ראייה הפכפכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ראייה הפכפכה
הוספה למועדפים

ראייה הפכפכה

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

"ראייה הפכפכה" היא סיפור המסע שעוברת הנפש מחוויית ראייה רגילה אל העולם הפנימי, אל הרגשות והמחשבות, אל הדימויים מהעבר. כל אלה צובעים את החוויה בצבעים משלהם. כאשר מתגלגלת הראייה אל התודעה, היא מציירת תמונה שאירועי הנפש מוטבעים בה. בספר מתוארים קטעי מסע רגשי של גיבור הספר, דניאל, המספר בגוף ראשון ובזמן הווה על המפגשים של המראות החיצוניים עם הנוף הפנימי שבנפשו, פעמים החוויה מטלטלת, פעמים מעניקה חירות.

פרק ראשון

נוף שאול
 
 
תמונה: 
 
דמדומים. שמש כתומה בקו הרקיע שורטת את פסגת התבור. 
רגל אחת מהמערב, ליד דבוריה, אור אדום בוהק על פני המישור. 
פיסת אדמה חרושה פרושה כלפי מזרח, נוף שקט, עצור, 
התלוליות מתפרצות באיפוק, התלמים אילמים, 
זורמים בקווים ישרים אל חריצי הסלעים, 
אל עין דור, המעיין הנסתר. 
שם קרא שמואל לשאול הבוכה על חייו לבוא עימו לארץ המתים. 
שורת עצי תפוז גדולים נטועים בשוליים הרחוקים ברווחים שווים, הגזעים כהים, ותיקים כמשאלות כמוסות. 
צמרות העצים נעלמות אל קווי מתאר רוטטים מחום, 
והעלווה נעלמת לעבר כחול שמֵימי הולך ומשחיר. 
נוף שאול, תלוי על קיר בית הספר, בשיעור מולדת.
 
 
ראייה הפכפכה
 
לאחרונה אני שבוי בתפיסה מוזרה של ראייה, אני קורא לה "ראייה הפכפכה". היא שלוחה מהפנים אל החוץ, שם היא מתהפכת בקשת וחוזרת אליי. 
זו שפת נפש, מעוטרת בכתמים וצבעים, ודיבורה הוא וידוי: נוף פנימי מצויר ביד אמן עליון, שמש בפסגת תבור, עטרות כחולות רוטטות בצמרות, תלמים אילמים חורצים את השקט העתיק של האדמה, אימה קרה מבעלת אוב. 
 
הגיגיי מפליגים אל נוף טובל בערפל, ואני מאתר בו דמויות. 
כדי לראות בבירור אני בא אל החלל הפנימי העמוק, הסתום, האפל. עליי להתנתק מהסובב, עיניי עצומות, וכאשר ראייתי שבה, עיניה פקוחות ודעתה צלולה, היא פורשת לפניי אלבום ילדות עתיק, עתיר דמויות: 
שם שאול התמיר ושמואל המחמיר עימו, גם דוד ונתן, מיכל ויהונתן, אוריה החִתי ואשתו בת שבע, תמונות שכל מלאכי ההשמדה לא יוכלו להן. 
אני מדפדף באלבום, מתיך את המראות לשריגי מחשבות שאני מקדים לדעת. 
 
אומרים על העיניים שהן ערש השכליות. החכם עיניו בראשו, הוא מרחיק ראות, לנביא קראו הרואה. כתוב, לא לשים מכשול לפני העיוור, דהיינו, לא להטעות תמימים, גם אסור לנו לתור אחרי העיניים הזונות. 
אולם על פי ראייתי ההפכפכה, מביט החכם אל נפשו פנימה, להסיטן מפני הזנות.
 
כאשר סובייקט, אני, מתבונן באובייקט, נוצר דבר חדש, פרטי וייחודי, יציר נפשי, שלא היה לפני כן, ויישאר עימי לעד. 
העיניים דולות מראות נוף מאוצרות המחשבה והדמיון, כדי לגלותם אחר כך, בהפתעה נינוחה, כציורי מחשבה, מוקרנים על מסך דמיוני שהופך למציאות. 
תחילה אני מקרין מראשי את המראות, וכשאני מבחין בהם מצוירים על המסך הדקיק, אני אומר בהשתאות: "ראיתי כלב, חמה בדעיכתה!" 
גם את הזמן אני רואה מהפנים אל החוץ, כשאני נותן בכלב ריצה, ובשמש את גלישתה אל הים. 
 
על כן, בשעת התבוננות אינני יוצר בהווייתי הפרטית כל מציאות חדשה, גם איני לומד את הלא ידוע, אני מתוודע אליו מחדש. כך אני חוזר אל אותו 'אני' שלי, השב אליי כבומרנג, כאוהב אל אוהב, ברעננות ובשמחה מחודשת. 
ייתכן שיש בראייתי ההפכפכה שירה יותר ממציאות. ואם ישאלוני למה לי ראייה כל כך נפתלת? אומר: למי נדרש כינור אם לא לכנרים, והשירה המתפתלת במסכי המחשבות, דרושה בוודאות למשוררים. 
 
