פרק א' — רקע
הלחימה ביבשה בעידן המידע
סביבת הלחימה
במלחמה קיימות דרכים אין־ספור לניהול הלחימה; יש ממדי לחימה שונים (ארבעה או חמישה, תלוי בהגדרות — יבשה, אוויר, ים, חלל, מידע) כל אחד ומאפייניו, וכולם עוסקים בדרכים להגיע להכרעה.1
במשך שנים רבות היה מרחב הלחימה היבשתי, המרחב העיקרי שבו הושגה הכרעה, אך היו גם מלחמות בין מעצמות "ימיות", כאשר קרבות בין ציים וארמאדות הכריעו מלחמות בממד יחיד — בים (זה לא קרה באוויר); עידן המידע משנה את המלחמה מן היסוד: לא עוד ממד יחיד.
תורות לחימה שנוסחו ומומשו בטרם הופיעו הכוח הגרעיני ועידן המידע, עסקו בתמרון ביבשה כדרך ההכרעה העיקרית. בתקופת המלחמה הקרה שהתמקדה במאזני אימה, הוסט התמרון למקומות נמוכים בסולם העדיפות של מאמצי הלחימה, והכוונה היא ללחימה בלא מגע, ממאזן אימה ועד מלחמת כפתורים. מאזן האימה הרתיע אפילו את המעצמות הגרעיניות, ובחלל "הריק" הופיעו ארגונים מיליטנטים והלחימה נעשתה ללחימה של ארגונים ונגד ארגונים, וכן ללחימה באמצעות שליח, וכל אלה הפכו למלחמות קונבנציונליות "רגילות".
עידן המידע יוצר מרחבי לחימה וסוגי מאמצים שלא היו חלק מהלחימה בעבר — וייתכן שהיו בעלי עוצמה פחותה וחשובים פחות. עידן המידע כונן יכולות שאינן תלויות בגודל ובנכסים, והננסים הארגוניים החלו להתמודד עם ענקי עוצמה, אף שאין למי מהם יכולת הכרעה.
ההתפתחויות הללו לא פסחו על שום מרחב לחימה, וגם התמרון בלחימת היבשה עובר תהליכי התאמה לסביבת הלחימה המתפתחת, והדבר ניכר בכל תחום ונושא בלחימה. אך התוספת הבולטת היא ממד לחימה חדש — ממד הלחימה הווירטואלית, לחימה שאינה קטלנית במהותה, הפועלת כממד עצמוני וכשילוב יכולות וירטואליות בלחימת האוויר, הים, והיבשה.
לחימה ללא מגע — השפעה מתמשכת
"המלחמה הקרה" הותירה משקעים בחשיבה הצבאית. לנוכח המחשבה שניתן להכריע מלחמות באש מרחוק, נרתעו המעצמות משימוש בנשק יום הדין, ובכל זאת, נותר צורך לפתור סכסוכים תוך שימוש בכוח, וכך נאלצו מדינות ובעלי עניין אחרים להפעיל כוח, והנתיב הראשון לחיפוש היה לחימה ללא מגע — לחימה מהאוויר, מלחמת כפתורים, אש מנגד ודרכי פעולה דומות.
התפיסה לפיה ניתן להכריע "מבלי להתלכלך" נשמעת אטרקטיבית, והיא המשיכה והתפתחה לצד פיתוחן של יכולות טכנולוגיות משופרות (ויקרות), בתמיכתן של זרועות צבא מבוססות טכנולוגיה, לכדי לחימה באש להכרעה או ליצירת מצבי הכרעה.
כך היה ביוגוסלביה, במהלך הלחימה סביב קוסובו (1999), כשנאט"ו יצאה למבצע תקיפה באש כדי להפסיק את הלחימה, ללא כניסת כוח קרקעי. שיטה זו לא הועילה במלחמות אחרות, כאשר כושר העמידה של הצד המותקף היה גבוה יותר (מורלי בעיקר), צה"ל ניסה ליישם זאת במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים שונים נגד החמאס ברצועת עזה — ללא הצלחה מרובה (לרמת "הכרעה").2
חסידיה של גישה זו הסתייעו בפערים טכנולוגיים משמעותיים, המקשים על שילוב וסינרגיה בין יכולות טכנולוגיות מתקדמות וצרכי לחימה "פרימיטיביים" של "עכברי היבשה", לבין חילות האוויר המתוחכמים (בכל הצבאות). בעודם נשענים על טכנולוגיה יחודית, המשיכו חסידיה של גישת ההכרעה באש לדבוק בתפיסת "מותו של התמרון", לנוכח תמיכתן של התעשיות הביטחוניות שמצאו כר נרחב לפיתוח אמצעי לחימה חדשים.
עידן המידע לא המעיט בחשיבותן של היכולות הטכנולוגיות, אלא יצר יכולות משופרות לשילוב ולשיתוף בין טכנולוגיות (אמצעים) ובני אדם, ואילו הפער הטכנולוגי, המשרת הפרדה בגלל ייחודיות טכנולוגית, מתכווץ ואף נסגר (כאשר בני האדם רוצים לסגור) וכך נוצרו יכולות חדשות, ולהן נדרשת גישה אחרת.
כרגיל לאורך ההיסטוריה, בשלבי המעבר בין תקופות טכנולוגיות — שאנחנו מצויים בהם כיום — מתנגדים חסידי הגישה הנהוגה לשינוי, מתאימים את מידת החידושים לתפיסתם, כדי להצדיק את הדרך הנהוגה. ראה לדוגמה את חיל האוויר וכלי הטיס הבלתי מאויישים — שלצורך העניין הוסב שמם לכלי טיס מאויישים מרחוק, כדי לשמר את הייחודיות הזרועית.
