גלקסיה בוודקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גלקסיה בוודקה
הוספה למועדפים

גלקסיה בוודקה

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

פרופ' ג'ייקוב רוסקובו, המדען חסר-המעצורים מהספר 'המשולש העקום', לא יכול היה להניח מידיו את המחקר על השדה הטלפתי למרות כל ההזהרות, התוצאות כללו כאב ראש בקנה מידה גלקטי, הצטרפות של הרבה גזעים חדשים אל 'הפדרציה הגלקטית' ('ברית העולמות') בה שלט המאבטח צ'ור באגרוף ברזל, ולבסוף גם חזרתה של רונית המחסנאית לחיי הנישואין עם ג'ייקוב, הפעם במעמד של פלוטוקרטית לאחר שזכתה ב-50 מיליארד דולר כדי שתפסיק להפריע לו בעבודתו.
 
בספר הרביעי בסדרת 'המאבטח' מככבים בני משפחת דייגן: מפקד-המלחמה (המאבטח) צ'ור, אישתו לאניר הרוצחת ואישתה צאפה האריסטוקרטית, הפלוטוקרט הראשי צ'ור ג'וניור, אחיו לאמאר ואחותו דנית דייגן, כמה מידידיהם והרבה יצורים אחרים שנסחפו אחרי המשפחה הזאת במסע הרפתקאות גלקטי פרוע, כולל צנון תבוני מאוד (וגם תרבותי ברמה בלתי נסבלת) ופלנטה של עכברים חובבי תירס, דת ואלומיניום, והפעם עם מעורבות רבה של גזע הדינוזים (שליטי היקום בעיני עצמם, דינוזאורים מעצבנים בעיני השאר).
מבחינה היסטורית זהו סיפור האירועים שהובילו להקמת האימפריה הגלקטית הגדולה, ובדרך תרמו לשיפור ניכר באיכות הוודקה המוגשת במסבאות המדורים הנמוכים של תחנות-החלל, וגם כללו את הגילוי המייאש כי אכן יש גזע אחד נחמד בגלקסיה הזהה לאנושיים אבל הוא חי במערכת שמש עשויה מאנטי-חומר ולעולם לא יהיה אפשר ללחוץ למישהו מהם את היד או לצאת איתו לדייט בלי שזה יסתיים בפיצוץ גדול במיוחד.

פרק ראשון

פרק 1 
קידום
 
צ'ור ג'וניור:
היסטוריונים מנסים תמיד להציג את הולדת האימפריות שהם חוקרים במונחים רבי־רושם, עם הרבה דרמה וצלצולים, אבל מניסיון אישי שלי אני יכול להבטיח לכם כי לפעמים הקמת אימפריה גלקטית היא בסך הכל עניין שמתחיל באיזה אהבל אחד שלא טרח לקרוא את ההוראות המצורפות לחבילה שקיבל, והאהבל הזה לא הייתי אני, ביום בו הכל התחיל הייתי רק אבא־טרי שהעירו אותו חמש פעמים אותו הלילה והיה מוכן למכור חמש אימפריות תמורת כמה שעות שינה.
-
אני זוכר בבירור שהייתה זאת שנת 2,242 מפני שבשנה הזאת נולד צ'ור מאלורי דייגן השלישי, בני הבכור, לי ולאם המאושרת קאלי דומסדיי־דייגן. היא קיוותה שהוא יקבל קצת מהגנים האגדתיים של סבא שלו, המאבטח צ'ור, אני קיוויתי שהוא לא יירש את הגנטיקה הרצחנית שלה, אבל שנינו היינו מוכנים לקבל כל צירוף תכונות ואהבנו מאוד את התינוק שלנו.
בכל אופן זה היה קיץ, אני זוכר גם את זה בבירור מפני שהחלונות של האחוזה היו פתוחים אל הגנים בחוץ וכך יכלה שיפי, הכבשה הטלפתית של סבתא, לפרוץ בדהרה אל 'אולם המשפחה' בו ישבנו כולנו.
-
רגע, רגע, בואו ניקח צעד אחורה כדי שתבינו מה קורה כאן.
אבא שלי, 'המאבטח צ'ור' האדיר, חזר לפני כמה חודשים אל מערכת ארץ לאחר שהנחיל לרובוקובים תבוסה מוחצת והשמיד אותם לחלוטין, כך כולם מקווים, ועם חזרתו מצא כי אני עומד להפוך אותו לסבא וגם כי אני מחזיק בתפקיד 'הפלוטוקרט הראשי' של ארץ (כלומר, השליט הפוליטי של האנושות).
מול העובדה הראשונה הוא היה שמח מאוד, מול העובדה השניה הוא היה אדיש לגמרי. לקח לו בערך חודשיים כדי להתעצבן עלי וזה קרה כאשר הוא גילה כי באמצעות הסמכות שהקנה לי תפקידי אני מכשיל באופן סדרתי כל ניסיון שלו להתפטר מתפקיד 'מפקד המלחמה' - זה כלל 3 דחיות של ההצבעה בנושא, 5 ביטולים של הצבעות בשל 'צורך דחוף בהצבעות חשובות אחרות' וכאשר לבסוף נאלצתי להעלות את דרישתו להצבעה אז הצבעתי נגד ההתפטרות שלו וכמובן שמועצת הפלוטוקרטים (כלומר הממשלה העולמית) הצביעה בצייתנות כפי שאני הצבעתי, הרי אני הייתי הפלוטוקרט הראשי ולא היה זה מקובל להתנגד לדעות שלי, יהיו אשר יהיו.
אבא צ'ור מעולם לא שם קצוץ על מועצת הפלוטוקרטים, מה שהייתי בהחלט שותף לו, אבל לצערי זה כלל גם נזיפות בי בפני כל המועצה, ולמעשה בפני כל מערכת השמש מפני שהכל היה בשידור בזמן אמת בערוצי החדשות, ובמסגרת הנזיפות האלה הוא איים עלי שיבעט בעכוזי אם אני אמשיך ואתקע אותו בתפקיד 'מפקד המלחמה' של המין האנושי ושל הכוח הצבאי המשולב של 'הפדרציה'.
'אבל, אבא,' — אמרתי לו — 'אין אדם מתאים לתפקיד הזה יותר ממך.'
'לא איכפת לי.' — הוא אמר — 'נמאס לי ממלחמות, אני עומד להיות סבא ואף פעם לא יצא לי ללמוד איך להחליף חיתולים, מגיעים לי קצת שקט ושלווה.'
אז אמרתי לו: 'כבר הבטחתי לסבתא כי היא תהיה שמרטף.'
עכשיו אבא שלי היה באמת עצבני: 'אני הוא הסבא! זאת זכותי! אני אהיה השמרטף או שאתה תחטוף ממני, ג'וניור, כפי שמעולם לא חטפת!'
אני מזכיר לכם כי כל זה נעשה בעוד 38 מיליארד אנושיים יושבים וצופים כיצד גורלם נקבע בשל שאלות ברמת החיתולים של תינוק שעוד לא נולד, אז אמרתי לו:
'אעשה אתך הסכם, אבא, תקבל חצי מהשמרטפות אם תסכים להישאר בתפקיד שלך.'
'אני לא מסכים...' — הוא התחיל לומר ואז עלתה מולו לתקשורת סבתא שלי, כנראה האישיות היחידה בעולם שהייתה יכולה להתערב כך בערוץ השידור הישיר מהיכל אסיפת הפלוטוקרטים, ולטשה אליו מבט נזעם:
'צ'ור?! מה זה אני שומעת שם?'
הקול שלו הפך פתאום לשקט ונכנע: 'כלום, אמא, אני רק משוחח עם הבן שלי.'
'אתה לא מסכים שאני אהיה השמרטף, צ'ור?'
אז התחמן הזה אמר: 'לא, אמא, ג'וניור הציע שאני אקח חצי מהמשמרות, אמרתי לו שאני לא מסכים כי בטח את תרצי את כל המשמרות אז אקח רק קצת, כשאת תהיי עסוקה.'
'זה לא מה שאני שמעתי.'
'אולי זאת תקלה בתקשורת, אמא.'
אז אני נחלצתי לעזרתו: 'סבתא, אני לא רוצה שתעבדי קשה מידי, תני לאבא לעזור לך.'
היא רטנה משהו מתחת לאפה וניתקה את התקשורת ואז אבא אמר במהירות רבה במיוחד: 'אני מסכים, ג'וניור. אשאר בתפקיד, חצי מהמשמרות, זכור את זה או שאני אכסח אותך.' — ואז הוא הסתלק מבניין האסיפה לפני שמישהו (כלומר סבתא או אני) יוכל לשנות משהו בהצעה שלי.
