מחיצות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחיצות
מכר
מאות
עותקים
מחיצות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מחיצות

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

שנקר וקשב, תאומים בני שש, מאבדים את אמם בניסיון לטפס אל הרכבת לדלהי ברציף הומה אדם. מעבר לגבול שזה עתה הותווה נשרף ביתו של רופא הילדים אברהים מסעוד. ובמקום אחר, לא מאוד רחוק, סימרָן בת החמש-עשרה נמלטת מהרצח שאביה מתכנן לה ולכל נשות הבית, פן יזוהמו בידי כנופיות בוזזים.

המספר, אביהם המת של התאומים, מלווה מן השמים את הדמויות הבהולות, ובסגנונו העדין והפיוטי מוביל את הקוראים, עקב בצד אגודל, בנתיבי בריחה רויי מתח לקראת המפגש הבלתי-נמנע.

מחיצות, ספר הביכורים הייחודי של אמיט מג'מודר, מגולל את ימיה הקשים של חלוקת הודו לשתי מדינות עצמאיות, הודו ופקיסטן, ב-1947. ביום אחד איבדו אז מיליוני אנשים את כל אשר להם רק בגלל שמצאו את עצמם מן הצד האחר של הגבול. גורלם המעורפל של מיליוני הפליטים, ששירכו דרכם בשיירות וברכבות לקראת יעד בלתי-ידוע, לובש כאן צורה באמצעות סיפוריהן של ארבע דמויות שהמציאות מעמתת אותן עם הנורא מכול. זהו דיוקן מופלא ורגיש של הודו באחד מן הרגעים המטלטלים והסוערים שידעה.

על המחבר

אמיט מג'מודר הוא רדיולוג גרעיני אבחוני במקצועו ומשורר עטור פרסים. יצירתו פורסמה ב"ניו יורקר" וב"מיטב השירה האמריקנית" של שנת 2007. מחיצות הוא הרומן הראשון פרי עטו. מתגורר בקולומבוס, אוהיו, עם אשתו ובניו התאומים.

פרק ראשון

1. קשרים

 

אני מכיר שלושה אנשים בלבד באינסוף הזה. שני ילדים: האחד לבוש חולצה כחולה כהה שחרוזי זהב זעירים רקומים סביב צווארונה, האחר בחולצה ירוקה מבהיקה שעליה חרוזי כסף. קֵשָב לבוש בכחול, שַנקָר בירוק. אלה הצבעים החביבים עליהם ואלה בגדיהם החגיגיים והיקרים ביותר, הם נלבשו פעמיים בלבד, לכבוד שתי חתונות בלאהוֹר.
אני מכיר את הילדים האלה ואת האישה שבידיה הם אוחזים. לפני שעות אחדות, כשהכלבים המשוטטים פתחו בנביחות קצביות עזות ברחבי העיר, היא הניחה להם לבחור מהתיבה הפתוחה שעל המיטה המתקפלת. הם לא יוכלו לקחת בגדים נוספים לבד מאלה שלגופם. הם לא היססו והיא לא מחתה, רק פשטה את חולצותיהם ושלשלה את המשי על זרועותיהם המונפות. לא עלה בדעתה שהם עלולים למשוך תשומת לב, שאנשים עלולים לחשוב שבאמתחתה יש יותר מכמה שטרות מגולגלים של מאה רופיות התחובים לה בחזה שמלתה. זה בסדר. אבק המסע יבטיח שבמהרה יחדלו הבגדים למשוך תשומת לב. חוץ מזה, היא רצתה להעניק להם את הבחירה הזאת, את ההפעלה הזאת של כוח הרצון. התרסה קטנה שתסייע להם לשאת את חוסר הישע הקרב.
אני מכיר גם את המיטה המתקפלת הזאת, שהתיבה הפתוחה עדיין מונחת עליה. את מלבן הקנבס שלה. שני צעיפים ושלוש שמיכות, ובכל זאת רעדתי עליה.
היא לא תצליח להסתדר ולו עם תיבה קטנה. היא זקוקה לשתי ידיים פנויות, כדי לאחוז בשני הבנים. היא נושאת את שטרי הרופיות בלבד. אפילו לא את פסלון הלינגאם מהמקדש שבפינת חדר השינה. הם חייבים להסתלק. זוהי פקיסטן עכשיו. המדינה אמורה להיות פַּק, טהורה. מטוהרת מהם. היא יודעת שהרכבת נוסעת לדלהי, ודלהי עדיפה על מקומם הנוכחי, אך אין לה איש בדלהי ולא בשום מקום אחר. זאת אחת הסיבות שאני אוהב אותה, התכונה הזאת שלה של האסופית, חסרת השורשים. מיסיונרים פורטוגלים מצאו אותה כשישנה עירומה בתלם אדמה, גופה מצולק באופן משונה, אינה דוברת שום שפה. היא לא מוסלמית, לא הינדית, לא סיקית; מעין יצור זֵן טבעי שצץ מהאדמה.* כל שהיה לה הייתי אני. צעירה כל כך, ובכל זאת ההדרכה שלהם מעולם לא נקלטה. היא טאטאה את רצפת הכנסייה והתפללה היכן שהורו לה. בת חמש־עשרה היתה כאשר חלפתי על פניה ונעצרתי, וברעד הרכבתי את משקפי. פעמון הכנסייה האימתני התנדנד מעל ראשינו. אני גיליתי אותה, היא גילתה אותי. עד אז הייתי לבד במשך אחת־עשרה שנים, אלמן, שרוי ביחסים טובים עם משפחתי ועם משפחת אשתי המנוחה, משגשג במרפאה של אבי (לא טרחתי אפילו להחליף את השלט; שמו עדיין התנוסס על דלת הכניסה). כך היה עד לנישואי השניים, המבישים, לנערה נטולת משפחה, נטולת קַסטָה.
[* כמו סיטה, אשתו של האל ההינדי שיווה (הערת המחבר).]
האישה הזאת היא אשתי, והילדים האלה הם תאומַי. היתה אשתי; היו תאומַי. איני נמצא איתם עוד. הם איבדו אותי כשהילדים היו בני שנה וחצי. אך לו היה לי גרון, ונשימה להעביר בגרון הזה, ומיתרי קול רוטטים ומתכווצים, אני יודע מה הייתי אומר.
אני כאן.

אני כאן מפני שאני בכל מקום. אני טוען שאני מכיר רק שלושה אנשים על הרציף וברכבות, אבל במובן מסוים אני מכיר את כולם. במחלקה השלישית, אישה מקלפת תפוז בתוך מטפחת. סביבה רוחש ייאוש, אבל היא ובני ביתה מוגנים ברכבת, וטיפות מיץ זעירות ניתזות שעה שהקליפה נתלשת עם סיביה הלבנים העקשניים. מבעד לריחות השתן והעשן והמתכת הישנה והזיעה מגיע האות הסורר הזה של התפוז. במחנק הגופות ריחו כשדה פתוח לרוח. פני הנוכחים כולם פונים אל הזוהר שבחיקה. גם פנַי.
אני מתעכב זמן מה על עיני האישה. אני נח שם ומשתמש בשלוותה כדי להתאושש, אף שאינני יכול לטעום מהתפוז בחברתה. סנדל קוטע את הרהורי, נצמד לסורגי החלון הפתוח. כף הרגל מאובקת, ציפורן הבוהן הגדולה שחורה ועדיין פועמת בשל דבר מה שנפל עליה בשעת העקירה המבוהלת. הסנדל נעצר ונוטה קלות תחת משקל הגבר שעליו. גוש בוץ יבש נושר לתוך הרכבת. רגל כזאת, בגובה הפנים, היא מראה בלתי צפוי, אך היחסים הרגילים שבין גופים אינם מתקיימים במקום שאנחנו, מתחת לפני המים. אני מחליק מבעד לחלון, שוב החוצה. לכל אורכה של הרכבת אנשים מטפסים מהרציף היישר אל גגות הקרונות. סנדלים משתחררים מכפות הרגליים ונצמדים שוב, סוליות שחוקות עד דק, כהות, עקביהן חלקים. כמו עיגולי הצל הכהים סביב עיניהם. כשהם מביטים מטה אינני יכול לראות את עיניהם כלל. אני רק רואה שקעים בגולגולת.
גבר על הגג מנפנף בידיו כדי שיפנו לו מקום. איש אינו זז. אך משאחיו מפלס דרך בכוח, בכל זאת מתפנה מקום. גופים צפופים מצטופפים עוד ועוד, התאמות עדינות של הישבנים וגרירת צרורות, תמרונים זריזים של סנטימטרים. מרחב נפער היכן שלא היה קודם. למטה, זוג אחים נוסף הניף אלונקה מאולתרת, לוח עץ שסביב פינותיו נקשר סארי ירוק קרוע. דמות שכולה עטופה בתוכו מתנדנדת קלות. כל מה שנחשף לעין הוא הקימור המתון של הגב. האחים אוחזים בקרש ומרימים בבטחה את המטען האנושי העדין אל הגג. הקרש מונח על הגג והקשרים מותרים.
האנשים שסביבם מצפים לנערה הרה או לילד נכה. מתברר שזהו סבם, נטול שיניים, זיפי זקנו בני שלושה ימים, מתבונן בשמים מבעד לקטרקט כעין השמים. בלי לנוע וזמן מה בלי למצמץ. האחרים נועצים עיניים. מחפשים אותות חיים. עדיין בלי להניד עפעף. לבסוף, הפה נסגר. הגרון עולה ויורד. הפה נפער. האנשים שבעי רצון; לפנות מקום לאדם גוסס זה דבר נסבל. רק לא למת.
אני מסתובב. על ערמת מטען בת שש קומות עומד ילד ובוכה, מונח שם כמו לסמן בעלות על החפצים. אינו יכול לרדת למטה. אנשים רבים כל כך, אבל הוא נמצא על אי. אני היחיד השומע את צופר בדידותו. איני יכול לנחמו. אני אמנם מצוי בכול, אבל גם אני איני יודע היכן משפחתו. במקומות כאלה אני כמעט עיוור. צורות של גופים נמרחות בזמן ונמהלות זו בזו. אני מסוגל לזהות קווי מתאר מובהקים, ייחודיים, רק מחוץ לתחנה. קיום דוֹמֵם ומהורהר, אקראי, משרטט את עצמו, כדמות המתייצבת לתצלום דאגֶרוֹטַייפ כנגד תנועת הרכבת - המקום שבו גוף השתהה די זמן להתייאש או לישון או לחבוש פצע.
רק רסיס מתשומת הלב שלי משוטט בין הזרים בתחנה. אני נשאר קרוב לאשתי ולבנַי מפני שידוע לי מה עתיד להתרחש כאן. את העתיד הקרוב, לכל הפחות, אני יכול לראות. לא את כל הדרך עד סופה, מפני שהסוף לעולם אינו מובטח. אבל אני יכול לחוש בסכנה רגעים אחדים קודם לכן, כשם שבעלי חיים חשים רעידות אדמה, ואני צריך להיות כאן לשם כך. לא שאני יכול לשמור את כפות הידיים הזעירות האלה בתוך ידיה או בין מרפקיה, לפני שההמון הזה ייאחז בהלה. איני יכול לפנות מקום בשבילם, כי אני עצמי איני תופס מקום. זרם נגדי כבר נובע מלמטה, עדיין סמוי בתוך הים האנושי הזה, אולם רב עוצמה: שמועה.
זו הרכבת האחרונה שיוצאת. מערבה מכאן המסילה נהרסה. אין יותר רכבות.
איני יכול לציין במדויק מנין היא באה. הרעיון צץ סביבי בבת אחת, מאה מחשבות קטועות ורשמים. זעם למראה גבו של מישהו. זה הסיכוי האחרון. זוז. תן להתקדם. יד גרמית נאחזת במעקה. מרפקים נדחקים לאורך עצמות שכמה או שדרה. זו האחרונה. כתפיים מתקמרות ונוגחות בצדו של זר או בגבו. צרחת אישה. המוסלמים ימצאו אותנו ויקרעו אותנו לגזרים. טורבן מוטח במסילה. הוא נגלל מתחת לרכבת, שערורייה בלתי נסבלת. אתם יודעים מה הם עשו ברַוַולפּינדי. זה יקרה גם כאן.
קיטור שורק. צעקות מכל עבר. בתוך הקרונות, על גגותיהם. רמות מכולן הצעקות שעל הרציף, היכן שנחשול גופים גואה ומוחץ את חזהו אל הפלדה, וגופים נוספים דוחקים את עצמם מעלה במדרגות הפקוקות.
קדימה. תעוף לי מהדרך. זוז.
הם במרחק פסיעות אחדות מהקרון שעה שהבהלה והדריסה פורצות. הילדים חשים שהיא מושכת אותם בכוח קדימה. עוצמת הגופים מסביבם, כמו גם חיבוקה, מותירים אותם צמודים, פרצופיהם כמעט בתוך צווארה. שַנקָר וקֵשָב נאחזים בזרועות וברגליים. הם גדולים יותר עכשיו, נערים, וגופה כמעט מוסתר מתחתיהם. מבנה גופה דק אך היא חזקה. ראשה מורכן. היא נעזרת בדחיפות שמאחוריה כדי לפלס לה דרך ולעלות. היא מניחה רגל על המדרגה, מאבדת את האחיזה, מניחה שוב ונפנית. ילד קטן יותר נמסר על כפות ידיים מעל ראשיהם לתוך הקרון, צף מעל הבהלה. הוא מביט סביבו בסקרנות ממקומו המורם. קרובי משפחה מקבלים אותו בפנים. גם לבנים שלי מגיע, היא חושבת. אכן מגיע. מגיע להם לצוף מעל כל זה לעבר כפות ידיים מוכרות. היא אינה יכולה לעבור בפתח עם הבנים לצדה, אז היא דוחפת אותם קדימה ומרפה מהם. הם רוצים לעזור. שַנקָר מתרחק מהמעקה שלצד הפתח, ידו ממששת אצבעות של זר. קֵשָב מניף את עצמו באמצעות הכתף הסמוכה ביותר, כאילו היתה חפץ דומם. שריקה נוספת. הרכבת מתקדמת מעט שמאלה. שתי כפות רגליה על המדרגות. לרגע הם מחוץ לזרועותיה, לרגע היא חשה שחרור ועתיד. היא תיתלה כאן לאורך כל המסע אם תצטרך, בניה על צווארה.
זהו הרגע שבו יד שאינני יכול לסלקה בחבטה, שאת אצבעותיה אינני יכול לשבור, אוחזת בכוח בצמתה ומושכת. ראשה מוטח אחורה, וגופה נופל.
קֵשָב צועק. ההמון סוגר מכל עבר. הילדים צוללים לתוכו. הם שוחים שוב למעלה ורואים שהמלבן הצר של הרציף השתנה. המון חדש ובלתי מוכר נאבק לעלות על הרכבת המאיצה. הם היחידים המנסים לרדת. זה קשה לא פחות מאשר לטפס פנימה, אולי אפילו יותר. הם מטפסים בגפיהם על כתפיים נעות. עד כדי כך רבה הצפיפות. הרציף נע מהר יותר. עד מהרה ייוותרו שם רק אבק ומסילות ריקות. אין להם צורך במילים כדי לדעת מה לעשות. האנשים שסופגים בשוגג מכה או בעיטה מבנַי צועקים ומעוותים את פרצופיהם כאילו זו השערורייה הגדולה של היום. לבסוף, בנַי מתקרבים לאוויר הפתוח.
אחר כך הדברים מתרחשים בגמלוניות. הם יורדים למטה בכוח, מתרחקים מהתקרה, וכמה מהנוסעים התלויים בחוץ צועקים ונדחקים הצדה כדי לפנות להם דרך - אם יתנגדו להם הם עלולים להתנתק מהקרון. הילדים קטנים אבל שריריים, מלאי תזזית ועצמותיהם עצמות ילדים קשות. לו היה הרציף ארוך רק במטר אחד, אולי היו שניהם נוחתים ורק כמה שריטות עמוקות בגופם, אלא שהרציף נעלם בדיוק כשהם מצליחים לצאת. קֵשָב מצליח בקושי: אמת יד, בטן ולחי ימין שרוטות, וחתך בגולגולתו. שַנקָר נופל שנייה אחת אחריו. הוא נחבט ברציף בדרכו מטה וגופו עף הצדה. הוא נחבט בפסי הרכבת, מועד ומחליק כמה מטרים, ונבלם בצלה המפלצתי של הרכבת. השמש מנצנצת בין הקרונות.

