רעיה צעירה ויפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רעיה צעירה ויפה
מכר
מאות
עותקים
רעיה צעירה ויפה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רעיה צעירה ויפה

3.7 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אירית באומן
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 137 עמ' מודפסים

תקציר

אֶדוַורד, מומחה בעל שם למחלות זיהומיות בשנות הארבעים לחייו, מתאהב באישה צעירה ויפה. ביום החתונה הוא מרגיש הגבר המאושר ביותר עלי אדמות. בשנים הראשונות רות, רעייתו, מייצגת את ניצחונו על ממד הזמן, אבל ככל שנוקפים הימים, אפילו היא, כלילת השלמות, אינה יכולה למנוע מהקמטים וקפלי השומן לצוץ פה ושם. לאחר שנולד בנם, שכה ייחלו לו, השמחה שהייתה מנת חלקו עד כה הופכת שברירית יותר ויותר, עד שאדוורד מתקשה לזהות את האהבה הגדולה שידע וגם את האישה שעוררה אותה. 

טומי וירינחה הוא סופר הולנדי פורה ועטור פרסים, שספריו תורגמו לעשרות שפות.   

“שליטה מלאה על מהלך הסיפור היא סחורה נדירה, שקשה להסביר איך היא פועלת ובלתי אפשרי ללמד איך יוצרים אותה, לכן היה זה עונג צרוף להיתקל בה בנובלה הנפלאה הזו שחיבר וירינחה.“ הגרדיאן 

“אם אחת ממטרותיה של הספרות היא לשקף לנו את עצמנו, אזי המראה שמציב וירינחה בספר הזה מלוטשת בשלמות.“ האובזרוור 

“מבריק וחסר רחמים.“ הספקטייטור

פרק ראשון

"אז איך בעצם נפגשתם?"
 
גברים ונשים אוהבים, במהלך ארוחות ערב משותפות, להשתעשע ולהציג את השאלה הזו לזוגות שהם עדיין לא מכירים היטב.
 
הם מביטים זה בזה. היא אומרת: "אתה מספר יותר טוב ממני."
 
הוא פותח. "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה..."
 
"לא נכון! פשוט באוּטְרֵכְט, לפני שבע שנים."
 
"בסדר, בלי מעשיות." הוא נראה קצת מאוכזב. "אוטרכט, לפני שבע שנים. אני יושב בבית קפה ופתאום מופיעה ברחוב בחורה. הכניסה לאופניים בכלל אסורה, אבל זו העלמה שכולם נשבים בקסמה, שהפקחים מוותרים לה ושהנהגים עוצרים למענה."
 
"אתה מגזים, מותק. וחוץ מזה, הייתי כבר בת עשרים ושבע. או שמונה."
 
"היא רוכבת על אופני הרים, גוף רכון קדימה וישבן באוויר. אני לא יכול לספר את הסיפור בלי הפרט הזה. הישבן שאיתו הכול התחיל. כך היא עברה על פניי ברחוב ההומה אדם, עם שערה הבהיר והישבן הזה שלה..."
 
"נראה לי שהבנו."
 
"רציתם שאספר, לא?"
 
הגבר הנוסף שבחבורה מזדקף בכיסאו. "גם אני רוצה לשמוע, על הישבן."
 
"לָאוּ! תשלוט בעצמך," אומרת בת זוגו.
 
"ראיתי אותה נעלמת בין האנשים וחשבתי: איך אוכל אי־פעם למצוא אותה שוב? לאו, אתה בטח יודע למה אני מתכוון. אתה רוצה לרוץ אחריה ולצעוק: מי את? אני לא יכול לחיות בלעדייך! התינשאי לי, כאן ועכשיו?!"
 
"לא בטוח..." אומר לאו.
 
"בכל מקרה, כמה שבועות לאחר מכן ישבתי בקפה וילֶם והנה היא, ליד שולחן הביליארד. הרגשתי שזו יד הגורל, מצאתי אותה... בלי שחיפשתי. כבר לא היה לי ספק. היא שיחקה ביליארד עם חברה. ושוב הישבן הזה... ככה באוויר..."
 
"אֶד, בבקשה."
 
"ניגשתי אליה ושאלתי איך קוראים לה. לא הייתי מוכן שתחמוק ממני שוב. היא אמרה לי את שמה, כן, אבל לא היכן היא גרה. את זה היא לא רצתה להגיד."
 
