הצגה מפתיעה

1

 

בשם כל הקדושים! בשם כל הקדושים!

גאל אגייאר חרק שיניים והיה על סף קריאה לכל הקדושים המעונים בעודו מאזין לתירוץ אחר תירוץ היוצא מפיו של האיש עמו דיבר בטלפון.

בצד שלו הוא עצר התנצלות מתרפסת נוספת. "תן לי להבין את זה. אתה אמור להיות כאן, בניו-יורק, מקיים אודישנים, אבל אתה בחרת לעשות סקי, בשווייץ, ועכשיו אתה שוכב בבית חולים?"

"זה היה אמור להיות בילוי של סוף שבוע בלבד לכבוד יום הולדתה של אשתי, אבל ... ראה, תאמין לי שאין מישהו שמצטער על כך יותר ממני, טוב?"

לא טוב. גאל הטה בחוזקה את ראשו לאחור על משענת הראש של המכונית. "מה האבחנה הרפואית?"

"רגליים שבורות בשני מקומות. מחר יגבסו אותן. אם לא יהיו סיבוכים נוספים אני אשוב לניו-יורק ביום חמישי ואסדר את כל העניינים, אבל אנחנו לא יכולים להפסיד את המקום במכון אותלו לאומנות היום. הוא הוזמן לפני חודשים."

איתן רילנד, הבמאי שלו, התחנן כמעט. גאל בקושי עצר את עצמו מלציין שהוא היה אמור לדעת לא לצאת לטיול בין-יבשתי. הוא גם עצר את עצמו אך בקושי מלבטא את המילים הקצרות שהיו גורמות לו תענוג עצום בו במקום. אבל הקלה זמנית לא תשנה את העובדות עמן היה עליו להתמודד.

הוא לא יכול לפטר את הבמאי. גאל היה משוכנע שבמקום כלשהו בין האותיות הקטנות של החוזה מרובה הדפים שלו נמצא התירוץ המושלם למה שקורה עכשיו. אם לא היו עניינים חשובים יותר שדרשו את תשומת ליבו, הוא היה מקדיש זמן לחפש אותיות קטנות אחרות, מילים שיהיו לטובתו, ומשתמש בהן. לעזאזל, הוא אפילו לא היה צריך לנקוף אצבע בעצמו. לשם כך העסיקה החברה שלו משרד שלם של עורכי דין.

אבל הוא לא יעשה את זה. ראשית, זה לא זמן טוב לסבך בתביעה את "קבוצת אטלס", הקונצרן העולמי שהוא הקים יחד עם אחיו למחצה. אמנם הוא מצליח מאוד אך עדיין רק בתחילת דרכו. לא זו בלבד שאחיו למחצה אלחנדרו ייהנה מכישלונו, אלא שגם לשותפים היפניים שלהם, האחים אישיקאווה, יהיה דבר או שניים לומר בנדון.

המיזוג בין שלוש החברות שלהם התרחש שישה חודשים קודם לכן בלבד – יחד עם חידוש יחסיו האישיים עם אלחנדרו לאחר עשרות שנים שבהן הם עשו הכול כדי להתחמק זה מזה.

בעוד הצד העסקי של יחסיהם פרח לאחר עיכובים אחדים, היחסים האישיים ביניהם צעדו שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. הפגישות העסקיות שלהם אחת לחודש הפכו לחסרות תקנה בשלושת החודשים האחרונים, ולמעשה גאל היה על סף החלטה שהגיע הזמן לצעוד צעד החלטי אחורה ולנהל את הצד שלו בעסק מבסיסו בעמק הסיליקון.

לא היה חשוב שהוא יודע את הסיבה.

העבר. תמיד העבר. ולא  שלו בלבד. של אימו. של אביו – האב שלצערו לא היה ראוי לכינוי הזה. אלחנדרו עצמו.

הוא הזיז הצידה את העימות האחרון עם אימו, התרחק מן המחשבות על פעולת תגמול חריפה שהגה בליבו כלפי הבמאי שלו, והכריח את עצמו לדבר. "מה בדיוק אתה רוצה שאני אעשה?" הוא רטן.

"רק תהיה נוכח באודישנים. אתה יודע מה העבודה שלי – בשביל זה שכרת אותי. אתה גם יודע מה אתה רוצה. זה יצולם כמובן, כך שאני אראה את זה כאשר אחזור. אבל אין דבר שגובר על החוויה של לראות במו עיניך את הביצוע הגולמי, הפנימי. התחברות לרגשות בעת משחק עוברת במצלמה רק אם הם קיימים בחיים האמיתיים."

גאל נשף וריסן את הדחף לגלגל את עיניו לנוכח המלודרמטיות שבנאום של הבמאי. "שלח אלי את הפרטים. אני אגיע לפגישה שארגנת", הוא רטן אל תוך השקט בחלק האחורי של הלימוזינה שלו.