ברגע נפילתם אני חש בנפילה אחרת, רכה יותר, בצדו השני של הגבול החדש. ד"ר אִבּרהים מסעוד. הוא גבה קומה ורזה, ובגופייה הלבנה שבה ישן חזהו אינו רחב מזה של נער. מחצית פניו מכוסה קצף גילוח. המחצית השנייה זה עתה גולחה, התער החליק במורד הלחי, נשטף בקערית, נוּער, הורם שוב.
אני שב ומתבונן באופן שבו מתרחקות אצבעותיו מהתער הקרב לעורו. אגודל ואצבע נוטלים אחריות על המלאכה העדינה. תנוכי אוזניו טפטפו, ועדיין מטפטפים, מרחיצת הבוקר שקדמה לגילוח. מחצית מפניו מגולחת, הוא רחרח את האוויר, קרא פעמיים בשם דארה ג'י, ומאחר שלא שמע שום תגובה ממשרתו בירר את הסיבה. בחדרים היה אובך. (כדי שיבחין מסעוד בעשן, הוא צריך למלא את הבית כולו; מסעוד נוטה להיות אדיש לסביבה, תשומת לבו כפנס, לא כמנורה.) משהו, חשב, בוער בוודאי ברחוב. את האשפה נהגו לשרוף לפנות ערב כדי לגרש את היתושים, או עם הזריחה כדי לחמם את כפות הידיים. השעה הזאת, שמונה בבוקר, לא היתה מתאימה. שני בקבוקי החלב על המדרגות ליד נעליו לא הוכנסו פנימה. הוא תעה על פני המרצפות יחף, מבולבל.
רוח חמה, כאילו נפתחו דלתות של כבשן. פירורי אפר רפרפו על ידו המורמת. הוא שמע קול נפץ ונשא את מבטו.
עכשיו הוא מסתלק מביתו מבעד לשער הברזל הקדמי, רגליו כושלות. הוא נחבט בקרקע בו ברגע שתאומַי, מאות קילומטרים הרחק ממנו, נוחתים על מסילת הברזל.

קומו, בנים. קומו.
קרון אחרי קרון חולפים על פני שַנקָר, עכשיו במהירות. מסכות דמויות פרצופים רואות אותו ומניחות שהוא מת - חלק מהנוף, אדיש, כמו צמח. קֵשָב מדמם, מתרחק בקושי מהרציף למצוא את אחיו. בקרב רבים מראה הילדים מעורר תחושת הקלה והכרת טובה - מזוועה מעין זו הם נמלטים. אחר כך הרכבת נעלמת, קרקושה החרישי במרחק. שוב אור יום, ומהומה על הרציף.
אני ממשש את שלוש צלעותיו השבורות של שַנקָר ואת החתך בראשו של קֵשָב. אני מתפלא שעצם הבריח של שַנקָר לא נשברה כשנחבטה בשפת הרציף. הם אינם יכולים לחוש את ידי. איך ימשיכו במסעם? חזיתי את מהלכיהם, אבל לא ראיתי את הפרטים האלה, לא ידעתי שיכאב להם, תחושות הדקירה של שַנקָר בכל נשימה, עורו הפצוע של קֵשָב, בלא תחבושת, בלא רטייה.
בעזרת קשב קם שנקר על רגליו, תומך את צד גופו במקום שנשברו צלעותיו. הכאב חזק מכל מה שהרגיש מאז נקע את קרסולו בשנה שעברה, אבל הוא אינו בוכה. לו ראה את אמו, היה פורץ בבכי; היה מישהו לבכות לו. ברגע זה הוא וקֵשָב מבוהלים מדי. הם אוחזים זה בזה, אינם אומרים דבר ומחפשים דרך לשוב אל הרציף. קשב ממצמץ וחש את טעם דמו. שנקר רואה את החתך בקרקפת של קשב ואת השיער הדבוק אליו, ומנגב את פני אחיו בשרוולו. הכאב אינו עוצר בעדו. זוהי מחווה של אח בכור, אף שלמעשה הוא מבוגר ממנו רק בדקה אחת. מחוות אח בכור, או אב. המשי נרטב ומתכהה.

פניהם זהים, אך לא גופם. שנקר גדל בבגדיו הישנים של קשב. הילדים מקניטים את קשב, אומרים לו שהוא גונב את מזונו של אחיו, אף שתאבונו של שַנקָר גדול יותר.
לא תמיד היה כך. אני זוכר ששנקר היה חלש מכדי לינוק. זה מעגל שהתחיל בשעתו הראשונה. חולשה מנעה ממנו לינוק, מה שהחליש אותו עוד, והמשיך למנוע ממנו לינוק. כשהיתה זרועו משתחררת מעטיפות הבד, היתה מידלדלת למטה. עורו הידלדל רפוי תחת האגודל, בלי שומן תינוק שימלא וימתח אותו. לא יכולתי לשאת את מראה הזרוע המתנדנדת כך. הייתי מרים אותה ומניח אותה כמו איבר שבור ומהדק את האריג. כפות ידיו, שפתיו, העור סביב שפתיו וסוליות רגליו התכהו בשעה שבכה. כחול, סגול כחלחל, סגול. צבעו שב לאפור רק אחרי שיללותיו נהפכו לשינה.
החזקתי אותו הרבה בשבועות הראשונים האלה. הכחל שסוניה השתמשה בו לעטר את עיניו גרם לו להיראות חולה יותר. אחיו ישן, ורדרד ומאושר, אחרי השד או האמבט והמשיחה בשמן קוקוס. שנקר היה מבוגר בדקה, אבל הכול שיווה לו ארשת בוגרת. ראשו היה מכוסה שיער רחם משיי, ואילו לקשב היתה קרחת תינוקית, פלומתית. את מעט החלב שהצליח שנקר לבלוע הוא לא עיכל. פרצופו הסגלגל זעק רעב מרגע שנולד, ונשימה או שד לא השביעו אותו. צורת פניו גם היא שיוותה לו מראה בוגר, בעיקר לצד אחיו, עיגול מושלם שרק תפיחת הלחיים חרגה ממנו. נדתי בראשי לנוכח ניגוד הגורלות. בשבוע השלישי הכה קשב שורשים בחיים ואחז בהם. שנקר התאים אל ידה של סוניה הנוטה מעלה. היא אחזה בשנתו כקבצן המציג את קערתו הריקה.

נישואי לסוניה זיהמו אותי, כך לדעתה של משפחתי הברהמינית. ולכן היו ילדַי מהנישואים האלה טמאים בה במידה. מאחר שלא היו לסוניה שום קרובי משפחה, לא נכח איש בלידה. אמי לא באה, או שאסרו עליה לבוא.
עדיין האמנתי שכולם יתרככו בבוא הזמן, לרבות אבי. בכל פעם שפתחתי את הדלת היתה בי ציפייה לראותם כפי שהיו קודם לכן, לפני שהזדהמתי. אחרי הכול, האם לא נדבק גם אבי בזיהום בצעירותו, כשהפליג מעבר לים ללמוד בקולג' המלכותי? וכשקיבל במרפאתו מטופלים מכל הקסטות, ובני בלי קסטה, האם לא חפן את עקביהם הסדוקים לבחון אם הם נקועים, או מישש את בטנם לגלות את האשם? בשעתו היו בחירותיו שנויות במחלוקת, כבן למשפחת ברהמינים אצילה ואדוקה כל כך. סבי סלח לו רק מפני שהיה בנו השני. הבן הבכור למד בעל־פה את השְלוֹקָה, השירה האפית, ונעשה פַנדיט, מלומד, כאבותיו; לא הכול אבד. מלומד טיהר על ידי טקס את אבי בשובו. אל תחנת הרכבת - תחנת הרכבת הזאת - הוא הגיע לפני שנים רבות כל כך, כתפיו שמוטות, בידו השמאלית תיק קל, בימנית מזוודה חדשה, מלאה וגדושה לא במתנות מאנגליה, כך התברר, אלא בספרי לימוד. הוא עמד לצד האש הוֵודית הקדושה, לבוש מכנסיים אנגליים. אף על פי כן מושגים אחדים של דם וקסטה מעולם לא נטשו אותו. אלה היו בעיניו אמיתות אובייקטיביות, כמו גובהו של אדם או משקלו. אני יודע, מפני שכך חשבתי גם אני, עד סוניה.

