ריקוד העקרב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ריקוד העקרב
הוספה למועדפים

ריקוד העקרב

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רויטל איתן

ד"ר רויטל איתן היא מרצה בכירה לתיאטרון "בבית הספר לאמנויות הבמה" במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה. איתן מביימת בתיאטרון הישראלי, עבודותיה מועלות בתיאטרונים שונים, למן הפרינג' ועד לתיאטרון הרפרטוארי. 
ספריה הקודמים: 'התיאטרון של שולמית בת-דורי' (2013), 'איילה עפה' (2015).

תקציר

"התיאטרון הוא המקום המרכזי לתהייה מופשטת על קנקן העולם ועל מהות הקיום"
יוסי יזרעאלי, 1968

מי אתה יוסי יזרעאלי?
במאי? מחזאי? מורה? ממציא שיטה? שחקן? משורר?
ילד נצחי? אמן שנוי במחלוקת? נוקשה? לבבי? מצחיק? מקורי ללא תקנה?
ככל הנראה גם וגם ועוד גם אחד.

במשך 50 שנה ממשיך יוסי יזרעאלי (יליד ירושלים 1938) לתהות, לחפש תשובות ובעיקר לעורר שאלות באמצעות יצירתו התיאטרונית המגוונת.

ריקוד העקרב הוא מסע המתחקה אחר יצירתו הנרחבת של אחד מאנשי התיאטרון החשובים ביותר, הפועלים בישראל מאז שנות ה- 60 של המאה הקודמת.
באמצעות סקירה וניתוח של עשרות הפקותיו התיאטרוניות; ביאור שיטתו המקורית לפענוח טקסט דרמטי; ותוך כדי רפרוף ביוגרפי בנקודות ציון אישיות משמעותיות בחייו - מעלה הספר תמונה כוללת ומקיפה של היוצר ויצירתו.

בספר מופיעים טקסטים מקוריים של "ספרי בימוי", עקרונות "שיטת יזרעאלי", חומרים ויזואליים ייחודיים, ראיונות עם מיטב אנשי התיאטרון בארץ שעבדו עם יזרעאלי: ליא קניג, דוד שריר, רוני תורן, אופירה הניג, משה בקר, אורי וידיסלבסקי, מוטי לרנר, גד קינר ונוספים; וכן תיעוד שיחות על תהליכי יצירה, שהתקיימו במהלך למעלה משלוש שנים בין יוסי יזרעאלי לרויטל איתן.

ד"ר רויטל איתן היא מרצה בכירה לתיאטרון "בבית הספר לאמנויות הבמה" במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה. איתן מביימת בתיאטרון הישראלי, עבודותיה מועלות בתיאטרונים שונים, למן הפרינג' ועד לתיאטרון הרפרטוארי. 
ספריה הקודמים: 'התיאטרון של שולמית בת-דורי' (2013), 'איילה עפה' (2015).

פרק ראשון

פתח דבר


דצמבר 1956. יום שישי חורפי, שעת צהריים. בתיאטרון הקאמרי ברחוב דיזנגוף בתל אביב, מסתיימת ההצגה. המסך יורד. דממה משתררת באולם. רגע אחר־כך פורצות תשואות רמות וצעקות "בראבו" אדירות עולות מכל קצווי האולם, מתערבות במחיאות כפיים סוערות. האולם כולו גועש.

מאחורי הקלעים, עייף נרגש ומבולבל, נחבא הבמאי הצעיר. זהו יום הולדתו ה־27 ועוץ לי גוץ לי, זו ההצגה הראשונה שהוא מביים בישראל, לאחר תקופת לימודים בחו"ל. קריאות ה"בראבו" נמשכות דקות ארוכות. המשורר אברהם שלונסקי שעיבד את החומר הספרותי למחזה, עולה לבמה ומשתחווה במחוות תודה לקהל. עיניו בולשות סביב. הוא פונה לשחקנים שעומדים מאחוריו ושואל בעיניו איה הבמאי. מאחורי המסך הוא מגלה אותו, ניגש וגורר אותו בזרועו לקדמת הבמה. שניהם משתחווים. הקהל יוצא מגדרו. יוסי יזרעאלי נושא את עיניו ולראשונה מעז להתבונן באולם. עיניו נודדות בין השורות, בוחנות את הקהל המריע. חיוך זהיר מתפשט על פניו. בקדמת האולם, בשורה השנייה, הוא מגלה את דודה חנה, אשת אחי אמו, והיא ממררת בבכי מהתרגשות. יזרעאלי מביט בה ואינו מאמין. שאלות מתחילות לכרסם פנימה: "האם זה נכון?... זה באמת קורה?... אני במאי?...". כך מתחיל אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר בתיאטרון הישראלי — עלייתו של הבמאי יוסי יזרעאלי, שהחל בתחילת שנות ה־60 במאה הקודמת ונמשך עד עצם היום הזה.