-
אני זוכר את אמא־צאפה מעיינת בתוצאות הסקרים היומיים בהבעה חמוצה במיוחד ואז אומרת: 'אתה חייב להפסיק לריב עם אבא שלך בפומבי, ג'וניור, ובטח לא על שטויות כאלה, אתם מבלבלים לגמרי את האנושות.'
'אז הפסדתי קצת אהדה ציבורית.' — אמרתי - 'לא אסון.'
'לא. דווקא הרווחת עוד אהדה,...' - היא החלה לומר בכעס אלא שאני קטעתי אותה: 'אני מקווה שאין בסקרים ירידה לאבא?'
'לא... גם הוא עלה.'
'אז מה הבעיה בכלל?' — אמרתי בתמיהה.
צאפה השליכה לשולחן את קוביית המידע, היא קיפצה מלוח השולחן והעוזר המשרדי שלה זינק על שדה הכוח שלו והצליח לתפוס את הקוביה באוויר, לאחר מכן הוא שייט מלא בחשיבות עצמית אל השולחן כשהוא מנפנף בגאווה באנטנה שעל ראשו והניח שם את הקוביה.
צאפה הקישה באצבעותיה כדי שאחזיר אליה את תשומת הלב שלי: 'תתרכז, ג'וניור, הבעיה היא תדמיתית!'
'הוא התחיל.' — אמרתי לה.
'לא חשוב מי התחיל עם זה!' — אמרה אמא־לאניר — 'מי שצריכה להיות השמרטף זאת אני! אני היא הסבתא כאן!'
מזל שאבא שלי לא שמע את זה, אבל צאפה כן שמעה את זה והנה לכם עוד ריב קולני בין שתיהן, שהרי אמא־צאפה לא חשבה שהיא אמא שלי פחות מלאניר, שהייתה האמא הביולוגית שלי אבל זה מעולם לא נחשב למשהו חשוב במיוחד, בדיוק כמו שלאניר ראתה עצמה כאמא של לאמאר ושל דנית לא פחות מצאפה, האם הביולוגית של התאומים.
'את רואה?' — אמרתי לקאלי אשר ישבה בכורסה נוחה, ליטפה את הבטן התפוחה שלה וצפתה בערוץ תקשורת שהציג מחזה רומנטי כלשהו — 'זאת הסיבה שאני לעולם לא אתחתן עם עוד אישה, בשביל הבן שלי, אחסוך לו את החוויה הזאת של לגדול עם שתי אימהות.'
'תן להן לריב.' — אמרה קאלי — 'הרי אני בכלל לא צריכה שמרטף, בשביל זה יש אמא.'
'כלומר את?'
'לא. התכוונתי לאמא שלי.'
אני הייתי מאושר, לא בגלל מה שהיא אמרה אלא מפני שאף אחד במשפחה לא שמע את מה שהיא אמרה אחרת אני הייתי שקוע בצרות עד מעל הראש.
-
בינתיים הייתי גם קצת בצרות מכיוון אחר: פלוטוקרט ראשי נבחר לתקופת כהונה של 7 שנים, אין הגבלה על מספר תקופות כהונה, וזמן קצר לאחר שחזר לארץ בא אלי אבא שלי ואמר:
'ג'וניור, כל הדיקטטורים בעבר שאפו לתקופת כהונה בלתי מוגבלת.'
'כן,' — אמרתי לו — 'שמעתי על זה.'
'אתה צריך להעביר חוק שאי אפשר לבטלו ואשר יאפשר רק 2 תקופות כהונה.'
'לא, רק אחת, אני עובד על זה כבר כמה זמן.'
'מה?... אה, אתה לא רוצה לכהן 2 תקופות.'
'לא רציתי אפילו אחת, אבל לא הייתה לי ברירה, כולם לחצו עלי.'
'כן, אני מכיר את זה... אבל צריך 2 תקופות כדי להשלים תהליכים ארוכי טווח.'
לא הסכמתי איתו: 'לא, אם יש רק תקופה אחת זה יוצר לחץ לסיים דברים מה שיותר מהר.'
'יש דברים שבכל מקרה יארכו יותר מתקופה אחת.'
'לא איכפת לי.'
אז הוא התרגז ואמר: 'לפלוטוקרט ראשי אסור לומר 'לא איכפת לי'.'
'גם מזה לא איכפת לי.'
'2 כהונות, ג'וניור,' — הוא אמר וקם ללכת — 'או שאני מקצץ לך את האוזניים.'
במהרה התברר לי כי מועצת הפלוטוקרטים מתנגדת מקיר לקיר למגבלה של 2 כהונות, ועל כהונה אחת הם לא רצו בכלל לשמוע, ואסיפת הפלוטוקרטים סברה בדיוק כמוהם. אני ידעתי כי הסיבה האמיתית לסרבנות הזאת הייתה שהם חששו שזה יהיה תקדים שיוביל גם לקציבת אורך הכהונה של 'מפקד המלחמה', מה שאבא שלי היה דורש מיידית (אולי הוא בכלל העלה לפני את ההצעה הזאת רק כדי להגיע בדיוק לזה).
-
טוב, נחזור לאותו יום קיץ של שנת 2,242 — רוב המשפחה ישבה שם באותו חדר חוץ מדנית שהייתה עסוקה בתפקידה על סקורפ־פריים ואמא־ליאונה, כלומר גנראל ליאונה, אשר יצאה אל בסיס הצי על פלוטו כדי לסקור את אחד המסדרים האינסופיים של כוחות הצי.
גם סבתא מארי לא הייתה שם, היא הבריזה מארוחת הצהרים המשפחתית כבר במנה השלישית, היא אף פעם לא הייתה אכלנית גדולה, והלכה לאגף המגורים שלה בתואנה שעליה 'לעשות משהו חשוב' — המשפחה ידעה היטב שהיא רק עמדה לצפות בסדרה האינסופית 'אוסי פילבורן ובעליה', פרק 5,000 ומשהו, אבל מחמת הנימוס לא העירה לה דבר.
אני הייתי שם עם קאלי ועם 'השלישי', הבן שלי שבילה בעריסה שלו אשר ריחפה לידינו על המסילה המגנטית שלה תחת עיניהם הפקוחות של 6 מטפלות דיון ושל 4 שומרי־ראש סקורפיים חמושים מכף רגל עד ראש, שניים מהם שומרים עלי ושניים על 'השלישי'.
מטפלות דיון היו שם מפני שהדיון העריצו את אבא שלי ולא היו מוכנים לוותר על השגחת המטפלות שלהם על אחד מצאצאיו (כשהייתי תינוק הן היו גם המטפלות שלי), שומרי־הראש מקרב הסקורפ השתייכו ל-'משמר האחוזה' שאומן בידיה של קאלי ואי אפשר היה לבטל את תפקידם, הסקורפ העריצו אותי והיו מוכנים לצאת למלחמה נגד האנושות אם היו חושבים שהויתור על שירותם של שומרי־הראש מטעמם הוא חלק ממזימה לפגוע בי או בצאצא שלי, וכמובן שעצם הויתור עליהם היה גורם להם להיות משוכנעים במזימה כזאת.
אבא ושתי האימהות שלי היו בקצה החדר, מדברים בשטף ובקול נמוך, יכולתי לומר על פי הבעת פניו שהן מנסות לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות, אני מוכן להתערב כי אותו משהו היה לנסות לשכנע אותי לעשות משהו שאני ממש לא רוצה לעשות — כמו לבטל את היוזמה שלי להעלאת המיסוי על הרווחים מחוץ למערכת־השמש ובמקביל להוריד על המיסוי במערכת עצמה, דבר שחשבתי לנכון מפני שהפלוטוקרטים עשו במערכת מחמוד ועל סקורפ וסקורפ-B רווחים של טריליונים כמעט בלי מאמץ ושילמו על כך מס זהה לזה ששילמו מי שעשו את הונם בעבודה קשה במסגרת מערכת ארץ.
ואז באה שרשרת האירועים שהתחילה את הכל, כלומר קול המולה גדולה פרץ דרך החלונות הגדולים דרכם ניתן היה לצאת אל החצר המרכזית, ותכף ומיד דהרה פנימה שיפי, הכבשה הטלפתית של סבתא, כשהיא פועה בקול גדול:
'מהההה?... מהההה?...'
'משמר,' — פקדתי באופן אוטומטי כמעט - 'עצרו אותה!'
במקביל דהרה פנימה סבתא מארי, מנסה באופן מובהק לתפוס את הכבשה, ואני חייב לציין כי מעולם לא ראיתי את סבתא רצה מהר כל כך, אפילו לא ידעתי שהיא מסוגלת לרוץ!