עידן המידע משנה את דרכי פעולותינו בכל תחום
בהיותה יצירתם של בני אנוש, המכוונת נגד בני אנוש אחרים, ומכיוון שבני אנוש נצמדים ליבשה בגופם, בבתיהם ובארגונים שהם מייסדים ומפעילים, המלחמה בין בני אדם מתבצעת ומוכרעת ביבשה.
בני האדם מנסים ללא הרף לפעול ולהפעיל אמצעים ויכולות בממדים שאינם יבשה — באוויר, בים, באוויר ובחלל, אבל היכולת לשהייה רצופה בממדים האלה מוגבלת, ומכיון שאין בהם אפשרות לקיום וליצירה ממושכים, כל פעולה המתבצעת בהם אינה אלא "בדרך ליבשה" וכך גם הלחימה. כל מלחמה מתנהלת נגד ישות יבשתית, כל מלחמה מוכרעת בסופו של עניין ביבשה. ההתפתחויות הטכנולוגיות במאה ה-20 עוררו דיונים רבים על מלחמה ללא מגע — מלחמת כפתורים, מאזן האימה, קליע של כסף, הכרעה באמצעות אש־מנגד ורעיונות רבים אחרים לגבי האופן שבו ניתן להשיג מטרות מלחמה במינימום קורבנות.
עידן המידע מוסיף עוד ממד לרעיונות הפוריים האלה: הוא יוצר סביבות מלחמה ולחימה שונות מבעבר. הפיתוחים הטכנולוגיים מקנים יכולות המאפשרות למדינות לנהל את יחסיהן הבינלאומיים באורח שונה מאשר בעבר, וכך מופיעים איומים חדשים המשנים את עוצמת האיומים הוותיקים.
עידן המידע מעצים מגמות שקיימות זה כבר — בהן הפעולה כמערכת־של־מערכות, שזוכה במשנה־עוצמה כתוצאה ממספר רב של מערכות רלוונטיות וזמינות מידע שאיכותו משופרת.
כך גרמה הופעתן של מערכות המחשב ככלי ניהולי בעל יכולות עיבוד מידע, שלא התאפשרו לפני כן, לפיתוחה של לוחמת הסייבר כלחימה לא־קטלנית, נגד מערכות ממוחשבות. היא הרחיבה מאוד את מרחבי הלחימה למקומות וליעדים שלא היינו בהם קודם לכן, מקומות שלא יכולנו להגיע אליהם או להשפיע עליהם; כך נוסף ממד וירטואלי משמעותי, המשפיע על תכנון הלחימה וניהולה.
יישום היכולות החדשות ושילובן בלחימה ביבשה הוא עוצמתי עד כדי כך, שיש צורך בחשיבה מחדש על הלחימה ביבשה; זו השפעה רב־קוטבית ורב־ממדית, וכך התפתח שילוב "בעולם שטוח", אותו עולם וירטואלי חסר ממדים גיאוגרפיים, שבו המידע נע וזורם לכל כיוון ב"אפס זמן".
עם הבשלתו של התהליך הזה ייווצר מרחב לחימה רב־ממדי ורב־מערכתי משמעותי להכרעה במלחמה — הממד הווירטואלי (מכונה מרחב קיברנטי במילון מונחי צה"ל 1998 עמ' 391).
שינוי זה משפיע על כל הרמות — מרמת החגור החכם של הלוחם היחיד, דרך אמצעי לחימה לניוד ולאש באוויר, בים וביבשה (ומה שביניהם או משותף להם) ועד למערכות הפיקוד והשליטה ברמות היחידה, העוצבה והמערכה.
כך מתאפשרת הפעלתם של כוחות והשפעות שקודם לכן לא נטלו חלק פעיל בלחימה ובמלחמה. עם זאת, כדי לאפשר את יישומן של כל היכולות האלה, צריך לבחון את תורת הלחימה, צריך להיערך לפעולה התואמת את היכולות בעידן המידע בגישה מערכתית כוללת.
אין זו מהפכה — אלא התפתחות, והתוצאה היא שדה קרב אחר; אבל התהליך הוא הדרגתי, מתמשך וטרם הסתיים. לבשלות תפיסתית יש מועד "הסמכה" שאינו נקוב בתאריך, אלא בהתפתחות טכנולוגית שעשויה לפנות בכיוונים שונים.
כיום, אנחנו נתונים בעיצומו של תהליך המאפשר לנו להשפיע על כיווני התפתחותו, אם נשכיל להגדיר כיצד ברצוננו לפעול טכנולוגית.
אנחנו יכולים לכוון את ההתפתחויות ואת ההתקדמות לעברו, כדי "שנקבל את מה שאנחנו רוצים" וכך נוכל ליצור יתרון איכותי ומבצעי שיבטיח את ביטחוננו לעוד שנים רבות.
התהליך החל באופן ספוראדי "אתמול", ואנחנו כבר נמצאים בתהליך שדרושים לו חשיבה, תכנון ופעולה, כדי שבמהלכו ייבנו יכולות וכוח שיקנו לנו ניצול ושימוש חכם באפשרויות המשופרות, אלה שיבטיחו את עליונותנו על אויבינו גם בעתיד, במשך שנים רבות.
