אין ילדים מחוץ לפוליטיקה

מבוא

 

ספרות הילדים והנוער, לצד הקולנוע, הטלוויזיה, התיאטרון, תעשיית הצעצועים, ההלבשה, האינטרנט ועוד, היא אחת מאבני הבניין של תרבות הילדים. מתוך עמדה זו היא עשויה לשמש אמצעי להכרת התכנים המזינים את תרבות הילד/ה וגם להאיר את האופן שבו המבוגרים תופסים ילדים וילדוּת ומבנים את יחסי הכוחות הפוליטיים שבין הדורות, שכן הילדוּת איננה מצויה מחוץ לפוליטיקה, לחברה, לזמן ולהיסטוריה. היא מושפעת מהמציאות החברתית והפוליטית וגם מהטיות כדוגמת מיתוס הילדוּת התמימה, שהוא פוליטי במהותו ונועד לשקף את הפנטזיות של המבוגרים, ובה בשעה לאפשר להם להתעלם מהיבטים מורכבים ובלתי פתורים של חיי הילדים במציאות (משיח, 2000; Jenkins, 1998). מיתוס הילדות התמימה משפיע, לצד גורמים אחרים, על העובדה שספרות הילדים היא ביטוי לתרבות המציגה ילדוּת שונה מזו המתוארת בספרות ובשירה למבוגרים.

 

נורמות תרבותיות הקשורות ליחסי מבוגרים וילדים אוכפות כתיבה המאשררת, בדרך כלל, את הסטטוס קוו ומתכחשת לנושאים שהם רלוונטיים לחיי הילדים במציאות דוגמת סוגיות חברתיות ופוליטיות שבמחלוקת, אלימות בתוך המשפחה, מין, התעללות, מוות, שחיתות, סמים או "סוף רע". כל אלה נוכחים בתיאור הילדוּת בספרות למבוגרים והם מתאזרחים בספרות הנוער, אך להוציא את נושא המוות שספרות הילדים מתקפת, הנושאים הללו מצויים בשוליה. מכאן הגילום הספרותי הפוליטי של שתי ילדוּיות נפרדות, ילדוּת לילדים ולמבוגרים בספרות הילדים וילדוּת למבוגרים בלבד בספרות למבוגרים, עניין המעורר שאלות בדבר המרחב הפוליטי שבגבולותיו נרקמים היחסים שבין מבוגרים, ילדים וספרות לילדים. סוגיה זו מקבלת תקף נוסף לאור העובדה שבכל הקשור לפוליטיקה בספרות לילדים ובשיח סביבה, הגישה הרווחת היא שאין לערב אסתטיקה בפוליטיקה, כל שכן לחשוף את הקוראים הצעירים לפוליטיקה הנחשבת למסואבת ועל כן לבלתי חינוכית. חרף מוסכמה זו, ספרות הילדים היא פוליטית מטבעה, והפוליטיקה משתקפת מתוכה באופן מודע וגם באורח סמוי ובלתי מודע, שכן כפי שסוברים חוקרי ספרות רבים אין להפריד בין פואטיקה, ערכים, אידיאולוגיה ופוליטיקה, כשם שאין להפריד בין פוליטיקה, אידיאולוגיה, שעשוע וחינוך.1

 

הכחשת הפוליטיקה בספרות הילדים והתנגדות לשיח פוליטי סביב תכניה קשורה, בין השאר, לתפיסת ה"אמנות לשם אמנות" שאותה ביטא בתום המשורר, הסופר והמחזאי לוין קיפניס, כשטען לפניי בחום: "אנחנו לא עסקנו בפוליטיקה. שום פוליטיקה!" (קיפניס, 1988). בכך הגה את התפיסה הנפוצה שהפוליטיקה עומדת בסתירה לאמנות ולחינוך, שילדים אינם מבינים או מתעניינים בה, וגם את החשש מפני כפיית אידיאולוגיה מסוימת על הילדים, או לחלופין את שיתופם בשיח לעומתי, פלגני וביקורתי. מתוך נאמנות לרוח זו המחקר התעלם מספרה של חוקרת ספרות הילדים השוויצרית בטינה הירלימן (Hurlimann, 1967 [1959]), שהצביעה עוד בשנות ה-50 של המאה שעברה על נוכחותה של הפוליטיקה בספרות הילדים. ספרים כדוגמת אוהל הדוד תום (1852) להרייט ב' סטו, סיפורי אינדיאנים אדומי עור ואחרון המוהיקנים (1828) לפנימור קופר, או הלב (1886) לאדמונד ד'אמיצ'יס שיקפו תפיסות עולם פוליטיות שונות שהמשותף לכולן, בדרך כלל, היה עירור הזדהות עם גיבורי הסיפור תוך עמעום המודעות למאבקי הכוח, השליטה והכיבוש אשר בשמם רדפה קבוצת אנשים אחת את זו האחרת.