"היית שיכור."
 
"ופשוט אמרת לו איך קוראים לך?!" אומרת האישה האחרת.
 
"כן, למה לא?"
 
"לזר מוחלט?"
 
"הוא נראה לי חביב. קצת מבוגר אבל חביב."
 
"מבוגר אבל חביב..." אֶדוַורד מעמיד פנים כי נפגע, אף שכאבו אמיתי.
 
"מבוגר יותר ממני, בסדר?"
 
"ארבע־עשרה שנה..."
 
"ועוד אחת."
 
"שאסיים את הסיפור או לא?"
 
הוא מספר איך ביקש מהברמן את ספר הטלפונים, דפדף בו, קרע מתוכו דף וניגש אליה. היא בדיוק התמקמה לצד השולחן. הוא החזיק את הדף מתחת למנורה שמעל שולחן הביליארד ואצבעו הורתה על שם כששאל: "זאת את?" היא בחנה את אדוורד במבט משועשע. "יכול מאוד להיות שכן." אמרה.
 
"טוב מאוד, רות וַלטָה. נהדר. תודה רבה. אשלח לך הזמנה."
 
"אצפה לה," אמרה. "ומה שמך?"
 
"אדוורד," אמר בעליזות. "אדוורד לַנְדָאוּוֶר."
 
 
 
"כל הכבוד, אד," אומר לאו. "מהלך יפה, ספר הטלפונים. נועז." הוא לוקח לידו את הבקבוק ובוחן את כוסות היין. הוא ממלא רק את כוסו של אדוורד.
 
"מהלך נואש," אומר אדוורד. "באמת לא ידעתי מה אעשה בלעדיה. תארו לעצמכם, רגע לפני כן עוד היה העולם מלא בנשים, ועכשיו רק היא קיימת." הוא מחייך לרעייתו בשפתיים סגולות. "כאילו אתה מקבל רק הזדמנות אחת — אם החמצת אותה השער נסגר והפלא לעולם לא יקרה שוב." מצחו בוהק, ידיו מנצחות על המילים מעל השולחן.
 
"רות, לא חששת אפילו קצת?" שואלת האישה האחרת.
 
"מצחיק שככה את חושבת. נעים להיות מופתעת לפעמים, לא? גבר שיודע מה הוא רוצה, נחוש בדעתו וכל זה, זה מה שאנחנו רוצות, לא?"
 
"כן, אולי את צודקת..." היא קמה. "לאו, תפנה את הצלחות? את הסכו"ם תשאירו, בבקשה."
 
במטבח היא עוטה על ידיה כפפות מבודדות חום. בצהריים, כשהיו בחנות עם מוצרים אקזוטיים מטורקיה ומסורינאם, נטלה צרור במיה ובחנה אותו. "קלאודיה, תהיי מציאותית," אמר לאו.
 
"אבל הם צמחונים! מה אני אמורה להכין?"
 
בסופו של דבר הכינה גראטן תפוחי אדמה וירקות קלויים בתנור.
 
ליד השולחן לאו שואל: "רות, ראית שהוא מבוגר ממך, אבל אתה, אד, ראית שהיא צעירה ממך?"
 
"לא להמשיך לספר עד שאני חוזרת לשולחן!" נשמעת קריאה מהמטבח.
 
אדוורד עוצם לרגע את עיניו — הבחורה עם מקל הביליארד בידה, עשן הסיגריות שהתערבל תחת מנורת השולחן. יופי תמיד סחרר אותו, ויופייה הכה אותו באלם. דִסקת השמש בין קרניו של שור האפּיס הקטן והמושלם, במוזיאון בדמשק לפני זמן רב. מישהו יצר אותו, בעבר רחוק להפליא, ידיים דומות לידיו יצקו את הארד בשלמות. אט־אט חלחלה בו ההבנה שגם היופי, ואולי דווקא הוא, מסוגל להכאיב, חותך בך באור.
 
הוא פוקח את עיניו. רעייתו הצעירה והיפה.
 
"לא," הוא אומר, "לא מייד."
 
"לא שמת לב?"
 
"בעצם ראיתי רק... יופי. חסר גיל." הוא מרים את כוסו.
 
