תקווה בשולי הקמפוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תקווה בשולי הקמפוס
הוספה למועדפים

תקווה בשולי הקמפוס

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"מדוע איש לא מדבר אתנו על המלחמה שבחוץ?" – זו הייתה השאלה שטל, אחת הסטודנטיות שלי, העלתה בשיעור השני של שנת הלימודים. השיעור עדיין לא התחיל ואני סייעתי בהכנת הסעודה המשותפת שארגנו הסטודנטים מדי שבוע. במהלך ההכנות הפניתי את שאלתה של טל לסטודנטים: "האם יש מלחמה? ומי אינו מדבר עליה?".
 
באותו היום של ראשית החורף ותחילת האינתיפאדה השנייה דיברו הסטודנטיות הישראליות על פחד ותסכול. הן דיברו על בלבול ועל כך שאין בקמפוס מקום שבו הן יכולות לדבר על התחושה הזאת. הסטודנטיות הפלסטיניות סיפרו על הפחד הכפול שמקנן בהן – הפחד מפיצוץ המלווה את כל הנוסעים באוטובוס והפחד שיבחינו בכך שהן ערביות, באוטובוס שבו כולם חרדים מפני פיגוע. מאז אותו שיעור, מדי שנה בשנה, שבה ועולה השאלה כיצד ייתכן שאיש אינו מדבר על המתרחש בחוץ...
 
 הכחשת הפוליטיקה אופיינית לכל הקמפוסים בישראל, אולם מיקומו של קמפוס הר הצופים בלב מזרח ירושלים הופך את ההתעלמות מהפוליטיקה, או את הכחשתה, לאבסורדית במיוחד.
 
דפנה גולן
 
 
בספר זה דפנה גולן לוקחת את הסטודנטים והקוראים למסע מקמפוס הר הצופים בירושלים אל השכונות הפלסטיניות בסמוך לאוניברסיטה העברית. דרך סיפורן של קבוצות סטודנטים פעילים הספר חושף את העדר השיח הפוליטי ואת הפוטנציאל העצום והלא מנוצל למפגש משמעותי ראשון בין צעירים ישראלים ופלסטינים בקמפוס זה, כמו גם בקמפוסים בישראל בכלל.
 
פרופ׳ דפנה גולן היא סוציולוגית המלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים; מנהלת את תכנית "עמיתי מינרבה לזכויות אדם" ואת "שותפות אקדמיה-קהילה לשינוי חברתי". זהו ספרה השישי. קדמו לו, בעברית, "איפה אני בסיפור הזה?" (כתר 2002); "אי שוויון בחינוך" (בבל 2004); בשיתוף עם יונה רוזנפלד וצביקה אור ערכה את הספר "גשרים של ידע – שותפויות אקדמיה-קהילה בישראל" (מופת, 2017).

פרק ראשון

מבוא
 
"מדוע איש לא מדבר איתנו על המלחמה שבחוץ?". זו הייתה השאלה שטל, אחת הסטודנטיות שלי, העלתה בשיעור השני של השנה. השיעור עוד לא החל, ואני סייעתי בהכנת הסעודה המשותפת שארגנו הסטודנטים מדי שבוע. במהלך ההכנות, הפנתי את שאלתה של טל לסטודנטים: האם יש מלחמה? ומי אינו מדבר עליה?".
 
לתוכנית "עמיתי זכויות האדם" של מרכז מינרבה בפקולטה למשפטים מתקבלים סטודנטים מצטיינים מכל החוגים באוניברסיטה העברית. כך, בנובמבר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, שמעתי משישה עשר סטודנטים מחוגים שונים באוניברסיטה העברית שאיש מהמרצים שלהם לא הזכיר, ולו במילה, את "המלחמה שבחוץ". הסטודנטים — למדע המדינה, למשפטים, למחשבת ישראל, לעבודה סוציאלית ולמחשבים, סטודנטים בשנה השלישית לתואר ראשון וסטודנטים לתואר שני — כולם דיברו על כך שאיש מהמרצים לא הזכיר, לא עכשיו, ולמעשה מעולם, את מה שקורה בחוץ.
 