 

הזדהות הקוראים, המתמקדת בפרוטגוניסט המנצח (ורטה־זהבי, 2011), גורמת לקוראים לשמוח בניצחון הגיבורים אך להתנכר למניעים פוליטיים ולסוגיות מוסריות שבמחלוקת, שעניינן אפליה על רקע גזעני, טיהור אתני או גיוסם של ילדים למלחמה. מבחינה זו, חרף העובדה שנושאים בעלי אופי פוליטי נוכחים בספרות הילדים, הרי שדיון ביקורתי לגבי אופיים הפוליטי נעלם מתוך שיח הספרות. שיח זה ממשיך לגונן על הילדוּת התמימה מפני "חוליי" הפוליטיקה, ונזהר מדיון בסוגיות שהן חלק מעולמם הפוליטי של הילדים במציאות ובספרות.

 

אחד הייצוגים המגובשים והקלאסיים של הגיבור הספרותי כילד א־פוליטי השרוי מחוץ לזמן ולהיסטוריה מגולם בדמותו של הילד הנסיך בספרו של אנטואן דה־סנט אכזופרי הנסיך הקטן (Saint Exupéry, 1967 [1946]). הנסיך, סמל התום של הילדות המודרנית, פוגש בתחילת מסעו את המבוגר האולטימטיבי בדמות "המלך הבודד". בעת שהמלך מבקש לממש הלכה למעשה את הסיטואציה הפוליטית הבסיסית, דהיינו את מערכת היחסים ההיררכית המבוססת על יחסי מבוגר־ילד, שליט־נשלט, מלך־נתין, הילד, שהוא נסיך קטן, מסרב ליטול חלק בהוויה הפוליטית המזומנת לו. הוא מסרב להיות שר המשפטים או שר החוץ וממשיך במסעו, תמים ובלתי נגוע פוליטית, כפי שהיה בתחילת המסע. מבעד למצג האידיאליסטי מבצבצת הפוליטיקה המשוקעת בלשון עצמה, שכן "מלך" ו"נסיך" הם סמלי המונרכיה המרמזים גם על יחסי מרות, סמכות ומרי המתקיימים בין אב ובן, מנהיג ומונהג. הלשון, שאיננה יכולה להתנער מהמטען הפוליטי והאסוציאטיבי המובלע בתוכה (Knowels and Malmkjaer, 1966), נחשפת כאן כנשאית של שדרים פוליטיים סמויים, ובאורח גלוי היא ממלאת את התפקיד הפוליטי שהועיד לה המחבר בעיצוב ילדות א־פוליטית ותמימה, המתבססת על קונצנזוס בנוגע לתודעה הא־פוליטית של הילדים. הקונבנציה הספרותית המרחיקה את הילדים מפוליטיקה ומאמינה בחוסר העניין שיש להם בסוגיות ובפולמוס פוליטי, מתבטאת במילים: "הנסיך הקטן פיהק [...] וכבר התחיל משתעמם במקצת" (אכזופרי, 1967: 34), והיא ניזונה מהסכמה רחבה יותר המבטאת את הדעה הרווחת שלילדים אין דעה פוליטית כלל.

 

חקר התרבות הפוליטית ודרכי החִברות הפוליטי של הילדים מצביעים על מציאות שונה. המחקר חושף את "קיומה של המשכיות בין התנסויות הילדוּת ובין זיקות המבוגרים ופעולותיהם" (Hess and Torney, 1967: 6), מציע ש"התנהגות פוליטית היא התנהגות נרכשת ונלמדת" (Rosenbaum, 1975: 13), ומציין ש"העולם הפוליטי של הילד מתחיל להתעצב הרבה לפני שהילד נכנס לבית הספר" (Easton and Hess, 1962: 235), וכן שהילדים אינם רק מושאיו הפסיביים של החִברות הפוליטי, אלא שהם מגבשים לעצמם תפיסות פוליטיות כבר בגיל צעיר. מחקרה של אילנה בן־דב (בן־דב, 2000), הדן בהתפתחות סטריאוטיפים ודעות קדומות אצל הילד היהודי כלפי הערבי, מעיד על כך שכבר ילדי הגיל הרך יודעים לזהות ולבטא קטגוריות אתניות ולייצר סטריאוטיפים חברתיים ופוליטיים. משמע שגם אם האדם אינו, כפי שאריסטו הציע, "מטבעו בעל חיים מדיני" (אריסטו, 2009: 28), הרי שמעצם היותו יצור חברתי הוא נדון לחיים פוליטיים מילדות, ובהיותו בן תרבות, הרי שהוא מתחנך אף לפוליטיקה מילדות. ראשיתו של החִברות הפוליטי בשנות הילדות המוקדמות, והוא מהווה חלק מהחברות התרבותי הכולל, שבמסגרתו הילדים סופגים ומטמיעים — באורח פורמלי ובלתי פורמלי — את הערכים ואת דפוסי ההתנהגות הרצויים והבלתי רצויים, המונחלים להם בידי המבוגרים: במשפחה, בבית הספר או באמצעי התקשורת האלקטרונית והכתובה, ובה ספרות הילדים.