היא שמה את ידה על ידו. "מותק..."
 
המארחת שבה לחדר עם תבנית אפייה בידיה. "אמרת שתאסוף את הצלחות."
 
"מייד," אומר לאו.
 
היא חוזרת למטבח ואז שבה אל חדר האוכל. איש אינו מציע עזרה.
 
"טעים מאוד, קלאודיה," אומר אדוורד לאחר כמה דקות, ומרים אליה את כוסו.
 
"כן, מותק, יצא טוב," אומר לאו.
 
"לא במקרה יצא... אני הכנתי."
 
"לזה התכוונתי." הוא קורץ לאדוורד.
 
"ומה קרה אחר כך?" שאלה קלאודיה. "איך היה הדייט?"

סקירות וביקורות

הגיל והתרגיל 'רעיה צעירה ויפה' היא נובלה רהוטה ומהנה מאוד, שהולכת לאיבוד לקראת סופה רהיטות בסיפורת סובלת מהערכת-חסר. קל לפספס רהיטות, משום שהיא תכונה "שלילית" - היא מורכבת מסילוק התפתלויות עלילה מיותרות, מהדיפה של לשון מסובכת ומסורבלת. קוראים נוטים להעריך את מה שיש על הדף - וירטואוזיות לשונית, תובנות פילוסופיות מעמיקות - ולא את מה שאין. אבל רהיטות ובהירות הן מעלות ספרותיות ראשונות במעלה, וחשוב להדגיש זאת בעיקר בגלל המורשת הקלוקלת של המודרניזם, שיצרה פולחן סביב ספרים קשים להבנה (לעיתים הפולחן היה מוצדק, אבל לא בגלל קושי ההבנה כשלעצמו).

'רעיה צעירה ויפה', שפורסמה במקור בהולנד ב-‭,2014‬ היא נובלה רהוטה ביותר. מהנה מאוד לקרוא בה, לרוץ בה. בגוף שלישי מספר טומי וירינחה על אהבתם ונישואיהם של אדוורד ורות. אד היה כבר מומחה בעל שם למחלות זיהומיות, בן ‭ ,42 ‬ כשהתחיל בבר באוטרכט עם רות היפה, בת ה-‭,28‬ סטודנטית לסוציולוגיה. רות מסעירה את אד, "מסעירה אותו עד בלי די, אבל הוא לא רוצה להיות להוט מדי ולקלקל הכל, להפגין את כמיהתו הנואשת. יותר מאי פעם, הוא מבין כעת, מחברת אותו ההתאהבות לנער שהיה, לפעם הראשונה, פיו היבש והלמות ליבו, הפעם הראשונה של כל הפעמים הראשונות שבאו בעקבותיה".

אבל הפרש הגילים מלווה כצל את יחסיהם. בחספוס ובגסות נטורליסטיים, שמהיכרותי המצומצמת עם הספרות ההולנדית הם מצויים בה בשפע (מהרמנס ורווה בעבר ועד הרמן קוך וארנון גרונברג בהווה), חוקר אביה של רות את החתן המיועד: "קיוויתי שהיא תדאג לי לעת זקנה, אבל כמו שהדברים נראים עכשיו, היא תדחוף את כיסא הגלגלים שלך, לא את שלי. זה מה שאתה רוצה, שבתי תהיה המטפלת שלך?"

בצד הפרשי הגיל, מעיבים על היחסים בין בני הזוג גם חילוקי דעות פוליטיים. אד חב את הקריירה שלו למאמציהם המפרכים של חוקרים בשנות ה-‭80‬ וה-‭90‬ למצוא תרופה לאיידס. בשדה המחקר האקוטי הזה עשה לו שם, וישנם כאן תיאורים מעניינים של התקופה ההיא מנקודת מבטם של חוקרי הנגיף שעימם נמנה אד. עם מציאת התרופות למחלה דעכה התנופה בקריירה שלו. בזמן ההווה של הסיפור חוקר אד נגיפים המתפשטים בבעלי חיים ועלולים להדביק בניאדם. רות, צמחונית ושמאלנית שעובדת עם קבוצות מוחלשות, מתנגדת לתנאי הגידול של בעלי החיים, להשמדתם הסיטונאית בשל איומי המחלות ולקפיטליזם בכלל. כשהיא מתלווה אל אד לכנס "מפנק" בארה"ב שמארגנת תעשיית התרופות, רות מחליטה לא להצטרף יותר לנסיעות כאלה. "היא שוכבת ערה בלילות בגלל שהוא משרת את האינטרסים של התעשייה". חילוקי הדעות ביניהם נוגעים גם לשאלה - שאד עצמו תוהה לגביה - האם הוא מסוגל להיות אמפתי לכאבו של הזולת, חיה או אדם?

