות המדיום ובטיב החוויה שהוא מעניק. לפיכך, חלקו הראשון של הספר מוקדש לעיון בהיבטים כריזמטיים שמקורם בתכונות המדיום ובחוויה הקולנועית. חלקו השני נסב סביב שאלת המנהיגות הכריזמטית בקולנוע על מאפייניה, על עלילותיה ועל מגלמיה הקולנועיים.
המאסטר, כמו כל הסרטים שבהם בחרתי לעסוק, מביא למסך דמויות מנהיגים שמהלכים קסם, ולעתים גם אימים, הן על שותפיהם למסך והן על הצופים. דמויות כאלה ניזונות מהפוטנציאל הכריזמטי, שיש בו כדי להקרין על דמות המנהיג המתואר, להזין את הופעתו ולעצבהּ. הפוטנציאל אכן קיים, אולם מידת מימושו תלויה בכישוריהם ובכישרונותיהם של אמני הקולנוע. לשליטה ברזי המדיום, כמו זו שמפגינים היוצרים שבעבודותיהם בחרתי להתמקד, תרומה ניכרת להפקת מסכים כריזמטיים ולעיצוב הדמויות המאכלסות אותם. סביר להניח שגם ניסיונם האישי של יוצרי הקולנוע ניבט מאותם מסכים, שהרי הפקת סרטים כרוכה לרוב בהובלת מהלכים מורכבים ותובעניים ובהנהגת צוותים מקצועיים, גדולים ומגוונים. במאי הקולנוע ומפיקיו נתפסים לא פעם כמנהיגים כריזמטיים, אך הזוהר שהכריזמה יודעת להפיץ אופף בראש ובראשונה את כוכבי האמנות השביעית. אישיותו או תדמיתו הכריזמטית של הכוכב מקרינות אף הן על דמות המנהיג המתגלם על המסך ותורמות את חלקן לכלל החוויה הכריזמטית שנוצרת בקולנוע.
המאה ה-20, זו שבה צמח הקולנוע והתפתח, הותירה חשש כבד מפני הזוועות שידעה מנהיגות כריזמטית לחולל. חשש כזה ניכר היטב הן במחקר והן בעלילות שמוצגות ברוב הסרטים העוסקים בנושא. עם זאת, ובעיקר כשמדובר בזרם המרכזי והפופולרי של הקולנוע, דומה שתביעות הדרמה ותאבון הקופות מעודדים ומגבירים דווקא את כוחם של מנהיגים כריזמטיים להצית את הדמיון ולגרות את הרעב לנוכחותם המסעירה. הזהירות עדיין קיימת, והיא ניכרת היטב בשדות המחקר האקדמי. כך, למשל, חקר המנהיגות בעשורים האחרונים נוטה להתמקד פחות בתכונות "האיש הגדול" ויותר באלו של ההולכים אחריו, או בדינמיקה שבין המנהיג לכפיפיו. ואולם, כשמדובר בקולנוע, דמויות כריזמטיות "גדולות מהחיים", ובכלל זה הרעילות שבהן, מיטיבות לענות לא רק על תכונות המדיום והדרמה, אלא גם על התשוקה לחוויה שהכריזמה יודעת לספק: חוויית ה"יציאה מהעצמי". שאלת מהותה של תשוקה זו ומקומה בחוויה הקולנועית תעמוד במרכז הפרק המסכם של הספר.
בחינת הזיקות שבין כריזמה לקולנוע הציבה בפניי כמה אתגרים. רובם מוכרים לחוקרים הכותבים על אודות הקולנוע, וארבעה מהם בולטים במיוחד:
א. כתיבה עיונית על קולנוע כרוכה בתיאור מילולי של מבעים אודיו־ויזואליים. הצורך לתרגם את שפת המסך למילים, לתאר סרטים וסצנות בתוך המהלך התיאורטי של הכתיבה, מכניס לתמונה יסוד פרשני וסובייקטיבי ניכר. מובן שאנשים שונים עשויים לקרוא ולפרש את אותה סצנה קולנועית בדרכים שונות, ואם לא די בכך, הכתיבה בעברית אף תובעת לא פעם תרגום דיאלוגים שמקורם בשפות אחרות. ספרים דיגיטליים מאפשרים כיום לשלב קטעי סרטים באופן שיאפשר לקוראים לצפות ולהתרשם בעצמם, אך גם אז בחירת הקטעים המסוימים וכל שנכתב בקשר אליהם משפיעה על הכיוון הפרשני. בכל מקרה, הכתיבה על אודות הנצפה והנשמע מחדדת את משמעות ההקשר והסובייקטיביות של המבט בהצגת הדברים.1
ב. כל עיסוק תיאורטי ב"כריזמה", כתופעה וכתכונה, כרוך בקבלת טיבו העמום והחמקמק של המושג, שמתמיד לחמוק מכל הגדרה חד־משמעית. העיון במושגים כאלה מקשה ומפרה כאחד, כפי שהיטיב לתאר ההיסטוריון והפילוסוף הסקוטי ברייס גאלי (Gallie). לדבריו, ראוי להגדיר מושגים מסוימים כ-Essentially Contested Concept, כלומר כאלה האוצרים בתוכם מחלוקת מהותית באשר למשמעותם. מושגים כאלה הנם כר פורה במיוחד למחקר ולעיון. חקירה פילוסופית, אומר גאלי, עשויה להניב את ההסכמה החסרה דרך שכנוע, דרך הצעת משמעות שתתקבל על כל הדעות או דרך השגת הסכמה על כך שנחוץ להסכים.2 הסכמה כזו לא נוצרה בנוגע למקורה של תופעת הכריזמה, למהותה ולמשמעותה, ואולי גם כלל אינה נחוצה. אדרבה, מידת המסתורין המאפיינת נוכחות כריזמטית, זו שקל יותר לחוש בה מאשר להגדירה, מתמידה לעורר עניין בתופעה ובמופעיה בהקשרים שונים - פוליטיים, תרבותיים ובמקרה הזה גם קולנועיים.