מה לא אמרו עליו? אלו כתרים לא קשרו לו? גאון, מטורף, מגלומן, חדשן, מלא קסם, רהוט, בעל הומור מושחז, מבריק, מקורי, עריץ, יהיר, לא תקשורתי, כריזמטי. לכל אלה השיב: "אני ער לכך שיש בי משהו מאיים. אני חש שאני מעורר קנאה במה שאני עושה, בעובדה שאני לא חבר של החבר'ה, לא מהברנז'ה ובכל זאת מצליח... אני מתעב חיבוקים ומפחד מהם, שמא יגרמו לי להיות לא אני. אני אוהב להיות זאב בודד" (לענת מידן, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 2.11.2001).

מי הוא יוסי יזרעאלי? האם הוא במאי? מחזאי? מורה? מומחה לאמנות ולמוזיקה? שחקן? חוקר וממציא שיטה? משורר? ככל הנראה גם וגם ועוד גם אחד. במהלך חמשת עשורי יצירה (2015־1965), פרץ יזרעאלי נתיבים חדשים בתיאטרון הישראלי, בעזרת יכולת אנליטית ואינטלקטואלית הנשענת על השכלה גבוהה ורחבה בכל תחומי האמנות, באמצעות דמיון יוצר ומקורי, ובעזרת יושרה ונאמנות לעצמו ולאמות מידה ערכיות ואמנותיות גבוהות ביותר.

כבר בריאיון ב־1968 אמר בין השאר: "התיאטרון הוא המקום המרכזי לתהייה מופשטת על קנקן העולם ועל מהות הקיום. בו הכול אפשרי... לדבר טקסט, לפרש טקסט, להעמיק ולחפש בו משמעויות חדשות" (לבר קדמא, ידיעות אחרונות דצמבר 68).

ואכן לאורך כל דרכו האמנותית מקפיד יזרעאלי לחפש משמעויות חדשות לעשייה התיאטרונית — בין אם בבחירת חומרים ייחודיים ובין אם בפרשנות חדשנית. על הצגת מדאה בבימויו כתב משה נתן: "הנשרים הממריאים אל על מסתכנים בשבירת מקורם בשיאי הצוקים — התרנגולות הצמודות לקרקע, להן לא נשקפת שום סכנה" (״פולחן הזוועות״, מעריב, יוני 1971).

רבות מן ההצגות שביים יזרעאלי בעשורים האחרונים, הפכו לתופעות מכוננות בחידושיהן ובהשפעתן מרחיקת הלכת על פניו של התיאטרון הישראלי, והן נתפשות היום כ"מיתולוגיה מקומית". בין אם מדובר בפירושיו לעגנון וליצירות מארון הספרים היהודי, ובין אם בפירושיו לקלאסיקה. פעמיים בחייו ניהל ניהול אמנותי בלב העשייה הרפרטוארית בישראל — בתיאטרון הבימה ובתיאטרון החאן.

בעשור האחרון, בעת שיצר בעיקר בתיאטרון תמונע, העז יזרעאלי לבחון ולמתוח את גבולות התיאטרון לכיוונים חדשים דרך כתיבת מחזות מקוריים ותוך בימוי ומשחק בהם. בראיונות שונים אמר על עבודתו: "אני מחנך את עצמי להיות באזורי השאלה ולא באזורי התשובה... התיאטרון שלי הוא לא תיאטרון של 'ככה עושים' אלא של 'למה עושים'".

לאורך כל שנות עבודתו הקפיד יזרעאלי ללמד ולהנחות סטודנטים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובהוראה חלקית באוניברסיטאות בעלות שם בעולם. הצגותיו הועלו בפסטיבלים החשובים ביותר כפסטיבלי ברלין, בולטימור וציריך, והפכו אותו לנציג ישראלי בולט ומוערך בעולם הרחב. במחזה שלו חלומות של אנונימוס אומרת אחת הדמויות: "אין דבר ששנוא עלי יותר מאנשים שאוהבים תיאטרון". ועל כך אומר יזרעאלי: "תיאטרון לא אוהבים. תיאטרון זו נידונות. נביא לא אוהב להתנבא... הוא חייב להתנבא".

במהלך השנים נבנתה וגובשה שיטתו התיאטרונית הייחודית של יזרעאלי, העוסקת באופן חדשני בפענוח הטקסט הדרמטי, שהוא עצמו מציע את כל הסממנים לפיצוחו. השיטה מציעה כלים ישירים לבחינת מבנה ומרקם המחזה ולאופן קריאת הטקסט על־ידי הבמאי והשחקן. שיטה פורצת דרך זו, הפכה לאבן פינה בעבודת שחקנים ובמאים רבים בארץ, ואף אומצה על־ידי רבים מבין המורים למשחק, לבימוי ולכתיבה בישראל. בשנים האחרונות, יזרעאלי אינו מסתפק ביצירה תיאטרונית בלבד אלא יוצר בשירה ובפרוזה, ובפרויקטים המשלבים בין תחומי אמנות שונים.

מקומו ומשמעותו של יזרעאלי בתיאטרון ובתרבות הישראלית כיוצר ברוך כשרונות ועתיר הישגים, אינם מוטלים בספק. אישיותו ושיטתו נערצים על תלמידיו ושחקניו ובה בעת הוא מעורר מחלוקות וביקורת. יצירתו הייחודית כמו גם "נבואות הזעם התרבותיות" שלו, אותן הוא משמיע לפרקים מעל במות שונות — הופכים אותו לאחד מאנשי הרוח החשובים הפועלים כיום בארץ.

