הבית ברחוב מנגו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבית ברחוב מנגו

הבית ברחוב מנגו

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

סנדרה סיסנרוס

סנדרה סיסנרוס היא משוררת, סופרת, מסאית, אמנית ופרפורמרית, עטורת שבחים, פרסים ומדליות על מכלול יצירתה. הייחודיות ואיכויות הכתיבה שלה קנו לה שם בספרות הלטינו-אמריקנית ובעולם כולו, ומשחקות תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הלטינו-אמריקנית החצויה. 
היא נולדה ב-1954 בשכונה מהגרים ענייה בשיקגו כבת יחידה בין שבעה אחים, וילדותה התאפיינה במעברים חוזרים ונשנים עם משפחתה בין ארצות הברית למקסיקו, אשר עיצבו את עיסוקה הספרותי בזהותה, במקומן של נשים בחברה וביחס החֶברה אליהן.
 
סיסנרוס היא אולי נציגת ספרות הצ׳יקנה המפורסמת ביותר, ספרות שפורחת בעשורים האחרונים בארצות הברית ונותנת קול לחוויה המקסיקנית-אמריקנית הייחודית אגב עיסוק בנושאים רחבים כמו זהות, תרבות, היסטוריה, הגירה, אפליה וקיום דו-לשוני.

תקציר

"אין דבר כזה יותר מדי שמיים"
אֶספֵּרַנסָה ילדה בת-עשרה ממוצא מקסיקני הגדלה בשיקגו, עוברת לגור עם משפחתה ברחוב מנגו, בשכונה גדושת מציאות קשוחה ויופי קשוח. אספרנסה לא רוצה להיות שייכת – לא לשכונתה העלובה והמחניקה, ולא לציפיות הנמוכות של העולם ממנה. זהו סיפורה של נערה צעירה המפלסת דרך אל העוצמות שבתוכה, מעצבת ותובעת לעצמה את זהותה, וממציאה את מי שהיא עתידה להיות.
 
לעתים שובר לב, לעתים עולז על גדותיו, הבית ברחוב מנגו כתוב מקטעים-מקטעים שנעים על הרצף שבין סיפור לשירה, בגוף ראשון-הווה, תוך השתרגות הספרדית באנגלית בפסיפס דו-לשוני. אלה יונקים עמוקות מחוויות ההתבגרות של סיסנרוס עצמה, והם מבטאים את ניסיונה להשמיע את קולה המושתק של מהגרת היספאנית צעירה.
 
"הבית ברחוב מנגו" – שהפך לקלאסיקה קנונית עולמית - ראה אור לראשונה ב-1984. עד כה הוא נמכר ביותר מ-6 מיליון עותקים, תורגם ליותר מ-20 שפות, עובד לתיאטרון, והוא נכלל בקריאות החובה במערכות החינוך ברחבי ארצות הברית. הספר רלוונטי היום יותר מתמיד, בעולם המתאפיין בהגירה מסיבית ובמציאות גלובלית משתנה המחייבת תפיסת זהות מורכבת, כמו גם במציאות הישראלית הסבוכה.

פרק ראשון

הבית ברחוב מנגו
 
 
לא תמיד גרנו ברחוב מנגו. לפני זה גרנו בלוּמיס בקומה השלישית, ולפני זה גרנו בקילֶר. לפני קילֶר היה את פאולינה, ולפני זה אני לא זוכרת. אבל מה שאני זוכרת יותר מהכול זה שעברנו הרבה. בכל פעם נראה שהולך להתווסף אלינו עוד מישהו. כשהגענו לרחוב מנגו כבר היינו שישה — אמא, אבא, קרלוֹס, קיקי, אחותי נֶנִי ואני.
 
הבית ברחוב מנגו הוא שלנו, ואנחנו לא צריכים לשלם שכירות לאף אחד, או לחלוק את החצר עם האנשים מהקומה למטה, או להיזהר שלא לעשות יותר מדי רעש, ואין בעל בית שדופק על התקרה במטאטא. אבל עדיין, זה לא הבית שחשבנו שנקבל.
 
את הדירה בלוּמיס היינו צריכים לעזוב מהר. הצנרת התפוצצה, ובעל הבית לא הסכים לתקן אותה מאחר שהבית היה ישן מדי. היינו צריכים לעזוב בזריזות. היינו משתמשים בשירותים בדירה ממול וסוחבים אלינו מים בבקבוקי חלב ריקים. בגלל זה אמא ואבא חיפשו לנו בית, ובגלל זה עברנו לבית ברחוב מנגו, הרחק משם, בצד השני של העיר.
 