ג. המושג "קולנוע" אוצר בתוכו סדרת היבטים מובחנים: בצד הסרטים עצמם המושג מתייחס גם לאולמות ההקרנה, לטכנולוגיה ולתרבות הקולנועית שהתפתחה סביבם. הכתיבה על אודות ה"קולנוע" דורשת אפוא הקפדה על בחירת ההיבטים הרלוונטיים ביותר לכל דיון. מכיוון שתהליך כזה יוצר לא פעם סרבול ועודפות סגנונית, מתחייבת פשרה. לפיכך נותר לעתים השימוש באופיו הכולל של המושג על כנו.
ד. הבחירה בנקודת מבט רחוקה יחסית ממוקדי הדיון העכשווי הותירה מחוץ לתמונה קולות חשובים לא מעטים הנשמעים כיום. בעשורים האחרונים ניכרת בתיאוריה הקולנועית השפעתו של הזרם הפוסט־מודרני, שמיטיב לחלץ מהמסך הגדול עדויות לשליטת ההגמוניה ב"תעשיית האשליות" ושוחריה. חשיבותו של הדיון הביקורתי, שנערך לרוב מנקודות מבט פוליטיות וסוציולוגיות, ברורה ומוערכת. ואולם, בה בעת נחלש כוחו של הדיון האסתטי באמנות הקולנוע ובחוויית הצפייה בו. הדיון האסתטי, שבו בחרתי לספר זה, ממוקד במדיום ובדרכו היצירתית לבטא תשוקות, חרדות ומשאלות לב. מובן שהעיסוק במנהיגות כריזמטית מזמן גם קולות ביקורתיים, אולם הדגש מונח יותר בטיב מופעיה הקולנועיים מאשר בשיפוטה. בשל הבחירה להתבונן בקולנוע דרך הפריזמה הכריזמטית, נתקלתי במיעוט יחסי של מקורות שזה עניינם. בשל כך, ובשל טיבו הבין־תחומי של הנושא, פניתי למקורות משיקים. מצאתי שבעבודות כגון אלה של קנדל וולטון (Walton, 1990) או סטפן ייגר (Jaeger, 2012), שאינן עוסקת באופן חזיתי או ממוקד בקולנוע דווקא, צפונה תרומה נכבדה לרענון הדיון האסתטי במהות הקולנוע ולהבנתו כחוויה כריזמטית.
ברשימת הסרטים המוזכרים בספר ניכרת דומיננטיות של הקולנוע האמריקני, הנובעת בעיקר מחלקו המרכזי בעיצוב החוויה הקולנועית. כשמדובר ב"מנהיגות כריזמטית", אכן מתבקש להפנות את המבט אל עבר הזוהר ההוליוודי. עם זאת, תרתי גם אחר דוגמאות ממקומות אחרים, ובכלל זה ישראל. לצערי לא מצאתי בקולנוע העלילתי בישראל דוגמאות בולטות לעיסוק בדמויות של מנהיגים כריזמטיים - היסטוריים או בדיוניים. דמויות מרתקות כמו דוד בן־גוריון, זאב ז'בוטינסקי, משה דיין, מנחם בגין או גולדה מאיר לא זכו עד כה להתגלם כדמות מובילה על המסך המקומי. לנוכח מיעוט הסרטים הרלוונטיים (דוגמת המיועד שביים דני וקסמן ב-1990, או כבוד שביים חיים בוזגלו ב-2010), החלטתי לוותר על כוונתי להקדיש לכך פרק ולהניח את הנושא, על כל המשתמע ממנו, לעיון נפרד. מיעוט דוגמאות הוביל גם לצמצום הדיון בהיבט חשוב נוסף של הנושא: ההיבט הנשי. הדבר אמנם עולה לדיון בפרק השלישי, אולם הדומיננטיות של מנהיגות כריזמטית גברית - בקולנוע כמו במציאות - ניכרת גם בהיקף המצומצם יחסית של אזכוריו בספר הזה. דומני שבשני המקרים, המקומי והנשי, יש עוד הרבה מה לעשות ולומר.