שאלתי האם הם רוצים לדבר על כך. שישה מהסטודנטים בכיתה היו פלסטינים אזרחי ישראל. השיעור התקיים שבועות ספורים לאחר ששלושה עשר פלסטינים אזרחי ישראל נהרגו בהפגנת תמיכה בהתקוממות העממית הפלסטינית בשטחים. השיחה החלה לאט ובחשש. מכיוון שהחדר היה עגול ובמרכזו ניצב שולחן עגול, ומכיוון שהקבוצה הייתה קטנה והכילה סטודנטים מתחומים שונים שלא הכירו אלו את אלו קודם לכן, חלק גדול מהשיעורים התנהל בסבב. כל אחד מהמשתתפים דיבר בתורו, לפי מקומו במעגל. אולם הפעם, ביקשו הסטודנטים הפלסטינים שנדלג על מקומם בסבב.
 
באותו היום של ראשית החורף ותחילת האינתיפאדה השנייה דיברו הסטודנטיות הישראליות על פחד ותסכול. הן הגיעו לירושלים מערים אחרות והרגישו זרות בקמפוס הקר השוכן על ראש ההר רחוק ממרכז העיר, בלב מזרח ירושלים. הן דיברו על בלבול ועל כך שאין בקמפוס מקום שבו הן יכולות לדבר על תחושה זו. הסטודנטיות הישראליות ביקשו לשמוע את הסטודנטיות הפלסטיניות. כאשר הסטודנטיות הפלסטיניות דיברו לבסוף, הן סיפרו על הפחד הכפול שמכונן בהן - הפחד מפיצוץ המלווה את כל הנוסעים באוטובוס והפחד שיבחינו בכך שהן ערביות, באוטובוס שבו כולם חרדים מפני פיגוע.
 
מאז אותו השיעור, מדי שנה בשנה, שבה ועולה השאלה כיצד ייתכן שאיש לא מדבר על המתרחש בחוץ. ההתעלמות ממה שמתרחש בחוץ אינה מיוחדת לקמפוס הר הצופים. כפי שאראה בהמשך הספר, הכחשת הפוליטיקה אופיינית לכל הקמפוסים בישראל. אולם, מיקומו של קמפוס הר הצופים בלב מזרח ירושלים הופך את ההתעלמות מהפוליטיקה, או את הכחשתה, לאבסורדית במיוחד.
 
כיצד ניתן להתעלם מהמציאות כאשר סטודנטית המגיעה באיחור לשיעור מתנצלת ומסבירה את איחורה בכך שהאוטובוס שנסע לפני האוטובוס שעליו הייתה התפוצץ והיה עליה להגיע לקמפוס ברגל? כיצד ניתן להתעלם מהמציאות כאשר ריח רימוני הגז המדמיע הנורים לעבר עיסאוויה הסמוכה חודר לכיתה? הקמפוסים הם מרחבים פוליטיים וההחלטה לדבר על "המלחמה שם בחוץ", כמו גם ההחלטה להתעלם ממנה, הן שתיהן הכרעות פוליטיות.
 
באביב 2017, פרסם פרופ' אסא כשר, הידוע כמנסח הקוד האתי של צבא ישראל, את הקוד האתי האוסר על דיון פוליטי בכיתות בקמפוסים, על פי בקשת שר החינוך נפתלי בנט. ראשי האוניברסיטאות ומרצים רבים פרסמו גינויים שקבלו על הפגיעה בחופש הביטוי. הרשתות החברתיות האקדמיות התמלאו במכתבים המסבירים את הבעייתיות שבכל סעיף בקוד. במאמר דעה בהארץ, ציינתי כי יש להודות לפרופ' כשר על תרומתו לדיון הסוער המתקיים בימים אלו באקדמיה הישראלית.1 הקוד האתי שלו לא רק עורר דיון חשוב בקרב אקדמאים על חופש הביטוי אלא שהוא העניק, בה בעת, לתנועת החרם העולמי נגד ישראל אסמכתה כתובה ומנומקת המחזקת את טענותיה על תפקיד האקדמיה הישראלית בשימור הכיבוש. קוד אתי זה איים להפוך את הצנזורה העצמית הקיימת ממילא בקמפוסים לאיסור רשמי. אנשי האקדמיה בישראל, בשתיקתם המתמשכת, בחששם המתמיד מלומר דבר־מה העלול להתפרש כלא ראוי, משתפים פעולה שנים רבות עם השקר הגדול והוא שהקמפוסים חפים מפוליטיקה. בניגוד לטענותיהם של שרים ופוליטיקאים הרואים באוניברסיטאות את מעוז השמאל בישראל, הפוליטיקה בקמפוסים, כבר עכשיו, היא פוליטיקה של תמיכה בשלטון: הזמנת שר המשפטים לנאום בטקס חלוקת תארים איננה נתפסת כמעשה פוליטי, אך הזכרת המילה "כיבוש" בכיתה עונה, לדידם, להגדרה זו.
 