הם תמיד אמרו לנו שיום אחד נעבור לבית, בית אמיתי שיהיה שלנו לתמיד כדי שלא נצטרך לעבור כל שנה. ובבית הזה יהיו מים זורמים וצנרת שעובדת. ובתוכו יהיו מדרגות אמיתיות, לא מסדרון מדרגות, אלא מדרגות מבפנים כמו בבתים בטלוויזיה. ויהיה לנו מרתף ולפחות שלושה חדרי שירותים כדי שלא נצטרך לספר לכולם כשאנחנו הולכים למקלחת. הבית שלנו יהיה לבן וסביבו יהיו עצים, וחצר גדולה ודשא שצומח בלי גדר. זה הבית שאבא דיבר עליו כשהוא החזיק כרטיס לוטו ביד, וזה הבית שאמא העלתה בדמיונה בסיפורים שסיפרה לנו לפני השינה.
 
אבל הבית ברחוב מנגו הוא בכלל לא כמו שהם סיפרו. הוא קטן ואדום עם מדרגות דחוקות מקדימה וחלונות קטנים כל כך שאפשר לחשוב שהם עוצרים את נשימתם. לבֵנים מתפוררות בכל מיני מקומות, והדלת הקדמית נפוחה כל כך שצריך לדחוף חזק כדי להיכנס. אין חצר קדמית, רק ארבעה אוּלמוּסים קטנים שהעירייה שתלה לצד המדרכה. מאחור יש חניה קטנה למכונית שעוד אין לנו, וחצר קטנה שנראית קטנה עוד יותר בין שני הבניינים מכל צד. יש מדרגות בבית שלנו, אבל במסדרון מדרגות רגיל, ולבית יש רק חדר שירותים אחד. כולם צריכים לחלוק חדר שינה — אמא ואבא, קרלוֹס וקיקי, אני ונֶנִי.
 
פעם כשגרנו בלוּמיס, נזירה מבית הספר שלי עברה וראתה אותי משחקת בחוץ. קרשים כיסו את הכניסה למכבסה בקומה למטה כי היא נשדדה יומיים קודם, והבעלים כתב בצבע על העץ כן אנחנו פתוחים כדי שלא להפסיד לקוחות.
 
איפה את גרה? היא שאלה.
 
שם, אמרתי והצבעתי על הקומה השלישית.
 
את גרה שם?
 
שם. הייתי צריכה להסתכל לאן שהיא הצביעה — הקומה השלישית, הצבע המתקלף, קורות עץ שאבא מיסמר לחלונות כדי שלא ניפול החוצה. את גרה שם? הדרך שבה אמרה את זה גרמה לי להרגיש כאילו אני כלום. שם. אני גרה שם. הינהנתי.
 
ידעתי אז שאני חייבת בית. בית אמיתי. כזה שאני יכולה להצביע עליו. אבל זה לא הבית. הבית ברחוב מנגו הוא לא הבית. לבינתיים, אומרת אמא. זמני, אומר אבא. אבל אני יודעת איך הדברים האלה עובדים.

סנדרה סיסנרוס

סנדרה סיסנרוס היא משוררת, סופרת, מסאית, אמנית ופרפורמרית, עטורת שבחים, פרסים ומדליות על מכלול יצירתה. הייחודיות ואיכויות הכתיבה שלה קנו לה שם בספרות הלטינו-אמריקנית ובעולם כולו, ומשחקות תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הלטינו-אמריקנית החצויה. 
היא נולדה ב-1954 בשכונה מהגרים ענייה בשיקגו כבת יחידה בין שבעה אחים, וילדותה התאפיינה במעברים חוזרים ונשנים עם משפחתה בין ארצות הברית למקסיקו, אשר עיצבו את עיסוקה הספרותי בזהותה, במקומן של נשים בחברה וביחס החֶברה אליהן.
 
סיסנרוס היא אולי נציגת ספרות הצ׳יקנה המפורסמת ביותר, ספרות שפורחת בעשורים האחרונים בארצות הברית ונותנת קול לחוויה המקסיקנית-אמריקנית הייחודית אגב עיסוק בנושאים רחבים כמו זהות, תרבות, היסטוריה, הגירה, אפליה וקיום דו-לשוני.

