הסחת דעת מפתיעה

ראשית דבר

 

 

סן מוריץ – פברואר 2017

 

מקאלן 1946, שלושת חבריו הטובים ביותר מחסלים איתו את בקבוק הוויסקי הזה, היוצא מן הכלל, ומשחקים פוקר על סכומים גבוהים מאוד בחדר פרטי באחד המועדונים היוקרתיים ביותר של סן מוריץ. זה היה שילוש פשוט מושלם שבעיניו של אלחנדרו סלזאר היווה את הסיום האידיאלי ליום של סקי עם מצנחי רחיפה, באלפים השוויצריים.

לחתוך בקו ישר לעבר קצה תהום, להשליך את עצמך מעל צלע ההר בתקווה שהמצנח שלך ינחית אותך על פיסת שלג נוחה לא פחות לגלישה, זאת פעילות שדורשת איזו הירגעות אחריה – מהסוג שזמן איכות עם חבריו, בריטואל הגברי המאחד הזה, יכול להעניק.

הם נותרו רק ארבעתם הערב, אחרי האתגר של היום – סבסטיאן אטקינסון, חברו הטוב, מורה הדרך שלו, והיוזם של מועדון האתגרים הזה, שאליו הם הצטרפו בקולג'; אנטוניו די-מרסלו, ענק תעשית הבנייה העולמית, וסטאברוס חנאקיס, שעמד להתמנות למנכ"ל חברת התרופות דינאמי – הרביעייה היחידה, אולי, שמסוגלת לשים על השולחן את סכומי הכסף הנחוצים כדי להשתתף במשחק הזה.

אפילו שלישיית הנשים הסקנדינביות מעוררות התאווה שנמרחו על הבר שממול ורק חיפשו כל הזדמנות להצטרף לשולחנם, לא הצליחה לגרום להם לנטוש את הרגע הייחודי הזה. את הידידות שחושלה באש.

רק לפני שנה הם חילצו את סבסטיאן מפסגת הר בהימלאיה, ממש לפני שהוא נקבר תחת מפולת שלג שכמעט הרגה גם אותם. סיומו של סוף השבוע המאתגר הפעם נראה ממש מתון בהשוואה למה שקרה אז.

כשתחושה של נינוחות נעימה ממלאת אותו, אלחנדרו נשען לאחור בכיסאו, הניח את כוס הוויסקי שלו על ירכו והביט בסובבים את השולחן. היה איזה שוני באווירה של החגיגה שלהם הערב – עדין, אבל מורגש.

יכול להיות שהכמעט אסון של השנה שעברה נותר עדיין קרוב מדי אל פני השטח. יכול להיות שזה הזכיר להם שהמנטרה של המועדון שלהם – החיים קצרים – נכונה יותר משהיתה אי-פעם. ויכול להיות שזה מפני שסבסטיאן ביצע את חילול הקודש הנורא מכל בכך שהתחתן פתאום, ובכך הוריד מסדר היום את האפשרות לדגום מהתענוגות של אתר הסקי הפופולארי.

סטאברוס, כאילו חש בכך, נתן מבט בסבסטיאן, מעבר לשולחן. "מה שלום אשתך?" הוא שאל כששפתיו מתעקלות.

"היא חברה מהנה יותר ממך. למה אתה עגמומי כל כך הערב?"

סטאברוס העווה פנים. "עוד לא ניצחתי בשום סיבוב." הוא משך כתף. "וסבא שלי מאיים שינשל אותי מהירושה אם לא אתחתן בקרוב. הייתי אומר לו ללכת לכל הרוחות אבל..."

"אמא שלך," אמר אלחנדרו.

"בדיוק."

המיליארדר היווני היה תקוע בין הפטיש לסדן. אם הוא לא ישחק את המשחק, אם לא יאריך את השושלת של משפחת חנאקיס ויעמיד לעצמו יורש, סבו עלול לממש את האיום שלו ולנשל את סטאברוס עוד לפני שהוא יעלה על כס המנכ"ל של אימפריית התרופות שאמורה להיות שלו.

סטאברוס היה מאלץ אותו להודות בכך שזה רק בלוף, היה קם ועוזב את החברה המשפחתית, אלמלא אמו ואחיותיו שהיו מאבדות את כל מה שיש להן בעולם, דבר שסטאברוס לעולם לא יניח לו לקרות. 