אני והקורס שאני מלמדת מזה שנים רבות בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, נתונים בכל שנה להתקפות של ארגוני ימין (כגון ארגון "אם תרצו"), בטענה ל"הטיות פוליטיות". תחת הכותרת "קורסים אקדמיים נגד מדינת ישראל", ערכה ועדת החינוך של הכנסת בדצמבר 2016 דיון מיוחד על הקורס שאני מלמדת, "זכויות האדם והחברה הישראלית". הקורס משלב בין לימוד תיאורטי להתנדבות בארגוני זכויות אדם. "ארגון נפגעי הטרור", שזימן את הדיון הדחוף, ביקש לאסור על האוניברסיטה לאפשר לסטודנטים להתנדב בארגונים "המסייעים למחבלים", כגון "האגודה לזכויות האזרח".
 
קבוצת הסטודנטיות והסטודנטים הקטנה שלמדה עימי בתוכנית עמיתי זכויות האדם של מרכז מינרבה - קבוצה שחבריה התחלפו בכל שנה והרעידו את ליבי בכל פעם - ניצבת במרכז הספר הזה. כל הסטודנטיות והסטודנטים בחרו להתנדב בארגוני זכויות אדם במהלך יום או יומיים בשבוע ולהשתתף בקורס תיאורטי על זכויות אדם והחברה הישראלית בפקולטה למשפטים. הקורס הינו קורס אקדמי שנתי המקנה נקודות זכות ודורש קריאה ועבודת סיכום. הוא אינו חלק מתוכנית "דיאלוג יהודי־ערבי". למעשה, מכיוון שהשתתפתי בעשרות מפגשי דיאלוג בשנות ה-80 של המאה ה-20, הנחיתי מפגשים כאלה בשנות ה-90, כתבתי על הא־סימטריה ביחסים בין יהודים לבין ערבים ועל הבעייתיות המובנה בדיאלוג בזמן כיבוש,2 התעקשתי לבנות תוכנית רחוקה ככל האפשר מקבוצות דיאלוג.
 
בכל שנה נבחרו לתוכנית סטודנטים ממגוון תחומי דעת וממגוון רקעים. שליש מהכיתה כלל תמיד סטודנטיות פלסטיניות ובכל השנים היה הרוב הנשי בקבוצה בעל משמעות. בספר זה אני מבקשת לשתף את הקוראים והקוראות במה שלמדתי מתלמידותיי ומתלמידיי ולברר מדוע בסוף כל שנה בירכו הסטודנטיות והסטודנטים בעיקר על האפשרות לשוחח וללמוד אלו מאלו.
 
הפרק הראשון ימקם אותנו על הר הצופים, בלב ירושלים המזרחית. בפרקים הבאים (השני, השלישי והרביעי), אוביל את הקוראים לסיור בשכונות הסמוכות לקמפוס: עיסאוויה, שייח' ג'ראח וליפתא. סיורנו יתחיל בגן הבוטני הקסום על הר הצופים ומשם נמשיך לעץ החרוב הקדוש ולכפר הסמוך עיסאוויה, מרחק עשר דקות הליכה מהגן ומהאוניברסיטה. בפרק זה נלמד עם סטודנטים פלסטינים אזרחי ישראל, מהעילית הפלסטינית בישראל, על מפגשם עם ילדים פלסטינים שאינם אזרחים, אשר חולמים לראות ים או בריכה. כמו כן נלמד על השאלות ביחס לזהותם הפלסטינית, שעלו במהלך מפגשם עם תושבי הכפר החיים תחת כיבוש.
 
