חול טובעני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חול טובעני
מכר
מאות
עותקים
חול טובעני
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חול טובעני

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: שי אשל
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 413 עמ' מודפסים

תקציר

כשמיה בת ה־18 פוגשת את סבסטיאן, בנו של האיש העשיר בשוודיה, נראה שאין עוד בת מזל כמוה. בבת אחת היא צוללת לעולם הזוהר והעושר הבלתי נתפס של האלפיון העליון. מסיבות, חופשות ביאכטות, ארוחות שף ותשוקתו הבוערת של סבסטיאן מזומנות לה כיד המלך. מה עוד אפשר לבקש? אבל חיי ההוללות הסוערים שמציע סבסטיאן מחפים על סערות גדולות יותר, המתחוללות בנפשו המיוסרת – סערות ששיאן ברצח המוני בתיכון יוקרתי. מיה נותרת בודדה, נאשמת יחידה ברצח, מול חברה זועמת הדורשת צדק. כיצד הגיעה תלמידה מצטיינת ובת למשפחה מכובדת אל דוכן הנאשמים? והאם האצבע המאשימה מופנית לאדם הנכון? 

חול טובעני הוא דרמת מתח המתוארת מזווית הראייה הייחודית של נערה בוגרת לגילה, הבוחנת במבט נוקב את החברה השסועה שהיא חיה בה. הספר מעלה שאלות על אהבה, אשמה וצדק, ונוגע בנושאים כמו מאבק מעמדי, אושר, הגירה, הורות והתבגרות.

חול טובעני הוא הרומן הרביעי של מַלין פֶּרסוֹן ג´וֹליטוֹ. הספר התקבל בהתלהבות רבה בקרב קוראים ומבקרים וזכה בפרס רומן הפשע השוודי הטוב ביותר לשנת 2016 ופרס "מפתח הזכוכית" - רומן הפשע הנורדי הטוב ביותר לשנת 2017. לאחרונה עובד לסדרת טלוויזיה של נטפליקס.

"חכם ומרתק." וושינגטון פוסט

פרק ראשון

הכִּיתָה
 
 
הבחור ששוכב ליד שורת השולחנות השמאלית הוא דֶניס; הוא לבוש בחולצת טריקו עם הדפס, ג'ינס לא תואמים ונעלי התעמלות עם שרוכים פתוחים, כמו תמיד. דניס הוא מאוגנדה. הוא אומר שהוא בן שבע־עשרה, אבל הוא נראה כמו בן עשרים וחמש. בן עשרים וחמש שמֵן. הוא לומד בבית ספר מקצועי, וגר בסוֹלֵנטוּנָה במעון לאנשים כמוהו. סַמיר מוטל לידו, במקביל אליו. סמיר ואני באותה הכיתה מפני שהוא הצליח להתקבל לתוכנית מיוחדת לכלכלה בינלאומית ומדעי החברה בבית הספר שלנו.
 
ליד שולחן המורה נמצא כְּריסְטֵר, המחנך שלנו ופעיל חברתי בעיני עצמו. הספל שלו נפל, וטיפות של קפה מטפטפות לו על המכנסיים. אמנדה, בקושי שני מטרים ממני, נשענת על ההסקה שמתחת לחלון. רק לפני כמה דקות היא הייתה כולה קשמיר, זהב לבן וסנדלים. עגילי היהלום שקיבלה בטקס הקונפירמציה שלנו עדיין מנצנצים בשמש של תחילת הקיץ. עכשיו אפשר היה לחשוב שהיא מכוסה כולה בבוץ. אני יושבת על הרצפה באמצע הכיתה. על הברכיים שלי שוכב סבסטיאן, הבן של האיש הכי עשיר בשוודיה, קלָאס פַגֵרמַן.
 
האנשים בחדר הזה לא מתאימים. אנשים כמונו לא מסתובבים בדרך כלל ביחד. אולי על רציף ברכבת התחתית כשיש שביתת מוניות, או בקרון מסעדה ברכבת, אבל לא בכיתה.
 
יש ריח של ביצים רקובות באוויר. החדר מעורפל ואפור מעשן אבק השריפה. כולם חטפו כדור חוץ ממני. לי יש בקושי שריטה.
 
 
 
 
 
ישיבת בית המשפט בתיק פ' 147/66 
המדינה נגד מַרִיָה נוֹרבֶּרג
 
 
 
 
שבוע ראשון למשפט: יום שני
 
 
בפעם הראשונה שהייתי באולם בית משפט התאכזבתי. היינו בביקור כיתתי, וכן — כבר הבנתי ששופטים שוודים הם לא זקנים כפופים עם פאות מסולסלות וחלוקים ארוכים, ושהנאשם לא יהיה איזה משוגע בסרבל כתום, אזוק ומזיל קצף מהפה — ובכל זאת... זה נראה כמו משהו בין מרפאה למרכז כנסים. נסענו לשם באוטובוס שכור עם ריח של מסטיק וכפות רגליים מזיעות. לנאשם היו מכנסיים עם קפלים, וקשקשים בשיער, והוא היה אשם לכאורה בהעלמת מס. חוץ מהכיתה שלנו (וכריסטר, כמובן) היו בקהל רק עוד ארבעה אנשים. אבל היו כל כך מעט כיסאות, שכריסטר היה צריך להביא עוד כיסא מהמסדרון כדי שיהיה לו איפה לשבת.
 
היום זה שונה. אנחנו נמצאים בבית המשפט הגדול ביותר בשוודיה. השופטים יושבים על כיסאות מעץ מהגוני כהה עם גב קטיפה גבוה. הגב של הכיסא האמצעי גבוה יותר משל האחרים. שם יושב השופט הראשי. הוא נקרא "היושב ראש". על השולחן לפניו מונח פטיש עם ידית מעור. מיקרופונים דקים בולטים מהשולחן מול כל כיסא, כמו קשי שתייה מכופפים. העץ על הקירות נראה כמו עץ אלון, והוא עושה רושם עתיק — עתיק במובן הטוב. בין המושבים באולם יש שטיח אדום כהה.
 