 
תנועה
 
תנועה, בין שהיא רגעית ובין שנסתרת, מציירת את נוף הנפש. 
ישיבה רפויה מפגינה אוזלת יד, כאב, ייאוש. זקיפות קומה, שמתלווה אליה תנופת יד מאיימת, ואצבע שלוחה בתנועת אזהרה, מתגלגלות מתוך מחשבה על פחד ועל סכנה. ואם בא איתם צחוק קולני משתולל ומתפרע, הוא חושף בהלה. 
איפוק הוא ראייה הנעצרת בעת התהוותה, מחשבה נסוגה שאינה מגיעה לכלל תנועה.
מחול הוא שירה אילמת, מְספר במחוות גוף תקווה, אהבה, שמחה, עצב. הוא תמונת נוף פנימית מצוירת על מסך דמיוני במבע גוף ובתנועה, מזין עצמו, ולעולם אינו שבע.
 
 
סקרנות
 
הגעגועים אינם חסים על אף אדם, ואולי גם לא על בעלי החיים. כשאני חוקר אותם דגדוגים עדינים של הגעגועים, אני רואה שיש בינם לבין הסקרנות דמיון רב. 
הגעגועים והסקרנות שואפים שניהם להתוודע מחדש אל מה שידוע אך נסתר, אבל הגעגועים הם הנמשכים מהלב.
יש המנסים להסתיר את געגועי הלב על ידי הפגנה מוחצנת וקולנית של סקרנות ועניין, אך אני יודע: אין כמו הסקרנות כדי לבטא את הגעגועים.
 
 
הפתעה
 
ימים חולפים, ואני משתבח בראייתי ההפכפכה. 
לעיתים מנצנצת בי מחשבה עתיקה הרוצה לשוב ולהיוולד, ובלי סיבה נראית לעין אני מקרין את מחשבתי הסמויה לראותה מולי, כשיר, כסיפור או כחיזיון חדשים. 
אז לא נותר בי ספק, ואני מבין שאני כבר יודע. תחילה אני יודע, ורק אחר כך מתוודע ומבין. ומשום כך הציור במסך מפתיע את המתבונן בו, אף על פי שאינו חדש, עצם הופעתו היא הפתעה.
 
 
 
שירת הלווייתנים
 
יש בליבי נבל גדול, 
מיתריו מכוונים לרטוט מעצמם לצלילים המושמעים מהזיכרון, 
ולרטוט גם בתהודה למנגינות שפורטים נבלים אחרים. 
לפעמים הרטט שמח, לפעמים מהדהד עצבות, 
ולפעמים ברכות הפריטה, הנבל מזמר ידידות. 
אך כל זה כאין לעומת הלווייתנים, 
חרף היותם קצרי ראייה, יש בהם מחשבה מופלגת, 
ובעת שירתם נמהלת תודעתם אל הים, הרחק מעבר לתחום השמיעה. 

עוד על הספר

נושאים

ראייה הפכפכה אריה לב
נוף שאול
 
 
תמונה: 
 
דמדומים. שמש כתומה בקו הרקיע שורטת את פסגת התבור. 
רגל אחת מהמערב, ליד דבוריה, אור אדום בוהק על פני המישור. 
פיסת אדמה חרושה פרושה כלפי מזרח, נוף שקט, עצור, 
התלוליות מתפרצות באיפוק, התלמים אילמים, 
זורמים בקווים ישרים אל חריצי הסלעים, 
אל עין דור, המעיין הנסתר. 
שם קרא שמואל לשאול הבוכה על חייו לבוא עימו לארץ המתים. 
שורת עצי תפוז גדולים נטועים בשוליים הרחוקים ברווחים שווים, הגזעים כהים, ותיקים כמשאלות כמוסות. 
צמרות העצים נעלמות אל קווי מתאר רוטטים מחום, 
והעלווה נעלמת לעבר כחול שמֵימי הולך ומשחיר. 
נוף שאול, תלוי על קיר בית הספר, בשיעור מולדת.
 
 
ראייה הפכפכה
 
לאחרונה אני שבוי בתפיסה מוזרה של ראייה, אני קורא לה "ראייה הפכפכה". היא שלוחה מהפנים אל החוץ, שם היא מתהפכת בקשת וחוזרת אליי. 
זו שפת נפש, מעוטרת בכתמים וצבעים, ודיבורה הוא וידוי: נוף פנימי מצויר ביד אמן עליון, שמש בפסגת תבור, עטרות כחולות רוטטות בצמרות, תלמים אילמים חורצים את השקט העתיק של האדמה, אימה קרה מבעלת אוב. 
 
הגיגיי מפליגים אל נוף טובל בערפל, ואני מאתר בו דמויות. 
כדי לראות בבירור אני בא אל החלל הפנימי העמוק, הסתום, האפל. עליי להתנתק מהסובב, עיניי עצומות, וכאשר ראייתי שבה, עיניה פקוחות ודעתה צלולה, היא פורשת לפניי אלבום ילדות עתיק, עתיר דמויות: 
שם שאול התמיר ושמואל המחמיר עימו, גם דוד ונתן, מיכל ויהונתן, אוריה החִתי ואשתו בת שבע, תמונות שכל מלאכי ההשמדה לא יוכלו להן. 
אני מדפדף באלבום, מתיך את המראות לשריגי מחשבות שאני מקדים לדעת. 
 
