1
כל הסיפורים עוסקים באהבה, כך אמר הדוד שלי. הגדולים והקטנים, היפים והיפים פחות, אלה שמעציבים אותנו ואלה שאמורים לנחם אותנו.
ישבנו על הרצפה במטבח. בחוץ כבר החשיך ונעשה קצת קריר יותר. דודי החל לסבול מהקור. התרוממתי, הבאתי שמיכה ועטפתי בה את כתפיו, ואז התיישבתי שוב.
מולנו רשרשה האש. הבטתי בגחלים והקשבתי לדודי, אם כי לא תמיד הייתי בטוח שאני מבין היטב כל מה שהוא מספר לי.
"בין שהומצאו לפני מאות או אלפי שנים בארצות זרות ורחוקות," כך הסביר, "ובין שאתמול בערב בבקתה קטנה, בצדו השני של הנהר, לכל הסיפורים הגדולים יש נושא אחד בלבד. תשוקתו של האדם לאהבה."
"אתה שומע, בּוֹ־בּוֹ?"
הנהנתי.
"לא קיים כוח גדול יותר," המשיך דודי בקול רגוע, "בין שנרצה להודות בכך ובין שלא. מספר פניה וצבעיה, לשונותיה וצורותיה של האהבה הוא אינסופי. משום כך גם מעולם לא היה משהו אחר שהעסיק את המשוררים, ולעולם לא יעסיק אותם שום דבר אחר. וכך ראוי שיהיה, כי אנו נוטים לשכוח זאת."
הוא הבחין בהבעת פני מלאת התימהון, רכן עלי כאילו הוא עומד לגלות לי סוד — אבל אז נמלך בדעתו ושתק.
כבר הכרתי זאת אצלו. בשבועות האחרונים בילינו ערבים רבים בישיבה מול האח, והוא סיפר לי סיפורים שמתישהו פשוט נקטעו.
על התקופה שבה היה קטן והעולם עדיין היה גדול, כי בקאלאוֹ לא היו מכוניות ולא מכשירי טלוויזיה.
על אשתו שהיתה צעירה מכדי למות.
על אמו שלימדה אותו שבצעדים לא ניתן להתגבר על מרחקים.
ועל ילד שהיה מסוגל לכאורה לזהות פרפרים על פי צלילי משק הכנפיים שלהם.
הרבה מכל זה נשמע מופלא. שום אדם אינו מסוגל לשמוע פרפרים במעופם. אבל הסיפורים אף פעם לא היו משעממים, ואני אהבתי לעקוב אחר מילותיו.
"מה קורה לי שוב?" שמעתי את דודי ממלמל. "איפה כל זה אמור להסתיים? על מה אני מדבר? איך יכול בכלל ילד בגילך להבין משהו על האהבה?"
מה יכולתי לענות לו? מה יודע ילד בן שתים־עשרה על האהבה? לא־כלום.
או לפחות לא הרבה.
אבל אולי בכל זאת יותר מכפי שנדמה לו?
השאלה שלו חתמה את שיחתנו בערב ההוא, ואני הייתי מאוכזב. ברצון רב הייתי ממשיך להקשיב, דודי ניחן בקול יפה להפליא. כאשר הוא מאריך בדיבור, אני שוכח מכל מה שמקשה עלי לפעמים את החיים. כמו בעבר, כאשר היה שר לי שירים מדי ערב עד שהייתי נרדם.
איך הייתי יכול לנחש שזו רק ההתחלה של סיפור ארוך? של סיפור שבסופו אבין את מה שניסה לומר לי במשך השבועות האחרונים בדרכים שונות ביותר; במילים, אך גם בלעדיהן.
למחרת בבוקר התחיל דודי לספר על אחותו הצעירה. זה היה סיפור יוצא דופן.
הוא שכב על הספה מכוסה בשמיכה דקה. תחת ראשו הנחתי שתי כריות קטנות, הכנתי לו תה והתיישבתי מולו על הרצפה. עיניו היו עצומות. פיו היה פתוח כדי סדק, דומה היה כי כבר נרדם. הגשם פסק, הציפורים צייצו. רציתי לקום בשקט, ללכת לחצר ולהאכיל את התרנגולות, ואז הוא לחש את שמי.
"בו־בו," שאל דודי, "אתה כאן?"