שום כמות של אורז או של סנסקריט לא יכלה לנקות אותי מאשמה. בגידתי היתה מוחלטת, וזיהומי היה מוחלט, וכך גם בנַי. מה שבנסיבות אחרות היה נחשב בעיני משפחתי ברכה אלוהית - בנים תאומים, כמו שְרי ראמה* עצמו - הכה בהם עכשיו כפוריות חייתית, פוריות של משכנות עוני. איזו קַסטָה, אם לא הנמוכה ביותר, הם טענו, הולידה את אשתי היתומה? הכנסיות המו בני אדם שגַנדי כינה "הָריגָ'נים". טמאים: כולם ידעו מה הם עוללו לבנות לא רצויות - הם הרגו אותן, נטשו אותן או מכרו אותן לנוצרים, שהיו נוכחים קבועים בשוק הנשמות.
[* אחת ההתגלמויות של שיווה (אלא אם צוין אחרת, ההערות הן של המתרגם).]
אחותי הגדולה, דָמָיַאנטי, ביקרה אותנו פעם אחת בחודש הראשון הקדחתני, צעיף כיסה אז את ראשה ותיקה היה תחוב תחת זרועה בהתגוננות. לא קל היה לה בוודאי לחמוק אלינו. עקרנו לרובע עני יותר, כלומר מוסלמי, של העיר. עצם שמה של השכונה, ניזאם צ'וֹאק, הכיל צליל צורם, נוכרי, מרוחק בביתנו. בה במידה היתה יכולה להיות מעבר לגבול. ובכל זאת היא באה להעניק שמות לבנַי. במשך שבועות טעמה דמיאנטי שמות, כאילו היו דברי מתיקה שמסעדן מציג בחזרו אחר הורי הכלה. משנודע לה שהם תאומים השתנו הכללים, והיא טעמה שמות מתחרזים, שמות שצלילם דומה. גם המשמעויות היו חשובות לה. היא לא יכלה לשאת את השמות המטופשים, לינה־מינה, של התאומות של חברתה הטובה ביותר. וכך החליטה לקרוא לבנַי על שמות שיווה ווישנוּ, המחריב והמקיים: שַנקַר וקֵשָב.
הילדים נמנמו כשהגיעה אל סף דלתנו, השילה את סנדליה והחלה לבכות חרישית. הסרתי את השמיכה כדי להציגם לעיניה. אבל עם כל החיתולים והכובעים לא נמשכה ההצגה די זמן שתוכל להבחין בהבדל.
היא לא יכלה לקיים טקס מתן שמות לפי כל הכללים, עם אורחים ועם מלומד, אבל כן הוציאה פחית שהכילה חתיכה של גָגָ'ר מיתַי, קינוח סעודה, מעשה ידי אמי. סוניה התמהמהה במטבח, ואחותי לא קראה לה לבוא. בסופו של דבר יצאה סוניה עם מגש ועליו כוס מים, אבל דמיאנטי סירבה לה. כששבה סוניה אל המטבח הסתכלה בי אחותי ולחשה: אבל אני כן צמאה, רוֹשָאן אח יקר. ידעתי למה כוונתה. ניגשתי אל המטבח, ובלי להביט בסוניה מילאתי כוס מים במו ידי הברהמין שלי והגשתי לדמיאנטי. עמדתי בתווך בין שתי הנשים, בין צלה המבויש של סוניה לדמיאנטי ואפה המורם, היוצקת את המים לפיה בלי שתניח לשפתיה לגעת בשפת הכוס. בין שני חיי שלי. את כל זה היא עשתה בביתי, לאשתי, בטוחה לחלוטין בצדקתה - אולם כשאמרה לי מה השמות שבחרה לבנַי, נגסתי מהממתק שהושיטה לי והודיתי לה. סוניה הסכימה גם היא. כך קיבלו כהלכה שני העוללים את שמותיהם, ואני הייתי אסיר תודה על שהשמות באו מהמקור הנכון, אחות האב. כאילו הצילה דבר מה מזכויותיהם המולדות ומסרה אותו להם.
קשב פרץ בבכי והעיר את שנקר, שבכה עוד יותר זמן ולכן נרדם מאוחר יותר. דמיאנטי ביקשה להרים אותם. היא רצתה להחזיק את שניהם יחדיו. הדבר הראשון שאמרה כשהיו שניהם בזרועותיה, בנימה דאוגה, מבטה מושפל אל שנקר: "אותו היא לא מאכילה?"
סוניה התייפחה, פעם אחת בלבד, במטבח. בימים הראשונים ההם היא באמת הרגישה שזהו כישלונה האישי. לא היה איש שיעמיד אותה על טעותה, אפילו לא אני. לא אתיימר לטעון שהיתה בי נאורות כלשהי בימים ההם. לא באמת הבנתי איך היא מרגישה - להפוך לאם בלי שום מודל של אימהוּת ללמוד ממנו, או עצת אישה מבוגרת. ציפיתי שהידע ינבע מן הגוף, מן החלב בשדיים.
לכן, כשלקחתי מדמיאנטי את שנקר, עשיתי זאת כדי להגן עליו, לא על סוניה. כדי לטעון לבעלות על בני הבכור - לא על אשתי - באהבה גאה, מתריסה. בסוניה עדיין התביישתי בסתר לבי. אך שנקר היה לתחושתי קורבן של איזה זדון נעלה יותר, ובזדון הזה היה די. יותר מכך היצור הזה לא יכול היה לשאת. הייתי מגן עליו מפני כל תוספת אנושית לזדון הזה, מפני שהוא סבל מיום שנולד, ודי היה בזה. לכן לקחתי אותו והצמדתי אותו אלי, כאילו אחותי פצעה אותו. סוניה, שאזרה אומץ, לקחה אליה את קשב. שני הילדים צרחו עכשיו, החרדה שלנו מידבקת. דמיאנטי כרכה את צעיפה, סגרה את הפחית הריקה והניחה אותה בתיקה, והלכה לדרכה. סנדליה נקשו במורד המדרגות ונבלעו בענן האבק.

יכולתי לנחש שמבין שני בני, שנקר הוא זה שיישברו צלעותיו, שהפציעה החמורה יותר תיפול בחלקו מפאת הפרש של סנטימטרים אחדים. זוהי עוד פיסה מהמזל הרע שלו שלא אבין לעולם, כל כמה שאני קורא על הקַרמָה.
כשהיה תינוק רך, יכולתי רק להושיט את ידי מבעוד מועד ולבלום את מוט הווילון שנפל בלי התראה לרוחב עריסתו. אחר כך, כשהחל ללכת, ארבו לו כל פינות הבית וקצותיו כסכינים. הבחנתי בהבדל מפני שאחיו החל ללכת חודשיים קודם לכן. אני זוכר איך שנקר נתקל בכדור ורדף אחריו, צוחק בכל פעם שהכדור חומק ממנו. עקרב זינק מאחורי דיוקנו הממוסגר של הילד קרישנה, ונאלצתי לחטוף את שנקר מהרצפה.
גם אחרי שחליתי השגחתי עליו תמיד. פניו לבשו רצינות, בגרות מוזרה, מודאגת כמעט. הוא חש כמוני בזדון שביקום. אולם כשצחק ראיתי את עיני אמו בפני שלי, העיניים שנעשו צרות ונהפכו לקשתות זוהרות אפלות, ואז ידעתי שהאלים מילאו את חלקם בעסקה שעשיתי עמם.

התער נשמט מידו של מסעוד. הוא כבר שכח את המסכה המכסה את פניו, חצייה קצף גילוח וחצייה זיפים מאמש. הוא משפיל את מבטו. כף רגלו מדממת, שריטה ישרה, אלכסונית, שטחית. התער מונח באבק, סמוך לכף רגלו. הוא מרים את כף רגלו ומניח אותה, אובד עצות. מחווה רפה, כמו כדי להציג למישהו את האסון. את להבות האש שצמרות העצים שימשו להן כגשר אל מרפסתו. אין איש שיצפה איתו במחזה. הבתים האחרים ריקים; היו להם אמצעים, והם עזבו בזמן.
אני עומד לצדו, מתבונן בעשן האופף את ביתו. עשן מסתלסל, מתמהמה, ומתפזר: אישה מתחת לפני המים, שׂערה פזור, מרחף במאונך; פני גבר פונים הצדה ומתבקעים במרכזם; שני ילדים מתחבקים עד שהרוח מפרידה ביניהם. עשן שחור יותר, סמיך יותר, עולה ומסתלסל אל תוך עצמו. הכול כבר נרשם מלכתחילה. מסעוד רואה עשן. אני רואה את מה שכבר חזיתי.
אין פירוש הדבר שמסעוד אינו יודע מה קרה לאנשי פונג'אב. יש לו רדיו - לא משובח, אבל הוא לא יחשוב להחליף אותו בטרם יתקלקל לגמרי. גם אם לא היה לו רדיו, לא היתה שום אפשרות שלא לשמוע, לכל הפחות במרפאה. הבי־בי־סי כבר דן בנושא זמן מה. הוא ידע שהמאורע הכביר הזה קרב ובא, אך תפס את הגבול החדש כדבר מה מופשט, תפיסה פשוטה כתפיסתו של שרטט מפות, או של אנגלי. קו התוחם סמכויות שיפוט, לא זהויות. הוא אינו יכול לפרש את רחשי הרדיו כפי שהם הלכה למעשה - כוס החומצה של הגבול העולה על גדותיה, מוטחת ברחש אל הקרקע.
מנהיגי מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית דפקו על שולחנותיהם ונשאו את נאומיהם. מדוע יפר הדבר את שגרת חייו? סדר יומו היה קבוע זה שנים. חייו התנהלו כמעט אך ורק בתוך המרפאה. הוא נכנס לשם בתשע בבוקר ונשאר שתים־עשרה שעות, לפעמים ארבע־עשרה, אף שיכול היה לצאת מוקדם יותר. גמגומו וביישנותו הגדולה מקשים עליו לנווט בכל מפגש מורכב יותר מאשר שאלה, בדיקה, ייעוץ. בפעמים הנדירות שהוא יוצא לקנות משחת שיניים או תה, הוא מחווה בידו, מקמט את מצחו, נד בראשו או מניעו בטלטלות ובגלגולים מוגזמים בתכלית. הוא אדוק בדתו למראית עין, אך תפילותיו אינן אלא רכיב נוסף של שגרת יומו הכללית. רוחו אינה נמצאת שם.
מסעוד הוא תם. את האנשים האלה, הסיקים, המוסלמים, ההינדים, ראה תמיד רק כהורים החרדים לגורל ילדיהם. פגיעוּת, חמלה, חורבן. הם ממתינים לו שכם אל שכם, נמשכים מכפרי הסביבה אל השם שיצא לו. ילדי הכפרים תמיד מגיעים אליו כבר מתים למחצה, מורסותיהם כממדי אגרופו, הדיפטריה ניפחה את צוואריהם כקרפדות מצווחות. את ההורים הוא תמיד ראה מעורבים באורח דמוקרטי לאורך המסדרונות הצפופים במרפאה, כתמים של סיד לבן על גבם הנשען אל הקיר, מלטפים את הראשים הכנועים, מחוסרי השינה, שבחיקם.
הפניית ראשו, ואחריה הגוף, מציגות לפניו את היקף אירועי הלילה. אזור מגוריו אינו היחיד שבוער. העיר מדממת עשן אל השמים. ריח העשן הוא שמבהיר לו שכבר אינו אברהים מסעוד לשום אדם אלא לעצמו בלבד. גם מקצועו חסר משמעות. מוסלמי: זהו לפתע הדבר שמגדיר אותו. הפרט היחיד הזה, כל מה שסביבו נמחק. מתי זה קרה? לפי הקו הרשמי, מותר לו להישאר כרצונו או לצאת לפקיסטן. הבחירה העומדת לפניו - להישאר כאן בהודו או לנוע מערבה. פשוט לעבור לשם. כמו לחצות מעבר בתוך אוטובוס.
מסעוד נחפז פנימה, פעם אחת הוא מחליק מחמת הכאב בכף רגלו. העשן צורב בעיניו. שיעולו נשמע בנקודות שונות באובך. מכנסיים, חולצה, כסף, משקפיים, נעליים. אלה פריטים צפויים. אך הוא נוטל גם את תיק הרופא השחור. כמי שיכול להניח לבית לבעור, ובלבד שלא יאחר לעבודה. הוא ילך אל המרפאה מפני שהמרפאה היא מקום המבטחים היחיד שלו. שם הוא חש מוגן מפני סבל רב יותר, מפני שהסבל מצוי שם ממילא. האלימות לא תעז לפלוש לתחום שלטון המחלה.
מושב האופניים ודוושותיהם מתאימים את עצמם כמו תמיד לגופו, והוא מדווש, מהירותו כבכל יום, במסלולו הקבוע. ההבדל היחיד הוא שאיש אינו נקרה בדרכו, וזכוכיות שבורות וערמות אשפה מעשנות מפוזרות ברחובות. בדיוק כשנרגע הדופק שלו, הודות למראות ולריחות המוכרים, פנה בקרן רחוב וראה את ציפורי הטרף. לפחות שלושה תריסרים מהן הצטופפו ברחוב ועל גגות הבתים. הן נחות במורד הרחוב במרווחים קבועים, על עמודי התאורה שהציבו הבריטים חמש־עשרה שנים קודם לכן. אחדות מנקות את עצמן, אחרות בוהות. המוות כאן הוא עתיק יומין. ההתכנסות הזאת צפופה כלהקת שחפים לאורך חוף.
כלב מטופף לפניו ומתפתל בין הגופות, כמו לפלס לו את הדרך. נעל אחת על הקרקע, אחת על הדוושה, מסעוד מתבונן לאחור, מעבר לפינה, תוהה על הערמות המעשנות שחלף על פניהן. הוא יורד וגורר את האופניים. הוא מתקדם לאטו במעלה זרם מתפתל של איברים וכנפיים. שרשרת האופניים נוקשת. הוא מישיר את מבטו אל המעבר שבין הגופות, לא אל הגופות עצמן. הטורפים מנקרים, מתמרנים לזווית נוחה יותר, ומנקרים. הוא מקיש באגודלו בפעמון. הם מפנים דרך במהומת כנפיים, ניתור סרבני. הוא מקיש בפעמון פעמיים נוספות, מסיט את הכידון, פוסע בזהירות. הדרך מעולם לא היתה ארוכה כל כך. דקות ארוכות של צעידה עוברות עד שהוא יכול לעלות שוב על האופניים ולדווש. הוא עומד על הדוושות, מפני שכל סביבתו נדמית כעלייה עכשיו. לבסוף הוא נעצר ליד המרפאה שלו. הוא יורד מהאופניים ואוחז בהם זמן מה, כף יד על המושב, מתבונן. לבסוף נשמטת ידו אל צד גופו, והאופניים מתרחקים ממנו. הוא מניח להם ליפול. האופן האחורי מסתובב לאט באוויר.