אנחת רווחה נשמעה מתוך קונסולת הטלפון המעוצב ליד המרפק של גאל. "תודה גאל. אני חייב לך."

"אתה חייב לי הרבה. אתה חייב לי סרט בכורה של 'אולפני אטלס' ברמה הגבוהה ביותר, אשר יוקרן לראשונה – ללא הפרעות – במסגרת ההשקה המחודשת של הצפייה הישירה הדיגיטלית בעוד שישה חודשים. שלא תטעה: אני סולח לך רק הפעם. תאכזב אותי שוב – תהיה בחוץ. האם זה ברור?"

"כשמש."

גאל ניתק לפני שישמע אמרות נדושות חסרות תועלת נוספות והורה לנהג שלו לשנות את יעד הנסיעה שלהם. נראה שהוא יישאר בניו-יורק לילה נוסף.

הוא הפעיל את הטלפון שוב וחייג מספר מוכר בשיקגו. בזמן שהוא חיכה שאחיו יענה, גאל הודה בפני עצמו שהוא חש שביב קטנטן של הקלה מכך שהתחמק מן הנסיעה לשיקגו למשך יום נוסף. בניגוד לאתגר שהוא העמיד בפני אלחנדרו לפני שנה להכיר בו כבשר מבשרו, גאל עצמו מעולם לא נטה להשתמש בשם אגייאר. אף-על-פי שמעולם לא היה ספק כלשהו לגבי אבותיו, השם הזה לא נראה לו מתאים.

הוא היה ממזר שאימו ניסתה לעטוף את שמו בהגינות דמיונית כאשר קראה לו על-שם אביו שלא רצה אותו. אם אימו לא היתה מתחננת בפניו, גאל היה מחליף את שם המשפחה שלו לשם וגה כבר לפני שנים. אבל היא הפצירה בו – הוא בטוח שמתוך אותה נאמנות מביכה לגבר שהיא בחרה להרות ממנו. והוא ויתר. הוא עמד, ככל שהיה יכול, בפני הלעג הבוטה והשקט של זרים ורכלנים מימי ילדותו אל תוך שנות בגרותו. ואז, כמו אחיו, הוא עזב אל הקצה השני של העולם.

בטנו התהפכה לנוכח הידיעות על כך שאביהם עוסק שוב בפרשיות מחוץ לנישואין, כמו זו שכתוצאה ממנה הגיע גאל אל העולם. אלחנדרו, מצידו, לאחר סדרה של שיחות עם הוריו, נראה הרבה פחות פגוע מכל העניין. לא כך גאל.

ובנוסף לידיעות המסעירות הללו, השיחה האחרונה שלו עם אימו לא הסתיימה טוב כאשר הוא גילה שהיא נענית לחיזוריו של אביו שוב. גם השיחה שלו עם אלחנדרו לא הסבירה לו מדוע הוריהם כה נחושים להנציח את התוהו ובוהו.

"האם אני רוצה לדעת מה אתה חושב?"

שאלתו של אלחנדרו, שנשאלה לאחר כוסית אחת יותר מדי של ויסקי במשרדו של אחיו שבועות ספורים קודם לכן, הכתה במוחו של גאל.

"לא."

מבטו המהורהר של אחיו היה מופנה אליו. "תגיד לי בכל זאת."

"אני תוהה מדוע נאסר על ריבוי נשים בכלל," גאל ענה.

אחיו למחצה השמיע צחוק נמוך ומר. "בטח בי, אני גבר של אישה אחת, אבל אותה מחשבה חלפה במוחי פעמים רבות לגבי ההורים שלנו."

"אתה יודע מה? אני לא חושב שהם היו מאושרים מריבוי נשים גם אם זו היתה אפשרות. הם עדיין היו מוצאים דרך להפוך את החיים שלהם – ושלנו – לגיהינום עלי אדמות."

השעשוע נעלם מתחת לענן שליווה תמיד את המחשבות על אודות אביו ואימו.

הוא לא אהב לחבר אותם יחד כהורים שלו כי הם מעולם לא היו כאלה עבורו. כן, תומס אגייאר ניסה לשחק במשפחה יחד עם אימו כאשר גאל היה קטן, אבל זה היה קשור יותר למשחק המעוות שלו בלפגוע באשתו, שענדה את טבעתו והביאה לעולם את בנו בכורו, מאשר לאהבתו לגאל או לאימו.

אביו, אימו... העבר שלו... לא היו קשורים לעניין שעמד בפניו עכשיו. והוא מעולם לא היה אדם שיבזבז כוחות על מיזמים עקרים.