זוג הסקורפ נעו במהירות הבזק (הרפלקסים החצי־חרקיים שלהם מהירים בהרבה מאלו של בני אדם, כלומר חוץ מאשר הרפלקסים העל־אנושיים של אבא שלי) וחסמו את דרכה של הכבשה, התנועה המהירה גרמה לאבא שלי להגיב בכך שהוא שלף את האקדח שלו, אז כל ארבעת הסקורפ שלפו את האקדחים שלהם כדי להגן עלי ועל הצאצא שלי, ואז שתי האימהות שלי שלפו את האקדחים שלהן וכיוונו אותם אל הסקורפ, ואז קאלי שלפה את האקדח שלה וכיוונה אותו אל האימהות (הסקורפ הרי היו צוות האבטחה שלה), ואז חמשת סוכני הביון שרצו אחרי סבתא שלפו את האקדחים שלהם וכיוונו אותם אל כולם חוץ מסבתא.
העובדה שהיו שם מספיק אקדחים שלופים כדי לפתוח עוד מלחמת עולם לא השפיעה בכלל על סבתא שלי, היא דהרה אל אבא צ'ור כשהיא מפיצה את הסקורפ לכל הכיוונים והכבשה באה בעקבותיה, תפסה את כוס המים שעמדה לפני אבא ולגמה ממנה בצמא, ואז חטפה את קנקן המים ושפכה את כולו על הרצפה לפני הכבשה הקטנה, זאת התנפלה על שלולית המים וליקקה אותה במרץ.
תוך כדי כך קיבלנו תשובה למה היא עושה זאת — תחושת הלהט החריף בפה שלי הייתה חזקה במידה מפתיעה וכל המשפחה שלי הפכה לחבורת קופים היושבים עם לשון בחוץ והם נושפים כדי לקרר לעצמם את הפה. כמובן שרק הסקורפ לא התרגשו מזה, אחרי הכל זה גזע הרגיל לנגוס פה ושם בלאבה לוהטת שבקושי התקררה, ואילו 'השלישי' הגיב בצרחת בכי עזה ומובנת לחלוטין.
סבתא התנשפה: 'אוי, אלוהים! זה שורף!' —.קאלי רמזה בראשה ותוך חצי שניה הבזיקו משם הבן שלי, אומנות הדיון וזוג שומרי־ראש מסקורפ וכולם נעלמו לכיוון הכללי של אגף המגורים שלי בעוד כל השאר מתנפלים על דבר נוזלי שהיה על השולחן ולוגמים אותו במרץ.
שעה קלה לאחר מכן שככה הצריבה וסבתא שלי, עדיין מתנשמת בכבדות, פנתה אל לאמאר: 'אתה! לכל הרוחות! הכל בגללך!'
אחי־למחצה עדיין התנשף בכבדות בניסיון לקרר את לשונו: 'אני?''
'כן! שוטה שכמוך! אתה שתלת פלפל חריף בגינה שלי!'
לאמאר הסמיק: 'לא! זה היה פלפל נוי! פלפל קישוטי!'
סבתא הצביעה על הכבשה: 'היא אכלה מזה וזה חריף! נורא חריף! כולם כאן הרגישו כמה זה היה חריף!'
'לא ידעתי שזה חריף!'
סבתא רק נהמה בכעס, לקחה את הכבשה והלכה משם. מאוחר יותר בערב היא קראה לאבא שלי לבוא לאגף המגורים שלה, הוא הלך וחזר בפנים עגומות: 'לאמאר, אתה מועמד לקידום.'
'רק בגלל ששתלתי פלפל־נוי?' — התמרמר לאמאר - 'בגלל זה היא תקדם אותי לסוף העולם? מה היא רוצה, שאלך לספור את הפינגווינים בקוטב הצפוני?'
אבא שפשף את סנטרו הארוך: 'דווקא הצלחת לנחש את הרעיון הכללי אבל לא, זה לא הקוטב, היא ביקשה שאתה תצא לשליחות דיפלומטית מטעמה אל גזע חייזרי שהיא מכירה.'
'איזה גזע?'
'לא יודע, אני לא מכיר אותו.'
כולם לטשו אל אבא עיניים גדולות, הרי האיש הזה הכיר היטב המוני גזעים לאורך ולרוחב הגלקסיה ולאורך עשורים נלחם נגדם או בעדם, אז לאמאר שאל:
'איך זה יכול להיות?'
'ההורים שלי,' — אמר אבא בסבלנות - 'טיילו בגלקסיה עוד לפני שנולדתי, כנראה שסבתא שלך פגשה אותם אז. בכל אופן גש אליה מחר, היא תיתן לך את כל הפרטים.'
'אני חייב? אני רוצה להמשיך ולהיות גנן, אני אוהב פרחים.'
'אין הרבה פרחים בקוטב.' — אמר אבא בזעף - 'חוץ מזה זאת הזדמנות בשבילך לייצג את המשפחה כראוי ולהוכיח את ערכך. תראה את אחותך, היא נציב סקורפ, ואת אחיך למחצה שהוא הפלוטוקרט הראשי, קח מהם דוגמה עד כמה רחוק אתה יכול להגיע בקריירה שלך.'
'אני לא רוצה שום קריירה!' — צעק לאמאר - 'אני רוצה להיות גנן! אתה חושב שאני מקנא באח ובאחות שלי? שכח מזה! היא גרה בקצה העולם בפלנטה של מפלצות, הוא צריך לדבר כל יום עם מאה פוליטיקאים ערמומיים שלא הייתי קונה מהם חללית משומשת גם בחינם! פרחים לא אוכלים אותך וגם לא מרמים אותך!'
אבא נאנח ואמר לו: 'אני מבין אותך, בן, אבל עשה לי טובה ולך מחר לדבר עם סבתא שלך, אם לאחר מכן לא תרצה בשליחות הזאת נשב ונדבר על עתידך בתור גנן או בכל תפקיד אחר שתרצה בו, בסדר?'
לאמאר רטן: 'כן, אבא.'
-
הסקורפ שלף את אקדח הפעימות וירה בקאלי אשר הסתחררה אל מחוץ למסלול הירי והטילה בו סכין כבדה, הוא בלם זאת באמצעות מגן־כוח המוקרן מצמיד־לחימה על זרועו השניה ופוד הלחימה המולבש על חלקו האחורי שיגר אליה זוג טילים זעירים.
קאלי השתטחה מייד, נשענת על בהונות רגליה וקצות אצבעותיה, והטילים חלפו מעליה ולאחר מספר מטרים פנו וחזרו כדי לרדוף אחריה, ומתוך כך גם היישר גם אל הסקורפ, הלוחם נאלץ למקד את תשומת־ליבו בהרמת המגן כדי למנוע כל פגיעה אפשרית של הטילים בו ושבריר השניה בה הוא היה ממוקד בזה אפשרה לה להגיע לטווח הדרוש כדי לבעוט מידו את האקדח.
זוג הטילים התפוצץ על מגן־הכוח בעוד הוא נע לאחור ולצד כדי להתרחק מטווח רגליה וידיה של קלי, אלא שהיא נעה בעקבותיו וכאשר הוא סיים לשלוף את פגיון הקרב שלו מרתמת־הבטן היא כבר הייתה עליו, לופתת את צווארו הארוך ביד אחת בעוד ידה השניה מצמידה אליה להב של סכין.
הסקורפ קפא במקומו, יודע כי הרמת הסכין תוביל לחיתוך גרונו, ואז עזב את ידית הסכין שנפלה בקול צלצול על הרצפה והרים את ידיו כדי לסמן שהוא נכנע.
'אתה צריך ללמוד לא להשתמש בטילים בטווח קטן כזה,' — אמרה קאלי — 'אבל בכל מקרה זה היה קרב טוב, סוסיפאסיפאס, תגובות מהירות. ידעתי כי לבחור בך בתור לוחם שורה־קדמית הוא רעיון טוב.'
'כולנו נילחם עד מוות.' — אמר הסקורפ כבדרך שיגרה - 'פאלורי מעל הכל.'
'כאילו שאני לא יודעת.' — רטנה קאלי בזעף — 'יש בכלל תפוגה למינוי הזה של האלוהים שלכם?'
'לא שידוע לי.' — אמר הסקורפ - 'חוץ מזה אני לא עוסק בתיאולוגיה, הוא אלוהים וזהו זה.'
קאלי הלכה משם בהבעה חמוצה, העובדה שבעלה היה אלוהי הסקורפ עלתה לה על העצבים אבל לא היה אפשר לעשות שום דבר בעניין הזה. אמנם היא הייתה מפקדת הכוח הסקורפי שלנו וכל פקודה שלה הייתה קדושה אבל במקביל היא גם ידעה כי מילה אחת מפי 'פאלורי' וכל חייל סקורפ יירה בה ללא מחשבה שניה, חשיבותו של בעלה לגזע הסקורפ עלתה על כל רגש ידידות או כל שיקול אחר, אחרי הכל מדובר במנהיג 'שבט מגרשי מתכת אורט', השבט היחיד בהיסטוריה של הסקורפ שאומץ כתת־שבט של סקורפ־לידר עצמו, כבוד עצום שהעניק סקורפ־לידר למנהיג השבט האדיר פאלורי, הדמות לה חב כל ראש־שבט סקורפי את כל הטוב והביטחון שקיבל גזע הסקורפ וכל אחד מהפרטים שלו.