אני לא מתה על קהל. אף פעם לא רציתי להיות הלוּסִיָה של בית הספר1 או להשתתף בתחרויות כישרונות. אבל צפוף כאן. וכולם כאן לכבודי; אני האטרקציה המרכזית.
 
לידי יושבים עורכי הדין שלי ממשרד 'סַנְדֵר ולָאסְטַדיוּס'. אני יודעת ש'סנדר ולאסטדיוס' נשמע כמו שם של איזו חנות עתיקות, ששני הומואים מזיעים בחלוקי משי מדשדשים בה עם מנורות שמן תוך כדי שהם מנקים אבק מספרים מלאי טחב וחיות מפוחלצות. אבל האמת היא שזה משרד עורכי הדין הפלילי הכי טוב בשוודיה. לפושעים רגילים יש סניגור אחד עייף; הסניגור שלי מוקף בפמליה שלמה של גורי עורכי דין נלהבים. הם עובדים עד השעות הקטנות של הלילה במשרד סוּפּר מפואר ליד סְקֵפְּסבּרוֹן, לכל אחד מהם יש לפחות שני טלפונים, וכולם — חוץ מסנדר — חושבים שהם חלק מסדרת טלוויזיה אמריקאית שבה צריך לאכול אוכל סיני מתוך קופסאות טייק־אווי עם פרצוף של אני־מה־זה־עסוק־וחשוב. לאף אחד מעשרים ושניים האנשים שעובדים ב'סנדר ולאסטדיוס' לא קוראים לאסטדיוס. לאסטדיוס מת, בטח מהתקף לב, עם פרצוף של אני־מה־זה־עסוק־וחשוב.
 
שלושה מעורכי הדין שלי נמצאים כאן היום: פֶּדֶר סנדר, הסלבּ, ושניים מהעמיתים שלו. אחת מהם היא בחורה צעירה עם תספורת מכוערת ופירסינג באף, אבל בלי נזם. בטח סנדר לא מרשה לה לשים אותו ("תורידי את הזבל הזה מייד"). אני קוראת לה פרדיננד. פרדיננד היא מסוג האנשים שחושבים ש"ימני" זאת קללה, ושתחנת כוח גרעינית היא הרסנית. היא מרכיבה משקפיים מזעזעים מפני שהיא חושבת שזה מוכיח שהיא תפסה את כל העניין הפטריארכלי בביצים, והיא שונאת אותי בגלל שהיא חושבת שהקפיטליזם הוא כולו באשמתי. בפעמים הראשונות שפגשתי אותה היא התנהגה אליי כאילו שאני בלוגרית אופנה שירדה מהפסים, עם רימון יד בתוך מטוס. "כמובן, כמובן!" היא אמרה, ולא העזה להסתכל לי בפנים. "כמובן, כמובן! אל תדאגי, אנחנו כאן כדי לעזור לך." כאילו שאיימתי לפוצץ את כולם אם לא אקבל את המיץ עגבניות הביו־דינמי שלי בלי קרח.
 
העוזר השני הוא בחור בן ארבעים בערך עם בטן עגלגלה, פרצוף בצורה של פנקייק, וחיוך שאומר, "יש לי בבית סרטים מסודרים לפי האלף־בית, שאני שומר בתוך ארון נעול." לפנקייק יש תספורת שעושים במכונה. אבא אוהב להגיד שאי אפשר לבטוח בבן אדם שאין לו תסרוקת. אבל אני בטוחה שאבא לא חשב על המשפט הזה לבד: הוא בטח לקח אותו מאיזה סרט. אבא שלי ממש אוהב לשלוף משפטי מפתח.
 
בפעם הראשונה שפגשתי את פנקייק הוא הוריד את העיניים מתחת לעצם הבריח שלי, הכריח את הלשון העבה שלו להיכנס בחזרה לתוך הפה ואז סינן בעונג, "ילדונת, מה נעשה איתך? את נראית הרבה יותר מבוגרת משבע־עשרה." הוא בטח היה מתחיל להתנשף אם סנדר לא היה שם. או להזיל ריר אולי. הריר שלו יכול מצידי לנזול לו מהפה ולהכתים את הווסט שמתפוצץ עליו. לא הצלחתי להכריח את עצמי להגיד לו שאני בת שמונה־עשרה.
 
היום פנקייק יושב משמאלי. הוא הביא תיק ג'יימס בונד ומזוודה על גלגלים מלאה בתיקיות ובמסמכים. הוא רוקן את המזוודה, ועכשיו התיקיות מסודרות על השולחן מולו. הדברים היחידים שהוא השאיר בה היו ספר ("לטעון נכון — רק ניצחון בא בחשבון") ומברשת שיניים, שבלטה מתוך אחד הכיסים הפנימים הקטנים. מאחוריי, בשורה הראשונה של הקהל, יושבים אימא ואבא.
 
 
 
כשהייתי בביקור הכיתתי ההוא לפני שנתיים ונצח נצחים, הכיתה שלנו קיבלה הרצאה מקדימה כדי שנוכל "להעריך את החשיבות" ו"להצליח לעקוב אחרי ההתרחשויות". אני בספק אם זה עזר, אבל "התנהגנו יפה," כמו שכריסטר אמר אחרי שיצאנו. הוא פחד שלא נצליח להתאפק מלצחקק ולהוציא את הטלפונים שלנו; שנשב, נשחק משחקים ונישן עם הסנטר על החזה כמו חברי פרלמנט משועממים. אני זוכרת את הטון הרציני של כריסטר כשהוא הסביר ("היי, תקשיבו עכשיו!") שמשפט זה לא משהו שאפשר לזלזל בו: חיי אנשים נמצאים כאן על כף המאזניים. אדם חף מפשע עד שבית המשפט פוסק שהוא אשם. זה מה שהוא אמר כמה פעמים. סמיר נשען לאחור כשכריסטר דיבר, התנדנד על הכיסא, והנהן כמו שהוא עשה תמיד. זה מה שגרם לכל המורים לאהוב אותו. הנהון שאמר אני מבין לחלוטין, אנחנו משדרים על אותו אורך גל בדיוק, ואין לי מה להוסיף כי כל מה שאתה אומר הוא כל כך חכם.
 