 

חרף מחקרים אלה, כאמור, היסוי הפוליטיקה בספרות הילדים ובשיח סביבה הוא הרווח, ועמו ההתעלמות מהעובדה שספרות הילדים, כמו הספרות למבוגרים, מושפעת מהערכים והאידיאולוגיות הנפוצים בתרבות ומשתקפים מטבע הדברים בספרות, כפי שסובר חוקר ספרות הילדים רוברט סאתרלנד: "הערכים המעצבים את הספר הם הפוליטיקות של המחבר. הפצת הערכים הללו היא מעשה פוליטי" (Sutherland, 1985: 10).2 יש שספרות הילדים משקפת ומקדמת נושאים פוליטיים שהם חלק מהאמונות המקובלות בציבור, ובהיותן קונסזואליות הן מוטמעות ללא עוררין בטקסט וגם בתודעת הקוראים, אך יש שהעמדות הפוליטיות של הכותבים מבטאות נושאים שבמחלוקת המציפים מאבקי כוח, חותרים תחת נושאים שהם בגדר "טאבו" חברתי־תרבותי וקוראים תיגר על הסטטוס קוו הרווח בספרות ובציבוריות. סאתרלנד תיאר את העמדות הננקטות בידי סופרי הילדים בבואם לבטא תפיסות עולם פוליטיות וחילק אותן לשלוש קטגוריות: האחת, פוליטיקה של המלצה והגנה (Politics of Advocacy), השנייה, פוליטיקה של הסכמה ואישור (Politics of Assent) המשקפת לקוראים את הערכים ואת תפיסות העולם שהוטמעו בהם מלכתחילה, מאשררת ומקדמת אותם, והשלישית, חתרנית באופייה, היא פוליטיקה של מאבק (Politics of Attack), המערערת על נורמות וערכים שבקונצנזוס על מנת לחולל שינוי.

 

בפוליטיקה של הסכמה ניתן לראות "פוליטיקה שקופה", המייתרת בחינה ביקורתית של הדעות הרווחות, והיא מסתייעת בילדוּת "שקופה" הבונה זהות לכידה והומוגנית של ילדוּת המשקפת את זו שבקונצנזוס בלבד, שעה שגילומי ילדות אחרים והתנסויות שונות נותרים שקופים וסמויים. ילדוּת כזהות מונוליתית מעוררת שאלות באשר לפונקציה האידיאולוגית והפוליטית שזהות לכידה ומדומיינת של ילדוּת עשויה לשרת, והמידה שבה היא מבטאת את צורכי המבוגרים, את חלומותיהם ואת תיקון עולמם.3

 

"פוליטיקה שקופה" ו"ילדות שקופה" מלווים ב"שקט טקסטואלי" (Meek and Watson, 2002: 2) שאיננו מעורר מחלוקות או סוגיות העלולות להביך את המבוגרים, ובכך הוא מסייע לשמור על הסטטוס קוו האידיאולוגי והפוליטי. "שקט טקסטואלי" מאפשר לחזק את מעמדה, את זכויותיה ואת חוויותיה של קבוצת ילדים מסוימת, להימנע מתיאור שונוּת ילדית, מניסוח התנסויות מגוונות, נקודות תצפית וילדוּיוׂת פריפריאליות, ומסייע לנורמה פואטית שבה המבוגרים המדברים בקול ילד/ה מפיצים את הנרטיב הדומיננטי, תוך שידול הקוראים להזדהות באופן רגשי ובלתי מבוקר עם הגיבורים המייצגים אותם בספרות (נודלמן, 2014).

 

בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 מסתמן בספרות הילדים והנוער מפנה, הן מצד חתירה תחת נושאים שב"טאבו" בתוכו פירוק מונולית הילדוּת התמימה וההומוגנית, והן מצד המודעות לעובדה שספרות המבקשת להנחיל נורמות וערכים היא מעצם טבעה אידיאולוגית ופוליטית. על כן אין די בהכרה בעובדה זו, אלא שיש לתת בידי הקוראים ומתווכי הספרות כלים לניתוח, לפירוש, לביקורת ולשיח סביב המאפיין הפוליטי המובנה בספרות הילדים מלכתחילה. הכרה זו החלה להתגבש בסוף המאה שעברה בעקבות ספרה המכונן של חוקרת הספרות ז'קלין רוז (Rose, 1992 [1984]), שעורר מודעות ליחסי הכוחות הפוליטיים הא־סימטריים שבין המערכת הספרותית לילדים ובין הקוראים הצעירים. לזווית הבלתי צפויה של מחקרה של רוז התווספו מחקרים מתחום הבלשנות, שהאירו את הקשר שבין אידיאולוגיה ושפה בספרות הילדים (Stephans, 1992), והמודעות לכך ש"ילדוּת" היא הבניה דינמית, תרבותית ופוליטית, המשקפת יותר מכול את הייצוגים התרבותיים הנפוצים בחברה ברגע היסטורי מסוים, ולא בהכרח את חיי הילדים בפועל.