זאת המרפאה שאליה נסענו עם הילדים, שנים קודם לכן. המוניטין של ד"ר אברהים מסעוד התפשט הרחק מזרחה, עד דלהי, והרחק מערבה, עד לעירנו. המיילדת של סוניה, חָלימָה בּיבּי, שלאחר כמה ביקורים קיבלה על עצמה את תפקיד הסבתא והיועצת, דיברה על ידיעותיו המופלגות בנעימה שנשים כמותה מדברות בה על אמונותיהן הטפלות. הוא לבדו, הכריזה, מלטפת בידה הקדמונית את ראשו של שנקר, הוא לבדו יכול לדעת.
אני עצמי שמעתי עליו מאבי, לפני שנים. בשנתו האחרונה בלונדון הציגו לאבי את הפונג'אבי הצעיר שעמד להתחיל את לימודיו. באותה עת היה מסעוד רק בן שבע־עשרה. אבי רצה לקחת אותו לחייט הקרוב ביותר ולעזור לו למצוא אוכל הודי; להזהיר אותו מפני מרצים עוינים, ומאלה שיהיו אדישים; רצה לדבר בשפתם הביתית החמה אחרי יום ארוך של אנטומיה בלטינית.
אך אברהים לא נזקק לחברותא ולא חש, כמדומה, שום געגוע הביתה. הוא השיג את ספרי הלימוד של השנה הראשונה עוד בהודו והיה מסוגל לדקלמם כשהוא מתנדנד לפנים ולאחור, כפי שתלמידים דתיים מדקלמים את הקוראן. רק דקלום, אי אפשר לשוחח איתו. הפרק על שחפת הריאות הכרונית מתוך ספרו של יוּסטֶס סמית, "על מחלות סופניות בקרב תינוקות וילדים", התגלגל מפיו ברהיטות. שמו שלו, אברהים, מכל מקום, יצא מפיו "איב איב איבבב" כגיהוק בלתי נשלט.
שנים אחר כך נתקל אבי במחקרו של מסעוד על אבדות מגפה במחוזות אַמריצָר וקָסוּר, שהתפרסם ב"ארכיוני הרפואה ההודית". היה זה סגנון הכתיבה שאבי ציפה לו: תיאור דקדקני, כמי שעורך מפקד תושבים, אבל ללא ביאורים, ללא פרשנות. מידע בלי תובנות, טבלאות יותר ממילים.
אני נושא אותו לנגד עיני שנעלמו, וקורא. כך פעל מוחו של מסעוד. דבר מה מילולי, תפיסתי, רגשי, נעדר משם. מוחו הכיל אך ורק את תחום עיסוקו. שני רופאי הילדים הידועים ביותר בלאהוֹר נדו בראשם למראה שנקר והפנו אותנו מזרחה.

הילדים ישנו היטב ברכבת. בין זרועותינו ובתוך הקרון היו משובצים בנענוע בתוך נענוע. נסענו לאַמריצָר באותה הרכבת, באותה השעה שבה סוניה והילדים ינסו לנסוע שנים אחר כך. הם יופרדו מאמם רק ארבעה קרונות הלאה משם.
בנקודה מסוימת התעוררו הילדים ופרצו בבכי. לא שהאחד העיר את האחר, אלא שני הבנים הניפו את זרועותיהם כמי שנופלים מגובה רב, ובמשך כמה דקות לא היה אפשר להרגיעם. לבסוף הרגיע השָד את קשב, ששתה לרוויה ונמנם בלי להסיט את פיו. סוניה ואני החלפנו ביניהם כדי שתוכל לנסות גם עם שנקר, שינק רק שניות אחדות, התחפר בה, ונרדם. אני תוהה אם הרגע שבו התעוררו היה הרגע שבו חצינו את קו הגבול שטרם הותווה אז, בין פקיסטן להודו. האם חשו שם ברחש סֵסמי, בקע עתידי באדמה, כשם שבעלי חיים נעשים חסרי מנוחה לפני רעש אדמה? האם הם חשו בקו השבר?

אני עדיין מסוגל לראות בעיני רוחי את ד"ר מסעוד המחמם את הסטטוסקופ שלו בכף ידו שעה שהוא מלטף את ראש בני. הוא אמנם התקשה בדיבור, אך רק עם מבוגרים. במחיצת הילדים הוקל גמגומו. משפטים קצרים בקעו שלמים, לפעמים שניים ברציפות. וכך נעשה הילד למתווך שבאמצעותו תקשר עם ההורים, גם אם היה הילד בגילו של שנקר. הוא דיבר ופניו פנו אל שנקר, הפנה את השאלות ישירות אל העולל שבזרועותי, ואני השבתי - באיזו תכיפות עורו מכחיל, האם הוא אוכל מנות קטנות לעתים תכופות או כלל לא, האם אחיו התאום סובל מבעיות דומות. כאשר הרים את אוזנית הסטטוסקופ הבחנתי בשׂער העדין שבשולי אוזניו. הוא האזין, הצמיד את המשטח לחזהו של שנקר ולגבו. הילד היה בחיקי, ללא שמיכותיו ובגדיו, ושוב התחוור לי כמה זעיר הוא. אפילו סטטוסקופ הילדים, שאוזניתו אינה גדולה ממטבע, נראה גדול כנגד צלעותיו. סוניה ראתה אותו בוודאי חשוף כך מדי יום כשסיבנה, שטפה וניגבה את גופו, טיפת שמן בכף היד די היה בה לסוך את כולו. עצמתי את עיני וחשתי הקלה לאחר שהבודק נסוג והתרווח, ויכולתי לעטוף את גופו הכחוש מרעב.
"אבא שלך רופא, נכון?"
הנהנתי.
הוא הפנה את מבטו אל סוניה ובהרמת אצבע סימן לה להמתין שם עם קשב. אחר כך הוליך אותי, שנקר בזרועותי, אל משרדו, ואמר באנגלית, מצביע על לבו, "מחלת הכחלת. כיחלון זו טעות לדעתי" הוא נטל ספרים אחדים מקיר גדוש בספרים עבים כל כך שאת הגבוהים שבהם צריך היה להוריד בשתי הידיים.
תרשימי הלב וכלי הדם הגדולים הציגו את אבי העורקים המתפתל בחזה ומצמיח ענפים, ואת עורק הריאות הצבוע בכחול מתפצל לשניים. הוא הפנה את אגרופו כנגד חזהו והחל להסביר, אצבעות יד אחת פרושות, האגרוף נפתח ונקמץ. דבריו שטפו כשציטט מהכתוב המונח לפני. הנהנתי, אבל רק העמדתי פני מבין, כפי שנהגתי כילד עם המורה הפרטי למתמטיקה - התלהבות כה רבה, תשוקה כה רבה לתקשר, עד שחשתי אשם מפאת בזבוזן. רציתי לגמול על המאמץ שהושקע בי.
אני מבין זאת עכשיו, כמובן. אני יכול לראות את פנים חזהו של שנקר, מעבר לשלוש הצלעות השבורות המסבות לו עינויי תופת. אני רואה את הפרוזדור הצר יותר שדמו צריך לחלוף בו בדרכו אל הריאות, ואת כלי הדם הזעירים החדשים ששלח לבו למטה, כנצרים של פיקוס הודי, להעביר את הדם להיכן שהוא נחוץ. אני פותח לפני את ספר חזהו.
בימים ההם, למרות השכלתי הרפואית, רק הבנתי שמשהו עמוק ובלתי נגיש בבני היה פגום. איני בטוח שמסעוד סיים לדבר כששאלתי: "האם הוא יחיה?"
מסעוד נהג כפי שנהג בכל פעם שהתשובה היתה שלילית. הוא הציג את גב כפות ידיו, כמו בשעת תפילה, ונשא מבטו השמימה. באותו הרגע, כשהפנה אותי אל השמים משום שתקווה לא שרתה על הארץ, נכרתה העסקה. בלבי, בלא רשמיות של תפילה או צלצול פעמון מקדש, הצעתי את כל שהיה לי. מה שהוקרב עתיד היה להיאסף, ומה שהוצע עתיד להיות מופץ, לאט מאוד, במהלך השנה הבאה. אך באותו הרגע, מבלי משים, החל בני לשגשג, ואני פתחתי פתח למחלתי עד מוות.

כפות ידיו של מסעוד מוצמדות עתה אל פיו. כלי זכוכית שבורים, צבת, שני כיורי פלדה, וכמה אזמלי מנתחים סטריליים מפוזרים על שביל האבן. הם הושלכו מהחדר למעלה, המקום שבו הוא פותח מורסות ושולף שבבים. הוא צולע פנימה, נעלו השמאלית ספוגה דם מחתך התער. לא עולה בדעתו לברר אם האנשים שעוללו זאת כבר הסתלקו. בדרכו למעלה הוא חולף על פני כיור ומראָה, ורואה נטיפים של קצף גילוח שעדיין מצפים לחי אחת. סומק עז מציף את פניו ואת צווארו. העולם שקע בתוהו ובוהו, אך עצמיותו אל לה להיכנע לכך. הברזים עדיין עובדים. בזהירות, בחורבות מרפאתו, הוא מנסה לסיים את תגלחתו שהופרעה. אזמל מהרצפה משמש תער, אין זה להב נעים לשימוש. שתי טיפות גדולות של דם מכתימות את הכיור. הוא מפסיק ומסלק בהתזה את שאריות קצף הגילוח. כך נותרות פניו חצויות, צד אחד מגולח למשעי, בצד האחר כהוּת.
למעלה, מצעים ומגבות שאופסנו בארון מתכת גבוה הושלכו אל הרצפה ונבעטו - אין דרך מהירה יותר להשחית מגבות. מוט ברזל מושחל בידיות הארון, צבע מבהיק גורד ממנו במהלך הפריצה הגסה. מתוך הארון, קול עמום.
"פירוֹזָה בּאח 33," הוא מתייפח. "פירוֹזה בּאח 33, ממש אחרי מקדש גאנֶש... בבקשה, תנו לי לצאת."
הכתובת היא כתובתו של מסעוד. כעבור רגע הוא מזהה את קולו של גוּל סינג, השליח והשוער שלו. הוא שולף את מוט הברזל. גוּל סינג דחוס על המדף התחתון, מכווץ למחצית מְמדיו; נדמה שגופו מתרחב כשהוא זוחל בכאב אל הרצפה. "אני אגלה לכם, אחים שלי, אני אגלה לכם איפה..." פרצופו פונה מעלה והוא רואה את מסעוד מבעד לעיניים כמעט עצומות מנפיחות. הוא משתתק ושומט את ראשו.
מסעוד כורע. גוּל סינג מרים את ראשו.
"לא גיליתי להם, דוקטור סאהיב. אני נשבע."
הוא דובר אמת. ההוכחה צובעת את לחייו ואת עיניו בשחור־סגול. בעודו נעול בארון נחרד שמא יציתו את המרפאה - לכן מסר את הכתובת, אבל אחרי לכתם. אף על פי כן הוא מתבייש, ומסעוד אינו מצליח להקימו על רגליו.
"אתה מוכרח להסתלק," נאנח גוּל סינג. "העיר הזאת לא בטוחה בשבילך."
מסעוד מצביע על החדר. "זה? זה?"
גוּל סינג מסביר שכך מתרחש בכל רחבי העיר, כל חזית של חנות מוסלמית נהפכה לחלל הרוס של אפר בין חנויות הינדיות וסיקיות שלא נפגעו. תצלומים קטנים של גופות נשים סיקיות מחוללות מרַוַולפּינדי עוברים מיד ליד. על גבן ומצחן החשופים שורבטה אותה הכתובת שעל חורבות מקדשים סיקיים: "'אשתו' של אסלאם חאן". הכנופיה שנכנסה וחיפשה את הרופא המוסלמי העשיר חסה על גוּל סינג הודות לצמיד ולשׂערו הארוך, אבל שתיקתו הנאמנה עלתה לו באגרופים בפניו. הוא הכיר שניים מהמתפרעים - בניו של סוּקדֶב קאנג, אף כי הם לא הודו שהם מכירים אותו. הם בנים אדוקים לאב אדוק, וגם גוּל סינג, למרות כל נאמנותו האישית לדוקטור מסעוד, מאמין שמה שמתרחש הוא הכרחי. הרג במידת מה הוא הכרחי. זהו סוג של תקשורת, הסוג היחיד שיכול לחצות את המחיצות שבין הארץ הזו לשכנתה, בין העולם הזה לבא. על האויב לשמוע מוות ולדעת פחד; על מתיו לשמוע מוות ולדעת מנוחה. המוסלמי הזה, האיש הזה, הוא איש טוב, חושב גול סינג - האיש הזה. זרועותיו לופתות את ברכיו הצנומות של הדוקטור הסאהיב, והוא מתחנן לפניו שיצא את העיר.
בחוץ, שלושה ילדים מעמידים את אופניו של מסעוד. אחד מתיישב על המושב שמאחורי הרוכב, אבל הקטן שבהם נאלץ לשבת בסל. תיק הרופא השחור של מסעוד, אחרי שנפתח ונוער בסקרנות, מושלך על הדרך. הילדים אינם רואים בכך גנבה. הם מניחים שזה שנפל שם מהאופניים, יהיה מי שיהיה, כבר מזמן נגרר משם.
העיר אינה בטוחה לשום מוסלמי, גוּל סינג מפציר, בעיקר לא לרופא עשיר. האם לא באו הבוקר במיוחד בשבילו? הוא חייב לעזוב - אבל לא ברכבת. גוּל לא מפסיק לשמוע על כך מאז אמש; יש תוכניות לגבי הרכבות הנוסעות מערבה. מתנות לפקיסטן.
מסעוד נושך את שפתיו, מתבונן סביבו ונד בראשו. חלק ממנו רוצה להתחיל לסדר את הדברים במקומם, לטאטא את הזכוכיות, לקפל את המגבות, להרתיח ולחטא את האזמלים. חלון שבור חותך את מבטו. ניבט ממנו שינויו של הרחוב המוכר לשעבר, השינוי של העיר עצמה, הארץ. הוא צריך להסתלק. אין לו לאן ללכת. הוא צריך להסתלק.