אדם חף מפשע עד שבית המשפט פוסק שהוא אשם. מה המשפט המוזר הזה? או שאדם חף מפשע כי היה כזה כל הזמן, או שהוא אשם מלכתחילה. בית המשפט לא אמור לנסות לברר אם אתה אשם או לא? לא המשטרה, לא התובע ולא השופטים היו שם, ואף אחד מהם לא יודע בדיוק מי עשה מה, אז איך בית המשפט יכול להחליט על סמך עובדות?
 
אני זוכרת שאמרתי את זה לכריסטר, שבתי משפט טועים כל הזמן. אנסים משתחררים כל הזמן. אין טעם אפילו להגיש תלונה על תקיפה מינית, כי גם אם חצי מחנה פליטים דפק אותך בכוח ודחפו לך ארגז שלם של בקבוקים בין הרגליים, הם אף פעם לא יאמינו לבחורה. וזה לא אומר שזה לא קרה, ושהאנס לא עשה את מה שעשה.
 
"זה לא כל כך פשוט," כריסטר אמר.
 
איזו תשובה אופיינית של מורה: "זאת שאלה מצוינת..." "אני מבין את מה שאת אומרת..." "זה לא שחור־לבן..." "זה לא כל כך פשוט..." תשובות כאלה אומרות כולן את אותו הדבר: שאין להם מושג על מה הם מדברים.
 
אבל בסדר. אם קשה לדעת מה האמת ומי משקר, אם אי אפשר להיות בטוח, מה עושים אז?
 
קראתי איפשהו ש"האמת היא כל מה שאנחנו בוחרים להאמין בו". מה שנשמע אפילו יותר מופרך, אם דבר כזה אפשרי בכלל. כאילו, מישהו יכול פשוט להחליט מה נכון ומה לא? משהו יכול להיות גם אמת וגם שקר, תלוי את מי אתה שואל? ואם מישהו שאנחנו סומכים עליו אומר משהו, אז בסדר, אנחנו יכולים להחליט שזה ככה, אנחנו יכולים "לבחור שזאת תהיה האמת"? איך מישהו הצליח בכלל לחשוב על רעיון כל כך מטומטם? אם מישהו היה אומר לי שהוא "בוחר להאמין לי", הייתי יודעת מייד שהוא בעצם בטוח שאני משקרת ורק מתכוון להעמיד פנים שהוא חושב אחרת.
 
לעורך הדין שלי, סנדר, נראה שלא אכפת מכל זה. כל מה שהוא אומר זה, "אני בצד שלך," והפנים שלו נראות כמו תמונת דרכון. סנדר הוא לא בדיוק הטיפוס הרגשן. הוא תמיד רגוע, בשליטה. שום התפרצויות. שום רגשות. שום צחוק מתגלגל. הוא בטח לא בכה אפילו כשנולד.
 
סנדר הוא ההיפך מאבא שלי. אבא הוא ממש לא "הטיפוס קר המזג" (במילים שלו) שהוא היה רוצה להיות. הוא חורק שיניים תוך כדי שינה, וקופץ על הרגליים כשהוא רואה משחק כדורגל של הנבחרת הלאומית. אבא שלי מתעצבן, ממש חוטף עצבים על פקידי ממשלה קטנוניים, על השכן שחנה באופן לא חוקי בפעם הרביעית השבוע, על חשבונות חשמל לא הגיוניים ומוקדים טלפוניים; מחשבים, פקידי ביקורת הגבולות, סבא, הברביקיו, יתושים, מדרכות לא נקיות, גרמנים בתור לרכבל באתר סקי ומלצרים צרפתים. כל דבר מוציא אותו מהכלים, גורם לו להרים את הקול ולצעוק, לטרוק דלתות ולומר לאנשים ללכת לעזאזל. אצל סנדר, בכל אופן, הסימן הכי בטוח לזה שהוא מעוצבן, שהוא ממש רותח מזעם, הוא קמט שמופיע לו על המצח והלשון שלו שמתחילה לנקוש. ואז כל העובדים שלו מתחילים לרעוד מפחד, לגמגם, ולחפש מסמכים וספרים וכל דבר שהם חושבים שיוכל לשפר לו את המצב רוח. בערך כמו איך שאימא מתייחסת לאבא בפעמים הנדירות שבהן הוא לא מעוצבן על כלום, ומתנהג רגוע ונינוח לחלוטין.
 
סנדר אף פעם לא כעס עליי. הוא אף פעם לא התעצבן בגלל משהו שאמרתי לו או רטן בגלל משהו שלא אמרתי לו, או כששיקרתי והוא ידע את זה.
 
"אני בצד שלך, מאיה." לפעמים הוא נשמע עייף יותר מכרגיל, אבל זהו. "האמת" היא לא משהו שאנחנו מדברים עליו.
 
באופן כללי, אני חושבת שזה נחמד שלסנדר אכפת רק ממה שהמשטרה והתובעת הוכיחו. אני לא צריכה לדאוג אם הוא מתכנן לעשות עבודה טובה, או אם הוא סתם מעמיד פנים שזה מה שהוא הולך לעשות. כאילו שהוא לקח את כל המתים ואת כל האשמה ואת כל הצער והפך אותם למספרים, ואם המשוואה לא תצא נכונה אז הוא ניצח.
 
אולי ככה זה צריך להיות. אחד ועוד אחד לא יכולים להיות שלוש. השאלה הבאה, בבקשה.
 
רק שלי זה לא עוזר, כמובן. מפני שאו שמשהו קרה או שהוא לא קרה. וזהו. כל השאר זה רק דיבורים, מה שפילוסופים עושים, וגם (כפי שמסתבר) עורכי דין פה ושם. מגדלים פורחים באוויר.
 
"זה לא כל כך פשוט..."
 