וישנו גם נושא ההורות. רות רוצה ילד ואד מקבל את רצונה, לא בהתלהבות רבה. הם מתקשים להרות ולבסוף, כשבן נולד, מתקשים לישון. אד גם בוגד ברות בתקופת ההיריון, שכן "אפילו ליפהפייה כמוה מתרגלים", כפי שהוא מגלה (והמספר מוסיף את המידע הנטורליסטי: "מחקר פסיכולוגי-חברתי של אוניברסיטת ניימכן הצביע על כך שהסיכוי שגבר יבגוד באשתו גדול פי 27 בזמן ההיריון מבכל שלב אחר של הנישואים").

הכל קולח ומעניין במידה, חריף וציני-באופן-חריף. עד השיא של הנובלה. אבל השיא לא מוצלח. כל כתיבה ריאליסטית על נושאים מרכזיים בחיינו מסתכנת בהידרדרות לבנאליות ולקלישאתיות. הפתרון הוא לא לתור אחר נושאים פיקנטיים, יוצאי דופן, כאלה שאיש עוד לא כתב עליהם. אנחנו הרי קוראים ספרות, בין היתר, בדיוק משום שהיא עוסקת בסוגיות הגדולות שמטרידות אותנו, שהן בהכרח הסוגיות שחוזרות על עצמן בכל דור ודור. אנחנו מחפשים בספרות הבהרה לחיינו, אמפתיה כלפי הדמויות ובעקיפין גם כלפי עצמנו, קתרזיס רגשי, עיצוב אסתטי של מכאובי החיים וכיו"ב. אבל הפתרון העלילתי שמצא וירינחה לסיפור יחסיהם של אד ורות, לא רק שנענה לקלישאה פסיכולוגית ידועה - חרדתו של הגבר מפני דחיקת מקומו בבית עם הגעת התינוק, שתופס כביכול את כל תשומת ליבה של האישה - אלא שהוא מעניק לקלישאה הפסיכולוגית הזאת פרשנות גסה, ליטרלית ממש.

גם התבנית של החטא ועונשו שמתקיימת בסוף הנובלה גסה מעט, אם כי ייאמר לזכותו של הסופר שהוא נמנע מסיום סנסציוני או עקוב מדם, עניין שחששתי ממנו במהלך קריאת העמודים האחרונים.

עוד 3 רומנים עם פערי גילים
חיי אהבה > צרויה שלו
כל מה שקרה שם באמת > ברין גרינווד
סיפור אהבה > אהרן אפלפלד
אריק גלסנר 7 לילות 07/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אירית באומן
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 137 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

הגיל והתרגיל 'רעיה צעירה ויפה' היא נובלה רהוטה ומהנה מאוד, שהולכת לאיבוד לקראת סופה רהיטות בסיפורת סובלת מהערכת-חסר. קל לפספס רהיטות, משום שהיא תכונה "שלילית" - היא מורכבת מסילוק התפתלויות עלילה מיותרות, מהדיפה של לשון מסובכת ומסורבלת. קוראים נוטים להעריך את מה שיש על הדף - וירטואוזיות לשונית, תובנות פילוסופיות מעמיקות - ולא את מה שאין. אבל רהיטות ובהירות הן מעלות ספרותיות ראשונות במעלה, וחשוב להדגיש זאת בעיקר בגלל המורשת הקלוקלת של המודרניזם, שיצרה פולחן סביב ספרים קשים להבנה (לעיתים הפולחן היה מוצדק, אבל לא בגלל קושי ההבנה כשלעצמו).

