מעשה אהבה

מעשה אהבתי

 

בילדותי סבלתי מהתעללות מינית. מאז שבאתי לעולם הייתי טרף לסיפוק מאווייו החולניים של אבי. ככה פשוט. אמי נמלטה מן הבית כשהייתי בת אחת-עשרה בערך, ואני נשארתי לגור איתו כבת ערובה. בכל פעם שביקשתי לעבור לגור עם אמא, הוא היה אומר שאם אעשה זאת יהרוג אותי, ואז יתלה את עצמו. הוא גם היה מסביר לי בדקדקנות ובפרטי פרטים איך הוא מתכוון לעשות זאת.

 

הייתי בת שלוש-עשרה כשהודעתי לו שאני מתכוונת לעבור לגור עם אמא, למרות הסירוב שלו. הבהרתי שלא אשאר בת ערובה, בשום מחיר. בתגובה הוא פרש בפניי שוב את תוכניתו לרצוח אותי ולהתאבד. בשקט, באימה, ללא ספקות ולבטים, ידעתי שאני מעדיפה למות, ולא להישאר שלו. אמרתי לו בבירור, חכה ותראה. חיכיתי עד שאהיה לבד בבית, התקשרתי לאמא וביקשתי שתבוא לקחת אותי. והיא באה.

 

שלושה שבועות גרתי אצל אמי והאיומים שלו מהדהדים לי בראש. אחרי שלושה שבועות, קצת לפני שש בבוקר, הגיעו שלושה אנשים לפתח הבית. הם דפקו בדלת בנימוס. פתחתי להם את הדלת אפופת שינה, לבושה עדיין בבגדים של ליל אמש, שאותם שכחתי לפשוט לפני שנרדמתי. הם היו שוטרים. הם ביקשו לדבר עם אמא. הם עלו לחדר השינה, ואני נכנסתי לחדרי.

 

כמה רגעים אחרי כן נכנסה אמא לחדר ובישרה: הוא נהרג. תאונת דרכים בתפקיד.

 

הוא היה שוטר.

 

הייתי מוכת הלם. האיש הכל-יכול הזה, ששיתף אותי בתוכניתו לחסל אותי בשתי ידיו, פשוט מת. מת לגמרי. הוא מת ודי.

 

מאותו רגע גאתה ההמולה בבית. אנשים באו לתכנן סידורי לוויה ועוד דברים, שאת חלקם לא הצלחתי להבין. הבית רחש וגעש מהמוני האנשים שנכנסו ויצאו.

 

בעשר בבוקר פרשתי לרגע למקלחת. ביקשתי לי הפוגה קלה משלל התמונות והקולות.

 

אני עומדת מתחת לזרם העז של המים החמים. וילון המקלחת מתוח, אדים עולים סביבי. ואז קורה משהו שלא קרה מעולם. פתאום, בעודי עומדת שם, אני מרגישה יד מונחת על כתפי. זה מוחשי, איתן, נוכח כל כך. אני נרגעת אל כף היד הזאת. ובכל זאת מסובבת ראשי לאחור, למרות שברור לי שלא אראה שם אף אחד. ואני יודעת, לראשונה בחיי, אני יודעת שאני לא לבד. התגנבה פנימה לתוכי פעימה בלתי מזוהה. משהו בפנים מתפוגג ומשנה צורה. אני לא לבד יותר.

 

אנחת רווחה מופלאה, שאין כמותה בעולם, בקעה ממני. הסיוט נגמר. הוא, חוסל. אני, ניצלתי, באבחה ממש. בנס. אני עומדת שם קטנה, מבועתת ומכווצת, וכבר מבינה בבהירות גמורה, שזה לא יכול להיות עוד צירוף מקרים. מבינה שאופן הסתדרות הכלים על לוח חיי מוחזק, איפשהו, בידיים טובות. הגוף שלי כולו מבין, מתפקע מרוב הבנה. ניצלתי. אני לא לבד.

 

אני באה ממשפחה אפיקורסית, חסרת אמונה בעליל, וכך התנהלתי בעולם: יודעת את הרגע, את העכשיו. יודעת כאבים וחרדות ואכזבות. ולא יודעת על שום אפשרות אחרת. לא נחמה, לא מפלט בטוח, רק החיים המתנפצים על הסלע הקטן שאני. נוקשה, מכונסת, מכווצת. והם מתנפצים עליי בעוז. אני לבד שם מולם, לבד לגמרי, לבד בכל אשר אפנה. ואין חסד ואין רחמים. והנה, איכשהו, לתוך עולמי הקטן, הציני, האפיקורסי, השתרבבה פתאום ידיעה צלולה ומוצקה. ידיעה עם גנום אחר.