אבל כריסטר, אני זוכרת כמה הוא התעקש על זה לפני הביקור בבית המשפט, הוא באמת עשה את כל מה שהיה יכול כדי לגרום לנו להקשיב. "אדם חף מפשע עד שבית המשפט פוסק שהוא אשם." הוא כתב את זה על הלוח: "עקרון יסוד של החוק" (סמיר הנהן שוב). כריסטר ביקש שנשים לב טוב, שנעתיק את זה מהלוח (סמיר העתיק מהלוח אף על פי שהוא לא ממש היה צריך).
 
כריסטר אהב כל דבר שהיה קצר מספיק כדי לשנן ולהפוך אותו לשאלה במבחן. התשובה הנכונה הייתה שווה שתי נקודות במבחן שעשינו שבועיים אחר כך. למה לא נקודה אחת? מפני שכריסטר חשב שבתשובות שמשננים בעל פה יש גם אזורים אפורים, שאתה יכול להיות כמעט צודק. לא, אחד ועוד אחד באמת לא יכולים להיות שלוש, אבל אני אתן לך ניקוד חלקי על זה שענית במספרים.
 
הביקור ההוא עם כריסטר בבית המשפט היה לפני יותר משנתיים. סבסטיאן לא היה שם. הוא לא היה בכיתה שלנו עד השנה האחרונה של בית הספר, השנה שהוא היה צריך לחזור עליה. אהבתי אז את בית הספר, אפשר לומר, עם החברים שלי לכיתה ואותם המורים שהיו לנו בהרכבים שונים מאז היסודי: המורה לכימיה, יוֹנַס, שדיבר בקול נמוך מדי, אף פעם לא זכר שם של אף אחד וחיכה לאוטובוס עם התיק תלוי לו מקדימה. המורה לצרפתית, מרי־לואיז, עם המשקפיים שלה והשיער המתולתל, שתמיד מצצה שארית קטנטנה של סוכריית מציצה שחורה, עד שהפה שלה נהיה קטן ומכווץ כמו תותי בר. פְרִיגַן, המורה לחינוך גופני, שנראה כמו דֵק מעץ שהרגע גמרו לצבוע: עם זהות מגדרים לא ברורה, משרוקית מסביב לצוואר ושוקיים מגולחות ומבריקות, אפוף תמיד בריח של גרבי ספורט וזיעה של מישהו אחר. מַלין המפוזרת, המורה למתמטיקה עם תסרוקת הבלונד־פלטינה: אף פעם לא מרוצה ותמיד מאחרת, חולה יומיים בשבוע בממוצע ועם תמונת פרופיל בפייסבוק של עצמה בחוטיני, צעירה בעשרים שנה.
 
וכריסטר סוֶונסוֹן. מחויב, בסגנון של בואו־נלך־לפארק־מַריָטוֹרגֵט־וננקוט־עמדה; רגיל, בסגנון של צלעות־חזיר־פירה־ורוטב. הוא חשב שהופעות רוק יכולות להציל את העולם ממלחמות, רעב ומגיפות, והוא תמיד דיבר בקול הזה של מורה שמתלהב הרבה יותר מדי — קול שאף אחד לא צריך להשתמש בו לשום דבר חוץ מאשר לגרום לכלב לכשכש בזנב.
 
בכל יום כריסטר הביא לבית הספר תרמוס עם קפה שבישל בבית, עם כל כך הרבה סוכר וחלב שהמשקה נראה כמו מייק אפּ. הוא היה מוזג את הקפה לתוך הספל שלו ("האבא הטוב בעולם"), ומביא את הספל לכיתה כדי שיוכל למלא אותו תוך כדי השיעור. כריסטר אהב שגרה, את אותם הדברים בכל יום, ושהשיר האהוב עליו יתנגן שוב ושוב. הוא בטח אכל את אותם הדברים לארוחת בוקר מאז שהיה בן ארבע־עשרה: משהו לא ברור שנראה כמו אוכל של גולש סקי במסע קרוס קאנטרי; מין דייסה עם לינְגוֹנבֶּריז וחלב מלא ("ארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום!"). אני בטוחה שהוא שתה בירה בכל פעם שנפגש עם חברים ("החבר'ה"), אכל טאקו עם המשפחה שלו בכל יום שישי, הלך לפיצרייה המקומית (כזאת עם צבעים וניירות בשביל הילדים), והתחלק בבקבוק יין "הבית" אדום עם "האישה" בכל פעם שרצה לחגוג משהו ממש חשוב. לכריסטר לא היה דמיון. הוא נסע בטיולים מאורגנים. הוא אף פעם לא בישל עם כוסברה או טיגן במשהו אחר חוץ מחמאה.
 
כריסטר התחיל ללמד אותנו בשנה הראשונה של התיכון. הוא התלונן לפחות פעם בשבוע על זה שמזג האוויר השתגע ("אין יותר עונות בכלל"), ובכל סתיו הוא קיטר על זה שקישוטי חג המולד מקדימים בכל שנה ("עוד מעט יהיה עץ חג מולד בסקפסברון עוד לפני שהמעבורות של הקיץ יפסיקו לשוט").
 
הוא התלונן על הצהובונים ("למה שמישהו יקרא את החרא הזה?") ועל 'רוקדים עם כוכבים', האירוויזיון ו'מפרץ האהבה' ("למה שמישהו יצפה בחרא הזה?"). והכי הרבה הוא שנא את הטלפונים שלנו ("מה אתם, פרות? עם כל הצלצולים האלה של הצ'טים והאפליקציות, אתם יכולים כבר לקשור פעמונים מסביב לצוואר... למה אתם מתעסקים עם החרא הזה?"). בכל פעם שהתלונן הוא נראה מרוצה. הוא חשב שהוא צעיר ו"מגניב" (לא רק מילה של אבא), ושזה שהוא אומר לנו מילים כמו "חרא" מוכיח עד כמה הוא והתלמידים שלו קרובים.
 
כריסטר שם שקית של סְנוּס2 מתחת לשפה העליונה שלו אחרי כל כוס קפה, ואסף את השקיות המשומשות במפית לפני שזרק אותן לפח. כריסטר אהב שהכול יהיה מסודר ונקי, אפילו הזבל שלו.
 