במשך למעלה מ־35 שנים עד לפטירתה, היה יזרעאלי נשוי לתלמה לבית גלמן ולהם שלושה ילדים: תומר, עיינה ויותם, ושמונה נכדים: ינאי, שייה, אוריי, ארי, ראם, מגד, יגל, שילה. שלושת ילדיו של יזרעאלי גרים כיום עם משפחותיהם בפרדס־חנה כרכור. תומר הבכור הוא מוזיקאי שאף הלחין חלק מן המוזיקות להצגות אביו, עליו אומר יזרעאלי: "תומר נולד ב־17 ביוני 1974. אושר גדול. אחרי שנים שתלמה לא הצליחה להיכנס להיריון ואז, בלי שום סיוע רפואי נולד בננו הבכור. שיער הדבש שלו הפתיע אותנו עד שנזכרנו שזה צבע שערה של אמי". עיינה נולדה ב־31 ביולי 1977. עליה אומר יזרעאלי: "אבא לבת. עד היום אני מסוחרר מהמסתורין המופלא של להיות אבא לבת". עיינה עוסקת בליווי רוחני.

יותם נולד ב־6 במרץ 1981. אביו אומר עליו: "נולד אחרי שקיעת החמה ביום שישי. ילד שבת". יותם הוא חוקר דתות ופובליציסט, מלמד בישיבות החילוניות של בינה, בעל תואר ראשון בפילוסופיה יהודית וספרות עברית ותואר שני בחקר דתות מאוניברסיטת תל אביב.

 


יותם, יוסי, תלמה, עיינה ותומר, בחצר ביתם בתל אביב. תצלום באדיבות מיכל היימן 1988

 

בספרו העשירי שיראה אור בקרוב, הקדיש יזרעאלי שירים לילדיו:

תומר

דן לחומרה, הוא

מעניק למילה "אבא" 

חנינה.

עיינה

יופייה רחום כמו חלב שקוף, כמו ירח 

אפוף במרחקיו.

יותם

מלוא הידיים הריקות שלו 

היא הוכחה 

לקיומם של סייחים מעופפים.

לאחר מותה של תלמה, בנה יזרעאלי זוגיות חדשה עם אילנה גנות, מטפלת במוזיקה ומורה לאנגלית, עמה הוא חי כבר יותר מתריסר שנים.

 


אילנה גנות

 

 

אילנה מספרת שבעבר יזרעאלי היה הבמאי הנערץ עליה:

והנה אני מוצאת עצמי אתו בדלת אמות... יחד אתו הצלחתי לממש את הכמעט בלתי אפשרי — הקמת שבט של 16 נכדים וקשרים טובים עם כל ששת ילדינו... כעת החיים זורמים בנעימות יחסית, עם הרבה תמיכה הדדית זה בזה. מאוד עוזר שלכל אחד מאתנו יש תחומי עיסוק שלו, אך מחברת בינינו אהבת האמנות והרגישות ליופי ולדברים הקטנים. (ריאיון, 5.12.16)

וכך אומר יזרעאלי על הקשר שלהם:

אילנה עבורי היא בית, היא קולטת הברקים והרעמים של סופת חיי, היא הנורמליות שמאזנת את שיגעונותיי. ברגישות רבה היא מכילה את זכרה של תלמה, רגישה וקשובה לילדיי ולא בכדי זוכה באהבת נכדיי שכל השמונה קוראים לה סבתא. זכיתי. זכינו. (שיחה בהתכתבות, דצמבר 2016)

הספר שלפנינו נחלק לארבעה שערים. בכל שער תיבחן שורה של הצגות, מחזות ועיבודים, שלעיתים הועלו בתקופה כרונולוגית מסוימת ולעיתים נעשו במועדים מרוחקים, אולם הם בעלי מכנה משותף תמטי וצורני: תוכנם, שפת הבמה, אופן הבימוי והתפישה האמנותית — הם הגורם המאחד.

שער ראשון: הזינוק "מזה וגם מזה" — עוסק באופן כרונולוגי בעשור הראשון ליצירת יזרעאלי וכולל בתוכו את תקופת הלימודים בחו"ל, העיסוק בקולנוע, הפריצה המטאורית לתיאטרון הישראלי והניהול האמנותי של תיאטרון הבימה.

שער שני: הנסיקה "התיאטרון היהודי" — עוסק בחומרי מורשת ובאוצרות התרבות והספרות היהודית שהועלו במועדים שונים, וכולל את הניהול האמנותי של תיאטרון החאן.

שער שלישי: הריחוף בגובה "הקלאסיקה" — גילוי מבני העומק והתבניות הסטרוקטורליות של המחזות הקלאסיים שהועלו ובוימו במועדים שונים.

שער רביעי: החיבור לעצמו "היצירה האישית" — כתיבת מחזות בעלי נגיעה בטראומות עבר, פריצה לשדה חדש — המשחק. כתיבת פרוזה, ספרי שירה והעברת "כיתות אמן".