במקום לענות, אחזתי בידו. אני עושה זאת לעתים תכופות, היא כה חמימה ורכה. הוא חייך בלי לפקוח את עיניו. החזקתי בידו חזק, את זה הוא אוהב, בייחוד כאשר הוא עייף או מתעורר משנתו בלילה וקורא לי כי אינו מצליח לשוב ולהירדם.
בזמן האחרון הוא עייף תכופות, ויותר מכול בשעות הבוקר. לפעמים אני חושש שהוא עומד לחלות, אבל הוא אומר שאפסיק לדאוג כל הזמן. זה רק בגלל גילו. כאשר האדם כמעט בן שמונים, הוא יכול להיות לפעמים עייף. אני לא יכול לומר אם באמת זה כך, כי אני רק בן שתים־עשרה ולא מכיר בני שמונים חוץ ממנו. לא היטב, על כל פנים.
זמן מה שתקנו שנינו. בחצר חרקו קני הבמבוק ברוח, סביבנו זמזמו זבובים אחדים. מכיוון השכנים נישא אלינו ניחוח תבשיל קארי טרי. אוּ־בָּה לחץ את כף ידי והחל לספר.
לאחותו יש לב גדול והיא האישה היפה ביותר שראה אי־פעם, מלבד אשתו, כמובן. ומלבד אמו. תנועותיה אלגנטיות וחינניות כתנועות רקדנית. עיניה מאירות בעוצמה שבכמותה לא חזה לפני כן, ובצחוק שלה יכול אדם להתחמם.
אני לא יודע אם באמת זה כך. כבר זמן רב לא ראיתי אותה, ואינני זוכר איך היא נראית או כיצד נשמע צחוקה ואם באמת אפשר להתחמם לקולו.
"אתם דומים?" ביקשתי לדעת.
הוא הרהר ארוכות, ואני כבר חששתי שמעכשיו ישתוק.
"כן ולא," אמר לבסוף. "כך זה בין אחים. בדברים אחדים הם ממש קרובים זה לזה, ובאחרים הם כה זרים זה לזה, זרים עד כאב."
אין לי אחים, ואם יש לי, איני מכיר אותם ולכן אינני יכול לשפוט. יש לי את או־בה, הדוד שלי, והוא אינו זר לי, על כל פנים לא עד כאב.
"כמה ילדים יש לה?" שאלתי בזהירות.
בלי להשיב, או־בה הטה את ראשו מצד לצד תוך שהוא מקמט את מצחו. לא היה לי מושג מה הוא רוצה לומר לי במחווה הזאת. לא תמיד קל להבין את המבוגרים, כך אני חושב.
כל כך הרבה דברים הייתי רוצה לשאול אותו על אחותו. למשל, אם היא בריאה, אם מצבה טוב, אם אולי תוכל פעם לבוא לבקר אצלנו. אבל ידעתי שגם על כך לא אקבל ממנו תשובה.
כדי שלא יפסיק לגמרי לספר התיישבתי לידו על הספה, לקחתי את כפות רגליו בידי והתחלתי לעסות אותן. זה שיפר את הרגשתו, ובדרך כלל גם גרם לו להרבות בדיבור.
"או־בה, ספר לי עוד עליה," ביקשתי, בתקווה שאולי ייוודע לי משהו חדש על אודותיה. "ספר לי את הסיפור שלה."
"מאוחר יותר," השיב ופיהק.
"לא, עכשיו. בבקשה."
אבל הוא שתק, פקח קצרות את עיניו וחייך אלי. הוא נראה מותש.
עד מהרה החליק ראשו הצדה על גבי הכרית. זבוב התיישב על לחיו וזחל עד קצה אפו. בתנועות יד אחדות גירשתי אותו.
"או־בה," לחשתי. "או־בה." אבל הוא לא זע.
כדי שלא אעיר אותו המשכתי לשבת עוד דקות אחדות. מתישהו קמתי ממקומי וחמקתי מטה, אל החצר. כמדי יום חיכתה לי שם העבודה שלי: להאכיל את התרנגולות ואת החזיר, לכבס ולנכש עשבים שוטים. היום היה עלי גם לתקן תקר באופניים הישנים שלי, כי ברכיבה עליהם בבוץ עליתי על רסיס זכוכית או על מסמר.
לפעמים או־בה הוא חידה בעיני. למה דווקא הבוקר התחיל לספר על אחותו? הוא מדבר עליה לעתים רחוקות כל כך. אני חושב שהוא חושש שאתעצב.
לדודי יש רק אחות אחת, ולכן היא אמא שלי.
