שעות הערב

לפני כמעט עשור תורגם לעברית רומן הולנדי מ־‭1966‬ בשם 'לא לישון לעולם', מאת וילם פרדריק הרמנס. הוא חולל, בצדק, מיני־סנסציה בחוגי הספרות הישראליים. אני מזכיר אותו כדי להפנות את תשומת הלב ל'שעות הערב', רומן מ־‭1947‬ שראוי להתקבלות דומה, אם לא לגדולה יותר. מה גם שמחברו, חררד רוה, יחד עם אותו הרמנס וסופר הולנדי נוסף בשם הארי מוליש, כונו יחדיו "שלושת הגדולים" של הספרות ההולנדית אחרי מלחמת העולם השנייה.

זו, נדמה לי שמותר לומר, יצירת מופת, שכתב צעיר בן ‭ .23‬וכמו ספרות התלושים העברית, שנכתבה בידי צעירים מאוד, גם זה רומן על תלוש. שמו פריץ פן־אכטרס, וכמו הסופר הוא בן ‭ .23 ‬בכלל, זה רומן אוטוביוגרפי במהותו, כפי שמספר באחרית הדבר המתרגם המצוין רן הכהן. 'שעות הערב' עוקב אחרי פריץ בימיה האחרונים של שנת ‭ ,1946‬מ־‭22‬ בדצמבר עד ליל השנה החדשה. "עוקב" במלוא מובן המילה. יש כאן דיווח מדוקדק של כל מעשיו, מילותיו ומחשבותיו של פריץ, כולל חלומותיו, למעט מעשיו במשך היום, בעבודתו הלא־מעניינת כפקיד. ולכן, 'שעות הערב'. הזמן נבחן במדוקדק אך ניגר ומדמם ללא תכלית.

מדוע זה רומן גדול? באופן קצבי מאוד, ללא הקדמות, חומרי רקע ואקספוזיציות - ולכן מתוך כבוד לאינטליגנציה של הקוראים - אנחנו מתוודעים לדמות יוצאת דופן עד מאוד. פריץ הוא צעיר נואש, עוקצני, ציני, מיזנתרופי ומורבידי. אבל מדובר בייאוש, עוקצנות, ציניות, מיזנתרופיה ומורבידיות חיים ביותר. בין נושאי השיחה האהובים עליו, עם חבריו עימם הוא נפגש בערבים: ההתקרחות שלהם, כסמל לשקיעה, להתנוונות ולמוות; וסיפורים, אמיתיים או מומצאים, על שלל מחלות ומיתות משונות. הנה דיאלוג אופייני: סרטן, "זאת מחלה יפה מאוד, המשיך, קראתי עליה דברים נחמדים. זה תא פראי. הוא צומח יש מאין ולא מפסיק לגדול. דרך כל דבר. מאיבר אחד לאחר. חוצה את האיברים הפנימיים. זה מחריד, חשוך מרפא, אדיר [‭...‬] זאת אחת המחלות המרשימות ביותר".

כשהוא לא משוטט מחבר אחד לאחר, או בחברת כמה חברים, פריץ נמצא בביתו, עם הוריו. בהם הוא מתבונן בביקורתיות, בסלידה, גם בחמלה לעיתים. הדיאלוגים ביניהם עוסקים בשאלות מרתקות, כמו אם יש להוסיף פחמים לאח, מה יש לארוחת הבוקר ומה משדר הרדיו - שקטעי שידור שלו, תלושים גם הם כמו הגיבור, מנמרים את הטקסט. פריץ, למעשה, נהדף מהבית החוצה ואז נהדף בחזרה הביתה במהלך כל הערבים הללו, אינו מוצא מנוח, לא כאן ולא כאן.

יש ברומן הזה ייצוג וירטואוזי לעובדת־חיים אנושית בסיסית: הגבול הקיומי העקרוני בין עולם המחשבה לעולם הדיבור ("גדר־שיניו", כינה הומרוס את ההפרדה הזאת בין העולם הפנימי לזה החברתי). רוה מתאר ללא הרף את המעבר בין הדיבור למחשבה וחוזר חלילה. באותה פסקה, למשל, הוא עובר כמה פעמים מ"אמר" ל"חשב", כשהוא מתאר קטעי דיאלוג ואת המחשבות שמאחוריהם. זה אחד ההבדלים בין רוה לג'יימס ג'ויס, שנדמה שהוא מושפע מ'דיוקן האמן' ומ'יוליסס' שלו: רוה לא מתעניין בתודעה כשלעצמה, אלא במתח בינה לבין הדיבור.

עוד ייצוג מבריק שיש כאן הוא ייצוג האדם כשהוא בחברת עצמו בלבד, על כל המגוחך, הטפל, המשונה, מכמיר הלב והנואש שאנחנו מציגים בפני אף אחד כשאנחנו לבדנו. בלי להגעיל אבל גם בלי סנטימנטליות, רוה מציג את התימהונות הבסיסית של התנהלותנו באין רואה: המחשבות המוזרות, הליכתנו לכאן ולשם, בחינת הגוף במראה, השיעמום, הטפלות וכן הלאה. קשה לי לחשוב על עוד רומן שמציג את המצב האנושי הבסיסי של להיות עם עצמך באופן בהיר כל כך.

כל זה, חשוב לומר, נמסר באופן מלא חיים. הייאוש בספרות לא צריך להיות נוח, אבל צריך להיות לו כוח. והוויטאליות הזאת ניזונה מהקצב המוזכר, מהאטמוספרה המובחנת מאוד שבונה הסופר (בין השאר באמצעות "סימני הפיסוק" הייחודיים שיצר, כמו אותן הערות על התקרחות, שחוזרות מדי כמה עמודים, או אותם קרעי שידורי רדיו), וכן מההומור. כי זה גם ספר מצחיק לעיתים קרובות.

בהולנד נתפס 'שעות הערב' כהתמודדות עם אימי מלחמת העולם השנייה. זאת על אף שהמלחמה, כולל רצח מאה אלף יהודי הולנד, נרמזת כאן באופן אוורירי ולקוני ביותר רק פעמיים או שלוש. אפשר, כמובן, להבין את אישיותו המורבידית של פריץ כמושפעת השפעה מכרעת מאימתה, אבל זו גם יצירה אקזיסטנציאליסטית קלאסית, שמזכירה סופרים כמו קאמי וכאמור את התלושים שלנו. בעיקר את גנסין של 'בינותיים'.

סקס אין ברומן. עובדה שקשורה אולי ליציאתו מהארון של הסופר כמה עשרות שנים אחרי פרסומו. רוה גם הפך קתולי לימים, ואת זה דווקא אפשר להבין היטב מהייאוש שזורם לכל אורכו של הרומן הזה.

עוד 3 גיבורים הולנדים חריגים
למעלה שקט > חרברנד באקר
גבינה הולנדית > וילם אלסחוט
דייק > ה"מ ון דן ברינק

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"