לאחר מכן, נמשיך לשייח' ג'ראח, השכונה הסמוכה לקמפוס, שבה בתום ארבעה עשורים של התדיינות משפטית, הוצאו ארבע משפחות פלסטיניות מבתיהן, לטובת מתנחלים יהודים, בסיוע בית המשפט הישראלי והמשטרה. סטודנטים מהתוכנית וסטודנטים לצילום מבצלאל, תיעדו משפחות משייח' ג'ראח שגורשו מבתיהן.3
 
בפרק הרביעי, נצא מהפלאפל הליפתאווי השוכן ליד מעונות הסטודנטים וליד בתיהן של מקצת ממשפחות פליטי ליפתא. משפחות אלו ברחו ב-1948 אל האדמות החקלאיות שלהן, הסמוכות אל הקמפוס. לאחר מכן, נרד עם הסטודנטים לבקר בליפתא, הכפר הפלסטיני הנטוש בפאתי ירושלים, הטומן בחובו תקווה לפיוס.
 
בפרק החמישי, נשוב לקמפוס ולהכחשת הפוליטיקה בו ונבחן מה מותר ומה אסור לומר בקמפוס. בפרק השישי נדון בשילוב הלמידה והעשייה שהניח את האפשרות לשיח בין צעירות וצעירים המבקשים לשנות את המציאות מחוץ לקמפוס. הפרק האחרון יעסוק בקשיים ובאתגרים הגדלים עם השנים במפגש בין ישראלים לפלסטינים. נקנח בסעודה המשותפת המעניקה גם נחמה.

עוד על הספר

תקווה בשולי הקמפוס דפנה גולן
מבוא
 
"מדוע איש לא מדבר איתנו על המלחמה שבחוץ?". זו הייתה השאלה שטל, אחת הסטודנטיות שלי, העלתה בשיעור השני של השנה. השיעור עוד לא החל, ואני סייעתי בהכנת הסעודה המשותפת שארגנו הסטודנטים מדי שבוע. במהלך ההכנות, הפנתי את שאלתה של טל לסטודנטים: האם יש מלחמה? ומי אינו מדבר עליה?".
 
לתוכנית "עמיתי זכויות האדם" של מרכז מינרבה בפקולטה למשפטים מתקבלים סטודנטים מצטיינים מכל החוגים באוניברסיטה העברית. כך, בנובמבר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, שמעתי משישה עשר סטודנטים מחוגים שונים באוניברסיטה העברית שאיש מהמרצים שלהם לא הזכיר, ולו במילה, את "המלחמה שבחוץ". הסטודנטים — למדע המדינה, למשפטים, למחשבת ישראל, לעבודה סוציאלית ולמחשבים, סטודנטים בשנה השלישית לתואר ראשון וסטודנטים לתואר שני — כולם דיברו על כך שאיש מהמרצים לא הזכיר, לא עכשיו, ולמעשה מעולם, את מה שקורה בחוץ.
 
שאלתי האם הם רוצים לדבר על כך. שישה מהסטודנטים בכיתה היו פלסטינים אזרחי ישראל. השיעור התקיים שבועות ספורים לאחר ששלושה עשר פלסטינים אזרחי ישראל נהרגו בהפגנת תמיכה בהתקוממות העממית הפלסטינית בשטחים. השיחה החלה לאט ובחשש. מכיוון שהחדר היה עגול ובמרכזו ניצב שולחן עגול, ומכיוון שהקבוצה הייתה קטנה והכילה סטודנטים מתחומים שונים שלא הכירו אלו את אלו קודם לכן, חלק גדול מהשיעורים התנהל בסבב. כל אחד מהמשתתפים דיבר בתורו, לפי מקומו במעגל. אולם הפעם, ביקשו הסטודנטים הפלסטינים שנדלג על מקומם בסבב.
 
באותו היום של ראשית החורף ותחילת האינתיפאדה השנייה דיברו הסטודנטיות הישראליות על פחד ותסכול. הן הגיעו לירושלים מערים אחרות והרגישו זרות בקמפוס הקר השוכן על ראש ההר רחוק ממרכז העיר, בלב מזרח ירושלים. הן דיברו על בלבול ועל כך שאין בקמפוס מקום שבו הן יכולות לדבר על תחושה זו. הסטודנטיות הישראליות ביקשו לשמוע את הסטודנטיות הפלסטיניות. כאשר הסטודנטיות הפלסטיניות דיברו לבסוף, הן סיפרו על הפחד הכפול שמכונן בהן - הפחד מפיצוץ המלווה את כל הנוסעים באוטובוס והפחד שיבחינו בכך שהן ערביות, באוטובוס שבו כולם חרדים מפני פיגוע.
 