סבסטיאן הדף ערימת אסימונים לעבר אמצע השולחן. "יש לכם לפעמים את ההרגשה שאנחנו מקדישים חלק נכבד מדי מהזמן שלנו לספירת הכסף שיש לנו ולמרדף אחר ריגושים שטחיים, על חשבון משהו עמוק יותר?"

אנטוניו השליך חופן אסימונים לעבר אלחנדרו. "אתה צדקת," הוא אמר לו. "ארבעה משקאות, והוא כבר מתחיל להעלות הגיגים."

סבסטיאן הזעיף פנים לעבר סטאברוס, בהוסיפו את האסימונים שלו לערימה של אלחנדרו. המיליארדר היווני משך כתפיים. "אני הימרתי על שלושה משקאות. רצף ההפסדים שלי ממשיך."

"אני רציני." סבסטיאן הביט בסובבים את השולחן. "במצבנו, זה כבר סתם מספרים על הדף. ניקוד על לוח התוצאות. מה זה בכלל תורם לחיים שלנו? כסף לא יכול לקנות לנו אושר."

"הוא קונה כמה תחליפים בכלל לא רעים," טען אנטוניו.

פיו של סבסטיאן התעוות. "כמו המכוניות שלך?" הוא תהה, ואז היפנה את מבטו אל אלחנדרו. "האי הפרטי שלך? אתה בכלל לא משתמש אפילו ביאכטה שבה אתה כל כך גאה," הוא אמר בהמשיכו אל סטאברוס. "אנחנו קונים לעצמנו צעצועים יקרים, ומשתעשעים במשחקים מסוכנים, אבל האם זה מעשיר את החיים שלנו? מזין את הנשמות שלנו?"

"מה בדיוק אתה מציע?" שאל אלחנדרו בעצלתיים, כשהוא הודף עוד ערימת אסימונים אל עבר הקופה שבמרכז. "שנלך לחיות עם הנזירים הבודהיסטים בהרים? שננסה ללמוד את משמעות החיים? שנוותר על כל רכושנו כדי לזכות בצלילות מחשבה?"

סבסטיאן השמיע מין קול ממעמקי גרונו. "אתם, שלושתכם, לא תצליחו לשרוד שבועיים בלי להסתייע בהון שלכם ובשמות של משפחותיכם. הקיום המיוחס שלכם הופך אתכם עיוורים למציאות של עולמנו."

אלחנדרו התאבן. זה העליב אותו. סבסטיאן אולי היה היחיד מבין ארבעתם שעשה את הונו במו ידיו, וגם היה מבוגר מחבריו בשלוש שנים, אך כל אחד מהם הצליח בכוחות עצמו.

נכון, העמידה בראש החברה של משפחתו היתה זכות מוּלדת שניתנה לאלחנדרו, אך הוא היה זה שהפך את חברת הקפה של משפחת סלזאר מחברה שמגששת את דרכה בשוק הבינלאומי, לשם דבר המוכר בכל בית בעולם, מאז שהפך למנכ"ל החברה. הוא בהחלט הרוויח את מעמדו.

סטאברוס השליך שלושה קלפים. "נסה לשכנע אותנו שאתה מוכן לחזור אל הימים שבהם היית תפרן, לפני שעשית את ההון שלך. לא כיף להיות רעב ללחם. זאת הסיבה שכיום אתה כזה מנוול עשיר."

"דווקא מסתבר," השיב סבסטיאן במשיכת כתף, אדישה למראית עין, "שאני שוקל לתרום לצדקה את מחצית ההון שלי, כדי להקים קרן שתממן מאמצי חילוץ והצלה. לא לכל אחד יש חברים שיכולים לחלץ אותו בידיהם החשופות מתחת למפולת שלגים שנערמה עליו."

אלחנדרו כמעט נחנק מלגימת הוויסקי שבדיוק לקח לפיו. "אתה רציני? זה מה, חמישה מיליארד?"

"אתה לא יכול לקחת את זה איתך בסוף. זה מה שאני אומר לכם," הירהר סבסטיאן בקול, ומבטו חלף על פני כל חבריו. "אם שלושתכם תצליחו לשרוד שבועיים בלי כרטיסי האשראי שלכם ובלי עזרת השם של משפחותיכם, אני אעשה את זה."