אף שספר זה מתמקד ביצירתו של יזרעאלי ובחייו המקצועיים, ועל אף שחומריו נותחו ונאספו בדרך מחקרית־אקדמית כיאה למונוגרפיה, סברתי כי אחטא אם אתעלם מנקודות ציון אישיות משמעותיות לאורך מסעו בחיים, המקרינות ושלובות בעשייה המקצועית, כיאה לביוגרפיה. על כן, אעצור מדי פעם ברובד הציבורי ואשהה ברובד הפרטי, בתקווה שכך תעמיק ותורחב ההתוודעות אל היוצר והאדם שמאחוריו. אמור מעתה: "יזרעאלי — מונוביוגרפיה".

ריקוד העקרב — על מה ולמה?

צמד מילים זה, הינו אחד ממושגי המפתח בתורתו התיאטרונית של יוסי יזרעאלי ומוכּר לכל מי שלמד אי פעם את שיטתו, שיחק בהצגותיו, או שמע את הרצאותיו וסדנאות האמן שלו. המושג מתייחס לפעולה הדרמטית בטקסט קלאסי. הנחת היסוד של יזרעאלי היא שהשורה הנאמרת בטקסט הדרמטי והפעולה הדרמטית הגלומה בה, אינן מקבילות זו לזו. הפעולה יכולה להתחיל הרבה לפני השורה, בתחילתה, במקומות שונים בתוכה, בסופה, או הרבה אחריה — תהליך אותו מכנה יזרעאלי ״ריקוד העקרב״. על השחקן לאתר את תחילת הפעולה ולדלג קדימה ואחור בין מימושה המשחקי המוקדם, לבין הרגע בו הטקסט הדרמטי הגלוי יאמר זאת בקול (ראו פירוט על ״השיטה״ בשער הרביעי).

המושג "ריקוד העקרב" שאול מהעולם הזיאולוגי. לעקרב 4 זוגות גפי הליכה, בניגוד לחרקים שלהם 3 זוגות. נתון פיזיולוגי זה של ריבוי הרגליים, יוצר הליכה אופיינית בה נע העקרב במעין מחול טנגו של צעד לפנים ושניים לאחור בעיקר בשעת החיזור אך לא רק. והרי זיהוי הפעולה המוקדם ומימושה הטקסטואלי הגלוי המאוחר — הם־הם מעין טנגו דרמטי.

גם ביוסי עצמו אני מזהה קווים מעט "עקרביים": הוא אינו חיית מחמד חביבה ונוחה לבריות בשום פנים ואופן, אלא אינדיבידואליסט הבולט בשונותו וייחודו בתוך הלהקה. לעיתים מסוכן, אפל, מסקרן, ועלול גם להיות ארסי.

ניתן לומר כי אף ספר זה עצמו, בנוי לפרקים במעין טנגו עקרבי, בכך שהוא מדלג קדימה ואחור ולאו דווקא בסדר כרונולוגי, בין החיים המקצועיים לחיים הפרטיים, בין תקופות יצירה שונות לבין תהליכי יצירה מגוונים.

ומילה אישית לגבי הכתיבה — האתגר הניצב בפני כותב ספר מסוג זה, הוא ניסיון ליצור דמות מלאה ורבת פנים של מושא כתיבתו ושל קורפוס יצירתו, על רקע התקופה והשדה בהם הוא פועל. למטרה זו נעזרתי במקורות הבאים:

חומרים ארכיוניים — כתבות, מאמרים וראיונות עם ועל יזרעאלי בעיתונות, בכתבי עת מקצועיים, בתוכניות רדיו וטלוויזיה; תיקי הצגות הנמצאים בארכיונים השונים ובהם חומר תיעודי מילולי־ויזואלי, בעיקר אלה הנמצאים במילא"ה — המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב; "כיתות אמן" של יזרעאלי בהן השתתפתי וסדנאות מצולמות בהן צפיתי, כמו גם במרבית הצגותיו בתיאטרון.

ראיונות — לספר רואיינו יוצרים ושחקנים רבים שעבדו לצד יזרעאלי כמו גם בני משפחתו הקרובים — זוגתו, ילדיו ואחיותיו. המפגש עִמם היה בעבורי שיעור מרתק בהיסטוריית התיאטרון הישראלי וגם ביחסי אנוש. כולם־כולם נענו להיפגש עמי והביעו אהבה גדולה ליוסי ושמחה להשתתף בספר היוצא לכבודו. כל המרואיינים והיוצרים חלקו אתי חוויות וסיפורים (לעיתים עם ביקורת בצידם), והעניקו לי חומרים ויזואליים כסקיצות, חומרי השראה ותצלומים, ברוחב לב. אלה סייעו ותרמו בדרכים שונות ללידתו של ספר זה.