עוד על הספר

מחיצות אמיט מג'מודר

1. קשרים

 

אני מכיר שלושה אנשים בלבד באינסוף הזה. שני ילדים: האחד לבוש חולצה כחולה כהה שחרוזי זהב זעירים רקומים סביב צווארונה, האחר בחולצה ירוקה מבהיקה שעליה חרוזי כסף. קֵשָב לבוש בכחול, שַנקָר בירוק. אלה הצבעים החביבים עליהם ואלה בגדיהם החגיגיים והיקרים ביותר, הם נלבשו פעמיים בלבד, לכבוד שתי חתונות בלאהוֹר.
אני מכיר את הילדים האלה ואת האישה שבידיה הם אוחזים. לפני שעות אחדות, כשהכלבים המשוטטים פתחו בנביחות קצביות עזות ברחבי העיר, היא הניחה להם לבחור מהתיבה הפתוחה שעל המיטה המתקפלת. הם לא יוכלו לקחת בגדים נוספים לבד מאלה שלגופם. הם לא היססו והיא לא מחתה, רק פשטה את חולצותיהם ושלשלה את המשי על זרועותיהם המונפות. לא עלה בדעתה שהם עלולים למשוך תשומת לב, שאנשים עלולים לחשוב שבאמתחתה יש יותר מכמה שטרות מגולגלים של מאה רופיות התחובים לה בחזה שמלתה. זה בסדר. אבק המסע יבטיח שבמהרה יחדלו הבגדים למשוך תשומת לב. חוץ מזה, היא רצתה להעניק להם את הבחירה הזאת, את ההפעלה הזאת של כוח הרצון. התרסה קטנה שתסייע להם לשאת את חוסר הישע הקרב.
אני מכיר גם את המיטה המתקפלת הזאת, שהתיבה הפתוחה עדיין מונחת עליה. את מלבן הקנבס שלה. שני צעיפים ושלוש שמיכות, ובכל זאת רעדתי עליה.
היא לא תצליח להסתדר ולו עם תיבה קטנה. היא זקוקה לשתי ידיים פנויות, כדי לאחוז בשני הבנים. היא נושאת את שטרי הרופיות בלבד. אפילו לא את פסלון הלינגאם מהמקדש שבפינת חדר השינה. הם חייבים להסתלק. זוהי פקיסטן עכשיו. המדינה אמורה להיות פַּק, טהורה. מטוהרת מהם. היא יודעת שהרכבת נוסעת לדלהי, ודלהי עדיפה על מקומם הנוכחי, אך אין לה איש בדלהי ולא בשום מקום אחר. זאת אחת הסיבות שאני אוהב אותה, התכונה הזאת שלה של האסופית, חסרת השורשים. מיסיונרים פורטוגלים מצאו אותה כשישנה עירומה בתלם אדמה, גופה מצולק באופן משונה, אינה דוברת שום שפה. היא לא מוסלמית, לא הינדית, לא סיקית; מעין יצור זֵן טבעי שצץ מהאדמה.* כל שהיה לה הייתי אני. צעירה כל כך, ובכל זאת ההדרכה שלהם מעולם לא נקלטה. היא טאטאה את רצפת הכנסייה והתפללה היכן שהורו לה. בת חמש־עשרה היתה כאשר חלפתי על פניה ונעצרתי, וברעד הרכבתי את משקפי. פעמון הכנסייה האימתני התנדנד מעל ראשינו. אני גיליתי אותה, היא גילתה אותי. עד אז הייתי לבד במשך אחת־עשרה שנים, אלמן, שרוי ביחסים טובים עם משפחתי ועם משפחת אשתי המנוחה, משגשג במרפאה של אבי (לא טרחתי אפילו להחליף את השלט; שמו עדיין התנוסס על דלת הכניסה). כך היה עד לנישואי השניים, המבישים, לנערה נטולת משפחה, נטולת קַסטָה.
[* כמו סיטה, אשתו של האל ההינדי שיווה (הערת המחבר).]
האישה הזאת היא אשתי, והילדים האלה הם תאומַי. היתה אשתי; היו תאומַי. איני נמצא איתם עוד. הם איבדו אותי כשהילדים היו בני שנה וחצי. אך לו היה לי גרון, ונשימה להעביר בגרון הזה, ומיתרי קול רוטטים ומתכווצים, אני יודע מה הייתי אומר.
אני כאן.

אני כאן מפני שאני בכל מקום. אני טוען שאני מכיר רק שלושה אנשים על הרציף וברכבות, אבל במובן מסוים אני מכיר את כולם. במחלקה השלישית, אישה מקלפת תפוז בתוך מטפחת. סביבה רוחש ייאוש, אבל היא ובני ביתה מוגנים ברכבת, וטיפות מיץ זעירות ניתזות שעה שהקליפה נתלשת עם סיביה הלבנים העקשניים. מבעד לריחות השתן והעשן והמתכת הישנה והזיעה מגיע האות הסורר הזה של התפוז. במחנק הגופות ריחו כשדה פתוח לרוח. פני הנוכחים כולם פונים אל הזוהר שבחיקה. גם פנַי.
אני מתעכב זמן מה על עיני האישה. אני נח שם ומשתמש בשלוותה כדי להתאושש, אף שאינני יכול לטעום מהתפוז בחברתה. סנדל קוטע את הרהורי, נצמד לסורגי החלון הפתוח. כף הרגל מאובקת, ציפורן הבוהן הגדולה שחורה ועדיין פועמת בשל דבר מה שנפל עליה בשעת העקירה המבוהלת. הסנדל נעצר ונוטה קלות תחת משקל הגבר שעליו. גוש בוץ יבש נושר לתוך הרכבת. רגל כזאת, בגובה הפנים, היא מראה בלתי צפוי, אך היחסים הרגילים שבין גופים אינם מתקיימים במקום שאנחנו, מתחת לפני המים. אני מחליק מבעד לחלון, שוב החוצה. לכל אורכה של הרכבת אנשים מטפסים מהרציף היישר אל גגות הקרונות. סנדלים משתחררים מכפות הרגליים ונצמדים שוב, סוליות שחוקות עד דק, כהות, עקביהן חלקים. כמו עיגולי הצל הכהים סביב עיניהם. כשהם מביטים מטה אינני יכול לראות את עיניהם כלל. אני רק רואה שקעים בגולגולת.
גבר על הגג מנפנף בידיו כדי שיפנו לו מקום. איש אינו זז. אך משאחיו מפלס דרך בכוח, בכל זאת מתפנה מקום. גופים צפופים מצטופפים עוד ועוד, התאמות עדינות של הישבנים וגרירת צרורות, תמרונים זריזים של סנטימטרים. מרחב נפער היכן שלא היה קודם. למטה, זוג אחים נוסף הניף אלונקה מאולתרת, לוח עץ שסביב פינותיו נקשר סארי ירוק קרוע. דמות שכולה עטופה בתוכו מתנדנדת קלות. כל מה שנחשף לעין הוא הקימור המתון של הגב. האחים אוחזים בקרש ומרימים בבטחה את המטען האנושי העדין אל הגג. הקרש מונח על הגג והקשרים מותרים.
האנשים שסביבם מצפים לנערה הרה או לילד נכה. מתברר שזהו סבם, נטול שיניים, זיפי זקנו בני שלושה ימים, מתבונן בשמים מבעד לקטרקט כעין השמים. בלי לנוע וזמן מה בלי למצמץ. האחרים נועצים עיניים. מחפשים אותות חיים. עדיין בלי להניד עפעף. לבסוף, הפה נסגר. הגרון עולה ויורד. הפה נפער. האנשים שבעי רצון; לפנות מקום לאדם גוסס זה דבר נסבל. רק לא למת.
אני מסתובב. על ערמת מטען בת שש קומות עומד ילד ובוכה, מונח שם כמו לסמן בעלות על החפצים. אינו יכול לרדת למטה. אנשים רבים כל כך, אבל הוא נמצא על אי. אני היחיד השומע את צופר בדידותו. איני יכול לנחמו. אני אמנם מצוי בכול, אבל גם אני איני יודע היכן משפחתו. במקומות כאלה אני כמעט עיוור. צורות של גופים נמרחות בזמן ונמהלות זו בזו. אני מסוגל לזהות קווי מתאר מובהקים, ייחודיים, רק מחוץ לתחנה. קיום דוֹמֵם ומהורהר, אקראי, משרטט את עצמו, כדמות המתייצבת לתצלום דאגֶרוֹטַייפ כנגד תנועת הרכבת - המקום שבו גוף השתהה די זמן להתייאש או לישון או לחבוש פצע.
רק רסיס מתשומת הלב שלי משוטט בין הזרים בתחנה. אני נשאר קרוב לאשתי ולבנַי מפני שידוע לי מה עתיד להתרחש כאן. את העתיד הקרוב, לכל הפחות, אני יכול לראות. לא את כל הדרך עד סופה, מפני שהסוף לעולם אינו מובטח. אבל אני יכול לחוש בסכנה רגעים אחדים קודם לכן, כשם שבעלי חיים חשים רעידות אדמה, ואני צריך להיות כאן לשם כך. לא שאני יכול לשמור את כפות הידיים הזעירות האלה בתוך ידיה או בין מרפקיה, לפני שההמון הזה ייאחז בהלה. איני יכול לפנות מקום בשבילם, כי אני עצמי איני תופס מקום. זרם נגדי כבר נובע מלמטה, עדיין סמוי בתוך הים האנושי הזה, אולם רב עוצמה: שמועה.
זו הרכבת האחרונה שיוצאת. מערבה מכאן המסילה נהרסה. אין יותר רכבות.
איני יכול לציין במדויק מנין היא באה. הרעיון צץ סביבי בבת אחת, מאה מחשבות קטועות ורשמים. זעם למראה גבו של מישהו. זה הסיכוי האחרון. זוז. תן להתקדם. יד גרמית נאחזת במעקה. מרפקים נדחקים לאורך עצמות שכמה או שדרה. זו האחרונה. כתפיים מתקמרות ונוגחות בצדו של זר או בגבו. צרחת אישה. המוסלמים ימצאו אותנו ויקרעו אותנו לגזרים. טורבן מוטח במסילה. הוא נגלל מתחת לרכבת, שערורייה בלתי נסבלת. אתם יודעים מה הם עשו ברַוַולפּינדי. זה יקרה גם כאן.
קיטור שורק. צעקות מכל עבר. בתוך הקרונות, על גגותיהם. רמות מכולן הצעקות שעל הרציף, היכן שנחשול גופים גואה ומוחץ את חזהו אל הפלדה, וגופים נוספים דוחקים את עצמם מעלה במדרגות הפקוקות.
קדימה. תעוף לי מהדרך. זוז.
הם במרחק פסיעות אחדות מהקרון שעה שהבהלה והדריסה פורצות. הילדים חשים שהיא מושכת אותם בכוח קדימה. עוצמת הגופים מסביבם, כמו גם חיבוקה, מותירים אותם צמודים, פרצופיהם כמעט בתוך צווארה. שַנקָר וקֵשָב נאחזים בזרועות וברגליים. הם גדולים יותר עכשיו, נערים, וגופה כמעט מוסתר מתחתיהם. מבנה גופה דק אך היא חזקה. ראשה מורכן. היא נעזרת בדחיפות שמאחוריה כדי לפלס לה דרך ולעלות. היא מניחה רגל על המדרגה, מאבדת את האחיזה, מניחה שוב ונפנית. ילד קטן יותר נמסר על כפות ידיים מעל ראשיהם לתוך הקרון, צף מעל הבהלה. הוא מביט סביבו בסקרנות ממקומו המורם. קרובי משפחה מקבלים אותו בפנים. גם לבנים שלי מגיע, היא חושבת. אכן מגיע. מגיע להם לצוף מעל כל זה לעבר כפות ידיים מוכרות. היא אינה יכולה לעבור בפתח עם הבנים לצדה, אז היא דוחפת אותם קדימה ומרפה מהם. הם רוצים לעזור. שַנקָר מתרחק מהמעקה שלצד הפתח, ידו ממששת אצבעות של זר. קֵשָב מניף את עצמו באמצעות הכתף הסמוכה ביותר, כאילו היתה חפץ דומם. שריקה נוספת. הרכבת מתקדמת מעט שמאלה. שתי כפות רגליה על המדרגות. לרגע הם מחוץ לזרועותיה, לרגע היא חשה שחרור ועתיד. היא תיתלה כאן לאורך כל המסע אם תצטרך, בניה על צווארה.
זהו הרגע שבו יד שאינני יכול לסלקה בחבטה, שאת אצבעותיה אינני יכול לשבור, אוחזת בכוח בצמתה ומושכת. ראשה מוטח אחורה, וגופה נופל.
קֵשָב צועק. ההמון סוגר מכל עבר. הילדים צוללים לתוכו. הם שוחים שוב למעלה ורואים שהמלבן הצר של הרציף השתנה. המון חדש ובלתי מוכר נאבק לעלות על הרכבת המאיצה. הם היחידים המנסים לרדת. זה קשה לא פחות מאשר לטפס פנימה, אולי אפילו יותר. הם מטפסים בגפיהם על כתפיים נעות. עד כדי כך רבה הצפיפות. הרציף נע מהר יותר. עד מהרה ייוותרו שם רק אבק ומסילות ריקות. אין להם צורך במילים כדי לדעת מה לעשות. האנשים שסופגים בשוגג מכה או בעיטה מבנַי צועקים ומעוותים את פרצופיהם כאילו זו השערורייה הגדולה של היום. לבסוף, בנַי מתקרבים לאוויר הפתוח.
אחר כך הדברים מתרחשים בגמלוניות. הם יורדים למטה בכוח, מתרחקים מהתקרה, וכמה מהנוסעים התלויים בחוץ צועקים ונדחקים הצדה כדי לפנות להם דרך - אם יתנגדו להם הם עלולים להתנתק מהקרון. הילדים קטנים אבל שריריים, מלאי תזזית ועצמותיהם עצמות ילדים קשות. לו היה הרציף ארוך רק במטר אחד, אולי היו שניהם נוחתים ורק כמה שריטות עמוקות בגופם, אלא שהרציף נעלם בדיוק כשהם מצליחים לצאת. קֵשָב מצליח בקושי: אמת יד, בטן ולחי ימין שרוטות, וחתך בגולגולתו. שַנקָר נופל שנייה אחת אחריו. הוא נחבט ברציף בדרכו מטה וגופו עף הצדה. הוא נחבט בפסי הרכבת, מועד ומחליק כמה מטרים, ונבלם בצלה המפלצתי של הרכבת. השמש מנצנצת בין הקרונות.