ואחר כך, אחרי שהמשפט של מעלים המס הסתיים וחזרנו לבית הספר, הוא היה מרוצה. הוא חשב שהתנהגנו "יפה". כריסטר היה תמיד "מרוצה" או "מודאג", אף פעם לא שיכור משמחה או משתולל בזעם. כריסטר רצה תמיד לתת לפחות ניקוד חלקי על תשובות של זיכרון.
 
כריסטר שכב על הרצפה כשהוא מת. עם הידיים על הראש והברכיים מקופלות, בערך כמו שהאחות הקטנה שלי לינה נראית כשהיא ישנה ממש עמוק. הוא דימם למוות לפני שהאמבולנס הגיע.
 
מעניין אם אשתו והילדים שלו חושבים שדברים במציאות הם לא כל כך פשוטים, ושאני חפה מפשע מפני שאף בית משפט עוד לא פסק שאני אשמה.
 
 
 
 

עוד על הספר

  • תרגום: שי אשל
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 413 עמ' מודפסים
חול טובעני מלין פרסון ג'וליטו
הכִּיתָה
 
 
הבחור ששוכב ליד שורת השולחנות השמאלית הוא דֶניס; הוא לבוש בחולצת טריקו עם הדפס, ג'ינס לא תואמים ונעלי התעמלות עם שרוכים פתוחים, כמו תמיד. דניס הוא מאוגנדה. הוא אומר שהוא בן שבע־עשרה, אבל הוא נראה כמו בן עשרים וחמש. בן עשרים וחמש שמֵן. הוא לומד בבית ספר מקצועי, וגר בסוֹלֵנטוּנָה במעון לאנשים כמוהו. סַמיר מוטל לידו, במקביל אליו. סמיר ואני באותה הכיתה מפני שהוא הצליח להתקבל לתוכנית מיוחדת לכלכלה בינלאומית ומדעי החברה בבית הספר שלנו.
 
ליד שולחן המורה נמצא כְּריסְטֵר, המחנך שלנו ופעיל חברתי בעיני עצמו. הספל שלו נפל, וטיפות של קפה מטפטפות לו על המכנסיים. אמנדה, בקושי שני מטרים ממני, נשענת על ההסקה שמתחת לחלון. רק לפני כמה דקות היא הייתה כולה קשמיר, זהב לבן וסנדלים. עגילי היהלום שקיבלה בטקס הקונפירמציה שלנו עדיין מנצנצים בשמש של תחילת הקיץ. עכשיו אפשר היה לחשוב שהיא מכוסה כולה בבוץ. אני יושבת על הרצפה באמצע הכיתה. על הברכיים שלי שוכב סבסטיאן, הבן של האיש הכי עשיר בשוודיה, קלָאס פַגֵרמַן.
 
האנשים בחדר הזה לא מתאימים. אנשים כמונו לא מסתובבים בדרך כלל ביחד. אולי על רציף ברכבת התחתית כשיש שביתת מוניות, או בקרון מסעדה ברכבת, אבל לא בכיתה.
 
יש ריח של ביצים רקובות באוויר. החדר מעורפל ואפור מעשן אבק השריפה. כולם חטפו כדור חוץ ממני. לי יש בקושי שריטה.
 
 
 
 
 
ישיבת בית המשפט בתיק פ' 147/66 
המדינה נגד מַרִיָה נוֹרבֶּרג
 
 
 
 
שבוע ראשון למשפט: יום שני
 
 
בפעם הראשונה שהייתי באולם בית משפט התאכזבתי. היינו בביקור כיתתי, וכן — כבר הבנתי ששופטים שוודים הם לא זקנים כפופים עם פאות מסולסלות וחלוקים ארוכים, ושהנאשם לא יהיה איזה משוגע בסרבל כתום, אזוק ומזיל קצף מהפה — ובכל זאת... זה נראה כמו משהו בין מרפאה למרכז כנסים. נסענו לשם באוטובוס שכור עם ריח של מסטיק וכפות רגליים מזיעות. לנאשם היו מכנסיים עם קפלים, וקשקשים בשיער, והוא היה אשם לכאורה בהעלמת מס. חוץ מהכיתה שלנו (וכריסטר, כמובן) היו בקהל רק עוד ארבעה אנשים. אבל היו כל כך מעט כיסאות, שכריסטר היה צריך להביא עוד כיסא מהמסדרון כדי שיהיה לו איפה לשבת.
 
היום זה שונה. אנחנו נמצאים בבית המשפט הגדול ביותר בשוודיה. השופטים יושבים על כיסאות מעץ מהגוני כהה עם גב קטיפה גבוה. הגב של הכיסא האמצעי גבוה יותר משל האחרים. שם יושב השופט הראשי. הוא נקרא "היושב ראש". על השולחן לפניו מונח פטיש עם ידית מעור. מיקרופונים דקים בולטים מהשולחן מול כל כיסא, כמו קשי שתייה מכופפים. העץ על הקירות נראה כמו עץ אלון, והוא עושה רושם עתיק — עתיק במובן הטוב. בין המושבים באולם יש שטיח אדום כהה.
 
אני לא מתה על קהל. אף פעם לא רציתי להיות הלוּסִיָה של בית הספר1 או להשתתף בתחרויות כישרונות. אבל צפוף כאן. וכולם כאן לכבודי; אני האטרקציה המרכזית.
 