עוד על הספר

הבית ברחוב מנגו סנדרה סיסנרוס
הבית ברחוב מנגו
 
 
לא תמיד גרנו ברחוב מנגו. לפני זה גרנו בלוּמיס בקומה השלישית, ולפני זה גרנו בקילֶר. לפני קילֶר היה את פאולינה, ולפני זה אני לא זוכרת. אבל מה שאני זוכרת יותר מהכול זה שעברנו הרבה. בכל פעם נראה שהולך להתווסף אלינו עוד מישהו. כשהגענו לרחוב מנגו כבר היינו שישה — אמא, אבא, קרלוֹס, קיקי, אחותי נֶנִי ואני.
 
הבית ברחוב מנגו הוא שלנו, ואנחנו לא צריכים לשלם שכירות לאף אחד, או לחלוק את החצר עם האנשים מהקומה למטה, או להיזהר שלא לעשות יותר מדי רעש, ואין בעל בית שדופק על התקרה במטאטא. אבל עדיין, זה לא הבית שחשבנו שנקבל.
 
את הדירה בלוּמיס היינו צריכים לעזוב מהר. הצנרת התפוצצה, ובעל הבית לא הסכים לתקן אותה מאחר שהבית היה ישן מדי. היינו צריכים לעזוב בזריזות. היינו משתמשים בשירותים בדירה ממול וסוחבים אלינו מים בבקבוקי חלב ריקים. בגלל זה אמא ואבא חיפשו לנו בית, ובגלל זה עברנו לבית ברחוב מנגו, הרחק משם, בצד השני של העיר.
 
הם תמיד אמרו לנו שיום אחד נעבור לבית, בית אמיתי שיהיה שלנו לתמיד כדי שלא נצטרך לעבור כל שנה. ובבית הזה יהיו מים זורמים וצנרת שעובדת. ובתוכו יהיו מדרגות אמיתיות, לא מסדרון מדרגות, אלא מדרגות מבפנים כמו בבתים בטלוויזיה. ויהיה לנו מרתף ולפחות שלושה חדרי שירותים כדי שלא נצטרך לספר לכולם כשאנחנו הולכים למקלחת. הבית שלנו יהיה לבן וסביבו יהיו עצים, וחצר גדולה ודשא שצומח בלי גדר. זה הבית שאבא דיבר עליו כשהוא החזיק כרטיס לוטו ביד, וזה הבית שאמא העלתה בדמיונה בסיפורים שסיפרה לנו לפני השינה.
 
אבל הבית ברחוב מנגו הוא בכלל לא כמו שהם סיפרו. הוא קטן ואדום עם מדרגות דחוקות מקדימה וחלונות קטנים כל כך שאפשר לחשוב שהם עוצרים את נשימתם. לבֵנים מתפוררות בכל מיני מקומות, והדלת הקדמית נפוחה כל כך שצריך לדחוף חזק כדי להיכנס. אין חצר קדמית, רק ארבעה אוּלמוּסים קטנים שהעירייה שתלה לצד המדרכה. מאחור יש חניה קטנה למכונית שעוד אין לנו, וחצר קטנה שנראית קטנה עוד יותר בין שני הבניינים מכל צד. יש מדרגות בבית שלנו, אבל במסדרון מדרגות רגיל, ולבית יש רק חדר שירותים אחד. כולם צריכים לחלוק חדר שינה — אמא ואבא, קרלוֹס וקיקי, אני ונֶנִי.
 
פעם כשגרנו בלוּמיס, נזירה מבית הספר שלי עברה וראתה אותי משחקת בחוץ. קרשים כיסו את הכניסה למכבסה בקומה למטה כי היא נשדדה יומיים קודם, והבעלים כתב בצבע על העץ כן אנחנו פתוחים כדי שלא להפסיד לקוחות.
 
איפה את גרה? היא שאלה.
 
שם, אמרתי והצבעתי על הקומה השלישית.
 
את גרה שם?
 
שם. הייתי צריכה להסתכל לאן שהיא הצביעה — הקומה השלישית, הצבע המתקלף, קורות עץ שאבא מיסמר לחלונות כדי שלא ניפול החוצה. את גרה שם? הדרך שבה אמרה את זה גרמה לי להרגיש כאילו אני כלום. שם. אני גרה שם. הינהנתי.
 
ידעתי אז שאני חייבת בית. בית אמיתי. כזה שאני יכולה להצביע עליו. אבל זה לא הבית. הבית ברחוב מנגו הוא לא הבית. לבינתיים, אומרת אמא. זמני, אומר אבא. אבל אני יודעת איך הדברים האלה עובדים.