 

ההכרה בקיומן של ילדוּיות מגוונות החותרות תחת ההומוגניזציה והפוליטיזציה של הילדות (משיח, 2000ב; Keyes and McGillicuddy, 2014), לצד מודעות גוברת למציאות המורכבת של חיי הילדים, הכוללת אלימות מצד ילדים כלפי ילדים, התעללות מינית ופיזית בילדים, הפרת זכויות הילדים, מעורבות ילדים בסכסוכים פוליטיים ונוכחותם האקטיבית או הפסיבית בשיח פוליטי המתקיים במרחב הציבורי והפולש דרך אמצעי התקשורת גם אל תוך המרחב הפרטי, תורמים את חלקם לשינוי בתפיסת ספרות הילדים כ"אמנות תמימה" וא־פוליטית. כל אלה הביאו להרחבת מעגל היוצרים וחוקרי הספרות הסבורים שעל היצירה הספרותית לחשוף את הקוראים הצעירים לפניה המגוונות של המציאות, בתוכה היבטים חברתיים ופוליטיים שאין מקובל לחשוף בפני הילדים. זאת הן לצורך שיקוף מהימן של חיי הילדים בספרות, והן כדי לעורר מודעות למנגנוני הסמכות והכוח במציאות ובספרות, לקדם חשיבה עצמאית, פרשנות ביקורתית ולתת בידי הקוראים כלים להבנה ולדיון במציאות החברתית והפוליטית (Zipes, 2008; McGillis, 1996).

 

עמדה רדיקלית המערטלת את הילדוּת מהילת תמימותה וחושפת את יחסי הכוח הבלתי שוויוניים שבין ילדים ומבוגרים משתקפת מתוך ספרו של חנוך לוין, הילדה חיותה רואה ממותה (1999). הספר, שנכתב לילדים, מתאר ילדוּת שרק למבוגרים מותר להכיר ויחסי ילדים־ילדים וילדים־מבוגרים שכל שיקוף שלהם בפני הקוראים המבוגרים ייחשב להפרה בוטה של הסטטוס קוו הנשמר באדיקות באמצעות נורמת ה"ילדוּת השקופה" שבקונצנזוס. איוריה של האמנית רותו מודן, הנלווים לספר, אינם מבקשים לייפות את המציאות, אלא לתאר אותה בנימה של הומור, לעג וחמלה המעצימים את תפיסת עולמו של לוין, תפיסה המערערת על הקונבנציה התרבותית השלטת ועל הגילום הא־פוליטי של ילדוּת שהייתה להבניה תרבותית, שהיא כשלעצמה פוליטית, בהיותה בונה זהות הומוגנית המפרידה באורח מלאכותי מציאות אחת לשני יקומים נפרדים: "עולם ילד" ו"עולם מבוגר". מיטוט ההבניה התרבותית המפלגת מביך את המבוגרים, שכן המציאות המשותפת איננה מאפשרת להם להתבונן בילדוּת מתוך הפרספקטיבה של זהות קולקטיבית מוכרת, ועולם של תום שנבדלותו המדומיינת מגוננת עליו:

 

אִמָּא שֶׁל יוׂסִי נוׂרָא אוׂהֶבֶת זִמְרָה,

 

הִיא רָצְתָה שׁיוׂסִי יָשִיר.

 

לַיְּלָה אֶחָד אֶת בֵּיצָיו הַקְּטַנּוׂת הִיא שָׁבְרָה

 

וְיוׂסִי צָוַח כְּמוׂ חֲזִיר.

 

הוּא צָוַח כְּמוׂ חֲזִיר שָׁבוּעַ, אַחַר־כָּךְ הִשְתַּתֵּק,

 

וְהַיּוׂם הוּא שָׁר כְּמוׂ זָמִיר;

 

בִּרְאוׂתוֹ נַעֲרָה בָּרְחוׂב הוּא מַרְגִּיש קְצָת רֵיק,

 

אֲבָל אִמָּא רָצְתָה שֶׁיִָּשִׁיר.

 

(לוין, 1999: 19).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

או:

 

בְּלֵילוׂת הַקַּיִץ הַיַּלְדּה צִפּוׂרָה

 

מְנִיעָה גּוּפָהּ קָדִּימָה וְאָחוֹרָה.

 

האִם כּוֹאֶבֶת לְצִפּוֹרָה הַבֶּטֶן?

 

אוֹ מִתְאַפֶּקֶת הִיא מִתֵּת שֶׁתֶן?

 

לֹא וָלֹא, היַּלְדָּה צִפּוֹרָה

 

מְנִיעָה גּוּפה קָדִימָה וְאָחוֹרָה

 

כּי יוֹסִי מַחְבִּיא גַּמּד בֵּין רַגְלֶיהָ —

 

זֹאת סִפְּרָה לִי דּוֹדָתִי לֵאָה.

 

(לוין, 1999: 10).