נקודת המוצא הבסיסית היא כי הלחימה נועדה לכפות רצונו של צד אחד על הצד האחר, תוך שימוש באלימות, ולעיתים נדרשת הכרעה; לשם כך, יש להגיע בעת הצורך למגע "פנים אל פנים" ולהשתלט על היריב — ניתן להשיג זאת ביבשה. מגע פנים אל פנים ביבשה מתאפשר באמצעות תמרון.
בקרב המגע, ברמה הטקטית הנמוכה, הלחימה אינה משתנה במהותה: הלוחם הרגלי, התותחן ואיש צוות הטנק פועלים באותן דרכים מוכרות. השוני מתחיל להיות ניכר כאשר עולים ברמה הטקטית לצוותי קרב ולעוצבות; האמצעים השתנו, לא כן המהות והייעוד.
עידן המידע מעצב מחדש את מפת הקשרים והעוצמות — מרכזי כובד ומרכזי עוצמה
מרכז עוצמה שונה ממרכז כובד, כמוגדר בספרות הצבאית, בהיותו מקור או מוקד3 ממנו מופעלת או נשלטת מערכת לחימה משמעותית לקרב הקונקרטי, למערכה או למלחמה כולה. עוצמתו מתאימה לעניין ולמועד בו היא רלוונטית, ועשויה להשתנות בהתאם למצב ולצורך; היא יכולה להיות ממוקדת לנושא, וייתכן שיהיו מספר מוקדי עוצמה, שפועלים ומשפיעים בו־זמנית בנושאים שונים. מוקדי עוצמה אלה עשויים להיות מקושרים כרשת ליצירת מערכת כוללת.
לחימה כנגד מרכזי עוצמה
• הילחם כנגד מרכזי עוצמה במקום מערכים וחזיתות, כל מערך שאינו מרכז עוצמה הוא מכשול בלבד.
• כאשר אינך יכול להגיע למרכז ישירות, תקוף את מה שמשפיע על המרכז לפי סדר חשיבות יורד.
מרכז עוצמה עשוי לכלול מפקדות או מתקנים אזרחיים וצבאיים חיוניים, כוחות או מוקדי שיגור של אמצעי לחימה, הכול על־פי מטרת הלחימה הקונקרטית. תוצאת התמרון בכל רמה צריכה להיות שליטה על מרכזי העוצמה הרלוונטיים של היריב, למשך הזמן הדרוש למימוש התוצאות של שליטה זו.
בעידן המידע, היריב, ובמיוחד ארגונים שאינם צבא, עושים שימוש רב בפריסה של מרכזי העוצמה שלהם, בקרב אוכלוסייה אזרחית ובמרחב האורבני כמחסה וכמסתור לפעולותיהם. היכולת לפגוע במרכזי העוצמה בכוח האש בלבד פוחתת במהירות. המערכת שלו מבוססת על פריסתם של מרכזי עוצמה, לכן פגיעה במרכז אחד או בכמה מרכזים לא תמוטט מערכת.
השליטה במרחב במשך פרק זמן מספיק (לכפיית רצון או הסכמה הדדית) היא המפתח למימושן של תוצאות הלחימה. קשה לקיים את השליטה במרכז עוצמה באש בלבד. יכולתם של צבאות ושל כוחות טרור וגרילה להשתקם, והיכולת לקומם הריסות במהירות עד לכדי עמעום או אפילו ביטול התוצאות הפיזיות של מלחמת כתישה. כתישה יעילה טכנולוגית, עלולה להפוך לכישלון מערכתי.
מאז קלאוזביץ, הספרות המקצועית רוויה במרכזי כובד; עידן המידע הוסיף מרכזי עוצמה.
הלחימה משולבת ורב־ממדית
כאשר נקודת המוצא הארגונית היא אחדות המשימה, היכולות הן הבסיס לתורת הלחימה, ולארגון הלוחם — ולא השיוך הארגוני.
כתוצאה מהיכולות המתאפשרות בעידן המידע, סביבת הקרב הטקטי (והמערכתי), במרחב הלחימה היבשתי, אחוד בכל ממדיו (יבשה ואוויר) כיחידת מרחב4 אחודה, בעלת משימה אחודה ובראשה מפקד יחיד (תא לחימה — מרחב תחום בגבולות גזרה ותיחום אחריות).
הפעילות מתבצעת באינטנסיביות משתנה ומותאמת לתנאי הסביבה ולצורך המבצעי; היא כוללת שילובים של איסוף מידע, הפעלת אש, ניוד כוחות ואמצעים כמבצעים המשולבים כשגרה בין אמצעים שמופעלים מהיבשה, מהאוויר, מהים או מכל ממד אחר. ביניהם כלול שילובו של הקרב הווירטואלי בקרב היבשה, והוא מתנהל בממד המידע בתחומים כחסימות התקשורת, שיבוש מערכות שליטה, שיתוק מפקדות, הונאה והטעייה, תדמית ולוחמה פסיכולוגית ודומיהם. למעשה נוצר ממד לחימה חדש — ממד לוחמת המידע.
חלק מהלחימה נעשה באמצעים אורגניים של צוותי קרב המגע, בשילוב אמצעים ממרחב הסיוע והתמיכה הטקטי, ובחלקה האחר היא מסתייעת ביכולות מהרמה המקבצית (איגוד של מוקדים, מרכזים או כוחות בעלי עניין משותף למשימה מוגדרת) מהעומק אל העומק.