מפגשים — במשך קרוב לשלוש שנים קיימתי סדרת מפגשים קבועים עם יזרעאלי עצמו, המופיעים בספר תחת הכותרת מפגשים, יזרעאלי־איתן. חלק מהמפגשים נערכו פנים אל פנים וחלק בשיחה בהתכתבות. בכל מפגש, שוחחנו על ההפקות השונות, אירועי עבר, תפישת עולם והתבוננות על המקצוע והחיים, וכן בחנתי תגובות והצלבתי מידע שהתקבל מהראיונות של השחקנים והיוצרים שעבדו עִֿמו. כמו כן במפגשים למדתי ממנו על הביוגרפיה האישית והמשפחתית וליוויתי את אירועי חייו היומיומיים.

מלבד אלה עמדו לי לעזר בכתיבת הספר ניסיוני והשכלתי התיאטרונית, והיכרותי האישית עם יזרעאלי כמורה שלי באוניברסיטת תל אביב וכמנחה שלי לתואר השני, כמבקר צלול וחד של ההצגות שביימתי ועודני מביימת, וכידיד במשך שנים ארוכות.

ודווקא בשל נקודות המבט הרבות והמורכבות, הייתי זהירה מאוד ודואגת מאוד להאיר (ולעיתים להחשיך...), על ואת האיש מצדדים רבים, בניסיון לשמור על שיווי משקל מאוזן בין אמפתיה לביקורת, במידה ראויה של יושר ויושרה.

ד"ר רויטל איתן

 

 

רויטל איתן

ד"ר רויטל איתן היא מרצה בכירה לתיאטרון "בבית הספר לאמנויות הבמה" במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה. איתן מביימת בתיאטרון הישראלי, עבודותיה מועלות בתיאטרונים שונים, למן הפרינג' ועד לתיאטרון הרפרטוארי. 
ספריה הקודמים: 'התיאטרון של שולמית בת-דורי' (2013), 'איילה עפה' (2015).

עוד על הספר

ריקוד העקרב רויטל איתן

פתח דבר


דצמבר 1956. יום שישי חורפי, שעת צהריים. בתיאטרון הקאמרי ברחוב דיזנגוף בתל אביב, מסתיימת ההצגה. המסך יורד. דממה משתררת באולם. רגע אחר־כך פורצות תשואות רמות וצעקות "בראבו" אדירות עולות מכל קצווי האולם, מתערבות במחיאות כפיים סוערות. האולם כולו גועש.

מאחורי הקלעים, עייף נרגש ומבולבל, נחבא הבמאי הצעיר. זהו יום הולדתו ה־27 ועוץ לי גוץ לי, זו ההצגה הראשונה שהוא מביים בישראל, לאחר תקופת לימודים בחו"ל. קריאות ה"בראבו" נמשכות דקות ארוכות. המשורר אברהם שלונסקי שעיבד את החומר הספרותי למחזה, עולה לבמה ומשתחווה במחוות תודה לקהל. עיניו בולשות סביב. הוא פונה לשחקנים שעומדים מאחוריו ושואל בעיניו איה הבמאי. מאחורי המסך הוא מגלה אותו, ניגש וגורר אותו בזרועו לקדמת הבמה. שניהם משתחווים. הקהל יוצא מגדרו. יוסי יזרעאלי נושא את עיניו ולראשונה מעז להתבונן באולם. עיניו נודדות בין השורות, בוחנות את הקהל המריע. חיוך זהיר מתפשט על פניו. בקדמת האולם, בשורה השנייה, הוא מגלה את דודה חנה, אשת אחי אמו, והיא ממררת בבכי מהתרגשות. יזרעאלי מביט בה ואינו מאמין. שאלות מתחילות לכרסם פנימה: "האם זה נכון?... זה באמת קורה?... אני במאי?...". כך מתחיל אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר בתיאטרון הישראלי — עלייתו של הבמאי יוסי יזרעאלי, שהחל בתחילת שנות ה־60 במאה הקודמת ונמשך עד עצם היום הזה.

מה לא אמרו עליו? אלו כתרים לא קשרו לו? גאון, מטורף, מגלומן, חדשן, מלא קסם, רהוט, בעל הומור מושחז, מבריק, מקורי, עריץ, יהיר, לא תקשורתי, כריזמטי. לכל אלה השיב: "אני ער לכך שיש בי משהו מאיים. אני חש שאני מעורר קנאה במה שאני עושה, בעובדה שאני לא חבר של החבר'ה, לא מהברנז'ה ובכל זאת מצליח... אני מתעב חיבוקים ומפחד מהם, שמא יגרמו לי להיות לא אני. אני אוהב להיות זאב בודד" (לענת מידן, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 2.11.2001).

מי הוא יוסי יזרעאלי? האם הוא במאי? מחזאי? מורה? מומחה לאמנות ולמוזיקה? שחקן? חוקר וממציא שיטה? משורר? ככל הנראה גם וגם ועוד גם אחד. במהלך חמשת עשורי יצירה (2015־1965), פרץ יזרעאלי נתיבים חדשים בתיאטרון הישראלי, בעזרת יכולת אנליטית ואינטלקטואלית הנשענת על השכלה גבוהה ורחבה בכל תחומי האמנות, באמצעות דמיון יוצר ומקורי, ובעזרת יושרה ונאמנות לעצמו ולאמות מידה ערכיות ואמנותיות גבוהות ביותר.