 

הטקסט, שנכתב לילדים, אויר ועוצב כספר התואם את כף ידם של ילדים, לא התקבל בספרות הילדים והועתק אל מדור ספרות המבוגרים. זאת חרף העובדה שהחריגה מתו תקן הילדוּת איננה פועל יוצא של משלב לשוני גבוה, או של נושאים וסיטואציות שקוראים צעירים אינם עשויים להבין. חנוך לוין ורותו מודן פורטים על מיתרי רגישויותיהם וסיוטיהם של המבוגרים באמצעות חשיפת יחסי הכוח הא־סימטריים והפוליטיים בין ילדים ומבוגרים והצגת נושאים שהם בגדר "טאבו", המעוררים במבוגרים מבוכה ובושה: בושה מפני מה שנחשב למגונה ולבלתי תמים ביחסים שבין ילדים וילדים, בלתי ראוי ופלילי ביחסים שבין ילדים ומבוגרים: בגידה בערכים הקשורים להגנה על הילדים בתוך המשפחה ובחברה, הפרת ההבטחה לעולם מוסרי והסרת האחריות מעל כתפי המבוגרים שהם ולא הילדים, אחראים לכינונו.

 

תמימות ילדית ו"סוף טוב" היו בעת המודרנית לקונבנציות פואטיות ולאסטרטגיות פוליטיות, שהסתירו את מערכת היחסים ההיררכית המובנית בטקסט הנכתב לילדים וגם את מערכות הכוח הפוליטיות, אשר לעיתים אינן מסתיימות בטוב והן חלק ממציאות חיי הילדים בתוך קבוצת השווים, במשפחה ובחברה. תמימות ילדית ו"סוף טוב" מאפשרים למבוגרים הכותבים לילדים, ולמערכת הספרותית המפיצה והמתווכת בין הספרות ובין הילדים (הורים, מורים, גננות, מו"לים, מבקרי ספרות) לגונן על הילדים, לתקן אותם, לשלוט בהם, ובתוך כך, כאמור, גם להצפין את סודות המבוגרים ואת סיוטיהם הכמוסים. חשיפת הסיוט, כמו בשירי הילדה חיותה רואה ממותה, מביכה ומאיימת על מצפון המבוגרים, המבקשים להאמין שהילדוּת איננה מוכתמת בסיגי עולם המבוגרים, והממד הסמלי שלה, כסימן ריק, מייחל לתוכן שייצקו בו המבוגרים לצורכיהם, כדוגמת הגדרת ה"ילד/ה" כ"אחֵר/ת" של המבוגר (משיח, 2000ב; Hancock, 2009) ומיקומו ב"עולם ילדוּת" נפרד — הפרדה שהמניע שלה עשוי להיות חינוכי אך עלול להיהפך לפוליטי.

 

פוליטיקה והאופי הפוליטי של נורמות פואטיות שכיחות בספרות הילדים משתקף מתוך "שיר ערש ליותם" (זך, 2008), שנכתב למבוגרים, אך הבחירה בז'אנר עממי, הנחשב כמיועד לילדים, עשויה לשפוך אור גם על האופי הפוליטי של יצירות הנכתבות לילדים. יותם, ששיר הערש נועד להרדימו, הוא ילד בן שלוש עם שֵם תווית המבטא את הנורמה התרבותית הרווחת בדבר טבע הילדים. סטריאוטיפ הילד התמים, עומס משמעויות נוספות במרחב שבו פועלים מבוגר אקטיבי, ילד פסיבי וזיכרון הקשור לרצח פוליטי בתוך המשפחה. יותם המקראי, הקטן בבני גדעון, ששמו מהדהד בשם הילד בשיר הערש היה עֵד לרצח פוליטי שבוצע בידי אחיו אבימלך תאב השלטון, שביקש לרשת את אביהם. בעקבות ברית פוליטית שכרת עם משפחת בני אמו בשכם טבח אבימלך את 69 אחי יותם באבחת סכין "על אבן אחת". יש להניח שהזיכרון הנורא, ובתוכו המשל ונמשלו הפוליטי, היה לסיפור שמוחזר באזני דורות של ילדים שלמדו על האיסור החמור מכול: רצח בתוך המשפחה, ובהקשר הנוכחי גם על השחיתות הפוליטית הקשורה לשלטון מלוכני. הפרט המעניין בעלילה קשור לעובדה שיותם המקראי לא בגד בערכיו. לפני שהיה לפליט ונעלם מעל בימת ההיסטוריה, עלה אל פסגת הר הקללה והשמיע באומץ, באוזני מי שביקשו את נפשו, את תפיסת עולמו הדתית, האתית והפוליטית. ההקשר הפוליטי של משל יותם מהדהד בתודעת הדובר בשיר, בעת שהוא מבקש בקולו האחד להרגיע את הפעוט, לגונן ולצייר בפניו אשליה של עולם שליו ותמים ובקולו האחר להתוודות בפני המבוגרים על אהבתו, על חרדתו לגורל הילדים וגם להביע את מחאתו נגד אופייה הפוליטי, הכוחני והבלתי תמים של המציאות.

