פרק 1
נעים מאוד. שמי נעמה הנלר, ואני בעיקר הילדה הכי מוזרה בכיתה. בואו נעשה היכרות קצרה: אני בת 12, קוראת ספרים, שירים וסיפורים המתאימים לגילי בלבד, ילדה לא מקובלת, אבל לפעמים חשה צורך מוזר כזה להיות לבד, וזה דווקא נעים לי. היה לי פעם קשר די טוב עם ידידה שלי, נועה, עד שמשום-מה היא החליטה לנתק קשר, אחרי שהכירה חברות אחרות.
בשנה שעברה הכרתי גם את יותם (שגדול ממני בשנה), אבל רק בסוף השנה הבנתי שהוא ניצל אותי, בשביל לרכל עליי עם אחרים ולקבל ממני מידע, ומאז ניתקתי איתו כל קשר אפשרי.
כולם רואים אותי בתור ילדה מוזרה עם גשר בשיניים, שכל הציונים שלה בתעודה הם 100 (הלוואי!!!) וזהו. אבל הם טועים בהחלט. מולם עומדת מישהי חלשה בלימודים, שגרה בבית של הורים מאמצים שכל הזמן יש להם טענות כלפיה, וכל דקה בחייה — אוי — כל דקה בחייה היא המציאות הכי כואבת ונושכת שיש בעולם. לצערי, אני לא חיה בחלום, בגן עדן, אלא במציאות קשה, ואני מנסה לפעמים לדמיין את עצמי בגן עדן. הנה אני: הולכת בחלומי בשמיים, קופצת על עננים, שמחה ועליזה, חיה לי ממש בגן עדן עד שפתאום...
“נעמה!״ צעקה אימא, וגיליתי שרק חלמתי.
“מה?״ עניתי, נסערת.
“כבר בוקר!״ אמרה אימא.
“אני יודעת״, עניתי.
“אז...״ אמרה אימא.
“אימא, אין לך ארוחה להכין?״ השבתי.
“הבנתי״, אמרה אימא שנראתה כאילו נעלבה. לאחר מכן הלכה למטבח והשאירה אותי לבדי בחדר.
לאחר שעזבה נכנסתי לפייסבוק להעלות כמה תמונות שלא הספקתי להעלות מחדר הכושר. העליתי את התמונות ומיד חיכיתי לתגובות.
חלפו חמש-עשרה דקות וכבר שירן מהשכבה כתבה לי “אלופה״ והוסיפה סימן של “כל הכבוד״. שירן היא אחת הילדות בשכבה שאני ממש מעריצה, אחת הילדות הרגועות בשכבה שלנו, ואין הרבה כאלה.
חלפו עשר דקות נוספות וראיתי שסבתא שלי מקלידה. התחלתי להילחץ. זה מה שחסר לי עכשיו, שסבתא שלי תכתוב לי הודעה (שזה מאוד מביך). חיכיתי עוד עשרים דקות, מתעלמת מאימא שלי שכבר בפעם הרביעית קראה לי לארוחת בוקר, ובסוף התייאשתי.
אף אחד נוסף לא הגיב. זהו, נעמה הנלר, הנה ההוכחה. עכשיו אתם ואני רואים עד כמה בשבילם אני בעצם אוויר, אם רק שירן החמודה מהשכבה וסבתא שלי התייחסו אליי. זה היה אמצע החודש השני (אפשר לומר — אוגוסט) בחופשת הקיץ, אז בואו נדלג כמה שבועות קדימה ונגיע ליום שלפני היום הראשון ללימודים.
פרק 2
אז איפה היינו? אה, נכון, היום לפני היום הראשון ללימודים.
השעה הייתה שלוש בלילה ולא יכולתי להירדם, כי הייתה לי תחושת בטן לא טובה לגבי מחר. כשהוריי התעוררו העמדתי פנים שאני ישנה והיה להם קשה להעיר אותי, אבל בסופו של דבר, הם העירו אותי בכוח.