-
אותו 'פאלורי' המתין בחדר המנוחה שלהם, לשמאלו כוסית וודקה ריקה למחצה ומולו שתי אומנות דיון הנושאות על זרועותיהן הגמישות את בנם המפטפט בלשון תינוקות כשהוא מזיל ריר ומנסה לתפוס באצבעותיו השמנמנות את ידו הגדולה של אביו בעת שזה ניסה לנגב את פניו כשהוא משמיע צרורות של קולות שהיו אמורים לדעתו לשעשע את התינוק:
'סוסופאס! פא־פא־פארו! פאסוסופאס סאס! סאפס סיפופו סאמפופא!'
'מאל?'
'הי, מתוקה, גמרת את האימונים להיום?'
'כן. אתה שוב מנסה ללמד אותו סקורפית?'
'לא...'
'שמעתי אותך.'
'אז הוא יכיר קצת סקורפית, מה יש? הוא יגדל כילד עם שתי שפות.'
'פרררלארררק!'
העפתי מבט אל זוג המטפלות התורניות: 'טוב, שלוש שפות, אז מה.'
קאלי צנחה על הכורסה שלה וקיבלה מרובוט הבית כוסית וודקה, לגמה ממנה ושאלה: 'לך היו מטפלות דיון, נכון? למדת מזה את השפה שלהם?'
'כן.' — אמרתי - 'פארר פררפור־ראר.'
שתי המטפלות שלחו זרוע ציד פנויה הרחק לאחור, קאלי כבר הכירה את הגזע הזה מספיק כדי לדעת שזה היה ביטוי לצחוק פרוע.
'הן צוחקות עליך.'
'אני יודע.' — נאנחתי בוותרנות וליטפתי באהבה את אפו הקטן של בני — 'המבטא שלי איום ונורא.'
'פא.. פא...' — אמר התינוק.
'אני לא מאמינה!' — קאלי הסתערה על התינוק המעורסל בזרועות הדיון — 'הוא אמר 'פאפא'? למה לא 'מאמא'? אני נמצאת איתו פי חמש ממך! קדימה, שלישי, תגיד 'מאמא'! קדימה: מא־מא!'
'פא..!'
'בני נזירות כולכם!' — גידפה קאלי — 'בני־נזירות כל חבורת הזכרים של משפחת דייגן!...'
'קאלי!' — גערתי בה — 'את השפה הזאת אני לא רוצה שהוא ילמד! לפחות לא בגיל הזה!'
קאלי שקעה בכורסה שלה ורוקנה בלגימה אחת את כוסית הוודקה: 'לכל הרוחות, אני רוצחת מקצועית דרג־אלפא! מגיע לי קצת כבוד מצד הבן שלי!'
'פא, פא, פא!' — מלמל התינוק ואז הסמיקו פניו והוא הפליץ.
'נראה לי שאנחנו לפני החלפת חיתולים בקרוב.' — אמרתי. קאלי החלה לקום כאשר חפזו פנימה שתי אומנות דיון נוספות ותוך שתי שניות וסופה משתוללת של זרועות ציד גמישות הוסר החיתול שלו והוא נוגב היטב, עוסה קלות, נמרח במשחה ונכלא בחיתול חדש והכל עוד לפני שהיא הספיקה להגיע אליו.
'הן יותר מידי מהירות בשבילי.' — אמרה קאלי בעגמה.
'הן מטפלות דיון מקצועיות.' - אמרתי - הצוות הזה מסוגל לטפל ב-150 צאצאים תוך פחות מ-3 דקות.'
'אז בוא נעשה עוד 149 צאצאים.' - הבטתי בה והיא הוסיפה: 'בצחוק!'
'קאלי?'
'כן, מתוק?'
'סבתא שלי ביקשה ממני צוות של לוחמי סקורפ שיצאו עם לאמאר אל פלנטה ובה הגזע המוזר הזה שהיא גילתה. אני חושב כי 8 מהם יספיקו.'
'רק שמונה? שלח גדוד, 300 לוחמים, סקורפ־לידר ישמח לתת לך גדוד כזה.'
'היא לא רוצה לפתוח שם מלחמה, קאלי, רק להראות לאותו הגזע כי גזעים שונים יכולים לעבוד בשיתוף פעולה. גדוד שלם יפחיד אותם, זאת לא המטרה.'
'טוב, אז למה אתה רוצה את השמונה ממני?'
'כי בכל זאת יכול להיות שהוא יהיה שם בסכנה כלשהי, אני מעדיף כי מי שילווה אותו יהיה נאמן למשפחה ובעל כושר לחימה גבוה ככל האפשר.'
'כרגיל זאת התשובה הנכונה. אבחר לך את מיטב הלוחמים שלי.'
'הם לא יחסרו לך?'
'משמר האחוזה שלנו מונה 150 לוחמים מעולים, מאל, נסתדר עם 8 פחות.'
-
סבתא מארי סיימה לספר על פלנטת העכברושים ולגמה מכוס המיץ שלה, לאמאר ישב בפנים עגומות והביט ברצפה, לבסוף הוא הביט בה ואמר: 'אז מה את רוצה שאני אעשה שם?'
'רק שתבדוק מה שלומם.' — אמרה סבתא - 'אני מקווה שאתה הבנת מהסיפור שלי כמה חשוב שהם, העכברושימים (Ratsers), לא ידכאו את העכברומים (Mousers). אני רוצה לדעת שזה לא קורה. חוץ מזה אני רוצה לדעת באופן כללי מה המצב שלהם.'
'זהו, סבתא? ללכת ולשאול מה שלומם ואז לחזור?'
'פחות או יותר. אבל אל תאמין רק למראה עיניים, בדוק מה קורה מתחת לפני השטח.'
'כלומר בערים התת־קרקעיות שלהם?'
'אתה לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, אה? - לא! אני מתכוונת לכך שאתה לא צריך לקבל את מה שהם אומרים לך כפשוטו, בדוק את המציאות מאחורי ההצהרות של הפוליטיקאים שלהם.'
'מה זה עיפרון? ומה זה קלמר?'
'אולי אני צריכה לשלוח את הכבשה שלי לעשות את זה.' — מלמלה סבתא - 'שמע, לאמאר, אם תצליח במשימה הזאת אקבל אותך חזרה בתור גנן האחוזה.'
'אני אצליח, סבתא, אני מבטיח!'
-
'זה פשוט מדהים.' — אמרה קאלי - 'אתה הבן המוצלח ביותר שלהן והן רק כועסות עליך, במיוחד לאניר, מצד שני לאמאר הוא שלומיאל מארץ האהבלים והן כל הזמן מכרכרות סביבו ודואגות לו, סולחות לו על כל הטעויות שלו ומקבלות בהבנה את כל השטויות שהוא אומר.'
'קאלי!...'
'טוב, טוב.' — נסוגה קאלי - 'אני יודעת שהוא אח שלך ואתה אוהב אותו. גם אני מחבבת אותו, בעצם, אבל יש לו יכולת מזעזעת להסתבך בצרות... בכל אופן אני מארגנת לו מחלקה של 16 לוחמי עילית שלי, 12 סקורפ ו-4 דינוזים נושאי נשק כבד, בתוספת מחלקה של 4 חלליות קרב אישיות מוטסות בידי דיונים. יהיה לו מספיק כוח אש לכבוש את כל מערכת השמש הזאת.'
'זאת שליחות דיפלומטית. זוכרת?' - אמרתי לה.
'לא איכפת לי. אם משהו יפגע בו שם אז כולם יאשימו את כוח האבטחה שלי. כלומר אותי.'
'אז תני לביון לבנות את כוח האבטחה שלו, הם מתחננים לעשות את זה.'
'אין סיכוי.' — קאלי גידפה בשקט תחת אפה — 'הבנתי למה הגבירה מאריסה ביקשה ממך להרכיב כוח שיאבטח אותו, לא מהביון, היא ידעה בדיוק למי אתה תעביר את הבקשה הזאת. אני לא אעביר את זה לאף אחד.'
'כן.' — הסכמתי — 'סבתא מאמינה בך.'
'חה־חה,' — צחקה קאלי — 'מאמינה בי... הגבירה מאריסה לא מאמינה בי, טמבל, היא מאמינה בך, אם היא מאמינה בי זה רק בגלל שאתה מאמין בי.'
'סבתא שלי...'
