"אלגרה"
"אלגרה, שוב, מה את לא עושה היום?" שאלה את דמותה המשתקפת מהמראה בחדרה, ואז לקחה נשימה עמוקה וענתה: "אני לא שוללת בחמש הדקות הראשונות של הדייט".
היא לא השתמשה בשמה המלא לעיתים קרובות. תמיד העדיפה להשתמש בשמה המקוצר — אלי. שמה המלא בדרך כלל שימש את הוריה או את מוריה בילדותה, בעיקר לצורכי נזיפה. בעצמה השתמשה בו רק ברגעים שבהם נדרשה לרצינות, וזה היה רגע כזה.
זהו, היא הייתה מוכנה לצאת; בטוחה, כובשת וחסרת כל חשק להיפגש עם המסכן הזה, שמלכתחילה לא באמת היה לו סיכוי.
אלי ירדה במדרגות והתקדמה לכיוון הפאב, שמחה שיש פאבים כאלה מתחת לביתה, ושלרוב היא לא צריכה להתאמץ כדי להגיע למקום המפגש.
בדרך החלה להנץ בה התקווה שאולי בכל זאת היא תפגוש הערב בחור שיגרום לה לחכות לטלפון ממנו ולהתעצבן אם לא יתקשר.
התקווה התחלפה בסופו של דבר, כמו בכל דייט בשנה האחרונה, בתקווה שלא באמת יפגע בו אוטובוס, אפילו שייחלה לכך במהלך הדייט עצמו.
במוצאי הדייט — טקס המחשבות. המחשבה הראשונה שעלתה אחרי כל דייט הייתה שאולי הייתה קרה מדי או שלא הביעה מספיק עניין.
הוא נראה סבבה כזה, לא היה כל כך נורא אם הייתי זורמת איתו. וזה לא שאני שמרנית, אני פשוט לא מעוניינת יותר בסקס מגושם, נטול רגש ו/או משיכה אמיתית. בואו נודה על האמת, לא יצאתי לדייט עם ג'ורג' קלוני, המשיכה לתרץ עד שבסוף נכנעה ונרדמה. תם הטקס.
***
בהק המסך של הטלפון הנייד מתוך החושך.
היא בקושי הצליחה לפקוח את העיניים כדי לקרוא את ההודעה, ולכן בחרה להמשיך לישון, אבל כעבור שלוש דקות הטלפון צלצל.
"נו? ים?" דנה, חברתה הטובה מימי החטיבה, לא הצטיינה בדחיית סיפוקים.
"תני לי קודם כול להיות בהכרה", ענתה אלי בקול מעט חנוק.
"אלי, אל תעצבני אותי, אמרנו שבכל שישי הולכים לים, ועוד מעט חורף. יש לך שעה וחצי להתעורר, להתארגן ולהיות אצלי".
ים.
בזמן שהתמקמו בנקודה האהובה עליהן בחוף, אלי החליטה לספר לדנה על הדייט בדרכה הייחודית. לפעמים היה נדמה שהיא מנסה לשבור שיא של מספר המילים המינימלי הנדרש כדי להעביר אינפורמציה.
"היה לי דייט אתמול. מעפן".
"את חייבת להיות פחות עוינת", אמרה דנה בנחרצות ונשכבה על המחצלת.
"על איזו עוינות את מדברת? הוא פשוט היה קצת טמבל ומשעמם, אבל זה לא אומר שהייתי עוינת".
"כן, את ממש אחות בטיפת חלב. אלי, את יודעת על מה אני מדברת. את מוקפת חומה ומגדל. אם את רוצה זוגיות, תני לזה צ'אנס בלי לפחד שתיפגעי, אחרת, אין שום גבר בעולם שיצליח להגיע מספיק קרוב להזדמנות אמיתית".
אלי שתקה. היא ידעה שדנה צודקת, אבל לא רצתה לתת לזה ביטוי במילים. אחרי הכול, דנה מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת מתי השתיקה שלה היא הסכמה.
