התמימות שבאהבה

מקסיקו

בשנת 1945 הייתה מקסיקו מדינה בתנופת התפתחות שהשתדלה להקרין תדמית של הגינות מוחלטת. קבוצת יהודים שהגיעה אליה ב-1925-26 סללה לעצמה דרך בסביבה רוויה באנטישמיות.
סבי מנדל שפירו נמנה עם אותם המהגרים התשושים שהגיעו מרוסיה, פולין ואזורים אחרים באירופה. למרות שהזמן ניסה לעצור בעדו, הוא היה נחוש בהחלטתו למזג את אורח החיים האירופי עם המקסיקני. נדמה היה לו ששלווה מושלמת תשכך את זיכרונות האש, הרעב, הכאב ואובדן משפחתו האהובה.
לא אתייחס לאירועים שנארגו בהיסטוריה של הזמנים ההם, כשהטבח הטביע עליהם את חותמו ונראה היה כי היושרה עברה מן העולם. לשם כך הייתי צריכה להעמיק בנתונים היסטוריים וגיאוגרפיים שאיני בקיאה בהם. אין זאת כוונתי, ברצוני לדבר על מה שהשפיע על חיי וחילק אותם בין "לפני" ו"אחרי".
1928
חייהן של שתי האחיות הקטנות התנהלו על מי מנוחות בתקופה נפלאה, אישית ומקצועית. בהיותן קטנות, סוד הקסם של האושר היה טמון בהנאות יומיומיות נטולות מתח, שקרים או תככים. הן פשוט חיו באינטנסיביות את שנות ילדותן, השנים היפות ביותר בחיים.
קלרה ומלכה שפירו היו בנותיו של זוג מהגרים מרוסיה שבנו את חייהם בקושי רב בארץ לא נודעת, ללא כסף וללא סיוע מהממשלה. נסיבות החיים לימדו אותם שאם דלת אחת ננעלת, דלת שנייה נפתחת, ושעליהם למצוא אותה בדרך שפילסו לעצמם. מנדל ומירה, הורים למופת וסבים נפלאים, היו אנשים מכובדים שעשו כל מה שלאל ידם כדי שעתיד בנותיהם יהיה תמיד זוהר, ממוקד, קסום וורוד למרות הקשיים. אך הם לא יכלו לדעת שגורל האחת יהיה שונה כל כך מגורלה של השנייה, למרות שתמיד עודדו את שתיהן ללמוד, להתנהג ביושר, לטפח שאיפות גבוהות ולהיות מודעות למציאות. שתיהן חונכו באותה הדרך, אך איש אינו יכול לעצור את יד הגורל, וברור ש-99% מהגורל קשור לאהבה. הבה נדבר על קלרה ועל מלכה, שני קטבים מנוגדים במלוא מובן המילה.
מלכה הייתה רכה, רזה וביישנית. הספרים העסיקו אותה רוב הזמן, היא שמרה על שלוות נפשה ועל מזגה הטוב, ידעה שהחיים כרוכים במתחים קטנים ושכדאי לחיות אותם מרגע לרגע ולעצור מדי פעם כדי להתבונן בכול מזווית אחרת. פניה העדינים והסגלגלים הביעו סקרנות, אך גם חשש מפני אנשים זרים, היו לה עיניים בצבע דבש ושער גלי שגלש על גבה, כשצבעו תואם את צבע עיניה. כאשר חייכה, הו אלוהים, יכולה הייתה להמיס קרחון. כך היה שבהיותה בת שבע עשרה המיסה את לבו של תייר מארה"ב שהתאהב בה ממבט ראשון. הם התחתנו בעודה ילדה והוא לקח אותה עמו לארה"ב, כשהיא נפרדת מאחותה היחידה ומהוריה האוהבים, שבכו מאושר ונתנו לה את ברכתם... המטוס המריא ונעלם בין העננים, נבלע בתוך תמונה קסומה ורבת צבעים, וכך היו שנות חייה עד עצם היום הזה. נולדו לה ארבעה ילדים יפים ובבוא העת גם הם עזבו את הקן המשפחתי. הבה נעזוב את מלכה ואת ג'ף בתחילת דרכם, בעודם לבד אך מאושרים. גורלם היה אכן מופלא והביא אושר רב לאותה הילדה השבירה שנקשרה לאדם חזק ובלתי-רגיל.
1948
לקלרה היפה הייתה גזרה מושלמת, עור רך ועדין ופה שובה לב. צחוקה המיס את לבבותיהם של כל הגברים בסביבה, שנאלצו להשתלט על רצונם לחבקה ולנשקה בתשוקה רבה. היא הייתה מאושרת ודברנית, אהבה את החיים וחיה את שנות נעוריה באינטנסיביות. היא הייתה מקובלת מאוד בקרב קבוצת הצעירים היהודים, וגם תלמידה טובה. היא נהגה לספר לכולם בחיוך שאביה אהב לכנותה "המרדנית ללא סיבה".
ואכן, היא הייתה מרדנית, אך אהבה את הוריה והייתה מוכנה להקריב את עצמה למענם. למרות זאת, הם ידעו שכאשר היא חפצה במשהו, הניסיון לשנות את דעתה תהיה משימה בלתי-אפשרית. הוריה חלמו על בעל טוב ועתיד ורוד בעבורה, אך לא תמיד החלומות מתגשמים. הם ידעו שכאשר הילדים גדלים, גם התפקידים במשפחה משתנים, אך היחסים בינם לבינה היו תמיד חמים וחיוביים.
קלרה אהבה לרקוד, ונהגה להסביר שריקוד הטנגו הוא חלום שמתממש. היא למדה באקדמיה לריקודי סלון כי טענה שאישה שלא תדע לרקוד לא תמצא את אביר חלומותיה. מספרים שנהגה לרקוד במרכז הבמה בחיוניות רבה. היא ידעה ליהנות מכל רגע וכך הגיעה לתחושת אושר אמתי. היא רצתה לנסוע, להכיר את העולם, להתאהב כמו בסרטים של קלרק גייבל, המפרי בוגרט ואחרים שיישאו אותה על כנפי החלום. כשיצאה מאולם הקולנוע, מוקסמת עדיין מהנשיקות ההן, נהגה לומר לחברותיה ולבנות-דודתה: "בנות, האהבה, האושר וההצלחה מחכים לנו. הבה ונלך לקראתם!"
קלרה, אמי היפה, נולדה ב-28.08.28. ראו נא איזה תאריך! היא הייתה בתם הבכורה של מנדל ומירה שפירו. שמחת ההורים לא ידעה גבול, אך חמש דקות לאחר הלידה הודיעו להם הרופאים בצער רב שהתינוקת לא שרדה. סבי ביקש לראותה ובהסירו את הסדין שכיסה את פניה הזעירים, ראה שביב של תזוזה בעיניה. הוא נשא אותה בזרועותיו ורץ איתה אל הרופאים, כך נולדה קלרה חיה שפירו מחדש. מאז קראו לה "חיה'לה". הסבים שלי בכו בכי חרישי ושקט, והרגישו שהגיע הרגע לחשבון נפש. החיים, שנראה היה כי זימנו לה את המוות, העניקו לה הזדמנות נוספת כדי שתהפוך למערבולת אש הגולשת מלועו של הר-געש, אותו מקום מסוכן המוליד את ההתפרצות. כך, חיי הילדה היפה ההיא התנהלו בין חוויות כואבות שהפכו אותם לעמק הבכא. מה שהחזיק אותה בחיים הייתה דאגתה לששת ילדיה. כאשר הם גדלו, התרופפה אחיזתה בחיים והיא התמוטטה.