הגלובליזציה של ישראל

פרדיגמת הגלובליזציה בלימודי ישראל 

מבוא

 

המאה העשרים הסתיימה ב-1989 עם נפילת חומת ברלין. המאה העשרים ואחת החלה ב-2001 עם קריסת מגדלי התאומים בניו־יורק. נפילת חומת ברלין סימלה את קצו של המשטר הטוטליטרי האחרון של המאה הקודמת והפיחה תקווה למאה חדשה של חירות ושפע. "קץ ההיסטוריה", כינה זאת פרנסיס פוקוימה. אך מתחת לפני השטח רחשה כבר בריאד ובמוקדים אחרים בעולם המוסלמי תגובת הנגד, אשר הציתה מעט מאוחר יותר את "התנגשות הציוויליזציות", כפי שכינה זאת סמואל הנטינגטון. לעומת פוקוימה או הנטינגטון הרואים כאן דיכוטומיה של דבר והיפוכו, דבר אחד ודבר אחר, הרי בנג'מין בארבר מבחין כאן בדינמיקה דיאלקטית — דבר המכיל את ניגודו: "מק'וורלד נוכח הג'יהאד", הראשון עם האחרון ונגדו, כשני ממדים של תהליך הגלובליזציה. מק'וורלד הוא המערב הקפיטליסטי, והג'יהאד הוא האסלאם הפונדמנטליסטי. עוצמה כלכלית וטכנולוגית מצד זה, כוח הקהילה והאמונה מצד זה. הרישות (network) לעומת הזהות בלשונו של מנואל קאסטלס, או Empire לעומת ה-multitudes בלשונם של מייקל הארט ואנטוניו נגרי, ובלשון החיבור הנוכחי — העולמי לעומת המקומי. בין ברלין לניו־יורק ולריאד מתחוללת מאז שנות התשעים, אם כן, הדינמיקה הדיאלקטית של הגלובליזציה והלוקליזציה או הגלוקליזציה — העולמקומיות. הגלובליזציה משנה את סדר היום החברתי ובעקבותיו גם את סדר היום של מדעי החברה — הפרדיגמה של המודרניזציה ומדינת־הלאום מומרת בפרדיגמת הגלובליזציה והפוסט־לאומיות, כפי שמציע יורגן הברמאס.1

 

ישראל נמצאת בתווך בין מק'וורלד לבין ג'יהאד, בין מעצמת החסות שלה, ארצות הברית, לבין מיקומה בלב המזרח התיכון, מוקד ההתנגדות העולמית לארצות הברית. בישראל מתרחש אותו תהליך של גלובליזציה וגלוקליזציה. גם בתוכה מתחולל מאבק איתנים בין מק'וורלד ישראלי לבין ג'יהאד יהודי: בין מגמה קפיטליסטית־אזרחנית גלובליסטית מצד אחד לבין מגמה דתית־לאומנית לוקליסטית מצד שני; מגמות שבהשלכתן לישראל מכונות בחיבור זה "פוסט־ציונות" ו"ניאו־ציונות". מעצמת היי־טק ותרבות קניונים עם תוצר לאומי לנפש מהגבוהים בעולם מכאן, ומדינת כיבוש ואפרטהייד ה"מחזירה עטרה ליושנה" מכאן; תל אביב מכאן, וירושלים מכאן; תל אביב של מק'וורלד וירושלים של ג'יהאד, וביניהם — הדיאלקטיקה בכביש מספר 1. ספר זה מציע פרספקטיבה סוציולוגית חדשה זו ללימודי ישראל — פרדיגמת הגלובליזציה. מנקודת ראות זאת החברה הישראלית עוברת תהליכי גלובליזציה כלכליים־מעמדיים ותהליכי פוסט־מודרניזציה תרבותיים־זהותיים, המפצלים את מדינת־הלאום "היהודית־דמוקרטית" לשתי מגמות מתנגשות — מגמת מק'וורלד דמוקרטית פוסט־ציונית ומגמת ג'יהאד יהודית ניאו־ציונית. בספרות הסוציולוגית מדובר על שסעים רבים המפלגים את החברה הישראלית: שסע לאומי, מעמדי, דתי, עדתי, מגדרי ואידיאולוגי. חיבור זה מכנס את השסעים הללו סביב קו־בקע אחד — המק'וורלד העולמי מול הג'יהאד המקומי.

 

בחינת החברה הישראלית מנקודת הראות של פרדיגמת הגלובליזציה המוצעת בספר זה תסייע בהבהרת ההתפתחות החשובה ביותר בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים: ההתפתחות הסימולטנית ומתוך אותה מערכת סיבתית של שתי תרבויות פוליטיות שלובות ומנוגדות — תרבות השוק ותרבות הזהות. הוויה חברתית כאוטית למראית עין תקבל באופן זה מובן תבניתי ושיטתי.

 

כנקודת מוצא להמשך הדיון, נגדיר להלן את מושגי המפתח במילון הבסיסי של פרדיגמת הגלובליזציה המוצעת כאן, מילון שעל פיו מחולקים פרקי הספר:

 

• גלובליזציה — פעולתם של מגעי הגומלין החברתיים בכלל והכלכליים בפרט אל מעבר להקשר המקומי והפיכתם לעולמיים, תוך חציית גבולות מדינות־הלאום. בכלל זה, תנועה מוגברת, מואצת ומתפשטת של בני אדם, הון, סחורות ומסרים.

 

• פוסט־פורדיזציה — ברמת שיטת הייצור, המעבר של הקפיטליזם מהקורפורציה הגדולה ומפס־הייצור הסטנדרטי הפורדיסטי (על שם הנרי פורד) לשיטת ייצור מרושתת ומוגמשת. ברמת המשטר החברתי הכולל, מעבר מקביל ממדינת הרווחה ההתערבותית למדינת התחרות הניאו־ליברלית.

 

• אמריקניזציה — השלכה עולמית של המאפיינים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים האמריקניים, שכן אמריקה היא המעצמה העומדת במוקד תהליכי הגלובליזציה (בוודאי כך מבחינת ישראל).

 

• מקדונלדיזציה — התפוצה הכלל־עולמית של הדפוס התרבותי של רציונליות קפיטליסטית אמריקנית, הממוקדת בסדרתיות, מהירות, יעילות ורווחיות, ובאופן כוללני — במסחור (קומודיפיקציה) ובמכשור (אינסטרומנטליזציה) של החיים החברתיים.

 

• פוסט־מודרניזציה — התפשטות תרבות רלטיביסטית מרובת "קולות" ונרטיבים. זו נותנת ביטוי בתחום הזהות לתהליכים כלכליים המתרחשים בקפיטליזם המאוחר, הגלובליסטי, על סבב הייצור המהיר ועל ייצור התדמיות המגוון שלו.

 

• פוסט־ציוניזציה — הביטוי של הפוסט־לאומיות במקרה הישראלי. הפוסט־לאומיות היא התוצאה הפוליטית המשמעותית ביותר של תהליכי הגלובליזציה. במצב הפוסט־לאומי המדינה מוגדרת כהתאגדות חוקתית אזרחית ("לאומיות טריטוריאלית"), ולא כביטוי לקהילת מוצא או "אתנוס" ("לאומיות של קשר־דם"). אך הפוסט־לאומיות, המפרקת את הלאומיות המהותנית, גורמת לתגובת־נגד ניאו־לאומית או לאומנית — במקרה של ישראל ניאו־ציונות.

 

• גלוקליזציה — עולמקומיות — מושג המורכב מצירוף התיבות "עולמי" (the global) ו"מקומי" (the local). זהו הכינוי למצב הגלובלי הנוכחי שבו מגמות עולמיות, כלכליות וטכנולוגיות ומגמות מקומיות, זהותיות ופוליטיות, בשילובן הניגודי, מחלישות את יחידת הארגון והזהות המרכזית של המצב המודרני הקודם, היינו מדינת־הלאום, על כלכלתה ותרבותה.