מכיוון שהגעתי יחסית מאוחר, הושיבו אותי ליד איתמר, אחד הילדים המחוננים בכיתה. האמת היא שלא הפריע לי ליד מי אני יושבת, בכלל לא.
“בוקר טוב תלמידים, מה שלומכם? איך התגעגעתי״, אמרה רוח׳לה, המורה הדתייה שלנו, שמלמדת אותנו כבר שלוש שנים.
כמה בנות נופפו לי בידיהן. אלה היו טלי, רומי, אריאל והודיה. היה לנו קשר די טוב, כי בשנה שעברה השתתפנו כולנו בלהקה הבית-ספרית: אריאל שרה, רומי ניגנה בחליל, טלי בפסנתר, הודיה בגיטרה ואני בכינור.
בהפסקה ישבתי לבדי (כפי שהבנתם אני אוויר). אולי זה היה מוזר, אבל דיברתי לעצמי עם חבר דמיוני שקראתי לו דוד, שעזר להבין את עצמי יותר לעומק.
אני: “וואי דוד, נהיית לי היום מעופף״.
דוד: “אולי קצת״.
אולי המצאתי את הדוד הזה, ואולי אני באמת ילדה מוזרה, אבל דוד, אפילו שהוא לא קיים, הוא חבר טוב שאני יכולה לספר לו הכול. תחשבו על זה ותנסו לדמיין את עצמכם במקומי: אתם עם אותם ילדים מאז כיתה ב׳ ועדיין בשבילם אתם אוויר מוחלט. בבית אתם חשובים להוריכם (למרות כל התלונות שלהם עליכם), אבל גם אם עבורם אתם היהלום שבכתר, תמיד תדעו שהם לא ההורים האמיתיים שלכם, ושההורים האמיתיים שלכם בחרו למסור אתכם להורים אחרים בלי סיבה.
אז למה בעצם אני מתלוננת? יש לי הורים אחרים והם תמיד היו ההורים שלי. הם דאגו שלא יחסר לי כלום, שאהיה מרוצה. אז למה אני ממשיכה להתבכיין? עם בני הכיתה שלי אולי אצטרך לבלות עד י״ב, אבל משפחה זה לנצח. זה לא שהמשפחה האמיתית שלי באמת תחליט לחזור מתישהו, הם בחרו לשלוח אותי למשפחה אחרת, הם בחרו לחיות את חייהם בלי הבת שלהם.
לא אסיים את הפרק לפני שאדבר על שני דברים:
דבר ראשון: רוח׳לה, המורה שלנו.
דבר שני — טלי.
רוח׳לה הזמינה אותי לשיחה כבר ביום הראשון של השנה וחפרה על כמה השתפרתי ביחס לציונים שהיו לי שנתיים ברצף. כשסוף-סוף יצאתי מהשיחה, קיבלתי מטלי הודעה בוואטסאפ:
"כל הכבוד", היא כתבה לי.
"תודה", עניתי, אפילו שלא הבנתי במה מדובר.
"את מביאה כזה כבוד לכיתה", כתבה.
עכשיו התחלתי לחשוד קצת, אז פתחתי בשאלות.
"על מה את מדברת?" שאלתי אותה.
"מה, את לא יודעת?" ענתה לי.
"לא!" עניתי מה שיצא לי מרוב לחץ.
"את זמרת השנה בלהקה של בית הספר", קבעה.
"מה?" הייתי המומה.
בבת אחת הבנתי שבתוך כל המחשבות שלי, פתאום נפל עליי תפקיד כל כך גדול שאמורים לבצע אותו במשרה מלאה. מכיוון שהייתי אוויר, גם ידעתי שאף אחד בקהל לא יבין מי זאת שעל הבמה ומה היא עושה שם. הרגשתי שהכניסו אותי לסיבוך גדול ושעליי לצאת ממנו עכשיו בכל מחיר.