ברגע נפילתם אני חש בנפילה אחרת, רכה יותר, בצדו השני של הגבול החדש. ד"ר אִבּרהים מסעוד. הוא גבה קומה ורזה, ובגופייה הלבנה שבה ישן חזהו אינו רחב מזה של נער. מחצית פניו מכוסה קצף גילוח. המחצית השנייה זה עתה גולחה, התער החליק במורד הלחי, נשטף בקערית, נוּער, הורם שוב.
אני שב ומתבונן באופן שבו מתרחקות אצבעותיו מהתער הקרב לעורו. אגודל ואצבע נוטלים אחריות על המלאכה העדינה. תנוכי אוזניו טפטפו, ועדיין מטפטפים, מרחיצת הבוקר שקדמה לגילוח. מחצית מפניו מגולחת, הוא רחרח את האוויר, קרא פעמיים בשם דארה ג'י, ומאחר שלא שמע שום תגובה ממשרתו בירר את הסיבה. בחדרים היה אובך. (כדי שיבחין מסעוד בעשן, הוא צריך למלא את הבית כולו; מסעוד נוטה להיות אדיש לסביבה, תשומת לבו כפנס, לא כמנורה.) משהו, חשב, בוער בוודאי ברחוב. את האשפה נהגו לשרוף לפנות ערב כדי לגרש את היתושים, או עם הזריחה כדי לחמם את כפות הידיים. השעה הזאת, שמונה בבוקר, לא היתה מתאימה. שני בקבוקי החלב על המדרגות ליד נעליו לא הוכנסו פנימה. הוא תעה על פני המרצפות יחף, מבולבל.
רוח חמה, כאילו נפתחו דלתות של כבשן. פירורי אפר רפרפו על ידו המורמת. הוא שמע קול נפץ ונשא את מבטו.
עכשיו הוא מסתלק מביתו מבעד לשער הברזל הקדמי, רגליו כושלות. הוא נחבט בקרקע בו ברגע שתאומַי, מאות קילומטרים הרחק ממנו, נוחתים על מסילת הברזל.

קומו, בנים. קומו.
קרון אחרי קרון חולפים על פני שַנקָר, עכשיו במהירות. מסכות דמויות פרצופים רואות אותו ומניחות שהוא מת - חלק מהנוף, אדיש, כמו צמח. קֵשָב מדמם, מתרחק בקושי מהרציף למצוא את אחיו. בקרב רבים מראה הילדים מעורר תחושת הקלה והכרת טובה - מזוועה מעין זו הם נמלטים. אחר כך הרכבת נעלמת, קרקושה החרישי במרחק. שוב אור יום, ומהומה על הרציף.
אני ממשש את שלוש צלעותיו השבורות של שַנקָר ואת החתך בראשו של קֵשָב. אני מתפלא שעצם הבריח של שַנקָר לא נשברה כשנחבטה בשפת הרציף. הם אינם יכולים לחוש את ידי. איך ימשיכו במסעם? חזיתי את מהלכיהם, אבל לא ראיתי את הפרטים האלה, לא ידעתי שיכאב להם, תחושות הדקירה של שַנקָר בכל נשימה, עורו הפצוע של קֵשָב, בלא תחבושת, בלא רטייה.
בעזרת קשב קם שנקר על רגליו, תומך את צד גופו במקום שנשברו צלעותיו. הכאב חזק מכל מה שהרגיש מאז נקע את קרסולו בשנה שעברה, אבל הוא אינו בוכה. לו ראה את אמו, היה פורץ בבכי; היה מישהו לבכות לו. ברגע זה הוא וקֵשָב מבוהלים מדי. הם אוחזים זה בזה, אינם אומרים דבר ומחפשים דרך לשוב אל הרציף. קשב ממצמץ וחש את טעם דמו. שנקר רואה את החתך בקרקפת של קשב ואת השיער הדבוק אליו, ומנגב את פני אחיו בשרוולו. הכאב אינו עוצר בעדו. זוהי מחווה של אח בכור, אף שלמעשה הוא מבוגר ממנו רק בדקה אחת. מחוות אח בכור, או אב. המשי נרטב ומתכהה.

פניהם זהים, אך לא גופם. שנקר גדל בבגדיו הישנים של קשב. הילדים מקניטים את קשב, אומרים לו שהוא גונב את מזונו של אחיו, אף שתאבונו של שַנקָר גדול יותר.
לא תמיד היה כך. אני זוכר ששנקר היה חלש מכדי לינוק. זה מעגל שהתחיל בשעתו הראשונה. חולשה מנעה ממנו לינוק, מה שהחליש אותו עוד, והמשיך למנוע ממנו לינוק. כשהיתה זרועו משתחררת מעטיפות הבד, היתה מידלדלת למטה. עורו הידלדל רפוי תחת האגודל, בלי שומן תינוק שימלא וימתח אותו. לא יכולתי לשאת את מראה הזרוע המתנדנדת כך. הייתי מרים אותה ומניח אותה כמו איבר שבור ומהדק את האריג. כפות ידיו, שפתיו, העור סביב שפתיו וסוליות רגליו התכהו בשעה שבכה. כחול, סגול כחלחל, סגול. צבעו שב לאפור רק אחרי שיללותיו נהפכו לשינה.
החזקתי אותו הרבה בשבועות הראשונים האלה. הכחל שסוניה השתמשה בו לעטר את עיניו גרם לו להיראות חולה יותר. אחיו ישן, ורדרד ומאושר, אחרי השד או האמבט והמשיחה בשמן קוקוס. שנקר היה מבוגר בדקה, אבל הכול שיווה לו ארשת בוגרת. ראשו היה מכוסה שיער רחם משיי, ואילו לקשב היתה קרחת תינוקית, פלומתית. את מעט החלב שהצליח שנקר לבלוע הוא לא עיכל. פרצופו הסגלגל זעק רעב מרגע שנולד, ונשימה או שד לא השביעו אותו. צורת פניו גם היא שיוותה לו מראה בוגר, בעיקר לצד אחיו, עיגול מושלם שרק תפיחת הלחיים חרגה ממנו. נדתי בראשי לנוכח ניגוד הגורלות. בשבוע השלישי הכה קשב שורשים בחיים ואחז בהם. שנקר התאים אל ידה של סוניה הנוטה מעלה. היא אחזה בשנתו כקבצן המציג את קערתו הריקה.

נישואי לסוניה זיהמו אותי, כך לדעתה של משפחתי הברהמינית. ולכן היו ילדַי מהנישואים האלה טמאים בה במידה. מאחר שלא היו לסוניה שום קרובי משפחה, לא נכח איש בלידה. אמי לא באה, או שאסרו עליה לבוא.
עדיין האמנתי שכולם יתרככו בבוא הזמן, לרבות אבי. בכל פעם שפתחתי את הדלת היתה בי ציפייה לראותם כפי שהיו קודם לכן, לפני שהזדהמתי. אחרי הכול, האם לא נדבק גם אבי בזיהום בצעירותו, כשהפליג מעבר לים ללמוד בקולג' המלכותי? וכשקיבל במרפאתו מטופלים מכל הקסטות, ובני בלי קסטה, האם לא חפן את עקביהם הסדוקים לבחון אם הם נקועים, או מישש את בטנם לגלות את האשם? בשעתו היו בחירותיו שנויות במחלוקת, כבן למשפחת ברהמינים אצילה ואדוקה כל כך. סבי סלח לו רק מפני שהיה בנו השני. הבן הבכור למד בעל־פה את השְלוֹקָה, השירה האפית, ונעשה פַנדיט, מלומד, כאבותיו; לא הכול אבד. מלומד טיהר על ידי טקס את אבי בשובו. אל תחנת הרכבת - תחנת הרכבת הזאת - הוא הגיע לפני שנים רבות כל כך, כתפיו שמוטות, בידו השמאלית תיק קל, בימנית מזוודה חדשה, מלאה וגדושה לא במתנות מאנגליה, כך התברר, אלא בספרי לימוד. הוא עמד לצד האש הוֵודית הקדושה, לבוש מכנסיים אנגליים. אף על פי כן מושגים אחדים של דם וקסטה מעולם לא נטשו אותו. אלה היו בעיניו אמיתות אובייקטיביות, כמו גובהו של אדם או משקלו. אני יודע, מפני שכך חשבתי גם אני, עד סוניה.