אומרים על העיניים שהן ערש השכליות. החכם עיניו בראשו, הוא מרחיק ראות, לנביא קראו הרואה. כתוב, לא לשים מכשול לפני העיוור, דהיינו, לא להטעות תמימים, גם אסור לנו לתור אחרי העיניים הזונות. 
אולם על פי ראייתי ההפכפכה, מביט החכם אל נפשו פנימה, להסיטן מפני הזנות.
 
כאשר סובייקט, אני, מתבונן באובייקט, נוצר דבר חדש, פרטי וייחודי, יציר נפשי, שלא היה לפני כן, ויישאר עימי לעד. 
העיניים דולות מראות נוף מאוצרות המחשבה והדמיון, כדי לגלותם אחר כך, בהפתעה נינוחה, כציורי מחשבה, מוקרנים על מסך דמיוני שהופך למציאות. 
תחילה אני מקרין מראשי את המראות, וכשאני מבחין בהם מצוירים על המסך הדקיק, אני אומר בהשתאות: "ראיתי כלב, חמה בדעיכתה!" 
גם את הזמן אני רואה מהפנים אל החוץ, כשאני נותן בכלב ריצה, ובשמש את גלישתה אל הים. 
 
על כן, בשעת התבוננות אינני יוצר בהווייתי הפרטית כל מציאות חדשה, גם איני לומד את הלא ידוע, אני מתוודע אליו מחדש. כך אני חוזר אל אותו 'אני' שלי, השב אליי כבומרנג, כאוהב אל אוהב, ברעננות ובשמחה מחודשת. 
ייתכן שיש בראייתי ההפכפכה שירה יותר ממציאות. ואם ישאלוני למה לי ראייה כל כך נפתלת? אומר: למי נדרש כינור אם לא לכנרים, והשירה המתפתלת במסכי המחשבות, דרושה בוודאות למשוררים. 
 
 
תנועה
 
תנועה, בין שהיא רגעית ובין שנסתרת, מציירת את נוף הנפש. 
ישיבה רפויה מפגינה אוזלת יד, כאב, ייאוש. זקיפות קומה, שמתלווה אליה תנופת יד מאיימת, ואצבע שלוחה בתנועת אזהרה, מתגלגלות מתוך מחשבה על פחד ועל סכנה. ואם בא איתם צחוק קולני משתולל ומתפרע, הוא חושף בהלה. 
איפוק הוא ראייה הנעצרת בעת התהוותה, מחשבה נסוגה שאינה מגיעה לכלל תנועה.
מחול הוא שירה אילמת, מְספר במחוות גוף תקווה, אהבה, שמחה, עצב. הוא תמונת נוף פנימית מצוירת על מסך דמיוני במבע גוף ובתנועה, מזין עצמו, ולעולם אינו שבע.
 
 
סקרנות
 
הגעגועים אינם חסים על אף אדם, ואולי גם לא על בעלי החיים. כשאני חוקר אותם דגדוגים עדינים של הגעגועים, אני רואה שיש בינם לבין הסקרנות דמיון רב. 
הגעגועים והסקרנות שואפים שניהם להתוודע מחדש אל מה שידוע אך נסתר, אבל הגעגועים הם הנמשכים מהלב.
יש המנסים להסתיר את געגועי הלב על ידי הפגנה מוחצנת וקולנית של סקרנות ועניין, אך אני יודע: אין כמו הסקרנות כדי לבטא את הגעגועים.
 
 
הפתעה
 
ימים חולפים, ואני משתבח בראייתי ההפכפכה. 
לעיתים מנצנצת בי מחשבה עתיקה הרוצה לשוב ולהיוולד, ובלי סיבה נראית לעין אני מקרין את מחשבתי הסמויה לראותה מולי, כשיר, כסיפור או כחיזיון חדשים. 
אז לא נותר בי ספק, ואני מבין שאני כבר יודע. תחילה אני יודע, ורק אחר כך מתוודע ומבין. ומשום כך הציור במסך מפתיע את המתבונן בו, אף על פי שאינו חדש, עצם הופעתו היא הפתעה.
 
 
 
שירת הלווייתנים
 
יש בליבי נבל גדול, 
מיתריו מכוונים לרטוט מעצמם לצלילים המושמעים מהזיכרון, 
ולרטוט גם בתהודה למנגינות שפורטים נבלים אחרים. 
לפעמים הרטט שמח, לפעמים מהדהד עצבות, 
ולפעמים ברכות הפריטה, הנבל מזמר ידידות. 
אך כל זה כאין לעומת הלווייתנים, 
חרף היותם קצרי ראייה, יש בהם מחשבה מופלגת, 
ובעת שירתם נמהלת תודעתם אל הים, הרחק מעבר לתחום השמיעה.