'אתה בטח רוצה לומר לי כי סבתא שלך היא אישה טובה בעלת לב טוב המאמינה שהעולם טוב, נכון? — מאל, מתוק שלי, אתה יודע למה גייטס האמין למשהו בלתי סביר כמו הסיפור על כך שלורי קיוזוג עדיין בחיים?'
'כי זה נכון?'
'לא. כי אתה אמרת לו שזה נכון. אתה לא מבין איזו תדמית יש לך?'
'את מתכוונת לתדמית של אדם ישר?'
'לעזאזל, אדם ישר... מתוק שלי, לידך אדם ישר נראה כמו סליל, כמו תולעת מחושמלת, אתה האדם האמין ביותר במערכת השמש, למה אתה חושב שכולם כל כך רצו שאתה תהיה הפלוטוקרט הראשי?'
'פופולריות?'
'ולמה אתה חושב שאתה פופולרי?'
כאן נתקעתי אז יצאתי מזה איכשהו: 'בגלל שיש לי אישה יפה?'
קאלי אמרה בנימת ניצחון: 'אתה רואה? עליך אף אחד לא יכול לומר שאתה שקרן!'

עוד על הספר

גלקסיה בוודקה יצחק קריטי
פרק 1 
קידום
 
צ'ור ג'וניור:
היסטוריונים מנסים תמיד להציג את הולדת האימפריות שהם חוקרים במונחים רבי־רושם, עם הרבה דרמה וצלצולים, אבל מניסיון אישי שלי אני יכול להבטיח לכם כי לפעמים הקמת אימפריה גלקטית היא בסך הכל עניין שמתחיל באיזה אהבל אחד שלא טרח לקרוא את ההוראות המצורפות לחבילה שקיבל, והאהבל הזה לא הייתי אני, ביום בו הכל התחיל הייתי רק אבא־טרי שהעירו אותו חמש פעמים אותו הלילה והיה מוכן למכור חמש אימפריות תמורת כמה שעות שינה.
-
אני זוכר בבירור שהייתה זאת שנת 2,242 מפני שבשנה הזאת נולד צ'ור מאלורי דייגן השלישי, בני הבכור, לי ולאם המאושרת קאלי דומסדיי־דייגן. היא קיוותה שהוא יקבל קצת מהגנים האגדתיים של סבא שלו, המאבטח צ'ור, אני קיוויתי שהוא לא יירש את הגנטיקה הרצחנית שלה, אבל שנינו היינו מוכנים לקבל כל צירוף תכונות ואהבנו מאוד את התינוק שלנו.
בכל אופן זה היה קיץ, אני זוכר גם את זה בבירור מפני שהחלונות של האחוזה היו פתוחים אל הגנים בחוץ וכך יכלה שיפי, הכבשה הטלפתית של סבתא, לפרוץ בדהרה אל 'אולם המשפחה' בו ישבנו כולנו.
-
רגע, רגע, בואו ניקח צעד אחורה כדי שתבינו מה קורה כאן.
אבא שלי, 'המאבטח צ'ור' האדיר, חזר לפני כמה חודשים אל מערכת ארץ לאחר שהנחיל לרובוקובים תבוסה מוחצת והשמיד אותם לחלוטין, כך כולם מקווים, ועם חזרתו מצא כי אני עומד להפוך אותו לסבא וגם כי אני מחזיק בתפקיד 'הפלוטוקרט הראשי' של ארץ (כלומר, השליט הפוליטי של האנושות).
מול העובדה הראשונה הוא היה שמח מאוד, מול העובדה השניה הוא היה אדיש לגמרי. לקח לו בערך חודשיים כדי להתעצבן עלי וזה קרה כאשר הוא גילה כי באמצעות הסמכות שהקנה לי תפקידי אני מכשיל באופן סדרתי כל ניסיון שלו להתפטר מתפקיד 'מפקד המלחמה' - זה כלל 3 דחיות של ההצבעה בנושא, 5 ביטולים של הצבעות בשל 'צורך דחוף בהצבעות חשובות אחרות' וכאשר לבסוף נאלצתי להעלות את דרישתו להצבעה אז הצבעתי נגד ההתפטרות שלו וכמובן שמועצת הפלוטוקרטים (כלומר הממשלה העולמית) הצביעה בצייתנות כפי שאני הצבעתי, הרי אני הייתי הפלוטוקרט הראשי ולא היה זה מקובל להתנגד לדעות שלי, יהיו אשר יהיו.
אבא צ'ור מעולם לא שם קצוץ על מועצת הפלוטוקרטים, מה שהייתי בהחלט שותף לו, אבל לצערי זה כלל גם נזיפות בי בפני כל המועצה, ולמעשה בפני כל מערכת השמש מפני שהכל היה בשידור בזמן אמת בערוצי החדשות, ובמסגרת הנזיפות האלה הוא איים עלי שיבעט בעכוזי אם אני אמשיך ואתקע אותו בתפקיד 'מפקד המלחמה' של המין האנושי ושל הכוח הצבאי המשולב של 'הפדרציה'.
'אבל, אבא,' — אמרתי לו — 'אין אדם מתאים לתפקיד הזה יותר ממך.'
'לא איכפת לי.' — הוא אמר — 'נמאס לי ממלחמות, אני עומד להיות סבא ואף פעם לא יצא לי ללמוד איך להחליף חיתולים, מגיעים לי קצת שקט ושלווה.'
אז אמרתי לו: 'כבר הבטחתי לסבתא כי היא תהיה שמרטף.'
עכשיו אבא שלי היה באמת עצבני: 'אני הוא הסבא! זאת זכותי! אני אהיה השמרטף או שאתה תחטוף ממני, ג'וניור, כפי שמעולם לא חטפת!'
אני מזכיר לכם כי כל זה נעשה בעוד 38 מיליארד אנושיים יושבים וצופים כיצד גורלם נקבע בשל שאלות ברמת החיתולים של תינוק שעוד לא נולד, אז אמרתי לו:
'אעשה אתך הסכם, אבא, תקבל חצי מהשמרטפות אם תסכים להישאר בתפקיד שלך.'
'אני לא מסכים...' — הוא התחיל לומר ואז עלתה מולו לתקשורת סבתא שלי, כנראה האישיות היחידה בעולם שהייתה יכולה להתערב כך בערוץ השידור הישיר מהיכל אסיפת הפלוטוקרטים, ולטשה אליו מבט נזעם:
'צ'ור?! מה זה אני שומעת שם?'
הקול שלו הפך פתאום לשקט ונכנע: 'כלום, אמא, אני רק משוחח עם הבן שלי.'
'אתה לא מסכים שאני אהיה השמרטף, צ'ור?'
אז התחמן הזה אמר: 'לא, אמא, ג'וניור הציע שאני אקח חצי מהמשמרות, אמרתי לו שאני לא מסכים כי בטח את תרצי את כל המשמרות אז אקח רק קצת, כשאת תהיי עסוקה.'
'זה לא מה שאני שמעתי.'
'אולי זאת תקלה בתקשורת, אמא.'
אז אני נחלצתי לעזרתו: 'סבתא, אני לא רוצה שתעבדי קשה מידי, תני לאבא לעזור לך.'
היא רטנה משהו מתחת לאפה וניתקה את התקשורת ואז אבא אמר במהירות רבה במיוחד: 'אני מסכים, ג'וניור. אשאר בתפקיד, חצי מהמשמרות, זכור את זה או שאני אכסח אותך.' — ואז הוא הסתלק מבניין האסיפה לפני שמישהו (כלומר סבתא או אני) יוכל לשנות משהו בהצעה שלי.
-
אני זוכר את אמא־צאפה מעיינת בתוצאות הסקרים היומיים בהבעה חמוצה במיוחד ואז אומרת: 'אתה חייב להפסיק לריב עם אבא שלך בפומבי, ג'וניור, ובטח לא על שטויות כאלה, אתם מבלבלים לגמרי את האנושות.'
'אז הפסדתי קצת אהדה ציבורית.' — אמרתי - 'לא אסון.'
'לא. דווקא הרווחת עוד אהדה,...' - היא החלה לומר בכעס אלא שאני קטעתי אותה: 'אני מקווה שאין בסקרים ירידה לאבא?'
'לא... גם הוא עלה.'
'אז מה הבעיה בכלל?' — אמרתי בתמיהה.
צאפה השליכה לשולחן את קוביית המידע, היא קיפצה מלוח השולחן והעוזר המשרדי שלה זינק על שדה הכוח שלו והצליח לתפוס את הקוביה באוויר, לאחר מכן הוא שייט מלא בחשיבות עצמית אל השולחן כשהוא מנפנף בגאווה באנטנה שעל ראשו והניח שם את הקוביה.