כבר בריאיון ב־1968 אמר בין השאר: "התיאטרון הוא המקום המרכזי לתהייה מופשטת על קנקן העולם ועל מהות הקיום. בו הכול אפשרי... לדבר טקסט, לפרש טקסט, להעמיק ולחפש בו משמעויות חדשות" (לבר קדמא, ידיעות אחרונות דצמבר 68).

ואכן לאורך כל דרכו האמנותית מקפיד יזרעאלי לחפש משמעויות חדשות לעשייה התיאטרונית — בין אם בבחירת חומרים ייחודיים ובין אם בפרשנות חדשנית. על הצגת מדאה בבימויו כתב משה נתן: "הנשרים הממריאים אל על מסתכנים בשבירת מקורם בשיאי הצוקים — התרנגולות הצמודות לקרקע, להן לא נשקפת שום סכנה" (״פולחן הזוועות״, מעריב, יוני 1971).

רבות מן ההצגות שביים יזרעאלי בעשורים האחרונים, הפכו לתופעות מכוננות בחידושיהן ובהשפעתן מרחיקת הלכת על פניו של התיאטרון הישראלי, והן נתפשות היום כ"מיתולוגיה מקומית". בין אם מדובר בפירושיו לעגנון וליצירות מארון הספרים היהודי, ובין אם בפירושיו לקלאסיקה. פעמיים בחייו ניהל ניהול אמנותי בלב העשייה הרפרטוארית בישראל — בתיאטרון הבימה ובתיאטרון החאן.

בעשור האחרון, בעת שיצר בעיקר בתיאטרון תמונע, העז יזרעאלי לבחון ולמתוח את גבולות התיאטרון לכיוונים חדשים דרך כתיבת מחזות מקוריים ותוך בימוי ומשחק בהם. בראיונות שונים אמר על עבודתו: "אני מחנך את עצמי להיות באזורי השאלה ולא באזורי התשובה... התיאטרון שלי הוא לא תיאטרון של 'ככה עושים' אלא של 'למה עושים'".

לאורך כל שנות עבודתו הקפיד יזרעאלי ללמד ולהנחות סטודנטים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובהוראה חלקית באוניברסיטאות בעלות שם בעולם. הצגותיו הועלו בפסטיבלים החשובים ביותר כפסטיבלי ברלין, בולטימור וציריך, והפכו אותו לנציג ישראלי בולט ומוערך בעולם הרחב. במחזה שלו חלומות של אנונימוס אומרת אחת הדמויות: "אין דבר ששנוא עלי יותר מאנשים שאוהבים תיאטרון". ועל כך אומר יזרעאלי: "תיאטרון לא אוהבים. תיאטרון זו נידונות. נביא לא אוהב להתנבא... הוא חייב להתנבא".

במהלך השנים נבנתה וגובשה שיטתו התיאטרונית הייחודית של יזרעאלי, העוסקת באופן חדשני בפענוח הטקסט הדרמטי, שהוא עצמו מציע את כל הסממנים לפיצוחו. השיטה מציעה כלים ישירים לבחינת מבנה ומרקם המחזה ולאופן קריאת הטקסט על־ידי הבמאי והשחקן. שיטה פורצת דרך זו, הפכה לאבן פינה בעבודת שחקנים ובמאים רבים בארץ, ואף אומצה על־ידי רבים מבין המורים למשחק, לבימוי ולכתיבה בישראל. בשנים האחרונות, יזרעאלי אינו מסתפק ביצירה תיאטרונית בלבד אלא יוצר בשירה ובפרוזה, ובפרויקטים המשלבים בין תחומי אמנות שונים.

מקומו ומשמעותו של יזרעאלי בתיאטרון ובתרבות הישראלית כיוצר ברוך כשרונות ועתיר הישגים, אינם מוטלים בספק. אישיותו ושיטתו נערצים על תלמידיו ושחקניו ובה בעת הוא מעורר מחלוקות וביקורת. יצירתו הייחודית כמו גם "נבואות הזעם התרבותיות" שלו, אותן הוא משמיע לפרקים מעל במות שונות — הופכים אותו לאחד מאנשי הרוח החשובים הפועלים כיום בארץ.

במשך למעלה מ־35 שנים עד לפטירתה, היה יזרעאלי נשוי לתלמה לבית גלמן ולהם שלושה ילדים: תומר, עיינה ויותם, ושמונה נכדים: ינאי, שייה, אוריי, ארי, ראם, מגד, יגל, שילה. שלושת ילדיו של יזרעאלי גרים כיום עם משפחותיהם בפרדס־חנה כרכור. תומר הבכור הוא מוזיקאי שאף הלחין חלק מן המוזיקות להצגות אביו, עליו אומר יזרעאלי: "תומר נולד ב־17 ביוני 1974. אושר גדול. אחרי שנים שתלמה לא הצליחה להיכנס להיריון ואז, בלי שום סיוע רפואי נולד בננו הבכור. שיער הדבש שלו הפתיע אותנו עד שנזכרנו שזה צבע שערה של אמי". עיינה נולדה ב־31 ביולי 1977. עליה אומר יזרעאלי: "אבא לבת. עד היום אני מסוחרר מהמסתורין המופלא של להיות אבא לבת". עיינה עוסקת בליווי רוחני.