 

גאל הגיע אל מכון אותלו לאומנות באיחור בגלל תאונה בגשר קווינסבורו ויצא מן החלק האחורי של הלימוזינה במצב רוח רע יותר מזה שהיה לו שעתיים קודם לכן.

לא בגלל השיחה עם הבמאי שלו, או אפילו התחבורה. לא, אחיו הוא האשם היחיד בחריקת השיניים שלו.

אלחנדרו היה סבלני עד כדי בחילה כלפי התירוצים של גאל ואף העלה את ארוסתו אליס על הקו כדי להבטיח לגאל שהכול בסדר והוא מוזמן להגיע לשיקגו מתי שרק ירצה.

הוא תהה אם הטון של אחיו נועד להרגיע אותו או שמא להעביר בעדינות מסר לפיו אלחנדרו שומר עדיין על מרחק במערכת היחסים ביניהם למרות רצונו של גאל וזה מה שגרם לו למצב רוח רע.

הוא דחף את דלתות הזכוכית של הבניין המחודד ונכנס אל תוך המוסד המוכר בעולם, מודע לכך שהוא מוכן לקרב. הוא לא טרח לקחת שאיפה עמוקה כי זה לא יעזור. שתי דרכים בלבד עזרו לו להשיב את השליטה על עצמו כאשר הוא הרגיש כך – לשקוע בתוך המחשב או לשקוע בין ירכיה של אישה. הדרך הראשונה גרמה לו להתעשר מעבר לחלומותיו הפרועים ביותר. הדרך השנייה הצליחה תמיד להשיב את שיווי המשקל לתוקפנות הגברית עד מאוד שלו.

הדחף להוציא את מכשיר הטלפון ולארגן את פגישת האהבים הבאה שלו עם הבחורה התורנית של החודש רוסן רק כשנזכר שפניית הפרסה הבלתי נוחה הזו היתה בענייני עסקים. ועסקים תמיד – ללא יוצא מן הכלל – קדמו להנאה.

הוא בירר כיצד מגיעים אל החדר המבוקש, וכאשר נכנס ראה שני מנהלי ליהוק מוכנים ומזומנים.

כעבור שעה התקלקל עוד יותר מצב רוחו של גאל. האודישנים היו גרועים יותר מכישלון חרוץ – והוא הגיע עם נקודת מבט מבחוץ. לחיצות ידיים מתוחות עם המלהקים ויציאה זריזה גרמו לו שוב לרצות לעמוד במילתו ולפטר את הבמאי שלו מיד. אם זה מה שהיה לאיתן רילנד להציע, אזי עדיף שדרכיהם תפרדנה בטרם יתקדם התהליך יותר מדי.

כן, מישהו בהחלט צריך לשלם על מצב הרוח שלו. הוא הוציא את מכשיר הטלפון מכיסו.

ועצר.

הדלת שלשמאלו היתה פתוחה באופן חלקי בלבד, אך הוא שמע אותה בבירור. קולה, מלא ברגש צח, טהור, קול נישא אף-על-פי שאיננו גבוה.

הוא הסיר את אגודלו ממקש החיוג ופתח את הדלת בעזרת האצבע המורה. כאשר הדלת התחילה לחרוק הוא עצר וצעד לאחור. במעלה המסדרון השקט ראה גאל דלת נוספת הרחק בקצה האולם. צעדים מהירים אפשרו לו כניסה שקטה אל החדר החלול בדיוק בזמן כדי לשמוע את הנאום הנרגש שלה.

"אתה לא תעזוב אותי. אני לא אתן לך. אתה חושב שאתה אוהב אותה, אבל אתה לא. ואני כן מכירה אותך מספיק כדי לומר לך מה יש בלב שלך. אני אוהבת אותך עד כדי כך, סיימון. מספיק כדי לסלוח לך. מספיק כדי לתת לנו הזדמנות נוספת. אבל כדי שזה יקרה אתה צריך להישאר. בבקשה... תנצל את ההזדמנות הזו."

גאל הבין שהוא עוצר את נשימתו כשראה דמעות זולגות על פניה. היא התרגשה דקה נוספת והתמוטטה על הבמה. יבבות כנות הרעידו את גופה הזעיר.

הוא היה מרותק בניגוד לרצונו, הנשימה שהוא עצר לפני כמה רגעים היתה נעולה בגרונו. הוא הביט בה מתרוממת בקושי על רגליה, ראה שיהוק מרעיד אותה כשהרגש האחרון שלה השתחרר. היא ניגבה את הדמעות בידיה והלכה אל קצה הבמה, החזה שלה עולה ויורד, מבטה מכוון אל מנהל האודישנים, אשר בהה בה במשך שניות מתוחות אחדות מבלי לומר מילה.