צאפה הקישה באצבעותיה כדי שאחזיר אליה את תשומת הלב שלי: 'תתרכז, ג'וניור, הבעיה היא תדמיתית!'
'הוא התחיל.' — אמרתי לה.
'לא חשוב מי התחיל עם זה!' — אמרה אמא־לאניר — 'מי שצריכה להיות השמרטף זאת אני! אני היא הסבתא כאן!'
מזל שאבא שלי לא שמע את זה, אבל צאפה כן שמעה את זה והנה לכם עוד ריב קולני בין שתיהן, שהרי אמא־צאפה לא חשבה שהיא אמא שלי פחות מלאניר, שהייתה האמא הביולוגית שלי אבל זה מעולם לא נחשב למשהו חשוב במיוחד, בדיוק כמו שלאניר ראתה עצמה כאמא של לאמאר ושל דנית לא פחות מצאפה, האם הביולוגית של התאומים.
'את רואה?' — אמרתי לקאלי אשר ישבה בכורסה נוחה, ליטפה את הבטן התפוחה שלה וצפתה בערוץ תקשורת שהציג מחזה רומנטי כלשהו — 'זאת הסיבה שאני לעולם לא אתחתן עם עוד אישה, בשביל הבן שלי, אחסוך לו את החוויה הזאת של לגדול עם שתי אימהות.'
'תן להן לריב.' — אמרה קאלי — 'הרי אני בכלל לא צריכה שמרטף, בשביל זה יש אמא.'
'כלומר את?'
'לא. התכוונתי לאמא שלי.'
אני הייתי מאושר, לא בגלל מה שהיא אמרה אלא מפני שאף אחד במשפחה לא שמע את מה שהיא אמרה אחרת אני הייתי שקוע בצרות עד מעל הראש.
-
בינתיים הייתי גם קצת בצרות מכיוון אחר: פלוטוקרט ראשי נבחר לתקופת כהונה של 7 שנים, אין הגבלה על מספר תקופות כהונה, וזמן קצר לאחר שחזר לארץ בא אלי אבא שלי ואמר:
'ג'וניור, כל הדיקטטורים בעבר שאפו לתקופת כהונה בלתי מוגבלת.'
'כן,' — אמרתי לו — 'שמעתי על זה.'
'אתה צריך להעביר חוק שאי אפשר לבטלו ואשר יאפשר רק 2 תקופות כהונה.'
'לא, רק אחת, אני עובד על זה כבר כמה זמן.'
'מה?... אה, אתה לא רוצה לכהן 2 תקופות.'
'לא רציתי אפילו אחת, אבל לא הייתה לי ברירה, כולם לחצו עלי.'
'כן, אני מכיר את זה... אבל צריך 2 תקופות כדי להשלים תהליכים ארוכי טווח.'
לא הסכמתי איתו: 'לא, אם יש רק תקופה אחת זה יוצר לחץ לסיים דברים מה שיותר מהר.'
'יש דברים שבכל מקרה יארכו יותר מתקופה אחת.'
'לא איכפת לי.'
אז הוא התרגז ואמר: 'לפלוטוקרט ראשי אסור לומר 'לא איכפת לי'.'
'גם מזה לא איכפת לי.'
'2 כהונות, ג'וניור,' — הוא אמר וקם ללכת — 'או שאני מקצץ לך את האוזניים.'
במהרה התברר לי כי מועצת הפלוטוקרטים מתנגדת מקיר לקיר למגבלה של 2 כהונות, ועל כהונה אחת הם לא רצו בכלל לשמוע, ואסיפת הפלוטוקרטים סברה בדיוק כמוהם. אני ידעתי כי הסיבה האמיתית לסרבנות הזאת הייתה שהם חששו שזה יהיה תקדים שיוביל גם לקציבת אורך הכהונה של 'מפקד המלחמה', מה שאבא שלי היה דורש מיידית (אולי הוא בכלל העלה לפני את ההצעה הזאת רק כדי להגיע בדיוק לזה).
-
טוב, נחזור לאותו יום קיץ של שנת 2,242 — רוב המשפחה ישבה שם באותו חדר חוץ מדנית שהייתה עסוקה בתפקידה על סקורפ־פריים ואמא־ליאונה, כלומר גנראל ליאונה, אשר יצאה אל בסיס הצי על פלוטו כדי לסקור את אחד המסדרים האינסופיים של כוחות הצי.
גם סבתא מארי לא הייתה שם, היא הבריזה מארוחת הצהרים המשפחתית כבר במנה השלישית, היא אף פעם לא הייתה אכלנית גדולה, והלכה לאגף המגורים שלה בתואנה שעליה 'לעשות משהו חשוב' — המשפחה ידעה היטב שהיא רק עמדה לצפות בסדרה האינסופית 'אוסי פילבורן ובעליה', פרק 5,000 ומשהו, אבל מחמת הנימוס לא העירה לה דבר.
אני הייתי שם עם קאלי ועם 'השלישי', הבן שלי שבילה בעריסה שלו אשר ריחפה לידינו על המסילה המגנטית שלה תחת עיניהם הפקוחות של 6 מטפלות דיון ושל 4 שומרי־ראש סקורפיים חמושים מכף רגל עד ראש, שניים מהם שומרים עלי ושניים על 'השלישי'.
מטפלות דיון היו שם מפני שהדיון העריצו את אבא שלי ולא היו מוכנים לוותר על השגחת המטפלות שלהם על אחד מצאצאיו (כשהייתי תינוק הן היו גם המטפלות שלי), שומרי־הראש מקרב הסקורפ השתייכו ל-'משמר האחוזה' שאומן בידיה של קאלי ואי אפשר היה לבטל את תפקידם, הסקורפ העריצו אותי והיו מוכנים לצאת למלחמה נגד האנושות אם היו חושבים שהויתור על שירותם של שומרי־הראש מטעמם הוא חלק ממזימה לפגוע בי או בצאצא שלי, וכמובן שעצם הויתור עליהם היה גורם להם להיות משוכנעים במזימה כזאת.
אבא ושתי האימהות שלי היו בקצה החדר, מדברים בשטף ובקול נמוך, יכולתי לומר על פי הבעת פניו שהן מנסות לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות, אני מוכן להתערב כי אותו משהו היה לנסות לשכנע אותי לעשות משהו שאני ממש לא רוצה לעשות — כמו לבטל את היוזמה שלי להעלאת המיסוי על הרווחים מחוץ למערכת־השמש ובמקביל להוריד על המיסוי במערכת עצמה, דבר שחשבתי לנכון מפני שהפלוטוקרטים עשו במערכת מחמוד ועל סקורפ וסקורפ-B רווחים של טריליונים כמעט בלי מאמץ ושילמו על כך מס זהה לזה ששילמו מי שעשו את הונם בעבודה קשה במסגרת מערכת ארץ.
ואז באה שרשרת האירועים שהתחילה את הכל, כלומר קול המולה גדולה פרץ דרך החלונות הגדולים דרכם ניתן היה לצאת אל החצר המרכזית, ותכף ומיד דהרה פנימה שיפי, הכבשה הטלפתית של סבתא, כשהיא פועה בקול גדול:
'מהההה?... מהההה?...'
'משמר,' — פקדתי באופן אוטומטי כמעט - 'עצרו אותה!'
במקביל דהרה פנימה סבתא מארי, מנסה באופן מובהק לתפוס את הכבשה, ואני חייב לציין כי מעולם לא ראיתי את סבתא רצה מהר כל כך, אפילו לא ידעתי שהיא מסוגלת לרוץ!
זוג הסקורפ נעו במהירות הבזק (הרפלקסים החצי־חרקיים שלהם מהירים בהרבה מאלו של בני אדם, כלומר חוץ מאשר הרפלקסים העל־אנושיים של אבא שלי) וחסמו את דרכה של הכבשה, התנועה המהירה גרמה לאבא שלי להגיב בכך שהוא שלף את האקדח שלו, אז כל ארבעת הסקורפ שלפו את האקדחים שלהם כדי להגן עלי ועל הצאצא שלי, ואז שתי האימהות שלי שלפו את האקדחים שלהן וכיוונו אותם אל הסקורפ, ואז קאלי שלפה את האקדח שלה וכיוונה אותו אל האימהות (הסקורפ הרי היו צוות האבטחה שלה), ואז חמשת סוכני הביון שרצו אחרי סבתא שלפו את האקדחים שלהם וכיוונו אותם אל כולם חוץ מסבתא.
העובדה שהיו שם מספיק אקדחים שלופים כדי לפתוח עוד מלחמת עולם לא השפיעה בכלל על סבתא שלי, היא דהרה אל אבא צ'ור כשהיא מפיצה את הסקורפ לכל הכיוונים והכבשה באה בעקבותיה, תפסה את כוס המים שעמדה לפני אבא ולגמה ממנה בצמא, ואז חטפה את קנקן המים ושפכה את כולו על הרצפה לפני הכבשה הקטנה, זאת התנפלה על שלולית המים וליקקה אותה במרץ.