יותם נולד ב־6 במרץ 1981. אביו אומר עליו: "נולד אחרי שקיעת החמה ביום שישי. ילד שבת". יותם הוא חוקר דתות ופובליציסט, מלמד בישיבות החילוניות של בינה, בעל תואר ראשון בפילוסופיה יהודית וספרות עברית ותואר שני בחקר דתות מאוניברסיטת תל אביב.

 


יותם, יוסי, תלמה, עיינה ותומר, בחצר ביתם בתל אביב. תצלום באדיבות מיכל היימן 1988

 

בספרו העשירי שיראה אור בקרוב, הקדיש יזרעאלי שירים לילדיו:

תומר

דן לחומרה, הוא

מעניק למילה "אבא" 

חנינה.

עיינה

יופייה רחום כמו חלב שקוף, כמו ירח 

אפוף במרחקיו.

יותם

מלוא הידיים הריקות שלו 

היא הוכחה 

לקיומם של סייחים מעופפים.

לאחר מותה של תלמה, בנה יזרעאלי זוגיות חדשה עם אילנה גנות, מטפלת במוזיקה ומורה לאנגלית, עמה הוא חי כבר יותר מתריסר שנים.

 


אילנה גנות

 

 

אילנה מספרת שבעבר יזרעאלי היה הבמאי הנערץ עליה:

והנה אני מוצאת עצמי אתו בדלת אמות... יחד אתו הצלחתי לממש את הכמעט בלתי אפשרי — הקמת שבט של 16 נכדים וקשרים טובים עם כל ששת ילדינו... כעת החיים זורמים בנעימות יחסית, עם הרבה תמיכה הדדית זה בזה. מאוד עוזר שלכל אחד מאתנו יש תחומי עיסוק שלו, אך מחברת בינינו אהבת האמנות והרגישות ליופי ולדברים הקטנים. (ריאיון, 5.12.16)

וכך אומר יזרעאלי על הקשר שלהם:

אילנה עבורי היא בית, היא קולטת הברקים והרעמים של סופת חיי, היא הנורמליות שמאזנת את שיגעונותיי. ברגישות רבה היא מכילה את זכרה של תלמה, רגישה וקשובה לילדיי ולא בכדי זוכה באהבת נכדיי שכל השמונה קוראים לה סבתא. זכיתי. זכינו. (שיחה בהתכתבות, דצמבר 2016)

הספר שלפנינו נחלק לארבעה שערים. בכל שער תיבחן שורה של הצגות, מחזות ועיבודים, שלעיתים הועלו בתקופה כרונולוגית מסוימת ולעיתים נעשו במועדים מרוחקים, אולם הם בעלי מכנה משותף תמטי וצורני: תוכנם, שפת הבמה, אופן הבימוי והתפישה האמנותית — הם הגורם המאחד.

שער ראשון: הזינוק "מזה וגם מזה" — עוסק באופן כרונולוגי בעשור הראשון ליצירת יזרעאלי וכולל בתוכו את תקופת הלימודים בחו"ל, העיסוק בקולנוע, הפריצה המטאורית לתיאטרון הישראלי והניהול האמנותי של תיאטרון הבימה.

שער שני: הנסיקה "התיאטרון היהודי" — עוסק בחומרי מורשת ובאוצרות התרבות והספרות היהודית שהועלו במועדים שונים, וכולל את הניהול האמנותי של תיאטרון החאן.

שער שלישי: הריחוף בגובה "הקלאסיקה" — גילוי מבני העומק והתבניות הסטרוקטורליות של המחזות הקלאסיים שהועלו ובוימו במועדים שונים.

שער רביעי: החיבור לעצמו "היצירה האישית" — כתיבת מחזות בעלי נגיעה בטראומות עבר, פריצה לשדה חדש — המשחק. כתיבת פרוזה, ספרי שירה והעברת "כיתות אמן".

אף שספר זה מתמקד ביצירתו של יזרעאלי ובחייו המקצועיים, ועל אף שחומריו נותחו ונאספו בדרך מחקרית־אקדמית כיאה למונוגרפיה, סברתי כי אחטא אם אתעלם מנקודות ציון אישיות משמעותיות לאורך מסעו בחיים, המקרינות ושלובות בעשייה המקצועית, כיאה לביוגרפיה. על כן, אעצור מדי פעם ברובד הציבורי ואשהה ברובד הפרטי, בתקווה שכך תעמיק ותורחב ההתוודעות אל היוצר והאדם שמאחוריו. אמור מעתה: "יזרעאלי — מונוביוגרפיה".

ריקוד העקרב — על מה ולמה?