שום כמות של אורז או של סנסקריט לא יכלה לנקות אותי מאשמה. בגידתי היתה מוחלטת, וזיהומי היה מוחלט, וכך גם בנַי. מה שבנסיבות אחרות היה נחשב בעיני משפחתי ברכה אלוהית - בנים תאומים, כמו שְרי ראמה* עצמו - הכה בהם עכשיו כפוריות חייתית, פוריות של משכנות עוני. איזו קַסטָה, אם לא הנמוכה ביותר, הם טענו, הולידה את אשתי היתומה? הכנסיות המו בני אדם שגַנדי כינה "הָריגָ'נים". טמאים: כולם ידעו מה הם עוללו לבנות לא רצויות - הם הרגו אותן, נטשו אותן או מכרו אותן לנוצרים, שהיו נוכחים קבועים בשוק הנשמות.
[* אחת ההתגלמויות של שיווה (אלא אם צוין אחרת, ההערות הן של המתרגם).]
אחותי הגדולה, דָמָיַאנטי, ביקרה אותנו פעם אחת בחודש הראשון הקדחתני, צעיף כיסה אז את ראשה ותיקה היה תחוב תחת זרועה בהתגוננות. לא קל היה לה בוודאי לחמוק אלינו. עקרנו לרובע עני יותר, כלומר מוסלמי, של העיר. עצם שמה של השכונה, ניזאם צ'וֹאק, הכיל צליל צורם, נוכרי, מרוחק בביתנו. בה במידה היתה יכולה להיות מעבר לגבול. ובכל זאת היא באה להעניק שמות לבנַי. במשך שבועות טעמה דמיאנטי שמות, כאילו היו דברי מתיקה שמסעדן מציג בחזרו אחר הורי הכלה. משנודע לה שהם תאומים השתנו הכללים, והיא טעמה שמות מתחרזים, שמות שצלילם דומה. גם המשמעויות היו חשובות לה. היא לא יכלה לשאת את השמות המטופשים, לינה־מינה, של התאומות של חברתה הטובה ביותר. וכך החליטה לקרוא לבנַי על שמות שיווה ווישנוּ, המחריב והמקיים: שַנקַר וקֵשָב.
הילדים נמנמו כשהגיעה אל סף דלתנו, השילה את סנדליה והחלה לבכות חרישית. הסרתי את השמיכה כדי להציגם לעיניה. אבל עם כל החיתולים והכובעים לא נמשכה ההצגה די זמן שתוכל להבחין בהבדל.
היא לא יכלה לקיים טקס מתן שמות לפי כל הכללים, עם אורחים ועם מלומד, אבל כן הוציאה פחית שהכילה חתיכה של גָגָ'ר מיתַי, קינוח סעודה, מעשה ידי אמי. סוניה התמהמהה במטבח, ואחותי לא קראה לה לבוא. בסופו של דבר יצאה סוניה עם מגש ועליו כוס מים, אבל דמיאנטי סירבה לה. כששבה סוניה אל המטבח הסתכלה בי אחותי ולחשה: אבל אני כן צמאה, רוֹשָאן אח יקר. ידעתי למה כוונתה. ניגשתי אל המטבח, ובלי להביט בסוניה מילאתי כוס מים במו ידי הברהמין שלי והגשתי לדמיאנטי. עמדתי בתווך בין שתי הנשים, בין צלה המבויש של סוניה לדמיאנטי ואפה המורם, היוצקת את המים לפיה בלי שתניח לשפתיה לגעת בשפת הכוס. בין שני חיי שלי. את כל זה היא עשתה בביתי, לאשתי, בטוחה לחלוטין בצדקתה - אולם כשאמרה לי מה השמות שבחרה לבנַי, נגסתי מהממתק שהושיטה לי והודיתי לה. סוניה הסכימה גם היא. כך קיבלו כהלכה שני העוללים את שמותיהם, ואני הייתי אסיר תודה על שהשמות באו מהמקור הנכון, אחות האב. כאילו הצילה דבר מה מזכויותיהם המולדות ומסרה אותו להם.
קשב פרץ בבכי והעיר את שנקר, שבכה עוד יותר זמן ולכן נרדם מאוחר יותר. דמיאנטי ביקשה להרים אותם. היא רצתה להחזיק את שניהם יחדיו. הדבר הראשון שאמרה כשהיו שניהם בזרועותיה, בנימה דאוגה, מבטה מושפל אל שנקר: "אותו היא לא מאכילה?"
סוניה התייפחה, פעם אחת בלבד, במטבח. בימים הראשונים ההם היא באמת הרגישה שזהו כישלונה האישי. לא היה איש שיעמיד אותה על טעותה, אפילו לא אני. לא אתיימר לטעון שהיתה בי נאורות כלשהי בימים ההם. לא באמת הבנתי איך היא מרגישה - להפוך לאם בלי שום מודל של אימהוּת ללמוד ממנו, או עצת אישה מבוגרת. ציפיתי שהידע ינבע מן הגוף, מן החלב בשדיים.
לכן, כשלקחתי מדמיאנטי את שנקר, עשיתי זאת כדי להגן עליו, לא על סוניה. כדי לטעון לבעלות על בני הבכור - לא על אשתי - באהבה גאה, מתריסה. בסוניה עדיין התביישתי בסתר לבי. אך שנקר היה לתחושתי קורבן של איזה זדון נעלה יותר, ובזדון הזה היה די. יותר מכך היצור הזה לא יכול היה לשאת. הייתי מגן עליו מפני כל תוספת אנושית לזדון הזה, מפני שהוא סבל מיום שנולד, ודי היה בזה. לכן לקחתי אותו והצמדתי אותו אלי, כאילו אחותי פצעה אותו. סוניה, שאזרה אומץ, לקחה אליה את קשב. שני הילדים צרחו עכשיו, החרדה שלנו מידבקת. דמיאנטי כרכה את צעיפה, סגרה את הפחית הריקה והניחה אותה בתיקה, והלכה לדרכה. סנדליה נקשו במורד המדרגות ונבלעו בענן האבק.

יכולתי לנחש שמבין שני בני, שנקר הוא זה שיישברו צלעותיו, שהפציעה החמורה יותר תיפול בחלקו מפאת הפרש של סנטימטרים אחדים. זוהי עוד פיסה מהמזל הרע שלו שלא אבין לעולם, כל כמה שאני קורא על הקַרמָה.
כשהיה תינוק רך, יכולתי רק להושיט את ידי מבעוד מועד ולבלום את מוט הווילון שנפל בלי התראה לרוחב עריסתו. אחר כך, כשהחל ללכת, ארבו לו כל פינות הבית וקצותיו כסכינים. הבחנתי בהבדל מפני שאחיו החל ללכת חודשיים קודם לכן. אני זוכר איך שנקר נתקל בכדור ורדף אחריו, צוחק בכל פעם שהכדור חומק ממנו. עקרב זינק מאחורי דיוקנו הממוסגר של הילד קרישנה, ונאלצתי לחטוף את שנקר מהרצפה.
גם אחרי שחליתי השגחתי עליו תמיד. פניו לבשו רצינות, בגרות מוזרה, מודאגת כמעט. הוא חש כמוני בזדון שביקום. אולם כשצחק ראיתי את עיני אמו בפני שלי, העיניים שנעשו צרות ונהפכו לקשתות זוהרות אפלות, ואז ידעתי שהאלים מילאו את חלקם בעסקה שעשיתי עמם.

התער נשמט מידו של מסעוד. הוא כבר שכח את המסכה המכסה את פניו, חצייה קצף גילוח וחצייה זיפים מאמש. הוא משפיל את מבטו. כף רגלו מדממת, שריטה ישרה, אלכסונית, שטחית. התער מונח באבק, סמוך לכף רגלו. הוא מרים את כף רגלו ומניח אותה, אובד עצות. מחווה רפה, כמו כדי להציג למישהו את האסון. את להבות האש שצמרות העצים שימשו להן כגשר אל מרפסתו. אין איש שיצפה איתו במחזה. הבתים האחרים ריקים; היו להם אמצעים, והם עזבו בזמן.
אני עומד לצדו, מתבונן בעשן האופף את ביתו. עשן מסתלסל, מתמהמה, ומתפזר: אישה מתחת לפני המים, שׂערה פזור, מרחף במאונך; פני גבר פונים הצדה ומתבקעים במרכזם; שני ילדים מתחבקים עד שהרוח מפרידה ביניהם. עשן שחור יותר, סמיך יותר, עולה ומסתלסל אל תוך עצמו. הכול כבר נרשם מלכתחילה. מסעוד רואה עשן. אני רואה את מה שכבר חזיתי.
אין פירוש הדבר שמסעוד אינו יודע מה קרה לאנשי פונג'אב. יש לו רדיו - לא משובח, אבל הוא לא יחשוב להחליף אותו בטרם יתקלקל לגמרי. גם אם לא היה לו רדיו, לא היתה שום אפשרות שלא לשמוע, לכל הפחות במרפאה. הבי־בי־סי כבר דן בנושא זמן מה. הוא ידע שהמאורע הכביר הזה קרב ובא, אך תפס את הגבול החדש כדבר מה מופשט, תפיסה פשוטה כתפיסתו של שרטט מפות, או של אנגלי. קו התוחם סמכויות שיפוט, לא זהויות. הוא אינו יכול לפרש את רחשי הרדיו כפי שהם הלכה למעשה - כוס החומצה של הגבול העולה על גדותיה, מוטחת ברחש אל הקרקע.
מנהיגי מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית דפקו על שולחנותיהם ונשאו את נאומיהם. מדוע יפר הדבר את שגרת חייו? סדר יומו היה קבוע זה שנים. חייו התנהלו כמעט אך ורק בתוך המרפאה. הוא נכנס לשם בתשע בבוקר ונשאר שתים־עשרה שעות, לפעמים ארבע־עשרה, אף שיכול היה לצאת מוקדם יותר. גמגומו וביישנותו הגדולה מקשים עליו לנווט בכל מפגש מורכב יותר מאשר שאלה, בדיקה, ייעוץ. בפעמים הנדירות שהוא יוצא לקנות משחת שיניים או תה, הוא מחווה בידו, מקמט את מצחו, נד בראשו או מניעו בטלטלות ובגלגולים מוגזמים בתכלית. הוא אדוק בדתו למראית עין, אך תפילותיו אינן אלא רכיב נוסף של שגרת יומו הכללית. רוחו אינה נמצאת שם.
מסעוד הוא תם. את האנשים האלה, הסיקים, המוסלמים, ההינדים, ראה תמיד רק כהורים החרדים לגורל ילדיהם. פגיעוּת, חמלה, חורבן. הם ממתינים לו שכם אל שכם, נמשכים מכפרי הסביבה אל השם שיצא לו. ילדי הכפרים תמיד מגיעים אליו כבר מתים למחצה, מורסותיהם כממדי אגרופו, הדיפטריה ניפחה את צוואריהם כקרפדות מצווחות. את ההורים הוא תמיד ראה מעורבים באורח דמוקרטי לאורך המסדרונות הצפופים במרפאה, כתמים של סיד לבן על גבם הנשען אל הקיר, מלטפים את הראשים הכנועים, מחוסרי השינה, שבחיקם.
הפניית ראשו, ואחריה הגוף, מציגות לפניו את היקף אירועי הלילה. אזור מגוריו אינו היחיד שבוער. העיר מדממת עשן אל השמים. ריח העשן הוא שמבהיר לו שכבר אינו אברהים מסעוד לשום אדם אלא לעצמו בלבד. גם מקצועו חסר משמעות. מוסלמי: זהו לפתע הדבר שמגדיר אותו. הפרט היחיד הזה, כל מה שסביבו נמחק. מתי זה קרה? לפי הקו הרשמי, מותר לו להישאר כרצונו או לצאת לפקיסטן. הבחירה העומדת לפניו - להישאר כאן בהודו או לנוע מערבה. פשוט לעבור לשם. כמו לחצות מעבר בתוך אוטובוס.
מסעוד נחפז פנימה, פעם אחת הוא מחליק מחמת הכאב בכף רגלו. העשן צורב בעיניו. שיעולו נשמע בנקודות שונות באובך. מכנסיים, חולצה, כסף, משקפיים, נעליים. אלה פריטים צפויים. אך הוא נוטל גם את תיק הרופא השחור. כמי שיכול להניח לבית לבעור, ובלבד שלא יאחר לעבודה. הוא ילך אל המרפאה מפני שהמרפאה היא מקום המבטחים היחיד שלו. שם הוא חש מוגן מפני סבל רב יותר, מפני שהסבל מצוי שם ממילא. האלימות לא תעז לפלוש לתחום שלטון המחלה.
מושב האופניים ודוושותיהם מתאימים את עצמם כמו תמיד לגופו, והוא מדווש, מהירותו כבכל יום, במסלולו הקבוע. ההבדל היחיד הוא שאיש אינו נקרה בדרכו, וזכוכיות שבורות וערמות אשפה מעשנות מפוזרות ברחובות. בדיוק כשנרגע הדופק שלו, הודות למראות ולריחות המוכרים, פנה בקרן רחוב וראה את ציפורי הטרף. לפחות שלושה תריסרים מהן הצטופפו ברחוב ועל גגות הבתים. הן נחות במורד הרחוב במרווחים קבועים, על עמודי התאורה שהציבו הבריטים חמש־עשרה שנים קודם לכן. אחדות מנקות את עצמן, אחרות בוהות. המוות כאן הוא עתיק יומין. ההתכנסות הזאת צפופה כלהקת שחפים לאורך חוף.
כלב מטופף לפניו ומתפתל בין הגופות, כמו לפלס לו את הדרך. נעל אחת על הקרקע, אחת על הדוושה, מסעוד מתבונן לאחור, מעבר לפינה, תוהה על הערמות המעשנות שחלף על פניהן. הוא יורד וגורר את האופניים. הוא מתקדם לאטו במעלה זרם מתפתל של איברים וכנפיים. שרשרת האופניים נוקשת. הוא מישיר את מבטו אל המעבר שבין הגופות, לא אל הגופות עצמן. הטורפים מנקרים, מתמרנים לזווית נוחה יותר, ומנקרים. הוא מקיש באגודלו בפעמון. הם מפנים דרך במהומת כנפיים, ניתור סרבני. הוא מקיש בפעמון פעמיים נוספות, מסיט את הכידון, פוסע בזהירות. הדרך מעולם לא היתה ארוכה כל כך. דקות ארוכות של צעידה עוברות עד שהוא יכול לעלות שוב על האופניים ולדווש. הוא עומד על הדוושות, מפני שכל סביבתו נדמית כעלייה עכשיו. לבסוף הוא נעצר ליד המרפאה שלו. הוא יורד מהאופניים ואוחז בהם זמן מה, כף יד על המושב, מתבונן. לבסוף נשמטת ידו אל צד גופו, והאופניים מתרחקים ממנו. הוא מניח להם ליפול. האופן האחורי מסתובב לאט באוויר.