הקרב המשולב מתחיל ברמת הלוחם: החגור והנשק שהוא נושא יכילו חיישני מידע שיאפשרו שילוב מידע בפעילותו, איכון מטרות ודיוק משופרים, למשל, או דיווח על מצבו הגופני והסביבה שבה הוא פועל.
החל מהרמה הטקטית הנמוכה, נבנים צוותי קרב על בסיס של מכנה משותף — המשימה, ועל היסודות הטכנולוגיים של אמצעי הלחימה.
עוצמת הנשק הנישא תהא גדולה פי כמה מזו שנשא עליו הלוחם בלחימה במהלך הלחימה, בתחילתה של המאה ה-21, הן בשל שיפורים טכנולוגיים באמצעי הלחימה עצמו, והן בשל היכולת לשלב בהפעלתו אמצעים משלימים ומתוגברים במידע, בציון מטרות, או כהפעלה־מרחוק, לדוגמה. כל אלה מקנים אפשרויות משופרות להפעלת הכוח ומשפיעים על מבנה הכוח החל מרמת הכיתה והמחלקה.
בעידן המידע ניתן להפיק מיחידה יותר מאשר מהיחידה הדומה לה, 20 שנים קודם לכן.
שילוב מרחבי לחימה
עידן המידע יוצר ממד לחימה וירטואלי שהוא גם תווך המחבר בין כל הממדים
לממדי האוויר, היבשה והים נוסף הממד הווירטואלי, שעיקרו מידע המבוסס על טכנולוגיות תקשורת דיגיטלית ואלקטרוניקה, אמצעי עזר שהפכו לאמצעי לחימה שתחמושתו מידע. כך נוצר מרחב5 לחימה חדש, מרחב לוחמת המידע.
תקשורת המידע שהחלה כקישור בין אנשים, אמצעים וכוחות ואשר נקראה בעבר "קשר", התפתחה לכדי שיתוף מידע בין כוחות הפועלים מהיבשה, מהאוויר, מהחלל ומהים, והתפשטה לכלל תחומי החיים והפעילות האנושית עם הופעתן של מערכות תלויות־מידע (מחשבים ומדיה אלקטרונית).
תקשורת המידע אפשרה את התפשטותה של הפעילות המלחמתית לסביבות לא־צבאיות (אוכלוסייה, כלכלה, גלובליזציה) ומערכות מידע שהפכו תחילה לממד משלים־לחימה הופכות בבגרותן לממד העומד בפני עצמו.
הקשר הפך לתקשוב והמידע התפשט לתחומים רבים אחרים בתוכנו ובתפוצתו, מתקשורת בין נקודות לתקשורת גלובלית. מידע הפך לאמצעי לחימה בכל הממדים, כאשר הלחימה בממד המידע היא לחימה לא־קטלנית.
ללחימה בממד המידע שני תחומי פעילות:
• לוחמה מושפעת־מידע בתחום הווירטואלי (מרחב לוחמת המידע)
• תמיכה ותגבור הלחימה ומערכות לחימה במרחבי לוחמת היבשה, האוויר והים
הטכנולוגיות שאפשרו את התפתחותו של עידן המידע היו בתחומי אלקטרוניקה, אלקטרואופטיקה, אלקטרו־מגנטיקה ותחומים דומים. בעזרתן פותחו אמצעים לחישה, להעברת מידע, לעיבודו ולהצגתו, ואשר מעבר ליכולות הייחודיות בתחומיהם יצרו בסיס לשילוב עם אמצעים אחרים ברמות שונות.
שינוע המידע ועיבודו בזמן קצר בין משתמשים רבים הגדילו ושיפרו את יכולות השילוב בין אמצעים וכוחות שונים על פני טווחים הולכים וגדלים. בחיים "האזרחיים" אנחנו עדים להתפתחויות כאלה ברשתות החברתיות, בסוגיות ובעניינים כלכליים, באינטרנט, בשרותים לאזרח וכדומה.
צבא הוא גוף שמרני, אבל ההתפתחויות הנמשכות בטכנולוגיות המזעור לצד הגברת העוצמה, המשימות, החדשנות וההתפתחויות במדע החלל, והתקשורת החברתית והגלובלית, יוצרות את ה"גשר" למעבר שוטף לעידן המידע בכלל, ולתפיסת תמרון רב־ממדי משולב בתחומי הפעילות הצבאית.
תורת הלחימה צריכה להתרחב לתורת לחימה רב־ממדית עוד לפני הטכנולוגיה, ועל־פי ניסיון העבר נראה שגם זה יעשה בשלבים, בהתאם לניסיון המצטבר. הצעדים הראשונים ניכרים כבר כיום, כאשר לוחמת הסייבר מתפתחת בפני עצמה, בעוד שמקומה האמיתי הוא במסגרת הלחימה בכללותה.
עד אשר עידן המידע "ייכנס במלוא עוזו", תימשך התייחסות מקומית וחלקית לשילובו של הממד הווירטואלי בלחימה; וככל פתרון חלקי הוא מותאם לנתונים הייחודיים, כמו גם לטכנולוגיה הזמינה, כדי לשפר את יכולותינו הנוכחיות וכנגד האיום שהמענה נדרש לגביו. לצד ההתייחסות החלקית קיימת גם התובנה כי אנחנו בתחילת הדרך, ומי שיקדים בשילוב מוצלח, ולו גם חלקי — יזכה ביתרון על פני יריביו.
עם זאת, קיימת גם סכנה שמישהו יתאהב בפתרון החלקי, ויתעלם מהיותו צעד ראשון בדרך ארוכה, בה אין הוא צועד לבדו.
