מסעודה

1 

טְפִי עַלֶיכּ יַא מסעוּד, 

אינשאללה תמות אמן¹

 

 

ברגע שראתה את מסעוד אלבז נדרה נדר בליבה שתשנא אותו עד יומו האחרון. לא מפני שהיה מבוגר ממנה ביותר מחמישים שנה, ולא משום שנמסרה לו כחבילה על ידי משפחתה. היו אלה מבטו וגיחוכו חסר השיניים שהבעירו את חמתה; מהם הבינה שהוא רק מחכה שיהיו לבד כדי שיוכל להתעלל בה ולהשפילה. וכשהובאה בפעם הראשונה למחסן שלו מאחורי בית הכנסת באֵווינְדָה דה מלאח במקנס, עוד לפני שהחליפה איתו מילה, נשבעה חְסִיבָּה אֶלקְריאַף בחיי אבא זיכרונו לברכה ובחיי התורה הקדושה שמעתה תתפלל כל יום במלוא הכוונה עד למותו בייסורים.

 

תלאותיה החלו שלוש שנים קודם לכן, כשהייתה בת שתים עשרה. אז נמסרה לבעלה הראשון מַחְ'לוּף חַדַאד מיד אחרי המחזור הראשון שקיבלה, ואהבה אותו כבן דוד שהופיע בחייה ודאג לכל מחסורה. בחלוף שנה, כשהתברר לאימו המרשעת שהייתה מגזימה באיפורה עד שנראתה כתוכי, שכלתה הצעירה אינה מתעברת, גירשה אותה בחזרה לבית אימה. ורק משום שאהבה את מח'לוף נשבעה לנצור בליבה לנצח את סודו, שהתגלה לה פעם במקרה כשעברה ליד דלת שהושארה פתוחה. היא ראתה אותו ואת חברו הטוב סאלח עירומים וכרוכים זה בזה כאילו הם מתאבקים, ועל פניהם הבעה של ייסורים ועונג שלא ישוערו. רק אז הבינה למה היה מחבק ומנשק אותה כמו אח גדול, אך בכל פעם שנשימתה החלה להיחטף וסומק הלהיט את לחייה, היה קם ונמלט מפניה ומבלה את כל שעותיו הפנויות עם סאלח.

 

מקץ שנה נוספת השיאה אותה אימה שוב בזריזות ובחשאי ליוּסוּף מֵהָמַטיָאן, אלמן יהודי מבוגר וסוחר שטיחים שבנדודיו עבר גם במקנס כדי למכור את סחורתו בשווקיה. הוא לקח אותה באונייה להודו. וכשכמעט השתגעה מהבדידות בין הררי השטיחים והאנשים שאת שפתם לא הבינה בביתו הגדול באחמדאבאד, ובטרם הספיק להתייחד עם כלתו הצעירה, בישר לה עוזרו הפורטוגלי המצועצע פרסידיו שאדונו הגדול נפטר בארצם של הלוס חַפּוֹנֵסוֹס,2 אי־שם במזרח הרחוק. בנו הבכור דוויד, שחשש שמא יצוצו בראשה של האלמנה הצעירה מחשבות על חלקה ההוגן בירושתו העצומה של בעלה, נתן לה כמה מטבעות כסף גדולות וזוג עגילי זהב בקופסת צדף קטנה שבטנתה משי אפור, ומיד בתום ימי השבעה שלח אותה באונייה עמוסת שטיחים בחזרה לבית אימה בצפון אפריקה.

 

עוד שנה חלפה, ודווקא בערב יום כיפור נפטרה במפתיע ג'ארי, אשתו של מסעוד אלבז. אחרי משא ומתן זריז עם אימה ואחיה, נעתר סוחר המלח הקשיש לקבל את חסיבה בביתו ולשאתה לאישה מיד בתום תקופת האבל המקובלת. שהרי נכתב: לא טוב היות האדם לבדו. אימה דחקה בה שתסכים והיא השלימה עם גורלה, הסיטה את מבטה הצידה ונעתרה במלמול רפה שחציו מיאון וחציו סלידה.

 

וכך, עוד לא בת שש עשרה ועודנה בתולה, אבל גם גרושה ואלמנה, הובלה חסיבה אל חופתה השלישית. מימינה ניצבו שני אחיה הגדולים עמרם ויהודה. משמאלה עמד אחיה הקטן והמשוגע עקיבא, ומאחוריה עמדה מתייפחת אימה סוּליקה. רזה כנחש ויפת גומות התיישבה בשמלתה הלבנה לצידו של מסעוד, שהקפיד לא להביט בה כלל. הרב המתחשב ערך את טקס החתונה בזריזות ואחריו יצאו הגברים לחגוג ולשתות, והיא הובלה לביתו. באמצע הלילה חזר ובדרכו מעלה לחדרו הבחין בה ישנה במחסן שבו נשמרו היריעות לתפירת שקי המלח. לרגע ניצתה בו מחשבת זדון לבזוז את עלומיה כאן ועכשיו, אבל הוא היה שתוי ועייף, ומכיוון שחשש להותיר רושם לא טוב על כלתו הטרייה, החליט לחכות למחר. אולם הפיתוי של הנערה היפה הישנה בצל קורתו היה חזק מדי. לקראת בוקר חזר אל המחסן, הפשיל את שמלותיה וכפה את עצמו עליה. ועוד לפני שהתעוררה לגמרי משנתה כבר הכתים אותה בזרעו והסתלק. היא ניגבה את עצמה בבד השקים הגס ששרט את ירכיה וקיללה אותו במלוא כוחו של ליבה הטהור והנואש, טְפִי עַלֶיכּ יַא מסעוד, אינשאללה תמות אמן.

 

 

1. מרוקאית: יורקת עליך מסעוד, הלוואי שתמות אמן.