צמד מילים זה, הינו אחד ממושגי המפתח בתורתו התיאטרונית של יוסי יזרעאלי ומוכּר לכל מי שלמד אי פעם את שיטתו, שיחק בהצגותיו, או שמע את הרצאותיו וסדנאות האמן שלו. המושג מתייחס לפעולה הדרמטית בטקסט קלאסי. הנחת היסוד של יזרעאלי היא שהשורה הנאמרת בטקסט הדרמטי והפעולה הדרמטית הגלומה בה, אינן מקבילות זו לזו. הפעולה יכולה להתחיל הרבה לפני השורה, בתחילתה, במקומות שונים בתוכה, בסופה, או הרבה אחריה — תהליך אותו מכנה יזרעאלי ״ריקוד העקרב״. על השחקן לאתר את תחילת הפעולה ולדלג קדימה ואחור בין מימושה המשחקי המוקדם, לבין הרגע בו הטקסט הדרמטי הגלוי יאמר זאת בקול (ראו פירוט על ״השיטה״ בשער הרביעי).

המושג "ריקוד העקרב" שאול מהעולם הזיאולוגי. לעקרב 4 זוגות גפי הליכה, בניגוד לחרקים שלהם 3 זוגות. נתון פיזיולוגי זה של ריבוי הרגליים, יוצר הליכה אופיינית בה נע העקרב במעין מחול טנגו של צעד לפנים ושניים לאחור בעיקר בשעת החיזור אך לא רק. והרי זיהוי הפעולה המוקדם ומימושה הטקסטואלי הגלוי המאוחר — הם־הם מעין טנגו דרמטי.

גם ביוסי עצמו אני מזהה קווים מעט "עקרביים": הוא אינו חיית מחמד חביבה ונוחה לבריות בשום פנים ואופן, אלא אינדיבידואליסט הבולט בשונותו וייחודו בתוך הלהקה. לעיתים מסוכן, אפל, מסקרן, ועלול גם להיות ארסי.

ניתן לומר כי אף ספר זה עצמו, בנוי לפרקים במעין טנגו עקרבי, בכך שהוא מדלג קדימה ואחור ולאו דווקא בסדר כרונולוגי, בין החיים המקצועיים לחיים הפרטיים, בין תקופות יצירה שונות לבין תהליכי יצירה מגוונים.

ומילה אישית לגבי הכתיבה — האתגר הניצב בפני כותב ספר מסוג זה, הוא ניסיון ליצור דמות מלאה ורבת פנים של מושא כתיבתו ושל קורפוס יצירתו, על רקע התקופה והשדה בהם הוא פועל. למטרה זו נעזרתי במקורות הבאים:

חומרים ארכיוניים — כתבות, מאמרים וראיונות עם ועל יזרעאלי בעיתונות, בכתבי עת מקצועיים, בתוכניות רדיו וטלוויזיה; תיקי הצגות הנמצאים בארכיונים השונים ובהם חומר תיעודי מילולי־ויזואלי, בעיקר אלה הנמצאים במילא"ה — המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב; "כיתות אמן" של יזרעאלי בהן השתתפתי וסדנאות מצולמות בהן צפיתי, כמו גם במרבית הצגותיו בתיאטרון.

ראיונות — לספר רואיינו יוצרים ושחקנים רבים שעבדו לצד יזרעאלי כמו גם בני משפחתו הקרובים — זוגתו, ילדיו ואחיותיו. המפגש עִמם היה בעבורי שיעור מרתק בהיסטוריית התיאטרון הישראלי וגם ביחסי אנוש. כולם־כולם נענו להיפגש עמי והביעו אהבה גדולה ליוסי ושמחה להשתתף בספר היוצא לכבודו. כל המרואיינים והיוצרים חלקו אתי חוויות וסיפורים (לעיתים עם ביקורת בצידם), והעניקו לי חומרים ויזואליים כסקיצות, חומרי השראה ותצלומים, ברוחב לב. אלה סייעו ותרמו בדרכים שונות ללידתו של ספר זה.

מפגשים — במשך קרוב לשלוש שנים קיימתי סדרת מפגשים קבועים עם יזרעאלי עצמו, המופיעים בספר תחת הכותרת מפגשים, יזרעאלי־איתן. חלק מהמפגשים נערכו פנים אל פנים וחלק בשיחה בהתכתבות. בכל מפגש, שוחחנו על ההפקות השונות, אירועי עבר, תפישת עולם והתבוננות על המקצוע והחיים, וכן בחנתי תגובות והצלבתי מידע שהתקבל מהראיונות של השחקנים והיוצרים שעבדו עִֿמו. כמו כן במפגשים למדתי ממנו על הביוגרפיה האישית והמשפחתית וליוויתי את אירועי חייו היומיומיים.

מלבד אלה עמדו לי לעזר בכתיבת הספר ניסיוני והשכלתי התיאטרונית, והיכרותי האישית עם יזרעאלי כמורה שלי באוניברסיטת תל אביב וכמנחה שלי לתואר השני, כמבקר צלול וחד של ההצגות שביימתי ועודני מביימת, וכידיד במשך שנים ארוכות.

ודווקא בשל נקודות המבט הרבות והמורכבות, הייתי זהירה מאוד ודואגת מאוד להאיר (ולעיתים להחשיך...), על ואת האיש מצדדים רבים, בניסיון לשמור על שיווי משקל מאוזן בין אמפתיה לביקורת, במידה ראויה של יושר ויושרה.

ד"ר רויטל איתן