מאז אותו השיעור, מדי שנה בשנה, שבה ועולה השאלה כיצד ייתכן שאיש לא מדבר על המתרחש בחוץ. ההתעלמות ממה שמתרחש בחוץ אינה מיוחדת לקמפוס הר הצופים. כפי שאראה בהמשך הספר, הכחשת הפוליטיקה אופיינית לכל הקמפוסים בישראל. אולם, מיקומו של קמפוס הר הצופים בלב מזרח ירושלים הופך את ההתעלמות מהפוליטיקה, או את הכחשתה, לאבסורדית במיוחד.
 
כיצד ניתן להתעלם מהמציאות כאשר סטודנטית המגיעה באיחור לשיעור מתנצלת ומסבירה את איחורה בכך שהאוטובוס שנסע לפני האוטובוס שעליו הייתה התפוצץ והיה עליה להגיע לקמפוס ברגל? כיצד ניתן להתעלם מהמציאות כאשר ריח רימוני הגז המדמיע הנורים לעבר עיסאוויה הסמוכה חודר לכיתה? הקמפוסים הם מרחבים פוליטיים וההחלטה לדבר על "המלחמה שם בחוץ", כמו גם ההחלטה להתעלם ממנה, הן שתיהן הכרעות פוליטיות.
 
באביב 2017, פרסם פרופ' אסא כשר, הידוע כמנסח הקוד האתי של צבא ישראל, את הקוד האתי האוסר על דיון פוליטי בכיתות בקמפוסים, על פי בקשת שר החינוך נפתלי בנט. ראשי האוניברסיטאות ומרצים רבים פרסמו גינויים שקבלו על הפגיעה בחופש הביטוי. הרשתות החברתיות האקדמיות התמלאו במכתבים המסבירים את הבעייתיות שבכל סעיף בקוד. במאמר דעה בהארץ, ציינתי כי יש להודות לפרופ' כשר על תרומתו לדיון הסוער המתקיים בימים אלו באקדמיה הישראלית.1 הקוד האתי שלו לא רק עורר דיון חשוב בקרב אקדמאים על חופש הביטוי אלא שהוא העניק, בה בעת, לתנועת החרם העולמי נגד ישראל אסמכתה כתובה ומנומקת המחזקת את טענותיה על תפקיד האקדמיה הישראלית בשימור הכיבוש. קוד אתי זה איים להפוך את הצנזורה העצמית הקיימת ממילא בקמפוסים לאיסור רשמי. אנשי האקדמיה בישראל, בשתיקתם המתמשכת, בחששם המתמיד מלומר דבר־מה העלול להתפרש כלא ראוי, משתפים פעולה שנים רבות עם השקר הגדול והוא שהקמפוסים חפים מפוליטיקה. בניגוד לטענותיהם של שרים ופוליטיקאים הרואים באוניברסיטאות את מעוז השמאל בישראל, הפוליטיקה בקמפוסים, כבר עכשיו, היא פוליטיקה של תמיכה בשלטון: הזמנת שר המשפטים לנאום בטקס חלוקת תארים איננה נתפסת כמעשה פוליטי, אך הזכרת המילה "כיבוש" בכיתה עונה, לדידם, להגדרה זו.
 
אני והקורס שאני מלמדת מזה שנים רבות בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, נתונים בכל שנה להתקפות של ארגוני ימין (כגון ארגון "אם תרצו"), בטענה ל"הטיות פוליטיות". תחת הכותרת "קורסים אקדמיים נגד מדינת ישראל", ערכה ועדת החינוך של הכנסת בדצמבר 2016 דיון מיוחד על הקורס שאני מלמדת, "זכויות האדם והחברה הישראלית". הקורס משלב בין לימוד תיאורטי להתנדבות בארגוני זכויות אדם. "ארגון נפגעי הטרור", שזימן את הדיון הדחוף, ביקש לאסור על האוניברסיטה לאפשר לסטודנטים להתנדב בארגונים "המסייעים למחבלים", כגון "האגודה לזכויות האזרח".
 