 

פרדיגמת הגלובליזציה בלימודי ישראל מתייחסת לשינוי המהותי המתחולל בחברה הישראלית מאז שנות השמונים, ובאופן מואץ יותר מאז שנות התשעים של המאה העשרים, בהקשר של השינוי המהותי העובר על החברה האנושית בכללה בתקופה זאת, אשר מתמצה במושג ה"גלובליזציה" ובמושגים הנלווים לו. הספר מגבש לכדי מקשה תיאורטית ואמפירית אחת שמונה פרקים נבדלים (בנוסף לפרק זה), שכל אחד מהם מתמקד באחד ממושגי המפתח שהוצגו לעיל. הפרקים מבררים את משמעותה של הגלובליזציה במקרה הישראלי באופן כוללני ובאמצעות ניתוחם של אירועים משמעותיים.

 

בפרק הנוכחי מוצגת המסגרת הפרשנית הכוללת של הספר ומעובדת הגישה התיאורטית הדיאלקטית לגלובליזציה — גישה המציבה במרכזה את הקיטוב הדיאלקטי הגלוקלי שבין הגלובלי־המק'וורלדי לבין הלוקלי־הג'יהאדי. בפרק נערך דיון בהשלכות הגלוקליזציה על היבטים חברתיים שונים בתקופתנו, בעיקר בתחומי הלאומיות, הרווחה והדמוקרטיה, ובאופן שבו יש להשליך גישה זו על לימודי ישראל. בהמשך מוצגת התמצית של מבנה הספר והעניינים הנידונים בו.

 

גלובליזציה ומדינת־הלאום: עולמקומיות

 

את השינוי בחברה הישראלית יש לפענח בהקשר של המושג "עולמקומיות". אנו מציעים מושג זה כתרגום העברי של המושג "Glocality". המושג "עולמקומיות" מורכב מצירוף התיבות "עולמי" (the global) ו"מקומי" (the local). זהו הכינוי למצב הפוסט־מודרני החדש המתהווה בשלהי המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, שבו מגמות עולמיות ומגמות מקומיות, בשילובן הניגודי, מחלישות את יחידת הארגון והזהות המרכזית של המצב המודרני הקודם, היינו מדינת־הלאום, ויוצרות זירה גלוקלית — גלובלית־לוקלית חדשה. המגמות הגלובליות הן מגמות־העל השוחקות את מדינת־הלאום מ"למעלה", מצד מערכות על־לאומיות טכנולוגיות, פיננסיות, תקשורתיות, גושיות, מסחריות; המגמות הלוקליות הן מגמות־הנגד השוחקות את מדינת־הלאום מ"למטה", מצד הזדהויות תת־לאומיות אתניות, דתיות, גזעיות, לאומניות, אזוריות ותרבותיות אחרות.2

 

הכוח המניע של המהלכים המתוארים לעיל הוא הגלובליזציה, שהיא בראש ובראשונה תהליך כלכלי וטכנולוגי. הלוקליזציה היא תגובת־נגד, מהלך נגדי, המופיע במישור של שייכות ותרבות. המונח המשולב "גלוקליזציה" מצביע, אם כן, על הדיאלקטיקה שבין התהליך ומהלך־הנגד. ככלל, מושג ה"גלובליזציה", כמו גם המושג המרקסיסטי של "המערכת העולמית" של עמנואל ולרשטיין אשר קדם לו והניח למעשה את יסודותיו, מאתגר את מושג ה"חברה" בעלת הזהות והגבולות המוגדרים.

 

ולרשטיין הציע לחשוב על המושג "חברה" כעל יחידה שמתקיימים בתוכה חליפין חיוניים, והוא הסיק מכך שמדינות־הלאום, שאותן מזהים בדרך כלל כ"חברות", אינן אלא יחידות־משנה בתוך מערכת עולמית בלתי שוויונית. במערכת זו ההתפתחות הכלכלית, המבנה החברתי ודפוס המשטר נובעים דווקא ממערכת היחסים הכוללת ומן המיקום היחסי בתוכה, ולא מתוך התפתחויות אימננטיות לכל אחת מיחידות המשנה. וכך המדרג המעמדי התוך־חברתי המרקסי — הון, עבודה ומעמד בינוני — שודרג על ידי ולרשטיין לרמה העולמית כמדינות ליבה, שוליים ורובד ביניים בהתאמה (Wallerstein 1974). אנטוני גידנס מציע לחשוב מנקודת מבט ובריאנית, המשלימה את זו המרקסית והמדגישה את אמצעי השליטה ולאו דווקא את אמצעי הייצור, על התנאים המקשרים נוכחות והיעדרות בפעולה חברתית. הדינמיות של המודרניות נובעת מהיכולת לקיים יחסים חברתיים בין נוכחים ונעדרים (למשל באמצעות המערכת הבירוקרטית המבוססת על טכנולוגיית הדפוס). הדינמיות המועצמת של הפוסט־מודרניות (או המודרניות הגבוהה, השנייה או הרפלקטיבית, כפי שכונה העניין בספרות [Beck 1994]), נובעת מהיכולת המוגברת להפוך את הנעדרים (פיזית) לנוכחים (וירטואלית) (למשל באמצעות תקשורת אודיו־ויזואלית המבוססת על מתודה דיגיטלית של עיבוד מידע וטכנולוגיה לוויינית של תמסורת). לפיכך את הגלובליזציה מגדיר גידנס כהמרצה של יחסים חברתיים כלל־עולמיים, תוך כריכה יחדיו של מקומות מרוחקים, באופן שהתרחשויות מקומיות מעוצבות על ידי אירועים המתרחשים במרחק קילומטרים רבים ולהפך (Giddens 1990).

 

המגמה הגלובלית והמגמה הלוקלית שוחקות את מדינת־הלאום על שני מרכיביה: המרכיב המוסדי־ארגוני — המדינה והמרכיב התרבותי־קהילתי — הלאום. אך בעיקר הן שוחקות את המקף המחבר שב"מדינת־הלאום", מקף האמור לתת תוקף להתאמה המלאה הקיימת כביכול בין ההיבט המוסדי להיבט התרבותי ובין המסגרת המדינתית לחברה ולכלכלה. המדינה נשחקת משום שגבולותיה הטריטוריאליים חדירים ל"סיגנלים" הזורמים בערוצי הרשתות העולמיות. הלאומיות מתעמעמת משום שקיבועיה האידיאולוגיים נבקעים על ידי מסרים מבחוץ וזהויות מבפנים, שאינם ניתנים לעצירה או להכנעה (או שהם ניתנים, אך במחיר גבוה של דיכוי אנושי ופיגור חברתי). נוצר מצב חדש שבו המדינה נחלשת, הלאומיות מתעמעמת, והחפיפה בין השתיים מתרופפת. מדינת־הלאום, שבעבר נחשבה ליחידה לכידה אחת, נתונה עתה בצבת המלחציים שבין הגורמים הממזגים אותה עם הסביבה החיצונית לה הגדולה ממנה, ובין אלה המשבררים אותה ליחידות פנימיות קטנות ממנה (Clark 1997; Rosenau 1997).