 

"לוּלִי לוּלי לוּלִי לוּ / הַפָּרָה גּוֹעָה מוּ מוּ" שר המבוגר לילד בלשון מיתולוגית המאיידת את המציאות מהקשריה ההיסטוריים, האקטואליים והפוליטיים (בארת, 1998 [1957]). בתוך כך המשורר מגדיר את הילדוּת כתיקון הבגרות המתוארת כנדר שהופר: "מִי יִתְנֶנוּ צִמְחוֹנִי / כּמוׂ שֶׁנָּדַרְתִּי גַּם אֲנִי / לִפְנֵי שֶׁהֵפַרְתִּי אֶת נִדְרִי" (שם: 246). ואכן תמונת הפרה הגועה באוזני הילד "מוּ מוּ" מצטלבת בבשר הפרה הנקרע בטוחנות שיני המבוגרים. נאמן למסורת שירי הילדים, גם שיר הערש הזה מפגיש את המבוגר ואת הילד/ה בחוד הקולמוס של מציאות שבה המבוגר מהלך על קצות בהונותיו, חרד מפני הילד העלול להקיץ כבעת היוולדו — בצעקה. מכאן השורות המפייסות המבקשות להשקיט ולהרדים ולאחריהן הקול המתוסכל המקונן מעל לעפעפיים השמוטים מילים שלמבוגרים מותר להבין, בדבר אופיו של עולם מרושע ונטול חמלה שילדים קטנים אינם מודעים לו.

 

על מנת שתישמר הפונקציה של ה"ילד/ה" כאחר של המבוגר, כהבטחה למימוש הציפיות הפוליטיות וכסמל לעתיד, מובעת המשאלה שהדור הצעיר ישנא מלחמות, שלא ייטול בהן חלק, ושיחיה בעולם טוב שבו גם לרע יש סוף. שיר הערש מסתיים בחרוזים שמשמעותם הכפולה משקפת את יחסי הכוח המובנים בקשר שבין ילדים ומבוגרים במציאות, ומוסתרים מפני הילדים בספרות: "אִמְָּא תְּסַפֵּר לְךָ סִפּוּר / עָל דְּבורָה וְעַל דַּבּוּר" (שם: 427). ההבטחה המתערסלת על אדוות החרוז המרגיע, מטפחת בתודעת הילדים תמונת אידיליה משפחתית. המאזין המבוגר, לעומת זאת, מכיר את דרכו של דיבור בדבורה ובדַּבּוּר, ויודע: יש שהקן המשפחתי איננו מגן על החוסים בו. הדבּוּר (צרעה) טורף דבורה, וזכָר הדבורה אובד במסע הכלולות בתוך גופה.

 

חוקרת הספרות אדית הול (Hall, 2016), שהטילה ספק במידת המותאמות של משלי איזופוס לילדים, משתוממת לנוכח העובדה שאין מבוגר שיערער על הצורך שיש לילדים ללמוד על יחסים חברתיים באמצעות בעלי חיים אנתרופומורפיים ומבויתים. לדידה, חיות טרף מתיילדות הדוברות בלשון אדם, המוצגות כנטולות יצרי מין, מאבקי הישרדות ואגרסיה, תואמות את האופן שבו המבוגר מדמיין ילדוּת תמימה וגם את היצרים שאסור להציג בפני הילדים, לא בחיים ולא בספרות. לא כל סיפורי בעלי החיים בספרות הילדים מייצגים תמימות ממותקת, ויש אלגוריות לילדים בגיל הרך הממלאות פונקציה חתרנית ורדיקלית (רודין, 2016), אך יש שסיפורי בעלי החיים, המשתכפלים בחיות הפוך הצמריריות של חדר הילדים, מבטאים פוליטיקה שקופה המתכחשת ליחסי הכוח שבין שולטים ונשלטים, בין אדם, בעלי חיים וטבע (O'connell, 2014). בכך הם מקדמים את העמדות האידיאולוגיות והפוליטיות שבקונצנזוס, במקום לאתגר אותן. "שיר ערש ליותם" לא נכתב, כאמור, כשיר לילדים, אך יש בו כדי להאיר את יחסי מבוגרים־ילדים בהקשר פוליטי, ואת ספרות הילדים כמרחב פוליטי שבו הפואטיקה חבוקה בפוליטיקה. הזיקה הבלתי נמנעת של הפואטיקה לאידיאולוגיה ולפוליטיקה עולה בין השאר מתוך הבחינות הבאות:

 

א. מערכות יחסים חברתיות בין ילדים וילדים, ילדים־הורים־מבוגרים וסכסוכים מדיניים, לאומיים ובין־לאומיים הם מהנושאים הרווחים באורח גלוי או סמוי בספרות הילדים. נושאים אלה הם מעצם טבעם פוליטיים בהיותם קשורים למאבקי כוח, לסמכות, למשא ומתן, למלחמה, לידע, לכיבוש ולשליטה.

 

ב. ספרות הילדים נשלטת בידי מבוגרים, והיא מגולמת במנגנון המערכת הספרותית הכוללת את המבוגרים ככותבים, כנמענים, כמתווכים (סצ'רדוטי, 2000), וגם מי שמאשררים את הטקסטים והאחראים להתקבלותם או לדחייתם. יחסי כוח אלה עומסים פוטנציאל אידיאולוגי ופוליטי המובנה בטבעו של הז'אנר ובמערכת הספרותית הפועלת סביבו.