"אולי בנות?" החליטה דנה שוב לעזור, חצי שעה לתוך השיזוף, ועוד לפני שנתנה לאלי הזדמנות להגיב, המשיכה לפתח את המחשבה כאילו מדובר ברעיון לסטארט-אפ. "תחשבי על זה, כבר ראינו מקרים שבהם בנות מתחילות איתך, וגברים מפחדים מאישה כמוך שמבינה בכדורגל ויכולה להחליף לבד את המנורה. מי ישמע, משימה של נאס"א", סיימה את שלב הטיעונים נגד המין הגברי בנימה מזלזלת-משהו.
התובנה של דנה לא הייתה תלושה מדי מהמציאות, אם לשפוט על פי הסטריאוטיפים המקובלים. אלי לא הייתה הליידי הממוצעת. היא אהבה ספורט, בעיקר כדורגל, ובילדותה העדיפה לשחק עם הבנים בחצר בית הספר ולא עם הבנות.
היא הייתה ילדה יפה, אבל פראית, ורחוקה מאוד מעולם הברבי של בנות בגילה. השיער שלה תמיד היה מבולגן, ואת היכולת שלה להתמודד עם נעלי עקב היא החליטה לבחון רק לקראת גיל עשרים ושמונה. כשהתבגרה הפכה לנשית יותר במראה, אבל עם אופי וגינונים של גלדיאטור. השילוב של מראה שובב ואופי לוחמני גרם לכך שבנים היססו לנסות את מזלם. בנות, לעומת זאת, חיזרו אחריה כמעט בכל מסגרת; צבא, טיול, עבודה. ועדיין, בכל אותם חיזורים, אלי לא הייתה בעניין. היא לא ידעה אם תרגיש נוח בפרוצדורה שאמורה להתרחש בזמן סקס בין שתי בחורות, בעיקר, כפי שתיארה לעצמה, כשהיא אפילו לא יודעת על חצי ממה שמתרחש.
היו נשים שעוררו בה עניין בעבר, אבל היא החליטה לנתב את היחסים איתן לכדי חברות בלבד. היא לא הרגישה נוח לחצות את גשר האינטימיות, על אף המשיכה, שהייתה מודעת לה.
"נו, אז מה אמרנו? תנסי בנות", ניסתה שוב להעיר את השיחה.
"מה זה תנסי בנות? זה לא שהדבר פסול בעיניי, אבל אני צריכה להיות בעניין של מישהי בשביל זה". ההתגוננות הזו עצבנה אפילו את אלי עצמה, שכן לא חסרו לה הזדמנויות למצוא עניין במישהי.
"ואיך תהיי בעניין של מישהי אם את לא עושה שום דבר בשביל להכיר? תהפכי את עצמך לזמינה", אמרה דנה כמבינה עניין בזמן שהתהפכה מהגב לבטן.
אלי הסתכלה על דנה במבט אבוד. "איך זמינה? לכתוב פוסט מרגש בפייסבוק על יציאה זמנית מהארון? ואם אני אגלה שזה לא בשבילי?"
"את בת חמש-עשרה?!" דנה התרגזה כל כך שעברה למצב ישיבה, שלא מתאים לתהליך השיזוף, "מי אמר לך לכתוב פוסט? לכי תכירי באתרים, בברים של לסביות. גם ככה את רק נכנסת בדלת, ומישהי נדלקת עלייך".
אלי שוב שתקה. היא ידעה ששום דבר מהשיחה הזו לא באמת יצא אל הפועל. היא לא יכולה להסיר את המגננות שלה. בכל זאת, היא עבדה קשה מאוד בשביל לבנות אותן, והיא בטח לא הולכת לחפש לה אישה. זה מה שחסר לה, להיות הסטריאוטיפ של הרווקה בת השלושים ושתיים שיוצאת מהארון, ואומרים שזה כי לא הצליחה למצוא גבר. כאילו זה נובע מכישלון שלה להיות אישה נורמלית, ולא חלילה מהעדפתה האמיתית.