 

את המגמות המשלימות־מנוגדות הללו של "עולם" ו"מקום" ניתן לתאר, בעקבות בנג'מין בארבר, במונחים של דיאלקטיקה בין "עולם המק" (מק'וורלד — McWorld), עולם המותגים הצרכניים העולמיים כגון מקדונלנד'ס, לבין "עולם הג'יהאד" (Jihad), עולם של מלחמות הקודש הפונדמנטליסטיות, ואין הוא מתכוון רק לזו המוסלמית ואף לא רק לאלו הדתיות (Barber 1995). כאילו כדי להרבות בלבול, היחסים בין המקוולרד והג'יהאד אינם יחסים הופכיים פשוטים. אדרבא, דווקא המציאות החברתית והתרבותית שיוצר המק'וורלד מעוררת את הג'יהאד; והג'יהאד משגשג דווקא בשל אמצעי הביטוי וההפצה שמספק לו המק'וורלד. כפי שקובע בארבר:

 

בזגזג היסטורי מדהים, הג'יהאד אינו רק מורד במק'וורלד, אלא אף מקדם אותו. וכך אף המק'וורלד, שאינו רק מסכן את קיום הג'יהאד, אלא אף מלבה ומפיץ אותו מחדש. הם מייצרים האחד את ניגודו וזקוקים האחד למשנהו (Barber 1995: 5).

 

המגמות הגלובליות חותרות, אם כן, תחת המגמות הלוקליות הישנות, אך בכך לא רק שאין הן מבטלות אותן לחלוטין, אלא הן אף מלבות את חידושן ביתר שאת, לפחות בטווח הקצר. כך משורגים זה בזה ה"פוסט" הגלובלי וה"ניאו" הלוקלי — אלה הם שני פניו של המצב הגלובלי והפוסט־מודרני החדש: פן אחד השואב את הלגיטימציה שלו מן ה"חדש", ופן שני השואב את הלגיטימציה שלו מן ה"ישן". השילוב הניגודי הזה הוא הסיבה למצב הסתור המאפיין את תקופתנו, שבו מתחוללת האחדה חסרת תקדים של החברות האנושיות עד יצירתה של חברה אנושית אחת מצד אחד (ודוק, אין מדובר כאן בהרמוניה או בשוויון, אלא בהאחדה כמצב מבני חדש), אך מצד שני מתחוללת גם התפרקות חסרת תקדים של החברות האנושיות לקבוצות זהות מבודלות, אם לא בדלניות. התוצאה היא התופעה הסתירתית, שבה פירוק הגבולות והזהויות שמבצעת המגמה העולמית (בישראל: פוסט־ציונות) גורם לתגובת־נגד מועצמת של קיבוע גבולות והידוק זהויות מצד המגמה המקומית (בישראל: ניאו־ציונות).

 

גלובליציה, דמוקרטיה ושוויון

 

לגלובליזציה השלכות מרחיקות לכת על המשטרים הפוליטיים ועל המערכות החברתיות. תחום אחד שאליו נוגעות השלכות אלה הוא הדמוקרטיה (Held 1995; Ake 1997; Linz 1997; Castells 1997: 309-353). מצד אחד, האוניברסליזציה הקפיטליסטית מפרקת את הזהות הקיימת כביכול בין מדינה ולאום ומנשלת את הלאומיות מבכורתה הזהותית, ובכך היא הגורם היחיד המשמעותי ביותר בקידום הדמוקרטיה בזמננו. אולם מצד שני, גורם זה גם מאיים על הדמוקרטיה, שכן המוסדות הדמוקרטיים הקיימים התפתחו במדינת־הלאום והם מותאמים אליה. רכיבים דמוקרטיים בסיסיים, כגון ריבונות, חוקה, הפרדת רשויות, אזרחות, ייצוג, זכויות, בחירות, מפלגות, איגודים מקצועיים וכיו"ב, נוצרו בתוך מאבק ומשא ומתן בין גורמים חברתיים בתוך מדינת־הלאום והתקיימו אך ורק בתוך ההקשר המדינתי כנדבכים פנימיים של המדינה הדמוקרטית. כך שמהחלשת המדינה הדמוקרטית נובעת כמעט ממילא גם החלשת הדמוקרטיה. אף על פי כן רוב מדינות העולם אינן דמוקרטיות מלכתחילה, והגלובליזציה מפעילה עליהן לחץ מבחוץ בכיוון זה. אך שוב, הדמוקרטיזציה הגלובליסטית היא אזרחית ופוליטית, אבל היא איננה חברתית, וברוב המקרים היא אף אנטי־חברתית. הג'יהאד, לעומת זאת, הוא בלתי דמוקרטי ואפילו אנטי־דמוקרטי במפגיע, שכן הוא מקדם "שייכות", "זהות", "מסורת" ו"אותנטיות", דכאניים במהותם. אולם אפילו כאן יש "אף על פי כן", שכן אף שהג'יהאד הוא אנטי־דמוקרטי, הרי מנקודת הראות של השיח הפוסט־קולוניאליסטי זהויות של "אחרים" נתפסות דווקא כתורמות לדמוקרטיה בשל הייצוג ה"לוקלי" שהן מזמנות לקבוצות האוכלוסייה הנחותות בתוך ההקשר הקפיטליסטי ה"גלובלי", כגון מיעוטים אתניים או עובדים מהגרים (Soysal 1994; Ashcroft et al. 1995).

 

גם במק'וורלד וגם בג'יהאד יש אפוא פנים לכאן ולכאן. שניהם עשויים לקדם מגמות דמוקרטיות בנסיבות מסוימות, אך הם גם מאיימים על הדמוקרטיה. הג'יהאד הוא מגמה של התלכדות ובדלנות. הוא צורף קהילות־דם המבוססות על שנאה והדרה. המק'וורלד משקף אמנם מגמה של ביזור והכללה, אך היא מבוססת על שווקים האדישים לחלוטין לצרכי הציבור או לצדק החברתי הבסיסי. במילים אחרות, הג'יהאד מבוסס על סולידריות חסרת אוניברסליות (וכולל אף היררכיה נוקשה ודכאנית גם בתוך הקבוצה ה"ראשונית" כביכול), ואילו המק'וורלד מבוסס על אוניברסליות חסרת סולידריות (ולפיכך על שוויון פורמלי ולא מהותי).

 

בנוסף לערעור על התרבות הלאומית ולהשלכות המורכבות על המשטרים הפוליטיים, יש לגלובליזציה, כפי שכבר נרמז לעיל, השלכות מרחיקות לכת אף על המבנה החברתי ועל המדיניות החברתית, אשר "השורה התחתונה" שלהן היא גידול הפערים המעמדיים וקיטוב גובר בין עשירים לעניים הן במרחב העולמי והן במגזר הלאומי (Robinson 1996). במדינות הקפיטליסטיות המתועשות התאפיינה התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בהתפשטות הדגם של מדינת הרווחה, שכלל שינוי יחסי הכוח הבין־מעמדיים לטובת העבודה, יצירת הון ציבורי, חלוקה מחדש של ההכנסה, הרחבה של תקציבי הרווחה והעמקת השירותים החברתיים. מדינת הרווחה התבססה על הסדר בין שלושה מוקדי כוח גדולים: הממשלה, במקרים רבים בראשות מפלגה סוציאל־דמוקרטית, איגודי המעסיקים ובעלי ההון וכן והאיגודים המקצועיים המייצגים את מעמד השכירים. ההסדרים הללו, שכונו במדעי החברה "ניאו־קורפורטיזם" (ובגרסה אחרת "פורדיזם"), התבססו על הבטחת תעסוקה מלאה, שכר סביר, רשת ביטחון סוציאלי ויציבות ביחסי העבודה (Cawson 1986; Allen 1996). המשבר הכלכלי בשנות השבעים ועליית משטרים שמרניים במדינות מובילות (תאצ'ר בבריטניה, רייגן בארצות הברית, קול בגרמניה ועוד) סימנו תפנית ניאו־ליברלית, שמשמעותה היפוך מגמת הרווחה, צמצום המעורבות הממשלתית במשק, החלשת האיגודים המקצועיים וכרסום בתקציבים חברתיים. מאז נמצאת מדינת הרווחה במשבר ובמגננה, וספק אם מגמה זו השתנתה למעשה גם באותם מקרים שבהם חזרו לשלטון מפלגות סוציאל־דמוקרטיות (Offe 1984; Pierson 1991).