'רעיה צעירה ויפה', שפורסמה במקור בהולנד ב-‭,2014‬ היא נובלה רהוטה ביותר. מהנה מאוד לקרוא בה, לרוץ בה. בגוף שלישי מספר טומי וירינחה על אהבתם ונישואיהם של אדוורד ורות. אד היה כבר מומחה בעל שם למחלות זיהומיות, בן ‭ ,42 ‬ כשהתחיל בבר באוטרכט עם רות היפה, בת ה-‭,28‬ סטודנטית לסוציולוגיה. רות מסעירה את אד, "מסעירה אותו עד בלי די, אבל הוא לא רוצה להיות להוט מדי ולקלקל הכל, להפגין את כמיהתו הנואשת. יותר מאי פעם, הוא מבין כעת, מחברת אותו ההתאהבות לנער שהיה, לפעם הראשונה, פיו היבש והלמות ליבו, הפעם הראשונה של כל הפעמים הראשונות שבאו בעקבותיה".

אבל הפרש הגילים מלווה כצל את יחסיהם. בחספוס ובגסות נטורליסטיים, שמהיכרותי המצומצמת עם הספרות ההולנדית הם מצויים בה בשפע (מהרמנס ורווה בעבר ועד הרמן קוך וארנון גרונברג בהווה), חוקר אביה של רות את החתן המיועד: "קיוויתי שהיא תדאג לי לעת זקנה, אבל כמו שהדברים נראים עכשיו, היא תדחוף את כיסא הגלגלים שלך, לא את שלי. זה מה שאתה רוצה, שבתי תהיה המטפלת שלך?"

בצד הפרשי הגיל, מעיבים על היחסים בין בני הזוג גם חילוקי דעות פוליטיים. אד חב את הקריירה שלו למאמציהם המפרכים של חוקרים בשנות ה-‭80‬ וה-‭90‬ למצוא תרופה לאיידס. בשדה המחקר האקוטי הזה עשה לו שם, וישנם כאן תיאורים מעניינים של התקופה ההיא מנקודת מבטם של חוקרי הנגיף שעימם נמנה אד. עם מציאת התרופות למחלה דעכה התנופה בקריירה שלו. בזמן ההווה של הסיפור חוקר אד נגיפים המתפשטים בבעלי חיים ועלולים להדביק בניאדם. רות, צמחונית ושמאלנית שעובדת עם קבוצות מוחלשות, מתנגדת לתנאי הגידול של בעלי החיים, להשמדתם הסיטונאית בשל איומי המחלות ולקפיטליזם בכלל. כשהיא מתלווה אל אד לכנס "מפנק" בארה"ב שמארגנת תעשיית התרופות, רות מחליטה לא להצטרף יותר לנסיעות כאלה. "היא שוכבת ערה בלילות בגלל שהוא משרת את האינטרסים של התעשייה". חילוקי הדעות ביניהם נוגעים גם לשאלה - שאד עצמו תוהה לגביה - האם הוא מסוגל להיות אמפתי לכאבו של הזולת, חיה או אדם?

וישנו גם נושא ההורות. רות רוצה ילד ואד מקבל את רצונה, לא בהתלהבות רבה. הם מתקשים להרות ולבסוף, כשבן נולד, מתקשים לישון. אד גם בוגד ברות בתקופת ההיריון, שכן "אפילו ליפהפייה כמוה מתרגלים", כפי שהוא מגלה (והמספר מוסיף את המידע הנטורליסטי: "מחקר פסיכולוגי-חברתי של אוניברסיטת ניימכן הצביע על כך שהסיכוי שגבר יבגוד באשתו גדול פי 27 בזמן ההיריון מבכל שלב אחר של הנישואים").

הכל קולח ומעניין במידה, חריף וציני-באופן-חריף. עד השיא של הנובלה. אבל השיא לא מוצלח. כל כתיבה ריאליסטית על נושאים מרכזיים בחיינו מסתכנת בהידרדרות לבנאליות ולקלישאתיות. הפתרון הוא לא לתור אחר נושאים פיקנטיים, יוצאי דופן, כאלה שאיש עוד לא כתב עליהם. אנחנו הרי קוראים ספרות, בין היתר, בדיוק משום שהיא עוסקת בסוגיות הגדולות שמטרידות אותנו, שהן בהכרח הסוגיות שחוזרות על עצמן בכל דור ודור. אנחנו מחפשים בספרות הבהרה לחיינו, אמפתיה כלפי הדמויות ובעקיפין גם כלפי עצמנו, קתרזיס רגשי, עיצוב אסתטי של מכאובי החיים וכיו"ב. אבל הפתרון העלילתי שמצא וירינחה לסיפור יחסיהם של אד ורות, לא רק שנענה לקלישאה פסיכולוגית ידועה - חרדתו של הגבר מפני דחיקת מקומו בבית עם הגעת התינוק, שתופס כביכול את כל תשומת ליבה של האישה - אלא שהוא מעניק לקלישאה הפסיכולוגית הזאת פרשנות גסה, ליטרלית ממש.