זאת המרפאה שאליה נסענו עם הילדים, שנים קודם לכן. המוניטין של ד"ר אברהים מסעוד התפשט הרחק מזרחה, עד דלהי, והרחק מערבה, עד לעירנו. המיילדת של סוניה, חָלימָה בּיבּי, שלאחר כמה ביקורים קיבלה על עצמה את תפקיד הסבתא והיועצת, דיברה על ידיעותיו המופלגות בנעימה שנשים כמותה מדברות בה על אמונותיהן הטפלות. הוא לבדו, הכריזה, מלטפת בידה הקדמונית את ראשו של שנקר, הוא לבדו יכול לדעת.
אני עצמי שמעתי עליו מאבי, לפני שנים. בשנתו האחרונה בלונדון הציגו לאבי את הפונג'אבי הצעיר שעמד להתחיל את לימודיו. באותה עת היה מסעוד רק בן שבע־עשרה. אבי רצה לקחת אותו לחייט הקרוב ביותר ולעזור לו למצוא אוכל הודי; להזהיר אותו מפני מרצים עוינים, ומאלה שיהיו אדישים; רצה לדבר בשפתם הביתית החמה אחרי יום ארוך של אנטומיה בלטינית.
אך אברהים לא נזקק לחברותא ולא חש, כמדומה, שום געגוע הביתה. הוא השיג את ספרי הלימוד של השנה הראשונה עוד בהודו והיה מסוגל לדקלמם כשהוא מתנדנד לפנים ולאחור, כפי שתלמידים דתיים מדקלמים את הקוראן. רק דקלום, אי אפשר לשוחח איתו. הפרק על שחפת הריאות הכרונית מתוך ספרו של יוּסטֶס סמית, "על מחלות סופניות בקרב תינוקות וילדים", התגלגל מפיו ברהיטות. שמו שלו, אברהים, מכל מקום, יצא מפיו "איב איב איבבב" כגיהוק בלתי נשלט.
שנים אחר כך נתקל אבי במחקרו של מסעוד על אבדות מגפה במחוזות אַמריצָר וקָסוּר, שהתפרסם ב"ארכיוני הרפואה ההודית". היה זה סגנון הכתיבה שאבי ציפה לו: תיאור דקדקני, כמי שעורך מפקד תושבים, אבל ללא ביאורים, ללא פרשנות. מידע בלי תובנות, טבלאות יותר ממילים.
אני נושא אותו לנגד עיני שנעלמו, וקורא. כך פעל מוחו של מסעוד. דבר מה מילולי, תפיסתי, רגשי, נעדר משם. מוחו הכיל אך ורק את תחום עיסוקו. שני רופאי הילדים הידועים ביותר בלאהוֹר נדו בראשם למראה שנקר והפנו אותנו מזרחה.

הילדים ישנו היטב ברכבת. בין זרועותינו ובתוך הקרון היו משובצים בנענוע בתוך נענוע. נסענו לאַמריצָר באותה הרכבת, באותה השעה שבה סוניה והילדים ינסו לנסוע שנים אחר כך. הם יופרדו מאמם רק ארבעה קרונות הלאה משם.
בנקודה מסוימת התעוררו הילדים ופרצו בבכי. לא שהאחד העיר את האחר, אלא שני הבנים הניפו את זרועותיהם כמי שנופלים מגובה רב, ובמשך כמה דקות לא היה אפשר להרגיעם. לבסוף הרגיע השָד את קשב, ששתה לרוויה ונמנם בלי להסיט את פיו. סוניה ואני החלפנו ביניהם כדי שתוכל לנסות גם עם שנקר, שינק רק שניות אחדות, התחפר בה, ונרדם. אני תוהה אם הרגע שבו התעוררו היה הרגע שבו חצינו את קו הגבול שטרם הותווה אז, בין פקיסטן להודו. האם חשו שם ברחש סֵסמי, בקע עתידי באדמה, כשם שבעלי חיים נעשים חסרי מנוחה לפני רעש אדמה? האם הם חשו בקו השבר?

אני עדיין מסוגל לראות בעיני רוחי את ד"ר מסעוד המחמם את הסטטוסקופ שלו בכף ידו שעה שהוא מלטף את ראש בני. הוא אמנם התקשה בדיבור, אך רק עם מבוגרים. במחיצת הילדים הוקל גמגומו. משפטים קצרים בקעו שלמים, לפעמים שניים ברציפות. וכך נעשה הילד למתווך שבאמצעותו תקשר עם ההורים, גם אם היה הילד בגילו של שנקר. הוא דיבר ופניו פנו אל שנקר, הפנה את השאלות ישירות אל העולל שבזרועותי, ואני השבתי - באיזו תכיפות עורו מכחיל, האם הוא אוכל מנות קטנות לעתים תכופות או כלל לא, האם אחיו התאום סובל מבעיות דומות. כאשר הרים את אוזנית הסטטוסקופ הבחנתי בשׂער העדין שבשולי אוזניו. הוא האזין, הצמיד את המשטח לחזהו של שנקר ולגבו. הילד היה בחיקי, ללא שמיכותיו ובגדיו, ושוב התחוור לי כמה זעיר הוא. אפילו סטטוסקופ הילדים, שאוזניתו אינה גדולה ממטבע, נראה גדול כנגד צלעותיו. סוניה ראתה אותו בוודאי חשוף כך מדי יום כשסיבנה, שטפה וניגבה את גופו, טיפת שמן בכף היד די היה בה לסוך את כולו. עצמתי את עיני וחשתי הקלה לאחר שהבודק נסוג והתרווח, ויכולתי לעטוף את גופו הכחוש מרעב.
"אבא שלך רופא, נכון?"
הנהנתי.
הוא הפנה את מבטו אל סוניה ובהרמת אצבע סימן לה להמתין שם עם קשב. אחר כך הוליך אותי, שנקר בזרועותי, אל משרדו, ואמר באנגלית, מצביע על לבו, "מחלת הכחלת. כיחלון זו טעות לדעתי" הוא נטל ספרים אחדים מקיר גדוש בספרים עבים כל כך שאת הגבוהים שבהם צריך היה להוריד בשתי הידיים.
תרשימי הלב וכלי הדם הגדולים הציגו את אבי העורקים המתפתל בחזה ומצמיח ענפים, ואת עורק הריאות הצבוע בכחול מתפצל לשניים. הוא הפנה את אגרופו כנגד חזהו והחל להסביר, אצבעות יד אחת פרושות, האגרוף נפתח ונקמץ. דבריו שטפו כשציטט מהכתוב המונח לפני. הנהנתי, אבל רק העמדתי פני מבין, כפי שנהגתי כילד עם המורה הפרטי למתמטיקה - התלהבות כה רבה, תשוקה כה רבה לתקשר, עד שחשתי אשם מפאת בזבוזן. רציתי לגמול על המאמץ שהושקע בי.
אני מבין זאת עכשיו, כמובן. אני יכול לראות את פנים חזהו של שנקר, מעבר לשלוש הצלעות השבורות המסבות לו עינויי תופת. אני רואה את הפרוזדור הצר יותר שדמו צריך לחלוף בו בדרכו אל הריאות, ואת כלי הדם הזעירים החדשים ששלח לבו למטה, כנצרים של פיקוס הודי, להעביר את הדם להיכן שהוא נחוץ. אני פותח לפני את ספר חזהו.
בימים ההם, למרות השכלתי הרפואית, רק הבנתי שמשהו עמוק ובלתי נגיש בבני היה פגום. איני בטוח שמסעוד סיים לדבר כששאלתי: "האם הוא יחיה?"
מסעוד נהג כפי שנהג בכל פעם שהתשובה היתה שלילית. הוא הציג את גב כפות ידיו, כמו בשעת תפילה, ונשא מבטו השמימה. באותו הרגע, כשהפנה אותי אל השמים משום שתקווה לא שרתה על הארץ, נכרתה העסקה. בלבי, בלא רשמיות של תפילה או צלצול פעמון מקדש, הצעתי את כל שהיה לי. מה שהוקרב עתיד היה להיאסף, ומה שהוצע עתיד להיות מופץ, לאט מאוד, במהלך השנה הבאה. אך באותו הרגע, מבלי משים, החל בני לשגשג, ואני פתחתי פתח למחלתי עד מוות.

כפות ידיו של מסעוד מוצמדות עתה אל פיו. כלי זכוכית שבורים, צבת, שני כיורי פלדה, וכמה אזמלי מנתחים סטריליים מפוזרים על שביל האבן. הם הושלכו מהחדר למעלה, המקום שבו הוא פותח מורסות ושולף שבבים. הוא צולע פנימה, נעלו השמאלית ספוגה דם מחתך התער. לא עולה בדעתו לברר אם האנשים שעוללו זאת כבר הסתלקו. בדרכו למעלה הוא חולף על פני כיור ומראָה, ורואה נטיפים של קצף גילוח שעדיין מצפים לחי אחת. סומק עז מציף את פניו ואת צווארו. העולם שקע בתוהו ובוהו, אך עצמיותו אל לה להיכנע לכך. הברזים עדיין עובדים. בזהירות, בחורבות מרפאתו, הוא מנסה לסיים את תגלחתו שהופרעה. אזמל מהרצפה משמש תער, אין זה להב נעים לשימוש. שתי טיפות גדולות של דם מכתימות את הכיור. הוא מפסיק ומסלק בהתזה את שאריות קצף הגילוח. כך נותרות פניו חצויות, צד אחד מגולח למשעי, בצד האחר כהוּת.
למעלה, מצעים ומגבות שאופסנו בארון מתכת גבוה הושלכו אל הרצפה ונבעטו - אין דרך מהירה יותר להשחית מגבות. מוט ברזל מושחל בידיות הארון, צבע מבהיק גורד ממנו במהלך הפריצה הגסה. מתוך הארון, קול עמום.
"פירוֹזָה בּאח 33," הוא מתייפח. "פירוֹזה בּאח 33, ממש אחרי מקדש גאנֶש... בבקשה, תנו לי לצאת."
הכתובת היא כתובתו של מסעוד. כעבור רגע הוא מזהה את קולו של גוּל סינג, השליח והשוער שלו. הוא שולף את מוט הברזל. גוּל סינג דחוס על המדף התחתון, מכווץ למחצית מְמדיו; נדמה שגופו מתרחב כשהוא זוחל בכאב אל הרצפה. "אני אגלה לכם, אחים שלי, אני אגלה לכם איפה..." פרצופו פונה מעלה והוא רואה את מסעוד מבעד לעיניים כמעט עצומות מנפיחות. הוא משתתק ושומט את ראשו.
מסעוד כורע. גוּל סינג מרים את ראשו.
"לא גיליתי להם, דוקטור סאהיב. אני נשבע."
הוא דובר אמת. ההוכחה צובעת את לחייו ואת עיניו בשחור־סגול. בעודו נעול בארון נחרד שמא יציתו את המרפאה - לכן מסר את הכתובת, אבל אחרי לכתם. אף על פי כן הוא מתבייש, ומסעוד אינו מצליח להקימו על רגליו.
"אתה מוכרח להסתלק," נאנח גוּל סינג. "העיר הזאת לא בטוחה בשבילך."
מסעוד מצביע על החדר. "זה? זה?"
גוּל סינג מסביר שכך מתרחש בכל רחבי העיר, כל חזית של חנות מוסלמית נהפכה לחלל הרוס של אפר בין חנויות הינדיות וסיקיות שלא נפגעו. תצלומים קטנים של גופות נשים סיקיות מחוללות מרַוַולפּינדי עוברים מיד ליד. על גבן ומצחן החשופים שורבטה אותה הכתובת שעל חורבות מקדשים סיקיים: "'אשתו' של אסלאם חאן". הכנופיה שנכנסה וחיפשה את הרופא המוסלמי העשיר חסה על גוּל סינג הודות לצמיד ולשׂערו הארוך, אבל שתיקתו הנאמנה עלתה לו באגרופים בפניו. הוא הכיר שניים מהמתפרעים - בניו של סוּקדֶב קאנג, אף כי הם לא הודו שהם מכירים אותו. הם בנים אדוקים לאב אדוק, וגם גוּל סינג, למרות כל נאמנותו האישית לדוקטור מסעוד, מאמין שמה שמתרחש הוא הכרחי. הרג במידת מה הוא הכרחי. זהו סוג של תקשורת, הסוג היחיד שיכול לחצות את המחיצות שבין הארץ הזו לשכנתה, בין העולם הזה לבא. על האויב לשמוע מוות ולדעת פחד; על מתיו לשמוע מוות ולדעת מנוחה. המוסלמי הזה, האיש הזה, הוא איש טוב, חושב גול סינג - האיש הזה. זרועותיו לופתות את ברכיו הצנומות של הדוקטור הסאהיב, והוא מתחנן לפניו שיצא את העיר.
בחוץ, שלושה ילדים מעמידים את אופניו של מסעוד. אחד מתיישב על המושב שמאחורי הרוכב, אבל הקטן שבהם נאלץ לשבת בסל. תיק הרופא השחור של מסעוד, אחרי שנפתח ונוער בסקרנות, מושלך על הדרך. הילדים אינם רואים בכך גנבה. הם מניחים שזה שנפל שם מהאופניים, יהיה מי שיהיה, כבר מזמן נגרר משם.
העיר אינה בטוחה לשום מוסלמי, גוּל סינג מפציר, בעיקר לא לרופא עשיר. האם לא באו הבוקר במיוחד בשבילו? הוא חייב לעזוב - אבל לא ברכבת. גוּל לא מפסיק לשמוע על כך מאז אמש; יש תוכניות לגבי הרכבות הנוסעות מערבה. מתנות לפקיסטן.
מסעוד נושך את שפתיו, מתבונן סביבו ונד בראשו. חלק ממנו רוצה להתחיל לסדר את הדברים במקומם, לטאטא את הזכוכיות, לקפל את המגבות, להרתיח ולחטא את האזמלים. חלון שבור חותך את מבטו. ניבט ממנו שינויו של הרחוב המוכר לשעבר, השינוי של העיר עצמה, הארץ. הוא צריך להסתלק. אין לו לאן ללכת. הוא צריך להסתלק.