 

הסיבה הראשונה לתסמונת חברתית זאת היא האחדת השוק העולמי לכדי משק אחד — מבחינת ההון. ההון יכול להתנייד למקומות שבהם יש היצע עבודה זול וסביבת מיסוי נוחה, היינו מן המרכזים העולמיים שבצפון ובמערב לעבר השוליים העולמיים שבדרום ובמזרח. הדוגמה המובהקת היא פריחת כלכלת דרום־מזרח אסיה המתבססת, בין היתר, על הפרשים בעלות העבודה ובשיעורי מיסוי ההון בין אזור זה למערב. הסיבה השנייה היא התפתחויות טכנולוגיות מגבירות תפוקה, המאפשרות ל"שחרר" חלק מכוח העבודה ולמעשה מייתרות חלקים שלמים של האוכלוסייה מנקודת הראות של ההון (Hoogvelt 1997). כך מוצאות עצמן המדינות המתועשות ומדינות הרווחה הוותיקות יותר, שבהן עלות חברתית גבוהה, במצב של נחיתות, והן מבקשות להתגבר עליה באמצעים הנזכרים של המדיניות הניאו־ליברלית: החלשתו של כוח המיקוח של העבודה וצמצום הוצאות המדינה המחייב הורדת מיסוי.

 

מה שהתרחש הוא, אם כן, מעבר מן הקפיטליזם המאורגן לקפיטליזם הבלתי מאורגן (Lash & Urry 1987), או במילים אחרות, מעבר ממדינת הרווחה למדינת התחרות (Cerny 1990) או ממדינת הרווחה הקיינסיאנית למדינת כוח העבודה השומפטריאנית (Jessop 1994),3 היינו מעבר ממדיניות המבקשת לקדם את הרווחה החברתית של העבודה במסגרת מדינת־הלאום למדיניות המעודדת את היזמות, הרווחיות והתחרותיות של ההון במרחב העולמי (Waters 1995: 65-95). במונחים מקבילים אחרים מדובר על מעבר ממבנה חברתי "פורדיסטי" של הצבר הון למבנה חברתי "פוסט־פורדיסטי" של הצבר הון. הראשון מבוסס על איזון יציב בין ייצור לצריכה באמצעות יחידות פס־ייצור גדולות, כוח עבודה מתוגמל ומוצרי צריכה סדרתיים, ואילו השני מבוסס על תחרות מואצת על הרווח השולי, ולכן על יחידות ייצור גמישות, כוח עבודה זמין ומוצרים לקהלי־יעד מגוונים (Harvey 1989).

 

כך שבסך הכול הההשלכות של העולמקומיות הפוסט־מודרנית על התרבות, הפוליטיקה והחברה הן רב־משמעיות: מצד אחד, בהחלישה את הזהות הלאומית ובחזקה את הזכויות האנושיות האוניברסליות, היא מרחיבה את מעגל ההשתתפות האזרחי הדמוקרטי. אולם מצד שני, בהחלישה את המדינה ובהחלישה את העבודה לעומת ההון, היא מצמצמת את מעגל האחריות הציבורית והדמוקרטית. וכך — תחת התצורה החברתית שאפיינה את התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה: מדינת רווחה קפיטליסטית כ"העולם הראשון", הגוש הקומוניסטי כ"העולם השני" ו"העולם השלישי" המרושש והעני — נוצרה מאז שנות השמונים מערכת עולמית חדשה ומקוטבת, שהמגמות המובילות בה הן הגלובליזציה הקפיטליסטית מחד גיסא ותגובות־הנגד הלוקליסטיות, השוביניסטיות והקסנופוביות מאידך גיסא.

 

שתי המגמות אינן מלבבות ביותר: הרשתות החדשות אדישות (עקרונית, אם כי לא תמיד מעשית) למין, לצבע, לגזע, לאמונה ולתרבות — לכאורה מגמה יותר דמוקרטית. אך הן גם משוחררות ממחויבות לחברים (סוציאליזם) או, למִצער, לבוחרים (ליברליזם) — מגמה פחות דמוקרטית. הקהילות החדשות, לעומתן, הן קהילות זהות המשמיעות את קולן של קבוצות "אחרות", נידחות, מוכפפות ונדכאות — לכאורה שוב מגמה יותר דמוקרטית. אך הן גם משוחררות מהמחויבות הליברלית לשוויון של כל אדם — ללא הבדל מין, צבע, גזע, אמונה ותרבות — וממחויבות לאדם היחיד, חירותו ואושרו — מגמה פחות דמוקרטית, הרבה פחות דמוקרטית. עם עליית מק'וורלד והג'יהאד, קובע בארבר בדין כי החברה האזרחית והשוויונית יוצאת נפסדת.

 

ויכוחי הגלובליזציה: תמיכה, ספקנות וביקורת

 

בשיח הפוליטי, האינטלקטואלי והאקדמי ניטשים ויכוחים עזים על אודות הגלובליזציה. באופן כוללני ניתן להבחין בין שתי זירות ויכוח: זירה אנליטית וזירה נורמטיבית. הוויכוח בזירה הראשונה ניטש בין אלה הסבורים שהגלובליזציה היא תהליך רב עוצמה (המכונים בספרות "גלובלייזרים") לבין אלה המטילים ספק בחשיבות המיוחסת לגלובליזציה (ה"גלובו־סקפטים"). הוויכוח בזירה השנייה ניטש בין אלה המחייבים את הגלובליזציה, לבין אלה השוללים או המבקרים אותה.

 

במישור האנליטי היה המושג "גלובליזציה" למושג ציר במדעי החברה בעשור האחרון. מצד אחד, רבים רואים בגלובליזציה קו שבר היסטורי בקנה מידה הדומה לזה של תהליך כגון המודרניזציה, אולם מצד שני, רבים מטילים ספק בחשיבותה. גם את אלו האחרונים ניתן לחלק לשתי קבוצות: אלו הגורסים כי המושג אינו מחדש ואלו הגורסים כי המושג אינו משנה. הראשונים סבורים כי אין חדש תחת השמש: מה שמכונה כיום באופן אופנתי "גלובליזציה" מאפיין זה מכבר את ההיסטוריה האנושית. האחרונים סבורים גם כן כי אין חדש תחת השמש, אך במובן ההפוך: המושג "גלובליזציה" מטשטש את תוקפם ועמידותם של המוסדות החברתיים המרכזיים של המודרניות, כגון הקפיטליזם והמדינה. לדידם, הקפיטליזם הוא אותו קפיטליזם, המדינה היא אותה מדינה וכן הלאה. וכך הראשונים גורסים כי "גלובליזציה מאז ומעולם", והאחרונים כי "גלובליזציה מעולם לא".

 

במישור הנורמטיבי ניטש ויכוח בין מחייבים לשוללים או מבקרים. בקרב המחייבים ניתן להבחין בין שני זרמים: ניאו־ליברלים שמרניים וליברלים רדיקליים. הניאו־ליברלים השמרניים מזהים את הגלובליזציה כמהלך של פירוק הגורמים החברתיים הבולמים את הפעולה הבלתי מופרעת של השוק הקפיטליסטי, כלומר הם רואים בגלובליזציה — ובצדק — העמקה של עקרון ההפרדה בין הכלכלי לפוליטי.4 בתוקף זה הם רואים בה את הגורם המרכזי בעולם כיום המקדם את היעילות הכלכלית ואת חופש הבחירה (אם כי באופן סותר, הם תומכים בחוסן לאומי, באתיקה הדתית ובמוסד המשפחה). הליברלים הרדיקליים, לעומת זאת, מזהים את העוולות החברתיות פרי הגלובליזציה, אך בכל זאת מזדהים עם תרומתה להרחבת החברה האזרחית והרב־תרבותיות (וגם אצלם מתקיימת סתירה מהותית בין הסכנתם עם המבנה גורם העוולות לבין ביקורתם על חלק מתוצאותיו).