אוושה של רוגז עברה בגופו של גאל ומצב רוחו הרע ממילא הורע עוד יותר לנוכח שתיקתו המכוונת של המנהל.

"הביצוע שלך היה... ראוי לשבח, גברת בקט. אני יכול לומר שעשית את זה מכל הלב."

חיוך קטנטן של תקווה מהמבצעת. "תודה לך. כך עשיתי". התשובה היתה חזקה, אך צרודה, כנראה בשל השימוש ברגש.

המנהל נענע את ראשו בצער. "אבל לצערי אני צריך יותר מזה. לב זה מצוין, אבל מה שאני צריך זה  נשמה."

השחקנית קימטה את מצחה. "אני לא מבינה. זה  היה הלב שלי ו– הנשמה שלי."

"לדעתך. אבל לא לדעתי."

גאל חש באכזבתה הרבה מן הצד השני של החדר. היא נענעה קלות את ראשה לשלילה, לכאורה כדי להפריך את דבריו של המנהל. ואז היא אספה את עצמה בגאווה מעוררת הערצה. "אני מצטערת שזו דעתך. אבל תודה שהקדשת לי מזמנך."

היא החלה צועדת על הבמה אל עבר תיק גב מרופט שהיה מונח בסמוך לדלת.

"זהו?"

הגיחוך המתנשא של המנהל הגביר את זעמו של גאל.

היא עצרה. "סליחה?"

"לפי נאום הפתיחה שלך את רוצה את התפקיד הזה יותר מאשר לאכול את הארוחה הבאה שלך. ובכל זאת את הולכת מכאן בלי להתנגד בכלל?" המנהל חייך בלגלוג.

עיניה התרחבו. "חשבתי שאמרת... אתה מתכוון שיש לי סיכוי?"

"לכל אחד יש סיכוי, גברת בקט. אבל מה שעומד בינך לבין ההזדמנויות שתקבלי זה עד כמה את  רוצה את זה. האם את מוכנה לעשות את כל מה שיידרש?"

היא הנהנה מיד. "כן, אני מוכנה."

המנהל כפף את אצבעו. היא חזרה אל מרכז הבמה. הוא רמז לה בחוסר סובלנות בידו להתקדם קדימה. היא ניגשה ללא היסוס.

התחלה של טעם רע מילאה את פיו של גאל כשראה רעב ממלא את פניה.

מתישהו באמצע ההופעה שלה היא איבדה את נעליה. בהונותיה היחפות עברו את הקצה של בימת העץ כאשר היא הביטה מטה אל המנהל. הוא הוציא כרטיס מוכסף מכיסו, העביר אותו ממעלה אחת מרגליה עד לבהונות בטרם הניח אותו בין רגליה הפשוקות מעט.

"זה מה שיידרש, גברת בקט. תרימי את הכרטיס והתפקיד יהיה שלך."

גאל היה מספיק זמן בצד המקבל של הצעות כדי לדעת מה קורה. אלוהים, האם לא היתה לו את מריבת המריבות עם אימו לפני שבועיים בלבד בדיוק על אותו נושא?

הוא נשם במהירות כשראה אותה שוקעת באיטיות מטה ולוקחת את מה שנראה ללא ספק כמו כרטיס לדלת של חדר בבית מלון.

האכזבה שהוא חש היתה כה חזקה עד כי היא גרמה לו לשאול את עצמו מדוע הסצנה שהתפתחה מולו השפיעה עליו כל כך. אולי היום מכל הימים, כאשר נראה היה שזיכרונות העבר המרים רודפים אחריו, הוא רצה להיות מופתע לטובה מן היושר החמקמק של טבע האדם. לחוות דמות טהורה שתתאים לביצוע הטהור אשר עצר אותו נגע בו בדרכים שהוא התלבט לגביהן עדיין.

כמה טיפשי מצידו.

כשהמנהל זז על מנת לגעת ברגליה, גאל נסוג בשקט כפי שנכנס, מבטו הנוקשה מופנה הצידה מן הסצנה הזולה המתפתחת על הבמה.

הוא חיפש אגדה במקום שבו היא איננה קיימת. בדיוק כפי שבעבר הוא – באופן חסר תועלת וילדותי – התפלל למשפחה שתכלול אבא שלא הצטער שהוא קיים.

הוא היה אמור לדעת. לא. הוא ידע – במשך תקופה ארוכה מאוד.

עוד לפני שהוא עזב את הבניין, הוא ידע שהרגשות הללו יימחצו מתחת לעוצמה הענקית והאיתנה של השאיפה וההצלחה שלו. צרכים רגשיים וחלומות חסרי תועלת היו הרחק מאחוריו. מה שחשוב זה מה שהוא עשה בחייו מאז אותה תקופה בספרד.

כל השאר היה במקום השני החיוור.