 

ג. הפוליטיקה מובנית בפואטיקה של ספרות הילדים, שכן מדובר בז'אנר אמנותי שמטרותיו חינוך, ערכים וגם שעשוע, ואלה אינם מבודדים מפוליטיקה,4 על כן יש לעורר מודעות לזיקת הפואטיקה לפוליטיקה בספרות הילדים והנוער ולאופן שבו נורמות פואטיות עשויות לתפקד כאסטרטגיות פוליטיות מניפולטיביות.

 

ד. הבניית זהות של ילדוּת שבקונצנזוס, המתעלמת משונות אינדיווידואלית ומילדוּיות מגוונות, מעניקה לייצוג הדמויות בספרות גוון פוליטי, הקשור לעובדה שילדים אינם בונים זהות קולקטיבית של עצמם וגם אינם מייצגים את עצמם.

 

המבוגרים הם המייצגים את הילדים בספרות, והם המדברים בקולם. עניין זה מחייב בחינה ביקורתית של הקשר שבין פוליטיקה, זהות וייצוג: מי מייצג את הילדים בספרות הילדים? מה תפקידה הפוליטי של הבניית זהות "ילד/ה" ו"ילדוּת" בספרות, בידי מי היא מופקדת, לאיזה לצורך, באיזה אופן, וקולו של מי איננו מיוצג ומדוע? בהארת ספרות הילדים כמרחב נשלט ופוליטי (רודין, 2012) ובהצגת הקשר שבין ספרות ילדים, חברה ופוליטיקה, אין בכוונתי לטעון שהמדובר בז'אנר דידקטי, דכאני, שמרני וממשטֵר, שנעדרים מתוכו יצירות ספרות אמנותיות, אוונגרדיות ורדיקליות. הכוונה לעורר מודעות לפונקציה הכפולה שאידיאולוגיה ופוליטיקה ממלאות בחברה ובתרבות ולמשמעות הנגזרת מתוך כך, לגבי ספרות הילדים.

 

חוקרי ספרות ילדים טענו זה כבר שאידיאולוגיה, לא רק שהיא משוקעת בלשון,5 אלא שהיא בלתי נמנעת וחיונית לקיום האדם בתרבות ובחברה. חוקר החינוך צבי לם הגדיר אידיאולוגיה כ"מערכת הכרה" (לם, 2000: 218), ומכאן שדפוסי החשיבה ונורמות ההתנהגות המוכלות בה הן הכרחיות, ובלעדיהן לא ניתן להתנהל במציאות או להמשיג אותה. אך בה בשעה, הוא סובר שהאידיאולוגיה משמשת מנגנון פיקוח חברתי, שנועד לייצר הסכמה לגבי האמונות והנורמות הרווחות ולהבטיח את המשכיותן, ומכאן הממד הממשטר שלה. ספרות הילדים, המשקפת את תרבות הזמן והמקום, נעה בין שני הקצוות הללו. לעיתים היא מגייסת את הקוראים לעגלת האידיאולוגיה הרווחת,6 ולעיתים היא חותרת תחת התפיסות ההגמוניות ומייצרת דגמים אוונגרדיים, חתרניים ורדיקליים (Mickenberg and Nel, 2008).

 

לצד האידיאולוגיה, הפוליטיקה מובנית במערכת היחסים האנושית־חברתית. על כן אין לזהות בפוליטיקה רק את צידה האפלולי של מערכת מסכסכת, כוחנית, רווית אינטרסים אישיים, אלא יש לראות בה פעילות הכרחית, מסדירה וממשמעת, שנועדה לפעול לטובת הכלל. בדומה לאידיאולוגיה וכחלק ממנה, יש שהפוליטיקה משמשת כמנגנון פיקוח המשדל וכופה את עמדותיו, לעיתים באורח מניפולטיבי, כוחני ומזיק, ועל כן חשוב לתת בידי הקוראים הצעירים כלים לביקורת ולהשגה. לשני הגלומים של הפוליטיקה והאידיאולוגיה במציאות יש ביטוי מקביל בספרות הילדים והנוער, המכילה בשכנות יצירות אוונגרדיות, סאטיריות, הומוריסטיות ורדיקליות, ומנגד יצירות דידקטיות, שמרניות, חקייניות ומגויסות. שכנות זו מייצרת "מרחב תרבותי מסקרן ופרדוקסלי" (Reynolds, 2007: 3) שבו סופרים, מאיירים והוצאות ספרים מבטאים ונאבקים להפצת תפיסת עולמם בכל הקשור לנורמות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות.