 

גם בקרב השוללים ניתן להבחין בין שני סוגי התנגדות, הפוכים כמעט: התנגדות אוניברסליסטית והתנגדות פרטיקולריסטית. האוניברסליסטים מזדהים בדרך כלל עם השקפת העולם המרקסיסטית או, למִצער, עם ביטויים סוציאליסטיים, סוציאל־דמוקרטיים או שמאליים אחרים מאוחרים שלה, והם רואים בגלובליזציה גורם המפיץ תרבות ממוסחרת ומביא לניצול של עבודה, להרחבת פערים ועוני ולפגיעה בדמוקרטיה. הפרטיקולריסטים מזדהים בדרך כלל עם עמדות לאומיות או לאומניות כמו גם עם השקפות עולם דתיות או מסורתיות, והם רואים את הגלובליזציה כגורם המחבל בתרבות הקהילתית, העצמית או המקורית, והמחדיר ערכים ואורחות חיים קוסמופוליטיים, נהנתניים ומופקרים.

 

מכל האמור לעיל עולה כי במובן מסוים הגלובליזציה "טורפת את הקלפים" של החציצה הפוליטית המודרנית המקובלת בין ימין ושמאל. הימין חצוי בתוכו בין פונדמנטליזם של השוק (ניאו־ליברליזם) לבין פונדמנטליזם של המסורת (אתנו־לאומנות); והשמאל חצוי בתוכו בין רדיקליזם שוויוני (מרקסיסטי) לבין רדיקליזם זהותני (פוסט־מודרני/פוסט־קולוניאלי). לעתים, במקום המאבק המוכר בין שמאל וימין, נוצרת חזית מאבק חדשה בין מודרניסטים לבין פוסט־מודרניסטים או בין מחייבים או שוללים ממחנות מנוגדים.

 

* * *

 

בפרקים שבספר זה מצויות התייחסויות לסוגיות אלה במגמה לפתח את הדיון בהן בישראל ולגבי ישראל. נציין כאן בתמציתיות את נקודת הראות שממנה נכתב ספר זה — האנליטית וגם הנורמטיבית.

 

ראשית, הגלובליזציה היא התהליך החברתי החשוב ביותר המגדיר את תקופתנו. היא נבדלת כמותית ואיכותית מתופעות דומות בהיסטוריה האנושית, ולמרות המשכיות מסוימת היא אכן משנה את דפוסי החיים החברתיים שעוצבו במחצית השנייה של המאה העשרים, וייתכן שהיא אף משנה את הנחות היסוד של החיים המודרניים בכללם (אף אם ניתן לראות בכך גם העצמת היבטים מסוימים של המודרניות).

 

שנית, הביקורת מן השמאל על ההשלכות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות של הגלובליזציה נכונה בעיקרה. עם זאת יש להבדיל בין ביקורת לבין שלילה. הביקורת הנבונה אינה על עצם הגלובליזציה (שהיא בלתי נמנעת מאותן הסיבות שהמודרניזציה הייתה בלתי נמנעת, כפי שהבחינו ובר, דורקהיים ומרקס), אלא על היותה נשלטת בידי תאגידים קפיטליסטים ובידי באי־כוחם הפוליטיים ובאי־דברם התרבותיים.

 

שלישית, חלק מן החלופות המוצעות לגלובליזיצה על ידי שולליה, בעיקר מן הכיוון הפרטיקולריסטי, הלאומני או האתני או המצדד בפוליטיקה מהותנית של זהות, הנן גרועות ממנה. יש לומר ברורות — בין פונדמנטליזם אוטוריטרי לבין קפיטליזם דמוקרטי עדיף זה האחרון משום שהוא מקיים את האפשרות המוסדית והתרבותית של התנגדות ושינוי.

 

ולבסוף, מן הראוי לפתח עמדה שהיא בבחינת תמיכה בגלובליזציה או השלמה עמה ובה בעת ביקורת עליה. עמדה כזאת מבקשת להחליף את "הגלובליזציה מלמעלה" ב"גלובליזציה מלמטה" בהתאם למסורת (המערבית המודרנית) של מאבקים מודרניים (ולא רגרסיביים) ודמוקרטיים (ולא אוטוריטריים — שתי מהמורות שהשמאל הפוליטי, הישן והחדש, נפל בהן לא אחת במהלך המאה העשרים).

 

מטרת מאבקים כאלה היא להוציא מן הכוח אל הפועל מגמות קיימות של שחרור אנושי, אשר יחסים חברתיים של ניצול, ניכור ודיכוי רומסים אותן. מגמות משחררות כאלה היו ועודן קיימות בקפיטליזם, בפרט במימושיו הדמוקרטיים, והן עדיין קיימות ואף תתקיימנה גם בגלובליזציה של הקפיטליזם. אולם לעומת המשטרים הסוציאל־דמוקרטיים והקפיטליזם הלאומי, אשר נתנו ביטוי למגמות המשחררות בתקופה המודרניזציה5 — אף אם ביטוי מוגבל ולא מושלם, בעיקר לגבי כל מי שלא היה גבר־לבן־מקצועי — הרי טרם נמצא המענה הציבורי־פוליטי ההולם את תקופת הגלובליזציה והקפיטליזם הפוסט־לאומי, ולפיכך נוצר בתקופתנו מה שיורגן הברמאס מכנה "גירעון דמוקרטי". איזונו של גירעון זה היא בעיית הבעיות של דורנו (הברמאס 2001ב).

 

בעניין היחס הדו־משמעי הזה לגלובליזציה אפשר להיתלות באילנות גבוהים ולהצטרף להערתו של פרדריק ג'יימסון בפרשו את מרקס כך:

 

בקטע ידוע מאוד דוחק בנו מרקס במפגיע לעשות את הבלתי אפשרי, כלומר לחשוב את ההתפתחות הזו [של הקפיטליזם והבורגנות] באופן חיובי וגם באופן שלילי בעת ובעונה אחת; במילים אחרות, להגיע לסוג של חשיבה, שיוכל לתפוס את התכונות המזיקות בעליל של הקפיטליזם בד בבד עם הדינמיות המשחררת ויוצאת הדופן שלו במחשבה אחת ומבלי לגרוע מכוחו של אף אחד משני השיפוטים. שומה עלינו לרומם איכשהו את תודעתנו עד לנקודה, שממנה נוכל להבין כי הקפיטליזם הוא בעת ובעונה אחת הדבר הטוב ביותר שקרה למין האנושי והדבר הגרוע ביותר. הגלישה מצו דיאלקטי מחמיר זה אל העמדה הנוחה יותר של נקיטת עמדות מוסריות היא מושרשת ואנושית כל כך; ואף על פי כן דחיפותו של הנושא תובעת מאתנו לפחות מאמץ כלשהו לחשוב את האבולוציה התרבותית של הקפיטליזם המאוחר באופן דיאלקטי, כאסון וכקדמה גם יחד (ג'יימסון 2002: 66).6

 

ישראל: גלובליזציה, פוסט־פורדיזציה, אמריקניזציה, מקדונלדיזציה, פוסט־מודרניזציה, פוסט־ציוניזציה וגלוקליזציה

 

מנקודת הראות של פרדיגמת הגלובליזציה בלימודי ישראל מתבקש כי השינוי המבני בישראל יפוענח לא רק כמהלך פנימי הנובע מגורמים ייחודיים ומקומיים, אלא אף כחלק ממהלך כולל ומקיף המתרחש בעולם כולו — הגלובליזציה. הגלובליזציה מצמצמת את העולם והופכת אותו למערכת אחידה, אם כי מפולגת ובלתי שוויונית. הגלובליזציה כרוכה בפעילות טרנס־מקומית, אך היא אף מחדדת את חשיבות המיקומים הנבדלים. היא עושה את כולם לדומים, דומים אף בניסיונם להתבדל, ומפיצה את האזרחות הליברלית הפרוגרסיבית, אך גם מעוררת את תגובות־הנגד הפונדמנטלסטיות הרגרסיביות. בעשור האחרון הייתה הגלובליזציה לנושא הנידון ביותר בקו החזית של מדעי החברה והרוח. נשאלת השאלה האם גם ישראל עוברת גלובליזציה? האם גם ישראל מושפעת מן הגלובליזציה? האם הגלובליזציה מנציחה דפוסים קיימים, או שהיא מחדשת ומשנה? באילו מובנים ובאיזו מידה? שאלות אלה וכגון אלה טרם נשאלו כמעט לגבי ישראל, והגיע העת לשאול אותן ואף להתחיל להשיב עליהן.