לידי יושבים עורכי הדין שלי ממשרד 'סַנְדֵר ולָאסְטַדיוּס'. אני יודעת ש'סנדר ולאסטדיוס' נשמע כמו שם של איזו חנות עתיקות, ששני הומואים מזיעים בחלוקי משי מדשדשים בה עם מנורות שמן תוך כדי שהם מנקים אבק מספרים מלאי טחב וחיות מפוחלצות. אבל האמת היא שזה משרד עורכי הדין הפלילי הכי טוב בשוודיה. לפושעים רגילים יש סניגור אחד עייף; הסניגור שלי מוקף בפמליה שלמה של גורי עורכי דין נלהבים. הם עובדים עד השעות הקטנות של הלילה במשרד סוּפּר מפואר ליד סְקֵפְּסבּרוֹן, לכל אחד מהם יש לפחות שני טלפונים, וכולם — חוץ מסנדר — חושבים שהם חלק מסדרת טלוויזיה אמריקאית שבה צריך לאכול אוכל סיני מתוך קופסאות טייק־אווי עם פרצוף של אני־מה־זה־עסוק־וחשוב. לאף אחד מעשרים ושניים האנשים שעובדים ב'סנדר ולאסטדיוס' לא קוראים לאסטדיוס. לאסטדיוס מת, בטח מהתקף לב, עם פרצוף של אני־מה־זה־עסוק־וחשוב.
 
שלושה מעורכי הדין שלי נמצאים כאן היום: פֶּדֶר סנדר, הסלבּ, ושניים מהעמיתים שלו. אחת מהם היא בחורה צעירה עם תספורת מכוערת ופירסינג באף, אבל בלי נזם. בטח סנדר לא מרשה לה לשים אותו ("תורידי את הזבל הזה מייד"). אני קוראת לה פרדיננד. פרדיננד היא מסוג האנשים שחושבים ש"ימני" זאת קללה, ושתחנת כוח גרעינית היא הרסנית. היא מרכיבה משקפיים מזעזעים מפני שהיא חושבת שזה מוכיח שהיא תפסה את כל העניין הפטריארכלי בביצים, והיא שונאת אותי בגלל שהיא חושבת שהקפיטליזם הוא כולו באשמתי. בפעמים הראשונות שפגשתי אותה היא התנהגה אליי כאילו שאני בלוגרית אופנה שירדה מהפסים, עם רימון יד בתוך מטוס. "כמובן, כמובן!" היא אמרה, ולא העזה להסתכל לי בפנים. "כמובן, כמובן! אל תדאגי, אנחנו כאן כדי לעזור לך." כאילו שאיימתי לפוצץ את כולם אם לא אקבל את המיץ עגבניות הביו־דינמי שלי בלי קרח.
 
העוזר השני הוא בחור בן ארבעים בערך עם בטן עגלגלה, פרצוף בצורה של פנקייק, וחיוך שאומר, "יש לי בבית סרטים מסודרים לפי האלף־בית, שאני שומר בתוך ארון נעול." לפנקייק יש תספורת שעושים במכונה. אבא אוהב להגיד שאי אפשר לבטוח בבן אדם שאין לו תסרוקת. אבל אני בטוחה שאבא לא חשב על המשפט הזה לבד: הוא בטח לקח אותו מאיזה סרט. אבא שלי ממש אוהב לשלוף משפטי מפתח.
 
בפעם הראשונה שפגשתי את פנקייק הוא הוריד את העיניים מתחת לעצם הבריח שלי, הכריח את הלשון העבה שלו להיכנס בחזרה לתוך הפה ואז סינן בעונג, "ילדונת, מה נעשה איתך? את נראית הרבה יותר מבוגרת משבע־עשרה." הוא בטח היה מתחיל להתנשף אם סנדר לא היה שם. או להזיל ריר אולי. הריר שלו יכול מצידי לנזול לו מהפה ולהכתים את הווסט שמתפוצץ עליו. לא הצלחתי להכריח את עצמי להגיד לו שאני בת שמונה־עשרה.
 
היום פנקייק יושב משמאלי. הוא הביא תיק ג'יימס בונד ומזוודה על גלגלים מלאה בתיקיות ובמסמכים. הוא רוקן את המזוודה, ועכשיו התיקיות מסודרות על השולחן מולו. הדברים היחידים שהוא השאיר בה היו ספר ("לטעון נכון — רק ניצחון בא בחשבון") ומברשת שיניים, שבלטה מתוך אחד הכיסים הפנימים הקטנים. מאחוריי, בשורה הראשונה של הקהל, יושבים אימא ואבא.
 
 
 
כשהייתי בביקור הכיתתי ההוא לפני שנתיים ונצח נצחים, הכיתה שלנו קיבלה הרצאה מקדימה כדי שנוכל "להעריך את החשיבות" ו"להצליח לעקוב אחרי ההתרחשויות". אני בספק אם זה עזר, אבל "התנהגנו יפה," כמו שכריסטר אמר אחרי שיצאנו. הוא פחד שלא נצליח להתאפק מלצחקק ולהוציא את הטלפונים שלנו; שנשב, נשחק משחקים ונישן עם הסנטר על החזה כמו חברי פרלמנט משועממים. אני זוכרת את הטון הרציני של כריסטר כשהוא הסביר ("היי, תקשיבו עכשיו!") שמשפט זה לא משהו שאפשר לזלזל בו: חיי אנשים נמצאים כאן על כף המאזניים. אדם חף מפשע עד שבית המשפט פוסק שהוא אשם. זה מה שהוא אמר כמה פעמים. סמיר נשען לאחור כשכריסטר דיבר, התנדנד על הכיסא, והנהן כמו שהוא עשה תמיד. זה מה שגרם לכל המורים לאהוב אותו. הנהון שאמר אני מבין לחלוטין, אנחנו משדרים על אותו אורך גל בדיוק, ואין לי מה להוסיף כי כל מה שאתה אומר הוא כל כך חכם.
 
אדם חף מפשע עד שבית המשפט פוסק שהוא אשם. מה המשפט המוזר הזה? או שאדם חף מפשע כי היה כזה כל הזמן, או שהוא אשם מלכתחילה. בית המשפט לא אמור לנסות לברר אם אתה אשם או לא? לא המשטרה, לא התובע ולא השופטים היו שם, ואף אחד מהם לא יודע בדיוק מי עשה מה, אז איך בית המשפט יכול להחליט על סמך עובדות?
 
אני זוכרת שאמרתי את זה לכריסטר, שבתי משפט טועים כל הזמן. אנסים משתחררים כל הזמן. אין טעם אפילו להגיש תלונה על תקיפה מינית, כי גם אם חצי מחנה פליטים דפק אותך בכוח ודחפו לך ארגז שלם של בקבוקים בין הרגליים, הם אף פעם לא יאמינו לבחורה. וזה לא אומר שזה לא קרה, ושהאנס לא עשה את מה שעשה.
 