 

שכנות האוונגרדי, החדשני והרדיקלי לצד השמרני, המגייס והדידקטי מחייב, כאמור, התייחסות ביקורתית כלפי אותם נושאים, דימויים ומושאי הזדהות שנועדו לסחוף את הקוראים הצעירים טרם גובשו בתודעתם מנגנונים קוגניטיביים לביקורת. עדות להזדהות רגשית ובלתי מבוקרת של הילדים הביע אפלטון, שהאיר את הקשר שבין ספרות ילדים, חינוך ופוליטיקה, שעה שביקר את חוסר המודעות להשפעת סיפורי המיתולוגיה על תודעת הילדים: "אכן כאן ימצא המחוקק דוגמה נהדרה, כיצד יכול אדם להכניס בליבות הצעירים כל דבר שינסה להכניס בהם, עד שבהמציאו את סיפוריו לא נותר לו אלא לעיין בשאלה, איזו היא הדעה שתביא על המדינה את הברכה הגדולה ביותר לכשתינטע בלב בניה" (אפלטון, 1962: 78). לפנינו תיעוד המצביע בו־זמנית הן על קדמותה של ספרות הילדים, בבחינת "מאז שהיו ילדים, הייתה ספרות ילדים" (Lerer, 2008: 1), והן על הפונקציה האינסטרומנטלית והפוליטית שלה, שהלכה והשתרשה ככל שהמערכת הספרותית התמסדה (Grenby, 2011). זו מצידה הביאה לעליית חלקם של המתווכים: הורים, מורים, ספרנים ומו"לים שהשפיעו על התכנים והיו לבוררים ולמגשרים בין הטקסטים ובין הילדים, ובתוך כך גם למפיצי ההטיות האידיאולוגיות והפוליטיות המשמשות לחִברות הקוראים הצעירים.

 

בצד הדברים הללו ראוי לזכור: ככל שספרות הילדים מעוצבת ונשלטת בידי המבוגרים, הילדים אינם נתינים פסיביים של הטקסט הספרותי (Nodelman, 1997). כאמור, הם נחנכים לפוליטיקה משחר ילדותם, ועל כן מבחינה חברתית הם לא תמימים פוליטית. הילדים מעורבים בפוליטיקה בתוך המשפחה, בקהילה ובין קבוצת השווים, ומודעים למציאות הפוליטית המקומית והבין־לאומית.7 הילדים נוטלים חלק בקונפליקטים חברתיים, במשא ומתן, במאבקי כוח, בוויתור ובמניפולציה, ובמפגשם עם הטקסט הם מביאים עמם אל הקריאה את העדפותיהם, את טעמיהם וגם את עמדותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות. קריאה פוליטית וביקורתית של הטקסט הנכתב לילדים ולבני נוער אמורה, אפוא, להפגיש את הידע הפוליטי של הקוראים עם השקפות פוליטיות מנוגדות, להאיר בפניהם את ספרות הילדים כמרחב פוליטי המכיל נקודות תצפית שונות ונרטיבים מגוונים, וליידע אותם למשמעות העובדה שנורמות פואטיות אינן מבודדות מהקשרן הפוליטי (McGillis, 1996).

 

כפי שנראה בהמשך, קריאה פוליטית נגזרת מתוך אוריינות וחינוך לפוליטיקה במובן שהחוקר ואיש החינוך צבי לם הגדיר אותם (לם, 2000), והן האתגר המונח לפתחם של המבוגרים, שכן המדובר בוויתור על הסתר ואימוץ גישה של גילוי לב, דיאלוג, שותפות והכרה שהילדים הם סובייקטים הנוטלים לצד המבוגרים חלק בעיצוב המציאות הפוליטית המשותפת. הפנייה היא אפוא בראש ובראשונה אל המבוגרים הנקראים לקיים דיון נוקב סביב אותן פיסות מציאות בלתי מחמיאות שהם נוהגים להסתיר מהילדים, בתוכם שיח פוליטי החורג מ"פוליטיקה שקופה" הארוגה בקונבנציות תרבותיות, באמונות ובערכים שבקונצנזוס. לעודד את הקוראים לנקוט עמדה עצמאית ואף לצאת נגד נורמות פוליטיות מושחתות של המבוגרים, המחלחלות גם אל תוך חברת הילדים. ילדים וילדוּת אינם רק סימן ריק שנועד להצפין את סודות המבוגרים, או לשמש כלי לתיקון ילדותם המדומיינת. ספרות הילדים יודעת להיות גם אוונגרדית וגם רדיקלית, ועל המבוגרים מוטלת האחריות לקידום מהלך פוליטי אמיץ הכולל פרידה מילדוּת שבקונצנזוס, מ"פוליטיקה שקופה" שבקונצנזוס ומנוהל "שקט טקסטואלי", ולשקף מציאות שתוביל את הקוראים לאוריינות פוליטית, שבמרכזה קריאה פוליטית המשלבת הנאה אמנותית־אסתטית בחשיבה עצמאית, פולמוסית וביקורתית.

 

פרקי הספר מציעים קריאה פוליטית כפרקטיקה פרשנית לגיטימית, החוברת אל הניתוח המסורתי הדן בהיבטים הספרותיים, הדידקטיים והפסיכולוגיים. המחקר שעליו מבוסס הספר בוחן את הגילומים הפוליטיים השונים המשתקפים מתוך ספרות הילדים והנוער, ובהם שתי המגמות הספרותיות המנוגדות: המגמה האידיאולוגית ביצירות המאשררות את הסטטוס קוו ואת הפוליטיקה שבקונצנזוס ובפועל משמשות שופר להפצתם, והמגמה הרדיקלית ביצירות המגיבות על האקטואליה מנקודת תצפית שמחוץ לקונצנזוס וחותרות לשינוי חברתי ופוליטי.8