מאחר שתהליכי פיתוחה של תורת לחימה הם ארוכים ואיטיים, צריך לראות את התקופה הנוכחית כתקופת מעבר, המניחה את היסודות למשהו מקיף ושלם יותר שיתפתח בהדרגה.
כיוון שהתקופה הנוכחית אינה סוף פסוק, ומאחר שההתפתחות, שמרביתה אינה צבאית, מתפרסת לכיוונים רבים שאינם בהכרח מסונכרנים (הסינכרון הוא וולונטרי במגמות מסחריות וחברתיות), הצורך המבצעי הצבאי של תורת לחימה מעודכנת מחייב מאמץ סינכרון והכוונה מקצועי וייעודי. המאמץ נדרש לצורך פיתוחים טכנולוגיים על בסיסה של תפיסת הפעלה עתידית — ועל כן כל דיחוי באיפיון ובהגדרת צרכים ודרכים ייצור פיגור ביישומים ובפיתוחם של יתרונות אפשריים.
השפעת עידן המידע על התמרון
מידע הוא המקור ממנו מתפתחות היכולות המשופרות. התפתחות זו היא קפיצת דרך — ולא קפיצת מדרגה, וכאן נפתח עידן חדש. מערכות המידע לסוגיהן מאפשרות שילוב ושיתוף בין כוחות ואמצעים שונים, ברמות שונות.
כאן מתבקשת אזהרה — מערכות מידע הן פיתוח טכנולוגי שבו החלו אנשים הפועלים בדרך כלל בחברות ששיקוליהן מסחריים, המתחרות ביריבים ובידידים, ולכן הפיתוחים בתחום האזרחי מקשים על שילוב ושיתוף — אלא אם כן הינך חלק מאותה "רשת".
בראיית שדה הקרב הרב־ממדי והמשולב, המערכות הצבאיות מחייבות שיתוף, פיתוח ושילוב בתנאי שגרה ולחץ. נדון בכך בניתוח ייעודי, העוסק בהשפעתו של עידן המידע על מלחמה ולחימה — לחימה במרחב המידע, נציין כאן רק את הצרכים המבצעיים ממערכות מידע בתמרון.
התמרון נעשה במסגרות ארגוניות של צוותי קרב, שרמת התיאום והעברת המידע ביניהם צריכה להיות גבוהה ככל האפשר. מידע הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על היכולת להפעיל צוות קרב ועל יכולתו של המפקד למצות את המרב מהעוצמה העומדת לרשותו. בבניין צוותי קרב, תכנון מערכות המידע לצוותי הקרב ולמקבצי מידע משימתיים הוא משימה ראשונה במעלה ליכולת הפעלתם של הכוחות.
מעבר ליכולות הפיזיות של הלוחמים והאמצעים העומדים לרשותם, מערכות המידע מכתיבות את איכות הביצוע של התמרון — מערכות מידע מותאמות מהוות מכפלות־כוח בכל פעולה שאינה ליניארית ו"תפורה" מראש.
יש שתי קבוצות של מערכות מידע: מערכות מידע משימתיות, אלה המשלבות כוחות ואמצעים המאוגדים לצורך משימה אחודה, ומערכות מידע מקצועיות, המשרתות צרכני מידע בחתך יישומי; המידע ברשתות המקצועיות מוזן ומנוהל על־ידי גורמים מקצועיים, לפי חתכים וסיווגים המאפשרים התמצאות מהירה במערכת — מנועי חיפוש וחתכי חיפוש על־פי תחומי עניין ודחיפות.
המערכות המשימתיות פועלות על־פי חתכי פיקוד ושליטה למשימה. המערכות המשימתיות מוגדרות לצורך משימה ו"החברות" בהן היא לפי הרשאה (כוחות ומשימות) בעוד שהמערכות המקצועיות קבועות, וניתן להיכנס ולצאת מהן על בסיס "מנוי" והרשאה.
בתכנון של מערכות המידע, הראייה צריכה להיות מערכתית, מנקודת הראות של מתכנן (מפקד) התמרון — התכנון הטכנולוגי הוא אמצעי עזר ולא הציר המרכזי.
הלחימה היא רב־ממדית
תמיד נעשה מאמץ לגייס לעזרה כוחות עליונים — בתפילות, בקורבנות ובאמונה. כל תרבות ואמונותיה. אין הוכחות היסטוריות לכך שזה עוזר (בין היתר, מכיוון ששני הצדדים נוקטים אותם אמצעים וכל אחד פונה לעזרת הכוח העליון שלו), אבל עידן המידע מאפשר לשלב בלחימה יכולות טכנולוגיות "מעולמות אחרים" (שאינם עליונים)...
בעידן המידע נוספים אמצעי לחימה שייעודם לסייע (לא רק לכוחות היבשה) ולהקנות לכוחות היבשה יכולות רבות בלחימה, אם בהפעלה אוטונומית (סייבר), כסיוע ליכולות אחרות (ל"א, מעגלי רואה — יורה) או בלחימה רב־ממדית משולבת מערכתית.
התמרון הוא תפיסה של הפעלת הכוח: אינו מוצר ואינו תפור או מוגבל לממד מסוים. בצה"ל מתפרש התמרון כשילוב של תנועה ואש בלוחמת היבשה, ובתפיסה מסויימת הוא מוגדר כדרך לחישוף האויב כדי שיושמד באש. אלה צדדים טכניים, הם מסיטים את התמרון מתפיסת הפעלה כוללת לטכניקה קרבית.