קבוצת הסטודנטיות והסטודנטים הקטנה שלמדה עימי בתוכנית עמיתי זכויות האדם של מרכז מינרבה - קבוצה שחבריה התחלפו בכל שנה והרעידו את ליבי בכל פעם - ניצבת במרכז הספר הזה. כל הסטודנטיות והסטודנטים בחרו להתנדב בארגוני זכויות אדם במהלך יום או יומיים בשבוע ולהשתתף בקורס תיאורטי על זכויות אדם והחברה הישראלית בפקולטה למשפטים. הקורס הינו קורס אקדמי שנתי המקנה נקודות זכות ודורש קריאה ועבודת סיכום. הוא אינו חלק מתוכנית "דיאלוג יהודי־ערבי". למעשה, מכיוון שהשתתפתי בעשרות מפגשי דיאלוג בשנות ה-80 של המאה ה-20, הנחיתי מפגשים כאלה בשנות ה-90, כתבתי על הא־סימטריה ביחסים בין יהודים לבין ערבים ועל הבעייתיות המובנה בדיאלוג בזמן כיבוש,2 התעקשתי לבנות תוכנית רחוקה ככל האפשר מקבוצות דיאלוג.
 
בכל שנה נבחרו לתוכנית סטודנטים ממגוון תחומי דעת וממגוון רקעים. שליש מהכיתה כלל תמיד סטודנטיות פלסטיניות ובכל השנים היה הרוב הנשי בקבוצה בעל משמעות. בספר זה אני מבקשת לשתף את הקוראים והקוראות במה שלמדתי מתלמידותיי ומתלמידיי ולברר מדוע בסוף כל שנה בירכו הסטודנטיות והסטודנטים בעיקר על האפשרות לשוחח וללמוד אלו מאלו.
 
הפרק הראשון ימקם אותנו על הר הצופים, בלב ירושלים המזרחית. בפרקים הבאים (השני, השלישי והרביעי), אוביל את הקוראים לסיור בשכונות הסמוכות לקמפוס: עיסאוויה, שייח' ג'ראח וליפתא. סיורנו יתחיל בגן הבוטני הקסום על הר הצופים ומשם נמשיך לעץ החרוב הקדוש ולכפר הסמוך עיסאוויה, מרחק עשר דקות הליכה מהגן ומהאוניברסיטה. בפרק זה נלמד עם סטודנטים פלסטינים אזרחי ישראל, מהעילית הפלסטינית בישראל, על מפגשם עם ילדים פלסטינים שאינם אזרחים, אשר חולמים לראות ים או בריכה. כמו כן נלמד על השאלות ביחס לזהותם הפלסטינית, שעלו במהלך מפגשם עם תושבי הכפר החיים תחת כיבוש.
 
לאחר מכן, נמשיך לשייח' ג'ראח, השכונה הסמוכה לקמפוס, שבה בתום ארבעה עשורים של התדיינות משפטית, הוצאו ארבע משפחות פלסטיניות מבתיהן, לטובת מתנחלים יהודים, בסיוע בית המשפט הישראלי והמשטרה. סטודנטים מהתוכנית וסטודנטים לצילום מבצלאל, תיעדו משפחות משייח' ג'ראח שגורשו מבתיהן.3
 
בפרק הרביעי, נצא מהפלאפל הליפתאווי השוכן ליד מעונות הסטודנטים וליד בתיהן של מקצת ממשפחות פליטי ליפתא. משפחות אלו ברחו ב-1948 אל האדמות החקלאיות שלהן, הסמוכות אל הקמפוס. לאחר מכן, נרד עם הסטודנטים לבקר בליפתא, הכפר הפלסטיני הנטוש בפאתי ירושלים, הטומן בחובו תקווה לפיוס.
 
בפרק החמישי, נשוב לקמפוס ולהכחשת הפוליטיקה בו ונבחן מה מותר ומה אסור לומר בקמפוס. בפרק השישי נדון בשילוב הלמידה והעשייה שהניח את האפשרות לשיח בין צעירות וצעירים המבקשים לשנות את המציאות מחוץ לקמפוס. הפרק האחרון יעסוק בקשיים ובאתגרים הגדלים עם השנים במפגש בין ישראלים לפלסטינים. נקנח בסעודה המשותפת המעניקה גם נחמה.