גם התבנית של החטא ועונשו שמתקיימת בסוף הנובלה גסה מעט, אם כי ייאמר לזכותו של הסופר שהוא נמנע מסיום סנסציוני או עקוב מדם, עניין שחששתי ממנו במהלך קריאת העמודים האחרונים.

עוד 3 רומנים עם פערי גילים
חיי אהבה > צרויה שלו
כל מה שקרה שם באמת > ברין גרינווד
סיפור אהבה > אהרן אפלפלד
אריק גלסנר 7 לילות 07/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
רעיה צעירה ויפה טומי וירינחה
"אז איך בעצם נפגשתם?"
 
גברים ונשים אוהבים, במהלך ארוחות ערב משותפות, להשתעשע ולהציג את השאלה הזו לזוגות שהם עדיין לא מכירים היטב.
 
הם מביטים זה בזה. היא אומרת: "אתה מספר יותר טוב ממני."
 
הוא פותח. "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה..."
 
"לא נכון! פשוט באוּטְרֵכְט, לפני שבע שנים."
 
"בסדר, בלי מעשיות." הוא נראה קצת מאוכזב. "אוטרכט, לפני שבע שנים. אני יושב בבית קפה ופתאום מופיעה ברחוב בחורה. הכניסה לאופניים בכלל אסורה, אבל זו העלמה שכולם נשבים בקסמה, שהפקחים מוותרים לה ושהנהגים עוצרים למענה."
 
"אתה מגזים, מותק. וחוץ מזה, הייתי כבר בת עשרים ושבע. או שמונה."
 
"היא רוכבת על אופני הרים, גוף רכון קדימה וישבן באוויר. אני לא יכול לספר את הסיפור בלי הפרט הזה. הישבן שאיתו הכול התחיל. כך היא עברה על פניי ברחוב ההומה אדם, עם שערה הבהיר והישבן הזה שלה..."
 
"נראה לי שהבנו."
 
"רציתם שאספר, לא?"
 
הגבר הנוסף שבחבורה מזדקף בכיסאו. "גם אני רוצה לשמוע, על הישבן."
 
"לָאוּ! תשלוט בעצמך," אומרת בת זוגו.
 
"ראיתי אותה נעלמת בין האנשים וחשבתי: איך אוכל אי־פעם למצוא אותה שוב? לאו, אתה בטח יודע למה אני מתכוון. אתה רוצה לרוץ אחריה ולצעוק: מי את? אני לא יכול לחיות בלעדייך! התינשאי לי, כאן ועכשיו?!"
 
"לא בטוח..." אומר לאו.
 
"בכל מקרה, כמה שבועות לאחר מכן ישבתי בקפה וילֶם והנה היא, ליד שולחן הביליארד. הרגשתי שזו יד הגורל, מצאתי אותה... בלי שחיפשתי. כבר לא היה לי ספק. היא שיחקה ביליארד עם חברה. ושוב הישבן הזה... ככה באוויר..."
 
"אֶד, בבקשה."
 
"ניגשתי אליה ושאלתי איך קוראים לה. לא הייתי מוכן שתחמוק ממני שוב. היא אמרה לי את שמה, כן, אבל לא היכן היא גרה. את זה היא לא רצתה להגיד."
 
"היית שיכור."
 
"ופשוט אמרת לו איך קוראים לך?!" אומרת האישה האחרת.
 
"כן, למה לא?"
 
"לזר מוחלט?"
 
"הוא נראה לי חביב. קצת מבוגר אבל חביב."
 
"מבוגר אבל חביב..." אֶדוַורד מעמיד פנים כי נפגע, אף שכאבו אמיתי.
 
"מבוגר יותר ממני, בסדר?"
 
"ארבע־עשרה שנה..."
 
"ועוד אחת."
 
"שאסיים את הסיפור או לא?"
 