"זה לא כל כך פשוט," כריסטר אמר.
 
איזו תשובה אופיינית של מורה: "זאת שאלה מצוינת..." "אני מבין את מה שאת אומרת..." "זה לא שחור־לבן..." "זה לא כל כך פשוט..." תשובות כאלה אומרות כולן את אותו הדבר: שאין להם מושג על מה הם מדברים.
 
אבל בסדר. אם קשה לדעת מה האמת ומי משקר, אם אי אפשר להיות בטוח, מה עושים אז?
 
קראתי איפשהו ש"האמת היא כל מה שאנחנו בוחרים להאמין בו". מה שנשמע אפילו יותר מופרך, אם דבר כזה אפשרי בכלל. כאילו, מישהו יכול פשוט להחליט מה נכון ומה לא? משהו יכול להיות גם אמת וגם שקר, תלוי את מי אתה שואל? ואם מישהו שאנחנו סומכים עליו אומר משהו, אז בסדר, אנחנו יכולים להחליט שזה ככה, אנחנו יכולים "לבחור שזאת תהיה האמת"? איך מישהו הצליח בכלל לחשוב על רעיון כל כך מטומטם? אם מישהו היה אומר לי שהוא "בוחר להאמין לי", הייתי יודעת מייד שהוא בעצם בטוח שאני משקרת ורק מתכוון להעמיד פנים שהוא חושב אחרת.
 
לעורך הדין שלי, סנדר, נראה שלא אכפת מכל זה. כל מה שהוא אומר זה, "אני בצד שלך," והפנים שלו נראות כמו תמונת דרכון. סנדר הוא לא בדיוק הטיפוס הרגשן. הוא תמיד רגוע, בשליטה. שום התפרצויות. שום רגשות. שום צחוק מתגלגל. הוא בטח לא בכה אפילו כשנולד.
 
סנדר הוא ההיפך מאבא שלי. אבא הוא ממש לא "הטיפוס קר המזג" (במילים שלו) שהוא היה רוצה להיות. הוא חורק שיניים תוך כדי שינה, וקופץ על הרגליים כשהוא רואה משחק כדורגל של הנבחרת הלאומית. אבא שלי מתעצבן, ממש חוטף עצבים על פקידי ממשלה קטנוניים, על השכן שחנה באופן לא חוקי בפעם הרביעית השבוע, על חשבונות חשמל לא הגיוניים ומוקדים טלפוניים; מחשבים, פקידי ביקורת הגבולות, סבא, הברביקיו, יתושים, מדרכות לא נקיות, גרמנים בתור לרכבל באתר סקי ומלצרים צרפתים. כל דבר מוציא אותו מהכלים, גורם לו להרים את הקול ולצעוק, לטרוק דלתות ולומר לאנשים ללכת לעזאזל. אצל סנדר, בכל אופן, הסימן הכי בטוח לזה שהוא מעוצבן, שהוא ממש רותח מזעם, הוא קמט שמופיע לו על המצח והלשון שלו שמתחילה לנקוש. ואז כל העובדים שלו מתחילים לרעוד מפחד, לגמגם, ולחפש מסמכים וספרים וכל דבר שהם חושבים שיוכל לשפר לו את המצב רוח. בערך כמו איך שאימא מתייחסת לאבא בפעמים הנדירות שבהן הוא לא מעוצבן על כלום, ומתנהג רגוע ונינוח לחלוטין.
 
סנדר אף פעם לא כעס עליי. הוא אף פעם לא התעצבן בגלל משהו שאמרתי לו או רטן בגלל משהו שלא אמרתי לו, או כששיקרתי והוא ידע את זה.
 
"אני בצד שלך, מאיה." לפעמים הוא נשמע עייף יותר מכרגיל, אבל זהו. "האמת" היא לא משהו שאנחנו מדברים עליו.
 
באופן כללי, אני חושבת שזה נחמד שלסנדר אכפת רק ממה שהמשטרה והתובעת הוכיחו. אני לא צריכה לדאוג אם הוא מתכנן לעשות עבודה טובה, או אם הוא סתם מעמיד פנים שזה מה שהוא הולך לעשות. כאילו שהוא לקח את כל המתים ואת כל האשמה ואת כל הצער והפך אותם למספרים, ואם המשוואה לא תצא נכונה אז הוא ניצח.
 
אולי ככה זה צריך להיות. אחד ועוד אחד לא יכולים להיות שלוש. השאלה הבאה, בבקשה.
 
רק שלי זה לא עוזר, כמובן. מפני שאו שמשהו קרה או שהוא לא קרה. וזהו. כל השאר זה רק דיבורים, מה שפילוסופים עושים, וגם (כפי שמסתבר) עורכי דין פה ושם. מגדלים פורחים באוויר.
 
"זה לא כל כך פשוט..."
 
אבל כריסטר, אני זוכרת כמה הוא התעקש על זה לפני הביקור בבית המשפט, הוא באמת עשה את כל מה שהיה יכול כדי לגרום לנו להקשיב. "אדם חף מפשע עד שבית המשפט פוסק שהוא אשם." הוא כתב את זה על הלוח: "עקרון יסוד של החוק" (סמיר הנהן שוב). כריסטר ביקש שנשים לב טוב, שנעתיק את זה מהלוח (סמיר העתיק מהלוח אף על פי שהוא לא ממש היה צריך).
 
כריסטר אהב כל דבר שהיה קצר מספיק כדי לשנן ולהפוך אותו לשאלה במבחן. התשובה הנכונה הייתה שווה שתי נקודות במבחן שעשינו שבועיים אחר כך. למה לא נקודה אחת? מפני שכריסטר חשב שבתשובות שמשננים בעל פה יש גם אזורים אפורים, שאתה יכול להיות כמעט צודק. לא, אחד ועוד אחד באמת לא יכולים להיות שלוש, אבל אני אתן לך ניקוד חלקי על זה שענית במספרים.
 