 

אין זה אומר כי מנקודת הראות המוצעת כאן מתבקשת התעלמות מן הגורמים הייחודיים והמקומיים — מן התרבות, ההיסטוריה או המוסדות שמוטבע בהם חותם הזהות הישראלי. אף חברה אינה זהה לחברה אחרת, אפילו חברות השייכות לגוש אזורי מסוים או לסוג משטר מסוים; על אחת כמה וכמה ישראל, שאיננה חלק מגוש מובחן כלשהו, אלא היא חברה חדשה בהיסטוריה החריגה באזורה. אולם מפרדיגמת הגלובליזציה מתבקש להבין כיצד ממוקמים ומתפקדים גם הגורמים הייחודיים בהקשר חיצוני רחב. יש לציין כי גייסות רבים באקדמיה הישראלית ובקהילת התרבות בישראל עוסקים בייחוד הישראלי ואף קושרים לו כתרים לאינספור — המורשת היהודית, תקומת המדינה, קיבוץ הגלויות, מלחמות ישראל וכך הלאה, אך לעומת זאת פחות חוקרים מוכנים להתייחס לישראל כאל "חברה", ולא כאל "החברה" (בהא הידיעה). עבור חוקרים אלה פרדיגמת הגלובליזציה מציבה אתגר נוסף: לא רק בחינה של החברה הישראלית בהשוואה לחברות אחרות ולא רק באותם כלים שבהם בוחנים חברות אחרות, אלא בחינה של החברה הישראלית במסגרת של מערכת גדולה ממנה. במסגרת זאת גם את הגורם הייחודי בעל ההשפעה הרבה ביותר על עיצוב החברה הישראלית — הקונפליקט הישראלי־ערבי, ומאז 1967 כיבוש השטחים הפלסטינים והמדיניות כלפיהם — לא ניתן להבין מחוץ להקשרי הגלובליזציה (מה שנידון בפרק 2 ועולה בצורות שונות גם בשאר הפרקים, אך ראוי לדיון ממוקד בפני עצמו).

 

פרקי הספר עוסקים בהשלכות הגלובליזציה על ישראל, ובתוך כך פורשים גם את השאלות האנליטיות והנורמטיביות הכרוכות בגלובליזציה. פרקים 1 ו 2 עוסקים בגלובליזציה של ישראל במבט כולל, תוך שימת דגש על כלכלה, חברה ופוליטיקה. בפרק 1 נידונים המבנה הכלכלי הפוסט־תעשייתי המתהווה בישראל, ההשתלבות של ישראל ברשת הגלובלית והמדיניות הכלכלית־חברתית הניאו־ליברלית הנגזרת מכך. כמו כן, הפרק עוסק בתולדות התרבותיות של השינויים הכלכליים, בעיקר בהתהוות תרבות יחידאית־צרכנית. בפרק 2 נידונות הזיקות שבין הגלובליזציה, תהליכי השלום והמלחמה והמבנה המעמדי בישראל, ונבחנות ההשלכות השונות של התהליכים הנידונים על המעמד הבינוני, על בעלי ההון ועל העובדים. הפרק מצביע על הנגזרות הפוליטיות המרכזיות של הגלוקליזציה: שקיעת הלאומיות הממלכתית ועמה מדינת הרווחה, הנטייה הגלובליסטית של ההון המובילה לקראת פוסט־ציונות ליברלית, ולעומת זאת התגובה הלוקליסטית של העבודה המחשקת את הניאו־ציונות הלאומנית. פרק זה מסתיים במסקנה כי תהליך השלום של שנות התשעים הראשונות הכיל את תנאי כישלונו, באשר הוא הובל בידי אליטה גלובליסטית (המזוהה מסיבות היסטוריות כ"שמאל" — הנה ייחודיות ישראלית), וכי התהליך מנוכר למרבית אוכלוסיית השכבות הנמוכות, התומכת באופן ניכר בימין הפופוליסטי־לאומני.

 

פרק 3 עוסק בפוסט־פורדיזציה של ישראל. פרק זה חוזר לתחום החברתי־כלכלי, שנידון גם בפרקים הקודמים, והוא מתמקד בנושא אי־השוויון הסוציו־כלכלי שהגלובליזציה מייצרת ומגבירה. הוא מציג הסבר מושגי, המלווה בהמחשות אמפיריות, המנהיר כיצד תהליך הגלובליזציה קשור לאי־שוויון. המושג "פורדיזם" מתאר את הדגם של המשטר החברתי הקפיטליסטי שהונהג במדינות המפותחות תעשייתית במהלך המאה העשרים. בחלק מן המדינות המתפתחות הונהג משטר פיתוח מקביל, ממורכז וסמכותני יותר. "הפוסט־פורדיזם" הוא הכינוי לדגם החדש שהחל להתפתח בתקופת הגלובליזציה. הגברת אי־השוויון נובעת מן המעבר ממשטר חברתי פורדיסטי לפוסט־פורדיסטי. פרק זה מסביר את מהות המשטרים הללו ואת המעבר מן הראשון לאחרון בעולם ובישראל.

 

תופעת המצוקה החברתית והחרפת אי־השוויון מובהרת בפרק באופן הבא: א. תופעה זו היא תוצאה של שינוי במאזן יחסי הכוח המעמדיים, כלומר התחזקות כוחם של בעלי ההון הפרטי כקבוצה שלטת וקובעת מדיניות, לעומת כוחם של העובדים כקבוצה תלויה וחסרת ייצוג פוליטי. ב. שינוי זה במאזן יחסי הכוחות המעמדיים כרוך בשינוי מבני בקפיטליזם, היינו המעבר מן המשטר הקפיטליסטי הלאומי־פורדיסטי למשטר הקפיטליסטי הגלובלי הפוסט־פורדיסטי. ג. מעבר זה נישא על גבי טכנולוגיות התקשורת והמחשוב, אף אם אין הוא תוצאה נגזרת מן ההתפתחות הטכנולוגית. אדרבא, ההתפתחות הטכנולוגית מבטאת את האינטרסים המעמדיים של ההון הפרטי.

 

פרק 4 עוסק באמריקניזציה התרבותית־פוליטית של ישראל. ישראל הייתה מדינת מפלגות מובהקת, היינו המפלגות קדמו למדינה ואף הקימו והנהיגו אותה. המפלגות בישראל כוננו מפעלים כלכליים, קיימו מוסדות חברתיים וחוללו זרמים תרבותיים. כיום ברור כי המפלגות מתקיימות רק כמסגרות רופפות ורק בתחום האלקטורלי. לעתים הן הופכות לקבוצות של עסקנים חסרי זהות (העבודה) ולעתים למטרת השתלטות של קבוצות בעלות זהות מפוקפקת (הליכוד). למעשה מדובר כאן על שינוי מרחיק לכת בתרבות הפוליטית של ישראל: מעבר ממרחב ציבורי מודרניסטי, שבו מתקיימת התמודדות בין אינטרסים ואידיאות המיוצגים או אף מובנים על ידי מפלגות, למרחב ציבורי פוסט־מודרניסטי, שבו קיימת מצד אחד תחרות ממוסחרת בין "מועמדים", ומצד שני — מאבק זהותי בין קהילות. במבט היסטורי השוואתי מדובר כאן על מעבר מפוליטיקה האופיינית למסורת האירופאית לפוליטיקה בסגנון האמריקני.