תוך כדי כך קיבלנו תשובה למה היא עושה זאת — תחושת הלהט החריף בפה שלי הייתה חזקה במידה מפתיעה וכל המשפחה שלי הפכה לחבורת קופים היושבים עם לשון בחוץ והם נושפים כדי לקרר לעצמם את הפה. כמובן שרק הסקורפ לא התרגשו מזה, אחרי הכל זה גזע הרגיל לנגוס פה ושם בלאבה לוהטת שבקושי התקררה, ואילו 'השלישי' הגיב בצרחת בכי עזה ומובנת לחלוטין.
סבתא התנשפה: 'אוי, אלוהים! זה שורף!' —.קאלי רמזה בראשה ותוך חצי שניה הבזיקו משם הבן שלי, אומנות הדיון וזוג שומרי־ראש מסקורפ וכולם נעלמו לכיוון הכללי של אגף המגורים שלי בעוד כל השאר מתנפלים על דבר נוזלי שהיה על השולחן ולוגמים אותו במרץ.
שעה קלה לאחר מכן שככה הצריבה וסבתא שלי, עדיין מתנשמת בכבדות, פנתה אל לאמאר: 'אתה! לכל הרוחות! הכל בגללך!'
אחי־למחצה עדיין התנשף בכבדות בניסיון לקרר את לשונו: 'אני?''
'כן! שוטה שכמוך! אתה שתלת פלפל חריף בגינה שלי!'
לאמאר הסמיק: 'לא! זה היה פלפל נוי! פלפל קישוטי!'
סבתא הצביעה על הכבשה: 'היא אכלה מזה וזה חריף! נורא חריף! כולם כאן הרגישו כמה זה היה חריף!'
'לא ידעתי שזה חריף!'
סבתא רק נהמה בכעס, לקחה את הכבשה והלכה משם. מאוחר יותר בערב היא קראה לאבא שלי לבוא לאגף המגורים שלה, הוא הלך וחזר בפנים עגומות: 'לאמאר, אתה מועמד לקידום.'
'רק בגלל ששתלתי פלפל־נוי?' — התמרמר לאמאר - 'בגלל זה היא תקדם אותי לסוף העולם? מה היא רוצה, שאלך לספור את הפינגווינים בקוטב הצפוני?'
אבא שפשף את סנטרו הארוך: 'דווקא הצלחת לנחש את הרעיון הכללי אבל לא, זה לא הקוטב, היא ביקשה שאתה תצא לשליחות דיפלומטית מטעמה אל גזע חייזרי שהיא מכירה.'
'איזה גזע?'
'לא יודע, אני לא מכיר אותו.'
כולם לטשו אל אבא עיניים גדולות, הרי האיש הזה הכיר היטב המוני גזעים לאורך ולרוחב הגלקסיה ולאורך עשורים נלחם נגדם או בעדם, אז לאמאר שאל:
'איך זה יכול להיות?'
'ההורים שלי,' — אמר אבא בסבלנות - 'טיילו בגלקסיה עוד לפני שנולדתי, כנראה שסבתא שלך פגשה אותם אז. בכל אופן גש אליה מחר, היא תיתן לך את כל הפרטים.'
'אני חייב? אני רוצה להמשיך ולהיות גנן, אני אוהב פרחים.'
'אין הרבה פרחים בקוטב.' — אמר אבא בזעף - 'חוץ מזה זאת הזדמנות בשבילך לייצג את המשפחה כראוי ולהוכיח את ערכך. תראה את אחותך, היא נציב סקורפ, ואת אחיך למחצה שהוא הפלוטוקרט הראשי, קח מהם דוגמה עד כמה רחוק אתה יכול להגיע בקריירה שלך.'
'אני לא רוצה שום קריירה!' — צעק לאמאר - 'אני רוצה להיות גנן! אתה חושב שאני מקנא באח ובאחות שלי? שכח מזה! היא גרה בקצה העולם בפלנטה של מפלצות, הוא צריך לדבר כל יום עם מאה פוליטיקאים ערמומיים שלא הייתי קונה מהם חללית משומשת גם בחינם! פרחים לא אוכלים אותך וגם לא מרמים אותך!'
אבא נאנח ואמר לו: 'אני מבין אותך, בן, אבל עשה לי טובה ולך מחר לדבר עם סבתא שלך, אם לאחר מכן לא תרצה בשליחות הזאת נשב ונדבר על עתידך בתור גנן או בכל תפקיד אחר שתרצה בו, בסדר?'
לאמאר רטן: 'כן, אבא.'
-
הסקורפ שלף את אקדח הפעימות וירה בקאלי אשר הסתחררה אל מחוץ למסלול הירי והטילה בו סכין כבדה, הוא בלם זאת באמצעות מגן־כוח המוקרן מצמיד־לחימה על זרועו השניה ופוד הלחימה המולבש על חלקו האחורי שיגר אליה זוג טילים זעירים.
קאלי השתטחה מייד, נשענת על בהונות רגליה וקצות אצבעותיה, והטילים חלפו מעליה ולאחר מספר מטרים פנו וחזרו כדי לרדוף אחריה, ומתוך כך גם היישר גם אל הסקורפ, הלוחם נאלץ למקד את תשומת־ליבו בהרמת המגן כדי למנוע כל פגיעה אפשרית של הטילים בו ושבריר השניה בה הוא היה ממוקד בזה אפשרה לה להגיע לטווח הדרוש כדי לבעוט מידו את האקדח.
זוג הטילים התפוצץ על מגן־הכוח בעוד הוא נע לאחור ולצד כדי להתרחק מטווח רגליה וידיה של קלי, אלא שהיא נעה בעקבותיו וכאשר הוא סיים לשלוף את פגיון הקרב שלו מרתמת־הבטן היא כבר הייתה עליו, לופתת את צווארו הארוך ביד אחת בעוד ידה השניה מצמידה אליה להב של סכין.
הסקורפ קפא במקומו, יודע כי הרמת הסכין תוביל לחיתוך גרונו, ואז עזב את ידית הסכין שנפלה בקול צלצול על הרצפה והרים את ידיו כדי לסמן שהוא נכנע.
'אתה צריך ללמוד לא להשתמש בטילים בטווח קטן כזה,' — אמרה קאלי — 'אבל בכל מקרה זה היה קרב טוב, סוסיפאסיפאס, תגובות מהירות. ידעתי כי לבחור בך בתור לוחם שורה־קדמית הוא רעיון טוב.'
'כולנו נילחם עד מוות.' — אמר הסקורפ כבדרך שיגרה - 'פאלורי מעל הכל.'
'כאילו שאני לא יודעת.' — רטנה קאלי בזעף — 'יש בכלל תפוגה למינוי הזה של האלוהים שלכם?'
'לא שידוע לי.' — אמר הסקורפ - 'חוץ מזה אני לא עוסק בתיאולוגיה, הוא אלוהים וזהו זה.'
קאלי הלכה משם בהבעה חמוצה, העובדה שבעלה היה אלוהי הסקורפ עלתה לה על העצבים אבל לא היה אפשר לעשות שום דבר בעניין הזה. אמנם היא הייתה מפקדת הכוח הסקורפי שלנו וכל פקודה שלה הייתה קדושה אבל במקביל היא גם ידעה כי מילה אחת מפי 'פאלורי' וכל חייל סקורפ יירה בה ללא מחשבה שניה, חשיבותו של בעלה לגזע הסקורפ עלתה על כל רגש ידידות או כל שיקול אחר, אחרי הכל מדובר במנהיג 'שבט מגרשי מתכת אורט', השבט היחיד בהיסטוריה של הסקורפ שאומץ כתת־שבט של סקורפ־לידר עצמו, כבוד עצום שהעניק סקורפ־לידר למנהיג השבט האדיר פאלורי, הדמות לה חב כל ראש־שבט סקורפי את כל הטוב והביטחון שקיבל גזע הסקורפ וכל אחד מהפרטים שלו.
-
אותו 'פאלורי' המתין בחדר המנוחה שלהם, לשמאלו כוסית וודקה ריקה למחצה ומולו שתי אומנות דיון הנושאות על זרועותיהן הגמישות את בנם המפטפט בלשון תינוקות כשהוא מזיל ריר ומנסה לתפוס באצבעותיו השמנמנות את ידו הגדולה של אביו בעת שזה ניסה לנגב את פניו כשהוא משמיע צרורות של קולות שהיו אמורים לדעתו לשעשע את התינוק:
'סוסופאס! פא־פא־פארו! פאסוסופאס סאס! סאפס סיפופו סאמפופא!'
'מאל?'
'הי, מתוקה, גמרת את האימונים להיום?'