הוא מספר איך ביקש מהברמן את ספר הטלפונים, דפדף בו, קרע מתוכו דף וניגש אליה. היא בדיוק התמקמה לצד השולחן. הוא החזיק את הדף מתחת למנורה שמעל שולחן הביליארד ואצבעו הורתה על שם כששאל: "זאת את?" היא בחנה את אדוורד במבט משועשע. "יכול מאוד להיות שכן." אמרה.
 
"טוב מאוד, רות וַלטָה. נהדר. תודה רבה. אשלח לך הזמנה."
 
"אצפה לה," אמרה. "ומה שמך?"
 
"אדוורד," אמר בעליזות. "אדוורד לַנְדָאוּוֶר."
 
 
 
"כל הכבוד, אד," אומר לאו. "מהלך יפה, ספר הטלפונים. נועז." הוא לוקח לידו את הבקבוק ובוחן את כוסות היין. הוא ממלא רק את כוסו של אדוורד.
 
"מהלך נואש," אומר אדוורד. "באמת לא ידעתי מה אעשה בלעדיה. תארו לעצמכם, רגע לפני כן עוד היה העולם מלא בנשים, ועכשיו רק היא קיימת." הוא מחייך לרעייתו בשפתיים סגולות. "כאילו אתה מקבל רק הזדמנות אחת — אם החמצת אותה השער נסגר והפלא לעולם לא יקרה שוב." מצחו בוהק, ידיו מנצחות על המילים מעל השולחן.
 
"רות, לא חששת אפילו קצת?" שואלת האישה האחרת.
 
"מצחיק שככה את חושבת. נעים להיות מופתעת לפעמים, לא? גבר שיודע מה הוא רוצה, נחוש בדעתו וכל זה, זה מה שאנחנו רוצות, לא?"
 
"כן, אולי את צודקת..." היא קמה. "לאו, תפנה את הצלחות? את הסכו"ם תשאירו, בבקשה."
 
במטבח היא עוטה על ידיה כפפות מבודדות חום. בצהריים, כשהיו בחנות עם מוצרים אקזוטיים מטורקיה ומסורינאם, נטלה צרור במיה ובחנה אותו. "קלאודיה, תהיי מציאותית," אמר לאו.
 
"אבל הם צמחונים! מה אני אמורה להכין?"
 
בסופו של דבר הכינה גראטן תפוחי אדמה וירקות קלויים בתנור.
 
ליד השולחן לאו שואל: "רות, ראית שהוא מבוגר ממך, אבל אתה, אד, ראית שהיא צעירה ממך?"
 
"לא להמשיך לספר עד שאני חוזרת לשולחן!" נשמעת קריאה מהמטבח.
 
אדוורד עוצם לרגע את עיניו — הבחורה עם מקל הביליארד בידה, עשן הסיגריות שהתערבל תחת מנורת השולחן. יופי תמיד סחרר אותו, ויופייה הכה אותו באלם. דִסקת השמש בין קרניו של שור האפּיס הקטן והמושלם, במוזיאון בדמשק לפני זמן רב. מישהו יצר אותו, בעבר רחוק להפליא, ידיים דומות לידיו יצקו את הארד בשלמות. אט־אט חלחלה בו ההבנה שגם היופי, ואולי דווקא הוא, מסוגל להכאיב, חותך בך באור.
 
הוא פוקח את עיניו. רעייתו הצעירה והיפה.
 
"לא," הוא אומר, "לא מייד."
 
"לא שמת לב?"
 
"בעצם ראיתי רק... יופי. חסר גיל." הוא מרים את כוסו.
 
היא שמה את ידה על ידו. "מותק..."
 
המארחת שבה לחדר עם תבנית אפייה בידיה. "אמרת שתאסוף את הצלחות."
 
"מייד," אומר לאו.
 
היא חוזרת למטבח ואז שבה אל חדר האוכל. איש אינו מציע עזרה.
 
"טעים מאוד, קלאודיה," אומר אדוורד לאחר כמה דקות, ומרים אליה את כוסו.
 
"כן, מותק, יצא טוב," אומר לאו.
 
"לא במקרה יצא... אני הכנתי."
 
"לזה התכוונתי." הוא קורץ לאדוורד.
 
"ומה קרה אחר כך?" שאלה קלאודיה. "איך היה הדייט?"