מבט על התפתחותה של לוחמת היבשה
ניסיון של אלפי שנות מלחמה עודנו תקף: כדי להכניע אויב צריך להחליף את שלטונו או לפחות לכפוף אותו למרותנו. מדינות כוננו צבאות לשתי מטרות — להגן על השלטון ולכפות רצון על האויב.
בעבר, לא התאפשר לקעקע שלטון מבלי להגיע פיזית למקום מושבו. לעיתים נמצאו הקיסר או המלך בשדה הקרב וכך נמנע הצורך להגיע לבירה והתבוסה בשדה הקרב הספיקה.
לעיתים, כאשר השלטון נותר בעיר ולא יצא לשדה הקרב, היה צורך לכבוש את הבירה. כך או כך, מטרת הלחימה הייתה מטרה מדינית — ליטול את השליטה.
נפוליון והתמרון
נפוליון, שהתמרון היה דרך הלחימה המועדפת עליו והפעיל אותו פעמים רבות במסעות הקרב שלו, לא דגל בניסוחם של עקרונות המלחמה, מאחר שלדעתו כל קרב עומד בפני עצמו, שונה מקודמו ועל כן צריך להתאים את דרכי הלחימה למצב הנתון. אף־על־פי־כן, הוא טבע חמישה "קווים מנחים" לביצוע תמרון בראייתו המערכתית והאסטרטגית (Chandler 1966):
• "צבא ילחם בדרך פעולה אחת, מול מטרות מוגדרות ובמאמץ ממוקד, היעדים הסופיים צריכים להיות ברורים לכולם מראש, והמאמץ צריך להיות ממוקד אליהם ולא להיסחף לפיזור מאמצים משניים ולא מכריעים."
ובתרגום לימינו — אחדות המשימה והפיקוד, התמרון ממוקד להכרעה, כל מה שאינו משפיע על השגת היעד הסופי יידחה למועד מאוחר יותר, הצבא יחתור אל היעד הזה בנחישות, בגמישות ותוך מיקוד כל המאמצים והכוחות ביעד הברור לכולם.
• "עיקר כוחו של אויב חייב להיות היעד להשמדה, רק על־ידי הרס כוחותיו הוא יניח את נשקו."
ובתרגום לימינו — עיקר כוחו הוא עוצמתו בפועל, כאשר מרכזי העוצמה מבוזרים ואין מרכז כובד יחיד, התמרון חייב ליצור אפקט של קריסה מערכתית, על־ידי טיפול במרכזי העוצמה הקריטיים בזמן קצר מיכולתו של האויב להתאושש, ולערער את יכולתו להתנגד ביעילות או להגיב בצורה משמעותית.
• "הצבא צריך לנוע כך שימקם את עצמו באגפיהם של מערכי האויב ובעורפם, מסיבות פסיכולוגיות ואסטרטגיות גם יחד."
ובתרגום לימינו — גם בתוספת ממדי האוויר והממד הווירטואלי — הצבא צריך לפעול בכל ממדי הלחימה וליצור מרחבי לחימה שיוציאו את מערכות האויב מההיגיון האסטרטגי והמערכתי שלהן, מסיבות פסיכולוגיות ואסטרטגיות כאחד.
• "הצבא חייב לשאוף לתקוף את האויב באגפו החשוף, לנתק אותו מאספקתו, מכוחות שכנים או מעיר בירתו."
ובתרגום לימינו — הלחימה היא נגד מערכת של מערכות, הצבא חייב לתקוף את האויב בנקודות החולשה שלו או ליצור נקודות כאלה, לפגוע ביכולתו של האויב לרכז עוצמות, לקיים רציפות לחימה ולשבש את מערכות הפיקוד והשליטה שלו, אם בפגיעה במשאבים לוגיסטיים, אם בפגיעה במשאבי מודיעין ובשיבוש יכולתו ליזום ולהגיב, ואם בפגיעה בכוחו הלוחם.
• "חובה לאבטח את צירי התנועה לכוחות וללוגיסטיקה ולהקפיד שיישארו פתוחים."
ובתרגום לימינו — רציפות הלחימה מכריעה מערכות, התמרון חייב להביא בחשבון כי לאחר התמרון המהיר והעוצמתי אל היעד הסופי, חובה לוודא כי העוצמה נשמרת ואף מועצמת וחובה לאבטח את מרחבי הגישה אל הכוח המתמרן, להבטיח לו רציפות לחימה, לדאוג לכך שתמיד יתאפשר לו לשנות כיוון, לצוות כוחות ולהמשיך בתמרון לבעיות חדשות או בלתי צפויות.
תמרון נפוליוני בעיניים מודרניות
אם ניעזר בהאבחנות של נפוליון ונתאים אותן לצרכינו נוכל לתאר את התמרון כך:
התמרון נגד מרכזי עוצמה אינו בהכרח תמרון רצוף שטח, זהו תמרון הממוקד אל מוקדים מוגדרים. עליו להביא לשם את העוצמה המכרעת ליעד המוגדר, בדרך המהירה והבטוחה ביותר.
מרכזי עוצמה הנבחרים כיעדים צריכים לגרום ל"מפולת" במערכת היריב ולקדם בצורה הטובה ביותר מצבי הכרעה טקטיים ומערכתיים, אם במאמץ אחד, מרוכז ועוצמתי, ואם בהצטברות מאמצים המתכנסים ליעדי הכרעה.