 

אני שמורה.

 

הידיעה הזאת מקופלת בטבע האדם. ואין היא נגישה לו כל עוד אין לו צורך בה. ציניות מובנית, ניסיון חיים כאוב, חוסר בשלות, מורשת טראומטית של התעללות גנרית, הם הרים המסתירים את השמש הזאת. וכך חייתי את שנות הגיהינום שעיצבו את ראשית דרכי כאן בעולם. הייתי כל כולי האמונה הזאת, שאני לבד. שירַתּי אותה בכל מאודי. את הלבד המוחלט, ששום קרן שמש לא יכולה לו. ולכן הייתי הטרף הקל שהייתי. לא רק כי הוא היה מתעלל בי בשיטתיות, כמדרס נוח לרגליו, אלא פשוט כי התעמולה ניצחה את האמת. הטרור המחריב את הנפש, אפילו יותר מהמעשים עצמם, הוא האמונה שזה, האופל הזה, הוא הכל, שאין מעבר לזוועה שום חדשות טובות, אין למה לחכות, אין במה להאמין.

 

המקלחת ששינתה את חיי היא מקלחת נצח. אין לי תשובה איך ומדוע. אין בי אפילו שאלה איך ומדוע. יש בי פשוט ידיעה – שיש מקום כזה, שבו אפשר להישען. למרות שהעין לא מזהה על מה ועל מי להישען. וההיגיון מזהיר מפני הישענות. והזיכרון מתריע על סכנה. והאגו אומר בציניות, נראה לך?

 

אז כן, נראה לי. ובגלל זה גם יצאתי למסע הכתיבה הזה: כדי לספר לכם את האמת הפשוטה להפליא שגיליתי. אמת האומרת שכאשר תתחולל – למרות הכל ובניגוד לציפיות, להרגלים, לפחדים – הבחירה להרפות ולהישען, ישתנו כל כללי המשחק. לתמיד.

 

מאז כבר עברו עליי אי אלו רגעים שבהם הרגשתי שאין לי סיכוי. שאני במנוסה, שאני במלחמת קיום, שאני מוכרחה לחיות ואין לי מושג איך. ובכל פעם כזאת עמדתי שוב באותה מקלחת. שוב הונחה יד על כתפי. שוב בקעה ממני אנחת רווחה עמוקה. כי שוב, ידעתי.

 

לא רק אני הפכתי את עצמי לסלע כדי לשרוד. כמעט כולנו עסוקים בתנועה הישרדותית, מתגוננת, קשובה יותר לסביבה ופחות לעצמי הצלול. למעשה, מרבד עצום של אבנים וסלעים פרוש פה לפנינו. שרירים קפוצים, אגרופים, משוועים להתגלם מחדש. להישען משמע לשחרר את התנוחה המתכדררת, הקיפודית, שאנחנו מתאמנים בה משחר ההיסטוריה שלנו. להרפות את השרירים. למתוח אותם. זאת ולא אחרת היא התמצית הקריסטלית של מעשה האהבה. המעבר ממנח נוקשה, לעומתי, למנח מעודן יותר, קשוב פנימה, סומך, רפוי, רך. רשות בלעדית, בלתי מתפשרת, למוסס אבנים, לרופף כיווצים, להתפרק מנשקי, להיות קשובה לעצמי ובשרי, קשובה למה שמלחששים לי הזימים שלי בעדינות מופתית. 

ורק כיוון שמצאתי בי את עוז הרוח להפוך את הסלע הקטן שהייתי למשהו אחר, חדש, ענוג, אני יודעת שזה משהו שכל נפש ראויה לו.

 

בעולם שבו אוהבים, אוהבות, יש לי מרחב נשימה. כזה שמותח את ריאותיי עד הקצה, מרחב לחיות בו. וככה בדיוק טוב לי. ואולי בין עמודי הספר הזה יצופו בך רגעים של רווחה, של נשימה עמוקה יותר, הקלה בגרון, בחזה, בכתפיים. אז נדע שאנחנו חותרים באותו נהר.