'כן. אתה שוב מנסה ללמד אותו סקורפית?'
'לא...'
'שמעתי אותך.'
'אז הוא יכיר קצת סקורפית, מה יש? הוא יגדל כילד עם שתי שפות.'
'פרררלארררק!'
העפתי מבט אל זוג המטפלות התורניות: 'טוב, שלוש שפות, אז מה.'
קאלי צנחה על הכורסה שלה וקיבלה מרובוט הבית כוסית וודקה, לגמה ממנה ושאלה: 'לך היו מטפלות דיון, נכון? למדת מזה את השפה שלהם?'
'כן.' — אמרתי - 'פארר פררפור־ראר.'
שתי המטפלות שלחו זרוע ציד פנויה הרחק לאחור, קאלי כבר הכירה את הגזע הזה מספיק כדי לדעת שזה היה ביטוי לצחוק פרוע.
'הן צוחקות עליך.'
'אני יודע.' — נאנחתי בוותרנות וליטפתי באהבה את אפו הקטן של בני — 'המבטא שלי איום ונורא.'
'פא.. פא...' — אמר התינוק.
'אני לא מאמינה!' — קאלי הסתערה על התינוק המעורסל בזרועות הדיון — 'הוא אמר 'פאפא'? למה לא 'מאמא'? אני נמצאת איתו פי חמש ממך! קדימה, שלישי, תגיד 'מאמא'! קדימה: מא־מא!'
'פא..!'
'בני נזירות כולכם!' — גידפה קאלי — 'בני־נזירות כל חבורת הזכרים של משפחת דייגן!...'
'קאלי!' — גערתי בה — 'את השפה הזאת אני לא רוצה שהוא ילמד! לפחות לא בגיל הזה!'
קאלי שקעה בכורסה שלה ורוקנה בלגימה אחת את כוסית הוודקה: 'לכל הרוחות, אני רוצחת מקצועית דרג־אלפא! מגיע לי קצת כבוד מצד הבן שלי!'
'פא, פא, פא!' — מלמל התינוק ואז הסמיקו פניו והוא הפליץ.
'נראה לי שאנחנו לפני החלפת חיתולים בקרוב.' — אמרתי. קאלי החלה לקום כאשר חפזו פנימה שתי אומנות דיון נוספות ותוך שתי שניות וסופה משתוללת של זרועות ציד גמישות הוסר החיתול שלו והוא נוגב היטב, עוסה קלות, נמרח במשחה ונכלא בחיתול חדש והכל עוד לפני שהיא הספיקה להגיע אליו.
'הן יותר מידי מהירות בשבילי.' — אמרה קאלי בעגמה.
'הן מטפלות דיון מקצועיות.' - אמרתי - הצוות הזה מסוגל לטפל ב-150 צאצאים תוך פחות מ-3 דקות.'
'אז בוא נעשה עוד 149 צאצאים.' - הבטתי בה והיא הוסיפה: 'בצחוק!'
'קאלי?'
'כן, מתוק?'
'סבתא שלי ביקשה ממני צוות של לוחמי סקורפ שיצאו עם לאמאר אל פלנטה ובה הגזע המוזר הזה שהיא גילתה. אני חושב כי 8 מהם יספיקו.'
'רק שמונה? שלח גדוד, 300 לוחמים, סקורפ־לידר ישמח לתת לך גדוד כזה.'
'היא לא רוצה לפתוח שם מלחמה, קאלי, רק להראות לאותו הגזע כי גזעים שונים יכולים לעבוד בשיתוף פעולה. גדוד שלם יפחיד אותם, זאת לא המטרה.'
'טוב, אז למה אתה רוצה את השמונה ממני?'
'כי בכל זאת יכול להיות שהוא יהיה שם בסכנה כלשהי, אני מעדיף כי מי שילווה אותו יהיה נאמן למשפחה ובעל כושר לחימה גבוה ככל האפשר.'
'כרגיל זאת התשובה הנכונה. אבחר לך את מיטב הלוחמים שלי.'
'הם לא יחסרו לך?'
'משמר האחוזה שלנו מונה 150 לוחמים מעולים, מאל, נסתדר עם 8 פחות.'
-
סבתא מארי סיימה לספר על פלנטת העכברושים ולגמה מכוס המיץ שלה, לאמאר ישב בפנים עגומות והביט ברצפה, לבסוף הוא הביט בה ואמר: 'אז מה את רוצה שאני אעשה שם?'
'רק שתבדוק מה שלומם.' — אמרה סבתא - 'אני מקווה שאתה הבנת מהסיפור שלי כמה חשוב שהם, העכברושימים (Ratsers), לא ידכאו את העכברומים (Mousers). אני רוצה לדעת שזה לא קורה. חוץ מזה אני רוצה לדעת באופן כללי מה המצב שלהם.'
'זהו, סבתא? ללכת ולשאול מה שלומם ואז לחזור?'
'פחות או יותר. אבל אל תאמין רק למראה עיניים, בדוק מה קורה מתחת לפני השטח.'
'כלומר בערים התת־קרקעיות שלהם?'
'אתה לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, אה? - לא! אני מתכוונת לכך שאתה לא צריך לקבל את מה שהם אומרים לך כפשוטו, בדוק את המציאות מאחורי ההצהרות של הפוליטיקאים שלהם.'
'מה זה עיפרון? ומה זה קלמר?'
'אולי אני צריכה לשלוח את הכבשה שלי לעשות את זה.' — מלמלה סבתא - 'שמע, לאמאר, אם תצליח במשימה הזאת אקבל אותך חזרה בתור גנן האחוזה.'
'אני אצליח, סבתא, אני מבטיח!'
-
'זה פשוט מדהים.' — אמרה קאלי - 'אתה הבן המוצלח ביותר שלהן והן רק כועסות עליך, במיוחד לאניר, מצד שני לאמאר הוא שלומיאל מארץ האהבלים והן כל הזמן מכרכרות סביבו ודואגות לו, סולחות לו על כל הטעויות שלו ומקבלות בהבנה את כל השטויות שהוא אומר.'
'קאלי!...'
'טוב, טוב.' — נסוגה קאלי - 'אני יודעת שהוא אח שלך ואתה אוהב אותו. גם אני מחבבת אותו, בעצם, אבל יש לו יכולת מזעזעת להסתבך בצרות... בכל אופן אני מארגנת לו מחלקה של 16 לוחמי עילית שלי, 12 סקורפ ו-4 דינוזים נושאי נשק כבד, בתוספת מחלקה של 4 חלליות קרב אישיות מוטסות בידי דיונים. יהיה לו מספיק כוח אש לכבוש את כל מערכת השמש הזאת.'
'זאת שליחות דיפלומטית. זוכרת?' - אמרתי לה.
'לא איכפת לי. אם משהו יפגע בו שם אז כולם יאשימו את כוח האבטחה שלי. כלומר אותי.'
'אז תני לביון לבנות את כוח האבטחה שלו, הם מתחננים לעשות את זה.'
'אין סיכוי.' — קאלי גידפה בשקט תחת אפה — 'הבנתי למה הגבירה מאריסה ביקשה ממך להרכיב כוח שיאבטח אותו, לא מהביון, היא ידעה בדיוק למי אתה תעביר את הבקשה הזאת. אני לא אעביר את זה לאף אחד.'
'כן.' — הסכמתי — 'סבתא מאמינה בך.'
'חה־חה,' — צחקה קאלי — 'מאמינה בי... הגבירה מאריסה לא מאמינה בי, טמבל, היא מאמינה בך, אם היא מאמינה בי זה רק בגלל שאתה מאמין בי.'
'סבתא שלי...'
'אתה בטח רוצה לומר לי כי סבתא שלך היא אישה טובה בעלת לב טוב המאמינה שהעולם טוב, נכון? — מאל, מתוק שלי, אתה יודע למה גייטס האמין למשהו בלתי סביר כמו הסיפור על כך שלורי קיוזוג עדיין בחיים?'
'כי זה נכון?'
'לא. כי אתה אמרת לו שזה נכון. אתה לא מבין איזו תדמית יש לך?'
'את מתכוונת לתדמית של אדם ישר?'
'לעזאזל, אדם ישר... מתוק שלי, לידך אדם ישר נראה כמו סליל, כמו תולעת מחושמלת, אתה האדם האמין ביותר במערכת השמש, למה אתה חושב שכולם כל כך רצו שאתה תהיה הפלוטוקרט הראשי?'
'פופולריות?'
'ולמה אתה חושב שאתה פופולרי?'
כאן נתקעתי אז יצאתי מזה איכשהו: 'בגלל שיש לי אישה יפה?'
קאלי אמרה בנימת ניצחון: 'אתה רואה? עליך אף אחד לא יכול לומר שאתה שקרן!'