לוחמת תמרון נבנית על בסיס תנועה ואש, נתמכת על־ידי מידע (פיקוד ושליטה ומודיעין) בזמן רלוונטי ונשענת על תמיכה לוגיסטית רצופה.
מטרת התנועה ברמה הטקטית היא הבאתה של עוצמה מספקת למוקד קרב, עוצמה שיוצרת מצבי עליונות מקומית; ברמה המערכתית, מטרתה ליצור מצבים המשבשים מערכות אויב, ומאפשרים את ריכוז המאמץ שלנו ופיזורו לפי צרכיה של התפתחות הלחימה, כדי לכונן עליונות ושליטה במרחב הנבחר.
האש ברמה הטקטית — מטרתה ליצור יחסי עוצמה עדיפים לכוחותינו, בין שהם זמניים (שיבוש, מיסוך, דיכוי) ובין שהם רצופים (השמדה): סיוע מלווה בקרב המגע, וברמה המערכתית שיבוש מערכות, פגיעה במרכזי עוצמה (תשתיות, ריכוז כוחות, מערכות פיקוד ושליטה, רציפות פעולה) — ליצירתה של עליונות ביעדים הנבחרים.
מידע לרמה הטקטית — מוכוון ליצירת עליונות בקריאתו ובהבנתו של שדה הקרב ("אמיתי" יותר ומוקדם יותר מיכולותיו של האויב).
חתירה לקיצור משכי הזמן, ושינוי משימה וכיוון בין פעילויות ובין אירוע ותגובה, לנטילת עליונות ביוזמה, ולקיצורם של תהליכי קבלת החלטות, יבוצעו תוך ביזור המידע לצרכני המידע באופן שוטף ורצוף.
עם החלתו של מודל פיקוד מוכוון־משימה בכל הרמות, ולצד עידודם של המפקדים ליזום ולפעול, תיבנה מערכת עוטפת ותומכת במפקדים, לצד הפעלתם של מפקדות ומטות לניהול הקרב העכשווי ולתכנון הקרב הבא.
תמיכה לוגיסטית רצופה צריכה להבטיח רציפות לחימה של הכוחות במגע (תנועה ואש) באמצעות תגבור מלאים, אחזקה וכשירות, רווחת הלוחם וטיפול בנפגעים — התמיכה צריכה להינתן במסגרת הזמן המתוכנן להשלמת המשימה. ברמה הטקטית, יבוצע חלקה הגדול מראש, בארגון אוטונומי למשימה; ברמה המערכתית זה ייעשה בדחיפה מהעורף אל החזית כניהול קרב רציפות הלחימה.
דוגמה למיצוי התמרון ניתן לראות בצבא המונגולי במאות ה-14-13, שביסס את יכולות התמרון שלו על הסוס לניידות, את הקשת המרוכבת לאש, המודיעין הטקטי לפיקוד ושליטה, ואילו הלוגיסטיקה הנישאת על גב הסוס לאוטונומיית הלוחמים בקרב המגע; בעורף הצבא היו מערכים לוגיסטיים ניידים שסיפקו את כל צרכיו של הצבא המתמרן לרציפות הלחימה.
תמרון כזה מתאים ללחימה מול אויב מדינתי או תת־מדינתי כאחד (חיזבאללה לדוגמה), כאשר דרך הלחימה היא בהעברת הלחימה למגרשו של האויב, על־ידי הכתבת מרחב הלחימה, כיווניה ועוצמתה.
הלחימה היא טקטית ומערכתית במשולב; הלחימה נחושה מתחילתה: יש להשיג את ההפתעה והעליונות עוד בשלבי הפתיחה של הלחימה. זו משולבת בכל הממדים — אוויר, יבשה, ים וגם וירטואלי. עידן המידע משלב לוחמות משלימות, המכוונות לקדם את השגת המשימה, לצמצם את האבידות ולקצר את משך הלחימה, כמו לוחמה מושפעת מידע , לוחמה אלקטרונית, לוחמה פסיכולוגית, ולוחמה נגד מערכות מבוססות מחשב (סייבר) וכדומה.
בתכנון המערכה יש לבחור אותם מוקדי עוצמה המקנים לאויב עוצמה, ולהתמקד בהם. בעידן המידע אין הם בהכרח כוחות האויב, אלא מוקדי עוצמה המאפשרים לאויב להפעיל מערכות, לשנע עוצמות, ולשלוט במאמציו ובכוחותיו.
מרבית המוקדים הללו יימצאו במרחבים אורבניים, ומכאן נובעות שתי תובנות — מרכז עוצמה צריך להיות מותקף על־ידי תקיפת "יצרן העוצמה" ולא מייצג העוצמה — אם עוצמתו וירטואלית, צריך לפגוע ביכולתו לנהל את התקשוב שלו: אם היא אנרגטית צריך לפגוע במקור הכוח / אנרגיה, במקום פגיעה כמותית לשמה, או פגיעה הפגנתית "בקצה החשוף", שאינה מבטיחה את השגת המשימה. לדוגמה "ספירת הגופות" במלחמת וייטנאם, או הפעלת האש במלחמת לבנון השנייה כפעולות שלא הביאו להכרעה.
במערכה כזאת מרכזי העוצמה אינם בהכרח בכפיפה גיאוגרפית אחת, אינם בהכרח מתחת למטריית פיקוד אחת, ותכנון נבון צריך ליצור השפעה מצטברת על המרכזים המותקפים; בבחירה נכונה, די בפגיעה או בשיבוש חלק קריטי ממערכת, כדי להשבית את כולה.