 

לצורך בחינת שינויים אלה הפרק מתמקד בניתוח אירוע אחד — הבחירות ב-1996. ניתוח זה מצביע על האמריקניזציה של התרבות הפוליטית, המתבטאת בירידת מעמדן של המפלגות בפוליטיקה, ועל עלייתם של שני סוגים חלופיים של פוליטיקה: מסחור הפוליטיקה באמצעות פרסומת, תקשורת ושאר תחומי ניהול התרבות, ולעומת זאת כתגובת־נגד וכמפלט מפני — המִגזור (קהילתיזציה) של הפוליטיקה, היינו התפתחות פוליטיקה של זהויות שיוכיות ושל "סקטורים". הסוג הראשון של התרבות הפוליטית החדשה מיוצג בפרק זה באמצעות המושג "תדמיות", והסוג השני — באמצעות המושג "קמעות". המסקנה העולה מהדיון היא כי שני סוגי הפוליטיקה החדשה הם א־מודרניים, א־רציונליים וא־דמוקרטיים במהותם. אף שהפרק אינו ממצה את נושא האמריקניזציה של ישראל, הוא מציב עקרונות לניתוח תהליך זה מנקודת הראות של פרדיגמת הגלובליזציה.

 

פרק 5 עוסק במקדונלדיזציה של ישראל ובתוך כך במערכת היחסים בין התרבות הישראלית לתרבות האמריקנית/גלובלית. במישור התיאורטי, השאלה המרכזית הנידונה בו היא מערכת היחסים בין הגלובלי והלוקלי, כפי שהיא מתגלמת באופן סימבולי בשרשרת המסעדות מקדונלד'ס ובשאר המותגים הדומים בפרט, ובאופן ריאלי — בתהליך הגלובליזציה בכללותו.

 

הדיון נפרש על פני כמה מישורים: הוא מתחיל במישור התרבות העממית והמסחרית היומיומית, עובר למישור התרבות הגבוהה והאידיאולוגיה, למישור המבנה הכלכלי־חברתי, ומגיע אף למישור היחסים המדיניים והאסטרטגיים בין ישראל לארצות הברית. בכל אחד מן המישורים הללו נבחן העימות בין "מקדונלד'ס" כסמן של גלובליזציה/אמריקניזציה לבין ההנחות של התרבויות המקומיות: התרבות העממית (מקדונלד'ס אל מול הפלאפל), התרבות הלאומית (מקדונלד'ס בצומת גולני), התרבות הדתית (מקדונלד'ס ומאבקי הכשרות והשבת), התרבות האידיאולוגית (מקדונלד'ס והימין, השמאל ותהליך השלום) ועוד.

 

המסקנה העולה מן הדיון היא כי החברה הישראלית עוברת מקדונלדיזציה גורפת. הגלובליזציה — בדמות המקדונלדיזציה — מעוררת אמנם התנגדויות שונות, אך אלה שוליות בדרך כלל, ומה שחשוב במיוחד הוא שגם הן נעשות בתוך הגלובליות ומתוכה. הזירה והאמצעים הם גלובליים, וכך אפילו זהויות המדברות בשם מסורות וסמלים לוקליים מוצאות עצמן פועלות באותה זירה ומפעילות את אותם האמצעים. משורה של מפגשים ועימותים הנבחנים בין הגלובלי והלוקלי עולה — כמו בשאר פרקי הספר — כי הגלובלי מאפיל על התרבות הלאומית הלוקלית, וכי הוא מעודד את התפתחותן של שתי תרבויות פוליטיות חלופיות מנוגדות: האחת — מרכזה בשוק הכלכלי העסקי, והאחרת — בקהילת הלאום האתנו־דתית. בישראל קיימים סימנים קלושים בלבד להתפתחותה של תרבות־נגד אזרחית דמוקרטית.

 

פרק 6 עוסק בפוסט־מודרניזציה של ישראל במישור התרבות הלאומית. מדינת־הלאום — וההכרה ההיסטורית המתלווה אליה — היא אחד המוסדות החשובים של המודרניות. הפוסט־מודרניות מתאפיינת בשִברור ההכרה ההיסטורית הלאומית, ההומגנית והטליאולוגית וכן בדה־קונסטרוקציה של מדינת־הלאום למרכיבים שונים. פרק זה עוסק בתמורות בזהות הישראלית, כפי שהשתקפו ועודן משתקפות בשינויים בתודעה ההיסטורית הישראלית ובזיכרון ההיסטורי הישראלי. בתוך כך מנותח גם "אירוע" מרכזי בתרבות הישראלית שהחל בשנות התשעים — ויכוח ההיסטוריונים, אשר נכרך במקרים רבים סביב הוויכוח על פוסט־ציונות. את הנושאים העיקריים השנויים במחלוקת ניתן לאגד לשלוש מערכות יחסים: יחסי ישראלים וערבים — הקונפליקט הלאומי, יחסי ישראלים ויהודים — שלילת הגולה והיחס לשואה, יחסי ישראלים וישראלים — אשכנזים ומזרחים. בכל אחת מן הסוגיות הללו סוציולוגים ביקורתיים והיסטוריונים חדשים מערערים את התפיסה הלאומית המקובלת ומנתצים את המיתוסים הלאומיים המושרשים.

 

במובנו המצומצם, ויכוח ההיסטוריונים הוא פולמוס אקדמי, שבו חלוקות הדעות בין המאמינים בהיסטוריה אובייקטיבית לבין הדוגלים בהיסטוריה רלטיבית, או במילים אחרות, בין הדבקים ב"עובדות" לבין המבקשים אחר ה"סיפרים" (נרטיבים). אך במובנו התרבותי הרחב, ויכוח ההיסטוריונים הוא רק זירת התמודדות נוספת על הזהות הישראלית כיום. הזהות ההגמונית הלאומית־ממלכתית, שביקשה להתיך את מגוון הקבוצות בישראל לעם אחד (להוציא הערבים), החלה להיבקע, ובסדקים שנפערו בצבצו קבוצות שנדחקו בעבר לשולי הסיפר הישראלי המרכזי או אל מחוצה לו: הפלסטינים, הדתיים, המזרחיים, המעמד הבינוני, נשים וציבורים נוספים. כל ציבור כזה התייצב במרחב הציבורי והשמיע את קולו, ואגב כך "המציא" לעצמו מסורת ונרטיב היסטורי. וכך הנרטיב ההגמוני האחיד החל להתחלף במגוון של נרטיבים, חלקם מנוגדים זה לזה. הנרטיב הציוני ה"יהודי־דמוקרטי" מאותגר מעתה על ידי נרטיבים חדשים, אשר הבולטים מביניהם, לצד הנרטיב הפלסטיני, הם הנרטיב היהודי האתנו־לאומי הניאו־ציוני מחד גיסא והנרטיב הדמוקרטי האזרחני־ליברלי, הפוסט־ציוני מאידך גיסא. הזהות המודרניסטית של מדינת־לאום מאותגרת, אם כן, כיום על ידי פסיפס פוסט־מודרניסטי של זהויות.