הביקור ההוא עם כריסטר בבית המשפט היה לפני יותר משנתיים. סבסטיאן לא היה שם. הוא לא היה בכיתה שלנו עד השנה האחרונה של בית הספר, השנה שהוא היה צריך לחזור עליה. אהבתי אז את בית הספר, אפשר לומר, עם החברים שלי לכיתה ואותם המורים שהיו לנו בהרכבים שונים מאז היסודי: המורה לכימיה, יוֹנַס, שדיבר בקול נמוך מדי, אף פעם לא זכר שם של אף אחד וחיכה לאוטובוס עם התיק תלוי לו מקדימה. המורה לצרפתית, מרי־לואיז, עם המשקפיים שלה והשיער המתולתל, שתמיד מצצה שארית קטנטנה של סוכריית מציצה שחורה, עד שהפה שלה נהיה קטן ומכווץ כמו תותי בר. פְרִיגַן, המורה לחינוך גופני, שנראה כמו דֵק מעץ שהרגע גמרו לצבוע: עם זהות מגדרים לא ברורה, משרוקית מסביב לצוואר ושוקיים מגולחות ומבריקות, אפוף תמיד בריח של גרבי ספורט וזיעה של מישהו אחר. מַלין המפוזרת, המורה למתמטיקה עם תסרוקת הבלונד־פלטינה: אף פעם לא מרוצה ותמיד מאחרת, חולה יומיים בשבוע בממוצע ועם תמונת פרופיל בפייסבוק של עצמה בחוטיני, צעירה בעשרים שנה.
 
וכריסטר סוֶונסוֹן. מחויב, בסגנון של בואו־נלך־לפארק־מַריָטוֹרגֵט־וננקוט־עמדה; רגיל, בסגנון של צלעות־חזיר־פירה־ורוטב. הוא חשב שהופעות רוק יכולות להציל את העולם ממלחמות, רעב ומגיפות, והוא תמיד דיבר בקול הזה של מורה שמתלהב הרבה יותר מדי — קול שאף אחד לא צריך להשתמש בו לשום דבר חוץ מאשר לגרום לכלב לכשכש בזנב.
 
בכל יום כריסטר הביא לבית הספר תרמוס עם קפה שבישל בבית, עם כל כך הרבה סוכר וחלב שהמשקה נראה כמו מייק אפּ. הוא היה מוזג את הקפה לתוך הספל שלו ("האבא הטוב בעולם"), ומביא את הספל לכיתה כדי שיוכל למלא אותו תוך כדי השיעור. כריסטר אהב שגרה, את אותם הדברים בכל יום, ושהשיר האהוב עליו יתנגן שוב ושוב. הוא בטח אכל את אותם הדברים לארוחת בוקר מאז שהיה בן ארבע־עשרה: משהו לא ברור שנראה כמו אוכל של גולש סקי במסע קרוס קאנטרי; מין דייסה עם לינְגוֹנבֶּריז וחלב מלא ("ארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום!"). אני בטוחה שהוא שתה בירה בכל פעם שנפגש עם חברים ("החבר'ה"), אכל טאקו עם המשפחה שלו בכל יום שישי, הלך לפיצרייה המקומית (כזאת עם צבעים וניירות בשביל הילדים), והתחלק בבקבוק יין "הבית" אדום עם "האישה" בכל פעם שרצה לחגוג משהו ממש חשוב. לכריסטר לא היה דמיון. הוא נסע בטיולים מאורגנים. הוא אף פעם לא בישל עם כוסברה או טיגן במשהו אחר חוץ מחמאה.
 
כריסטר התחיל ללמד אותנו בשנה הראשונה של התיכון. הוא התלונן לפחות פעם בשבוע על זה שמזג האוויר השתגע ("אין יותר עונות בכלל"), ובכל סתיו הוא קיטר על זה שקישוטי חג המולד מקדימים בכל שנה ("עוד מעט יהיה עץ חג מולד בסקפסברון עוד לפני שהמעבורות של הקיץ יפסיקו לשוט").
 
הוא התלונן על הצהובונים ("למה שמישהו יקרא את החרא הזה?") ועל 'רוקדים עם כוכבים', האירוויזיון ו'מפרץ האהבה' ("למה שמישהו יצפה בחרא הזה?"). והכי הרבה הוא שנא את הטלפונים שלנו ("מה אתם, פרות? עם כל הצלצולים האלה של הצ'טים והאפליקציות, אתם יכולים כבר לקשור פעמונים מסביב לצוואר... למה אתם מתעסקים עם החרא הזה?"). בכל פעם שהתלונן הוא נראה מרוצה. הוא חשב שהוא צעיר ו"מגניב" (לא רק מילה של אבא), ושזה שהוא אומר לנו מילים כמו "חרא" מוכיח עד כמה הוא והתלמידים שלו קרובים.
 
כריסטר שם שקית של סְנוּס2 מתחת לשפה העליונה שלו אחרי כל כוס קפה, ואסף את השקיות המשומשות במפית לפני שזרק אותן לפח. כריסטר אהב שהכול יהיה מסודר ונקי, אפילו הזבל שלו.
 
ואחר כך, אחרי שהמשפט של מעלים המס הסתיים וחזרנו לבית הספר, הוא היה מרוצה. הוא חשב שהתנהגנו "יפה". כריסטר היה תמיד "מרוצה" או "מודאג", אף פעם לא שיכור משמחה או משתולל בזעם. כריסטר רצה תמיד לתת לפחות ניקוד חלקי על תשובות של זיכרון.
 
כריסטר שכב על הרצפה כשהוא מת. עם הידיים על הראש והברכיים מקופלות, בערך כמו שהאחות הקטנה שלי לינה נראית כשהיא ישנה ממש עמוק. הוא דימם למוות לפני שהאמבולנס הגיע.
 
מעניין אם אשתו והילדים שלו חושבים שדברים במציאות הם לא כל כך פשוטים, ושאני חפה מפשע מפני שאף בית משפט עוד לא פסק שאני אשמה.