יעד ההכרעה אינו בהכרח מרכז כובד "סופי": הוא יכול להיות הצטברות של מרכזי עוצמה שההשפעה המצטברת של ניטרולם, או ההשתלטות עליהם, יוצרת קריסת מערכות מקומית או כללית המוציאה את האויב מאיזון ומשליטה, ומאפשרת לנו לפעול כרצוננו, ובסופו של דבר להשיג הכרעה.
על מנת לעמוד בכך, נדרשות יוזמה ומיומנות רבה בשליטה בכוחות, בניידותם ובארגונם, ובסיוע הדדי ומשלים של אמצעים רבים. לשם כך דרושה בראש ובראשונה שפה משותפת, תורת לחימה פשוטה ואחידה ככל האפשר, ומנהיגות יעילה ואם אפשר — סוחפת.
אבל כדי לתכנן (ולממש) תמרון שכזה, דרושה הבנה טובה מאוד של האויב, דרכי פעולתו ודרכי לחימתו. מכיוון שהמטרה היא הכרעה — יגרמו פערי הבנה לכך שהתוצאה המבוקשת לא תושג. כך לדוגמה, במלחמת לבנון השנייה שגה צה"ל בהערכת רצונו ובמוכנותו של החיזבאללה ללחימה, וגם לגבי הערכת ניהול הלחימה על־ידי החיזבאללה (מבוזר במקום נשלט מהמרכז) ובעניין מורל הכוחות (יברח — יכנע או ילחם).
לחימה זו תלויה בראש ובראשונה באיכות המפקדים בכל הרמות, במידת הבנתם את כוונת המפקד ובמוטיבציה שלהם לפעול על־פיה גם כאשר התנאים קשים ומשתנים.
סביבת הלחימה המודרנית מאפשרת להשיג מטרות מדיניות באלימות (מלחמה) גם ללא הכרעה. ניתן להבחין בשלוחות אסטרטגיות עיקריות לעריכתה של מלחמה — התשה, כתישה ותמרון. הן אינן עומדות לבדן, בהפעלה נבונה הן משולבות.
התמרון מתמודד עם שני כוחות התנגדות:
• ההתנגדות הפעילה — האויב — המאיים על פעולותינו ועצם קיומנו.
• ההתנגדות הסבילה — היוצרת מגבלות לפעולותינו — המרחב הגיאוגרפי (קרקע וטבע), המרחב ההנדסי (מבנים ותשתיות), והמרחב האנושי (אוכלוסייה).
יעדי התמרון הם מרחביים ולא נקודתיים; הם נמצאים בעומק שטח האויב, וכוללים את השטחים6 המקנים עליונות ואף שליטה במרחב, ואת צירי התנועה אל מרחב הלחימה המבטיחים את רציפות הלחימה וחופש הבחירה.
לעיתים היעדים הם מרחב גיאוגרפי ולעיתים הם מרחב השולט על מערכת, ויש שזהו מרחב קיים שצריך להגיע אליו ולהשתלט עליו, או מרחב שצריך ליצור אותו ולהפוך אותו לשטח חיוני לאויב, מרחב שיאלץ אותו להילחם על־פי תנאינו.
דרכי עריכת התמרון נועדו בעיקר להעברת המלחמה למרחביו של האויב, המרחב הפיזי, הווירטואלי והמנטלי כאחד, תוך יצירת מצב חדש, בו אנחנו מכתיבים מרחב לחימה שמקנה לנו עליונות.
לעיתים המרחב הזה משתנה תוך כדי לחימה, בגלל פעילות האויב, בגלל שינוי במצב או שינוי המשימה. כוחות התמרון חייבים להיות ערוכים לשינוי משימה מעין זה כחלק אינטגרלי מהמבנה ותורת ההפעלה שלהם.
תמרון שאינו מקיים את גמישותו ויכולתו לפתח את פעולתו בניהול הקרב נדון להתיבשות ולקיפאון.
התמרון מהווה תמיד חלק ממערכה כוללת, והראייה הרחבה והכוללת היא חלק בלתי נפרד מהשיקולים בתכנונו ובהפעלתו. התמרון חייב להשיג עליונות באופן שישרת את מטרות המלחמה ובתור שכזה גם משפיע על קבלת החלטות ברמות גבוהות יותר; משמעות הצלחתו של התמרון חשובה לעיתים יותר מהיעד שעליו לתפוס.
בקרב התמרון, אנו מערערים את יכולת תפקודו של האויב על־ידי יצירתו של מרחב חדש, או הקניית משמעות חדשה למרחב קיים בלב המערכת שלו, ובכך פוגעים ביכולת התנגדותו באמצעות פגיעה במערכות ההפעלה והתפעול שלו, ויוצרים מצב חדש על בסיס עוצמתנו ועליונותנו במרחב שיצרנו. בתוצאת התמרון, חשובה המשמעות יותר מאשר התוצאה הכמותית.
במהלך ההיסטוריה נעשה מימוש התמרון על־פי גישות שונות, חלקן עסקו בדרכי התמרון (גישה עקיפה, תמרון לעומק) וחלקן עסקו בטכניקות קרביות (צורות לחימה התקפיות והגנתיות, שילוב בין ממדי הים, האוויר והיבשה).
כולן רלוונטיות במצב מסוים, אך אף לא אחת איננה פתרון אוניברסלי — אחד מיתרונות התמרון הוא גמישותו הרבה, ניתן תמיד להתאימו לצורך ולמצב נתון.