 

פרק 7 ממשיך את הדיון בתרבות הלאומית תוך התמקדות בפוסט־ציוניזציה. פרק זה חוזר ומעבד את הנחות היסוד ההיסטוריוסופיות של המגמות בתרבות הישראלית המשקפות את התמורות החברתיות בעידן הגלובליזציה, היינו את הביטוי הישראלי של מה שבנג'מין בארבר כינה "ג'יהאד" כנגד "מק'וורלד" (הזיקות שבין מוקדי הזהות הללו לבין תהליך הגלובליזציה הכלכליים־חברתיים מבוארות בפרקים 1, 2 ו-3, והגישות השונות לעבר הקולקטיבי מוצגות בפרק 6). הפרק בוחן את שלושת מוקדי הזהות הקולקטיביים — וסיפר העבר שלהם — המגדירים בעידן הגלובליזציה את מפת הזהויות האפשריות של הישראלים ממוצא יהודי: הזהות הלאומית, שימי זוהרה מאחוריה, וכנגדה שני מוקדי זהות חלופיים חדשים ההפוכים זה לזה: זהות ניאו־לאומית, המייצגת את הפרטיקולריזם המקומי השבטי המתחפר, וזהות פוסט־לאומית, המייצגת את ההשתלבות של ישראל בתרבות הגלובלית האוניברסלית.

 

הפרק בוחן שלושה ממדים שבהן הגישות הללו מתבחנות זו מזו: ממד הזמן הקולקטיבי — האם האוריינטציה היא לעבר, להווה או לעתיד (תרבות של זכירה אל מול תרבות של שִכחה); ממד המרחב הקולקטיבי — האם האורייטנציה היא למקום קדוש, לארץ ישראל התנ"כית (המיתולוגית), או למסגרת פרגמטית, למדינת ישראל כישות חוקתית; ממד החברות בקולקטיב — האם החברות בקולקטיב מבוססת על עקרון ה"דם", מוצא משותף (כביכול), או האם היא מבוססת על עקרון ה"טריטוריה", היינו חיים משותפים תחת משטר אזרחות אחד. הציונות, הניאו־ציונות והפוסט־ציונות מציעות, כאמור, גישות שונות לשאלות אלה ולפיכך גם לשאלת הזהות הקולקטיבית. הציונות מנסה ליישב את הסתירות באמצעות נוסחאות עמומות של "גם וגם" — גם דתיות וגם חילוניות, גם יהודיות וגם דמוקרטיה וכן הלאה. המגמות החלופיות החדשות, לעומת זאת, מבקשות לפרק את הסתירות בכיוונים הפוכים זו לזו. הניאו־ציונות שואפת לחדד את ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית, אף אם הדבר מחייב ויתור על עקרונות דמוקרטיים ואזרחיים, ואילו הפוסט־ציונות מבקשת לחדד את ההגדרה של ישראל כמדינה דמוקרטית, אף אם הדבר מחייב ויתור על זהותה האתנית של המדינה.

 

תת־הפרק האחרון מציג בחינה שיטתית של המושג "פוסט־ציונות", תוך השוואה בין ארבע פרספקטיבות תיאורטיות שונות: פרספקטיבה פוסט־אידיאולוגית, פרספקטיבה פוסט־מודרניסטית, פרספקטיבה פוסט־קולוניאליסטית ואחרונה — פרספקטיבה פוסט־מרקסיסטית, שממנה נכתב ספר זה.

 

ולבסוף, פרק 8 מנהיר את השלכות הגלוקליזציה על התרבות הפוליטית בישראל. זאת באמצעות מעין "מפת דרכים" המסמנת את המתווה הקודם של התרבות הפוליטית בישראל, את שינויו בשנות התשעים והאלפיים ואת הנתיבים האפשריים בהווה. המפה המוצעת בפרק זה היא מבנה ובו ארבע "משבצות" זהות עיקריות: שתי המשבצות הישנות הן על ציר המודרניזציה — המשבצת של "מדינת־הלאום" והמשבצת היהודית החרדית, הפרה־לאומיות, שמקורותיה באירופה. טענתנו היא כי מאז שנות השבעים התהליכים והמתחים החברתיים מתנהלים על ציר הגלובליזציה, ובו שתי משבצות זהות מנוגדות־משלימות: המשבצת הפוסט־לאומיות, הגלובלית והאזרחנית והמשבצת הניאו־לאומ(נ)ית, הלוקלית והאתנית. משמעות המעבר מציר המודרניזציה לציר הגלובליזציה היא התפרקות (מסוימת) של מדינת־הלאום כמוקד זהות (כלומר ירידה בהשפעתה ובבלעדיותה) והיבקעות ותנועה של חלקים מתוכה לכיוונים שונים, בעיקר, כאמור, הכיוון הגלובלי (פוסט־לאומי) והלוקלי (ניאו־לאומי).

 

הפרק מגיע למסקנה, העולה מכלל הספר, כי אף שהמדינה והלאום ממשיכים להיות מוקדי כוח וגיוס, הרי המקף המחבר במושג "מדינת־הלאום" מתארך ומתקווקו, כלומר מתערערת המובנות מאליה של הזהות בין מדינה ולאום, ומכאן המושג (הגרפי) החדש "מדינת————לאום" המוצע בסיום הפרק. במצב זה ייתכנו מספר תרחישים, התלויים בנסיבות ובסיבות שונות והקשורים קשר הדוק לאופציית השלום: תרחיש ראשון — בהתמודדות על הגדרת הזהות תכריע החלופה האזרחית; היא תכלול באופן דמוקרטי "זהויות לאומיות" שונות ואף זהויות אחרות, תוך ריחוק מהזדהות עם לאומיות מסוימת אחת; זו האפשרות הפוסט־ציונית. תרחיש שני — מאבק על הגדרת הזהות תכריע החלופה הלאומית־יהודית; המדינה תיאלץ להסיר אפילו את מראית העין של הליברליות ולחזק את הגדרתה האתנית־לאומית החד־צדדית; זו האפשרות הניאו־ציונית. התרחיש השלישי, שבעיצומו מצויה החברה הישראלית בזמן פרסום ספר זה — לתקופה כלשהי תימשך ללא הכרעה ההתמודדות בין החלופה האזרחית, הנעשית ליברלית יותר (פוסט־ציונות) ומחייבת דה־קולוניזציה של השטחים הכבושים והקולקטיב הפלסטיני המדוכא, לבין החלופה הלאומית, הנעשית אתנית יותר (ניאו־ציונות) והמחייבת היפר־קולוניזציה, המשך הדיכוי וביסוס מדינת אפרטהייד. זו תהיה תקופה של חוסר יציבות של המערכת הפוליטית ושל הליכה על סף מלחמות חיצוניות ופנימיות.

 

* * *

 

בחינת החברה הישראלית מנקודת המבט המוצעת בספר זה של פרדיגמת הגלובליזציה מסייעת בהבהרת ההתפתחות החשובה ביותר בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים: ההתפתחות בה בעת ובשל אותה מערכת סיבתית של שתי תרבויות פוליטיות שלובות ונוגדות — תרבות השוק המק'וורלדית ותרבות הזהות הג'יהאדית. מצב כאוטי לכאורה של הוויה חברתית מקבל באופן הזה מובן תבניתי ושיטתי. מנקודת מוצא זאת יש להמשיך ולחקור את החברה הישראלית על היבטיה השונים, כולל הסכסוך הלאומי, מעמד האזרחים הערבים בישראל, השסע העדתי, המחלוקת התרבותית, הפיצול המעמדי, היחסים המגדריים, המבנה המוסדי, המערכת הפוליטית, חיי היומיום וכל השאר. אף שלכל תחום צלילים אופייניים משלו, הרי כולם מתלכדים לכדי מנגינה צורמנית אחת: הגלובליזציה של ישראל. האם יעלה בידי מדינות, תנועות וארגונים בישראל ובשאר העולם לבלום את המגמה הקיימת של "גלובליזציה מלמעלה" ולחולל "גלובליזציה מלמטה", אשר תשרת את הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה, את הצדק החברתי, את האוטונומיה התרבותית ואת הדמוקרטיה הפוליטית? אלה הן השאלות החשובות ביותר בפתחה של המאה העשרים ואחת בישראל כבעולם (הברמאס 2001א).