דממה השתררה סביב השולחן. "החל ממתי?" שאל אלחנדרו. "לכולנו יש אחריות מסוימת."

"אתה צודק," הסכים סבסטיאן. "אז פנו את שולחנות הכתיבה שלכם בבית, אבל תהיו מוכנים להתראה שלי – ולשבועיים בעולם האמיתי."

אלחנדרו מיצמץ. "אתה באמת חושב להמר על מחצית ההון שלך באתגר פשוט עד כדי כך?"

"אם אתה תשים בצד את האי הפרטי את... כל הצעצועים שלך, אז כן." סבסטיאן הרים את כוס הוויסקי שלו. "אני אגיד לכם מתי ואיפה."

"קלי-קלות," אמר סטאברוס. "אני משתתף."

כולם השיקו את כוסותיהם, ואלחנדרו לא התייחס אל האתגר הזה ברצינות רבה מדי. הוא היה בטוח שזה רק עוד אחד מהקיטורים הפילוסופיים הללו של סבסטיאן, בהשפעת שתייה רבה מדי.

עד שהוא מצא את עצמו עובד כסייס פשוט, באורוות המפורסמות של משפחת הארגרוב, בקנטאקי, חמישה חודשים מאוחר יותר.

 

1

כעבור חמישה חודשים – באזמרלדה, האחוזה של משפחת הארגרוב, בקנטאקי. היום הראשון לאתגר של אלחנדרו.

ססיליה הארגרוב לקחה את הפנייה לעבר הישורת של מסלול המכשולים, בזווית חדה כל כך שצדו האחורי של בכחוס, סוסהּ, הסתובב החוצה לפני שהוא הצליח למצוא בחזרה את שיווי המשקל שלו ולהסדיר את צעדי דהרתו לעבר המשוכה הראשונה.

לאט מדי. הרבה יותר מדי לאט, לעזאזל. מה הבעיה שלו?

היא נעצה את עקביה בצלעות הסוס ודחקה אותו לדהור קדימה, להשיג את המהירות הנחוצה להם לצורך הקפיצה, אך הססנותו של בכחוס ביציאה לדרך הרסה להם את התזמון – ורק עוצמתו הכבירה של הסוס איפשרה להם לחלוף מעל למשוכה.

בלסת חשוקה, כשהתסכול פועם בתוכה, היא הצליחה להשלים את שתי הקפיצות האחרונות של המסלול, ואז העבירה את בכחוס לטיפוף איטי, מרקד, ולאחר מכן להליכה, עד שנעצרה לפני המאמן שלה.

דייל העניק לה מבט קודר כשהיא הסירה את הקסדה שלה. שמש הקיץ החמה הדביקה לראשה קווצות משערה. גוש קשה הציק לה בבטנה. "אני לא רוצה בכלל לדעת."

"שישים ושמונה שניות. את צריכה לגלות מה לא בסדר עם הסוס הזה, ססיליה."

תגיד לה משהו שהיא עוד לא יודעת. מאחר שהסוס השני שלה, דרינג'ר, הפגין את חוסר הניסיון שלו בתחרויות, בכחוס נותר הסיכוי היחידי שלה להצטרף השנה לנבחרת לאליפות העולם. לאחר שהחלים לגמרי מהתאונה שלהם בשנה שעברה, הסוס שלה היה יציב מבחינה גופנית, ורק מצבו המנטלי היווה סיבה לדאגה.

אם לא יעלה בידה לסדר לו את הראש – ההיסוס המשונה הזה שהוא מפגין לקראת קפיצות שבעבר אפילו לא גרמו לו למצמץ – החלום שלה יתנפץ לפני שיתחיל בכלל.

הדבר היחיד בכל העולם הזה, שיש לו איזו משמעות מבחינתה.

"עשי את זה שוב," הורה לה דייל.

היא נדה בראשה כשזעם ותסכול גואים בתוכה וגורמים לדמעות לוהטות לדקור מאחורי עיניה. "אני סיימתי."

"סס – " 

היא בעטה בצלעותיו של בכחוס והוא פתח בדהרה קלילה לעבר האורווה, כשהיא נאבקת לעצור את הדמעות. היא התמודדה עם כל הצרות שהחיים הפילו עליה, ואלוהים עדה שהן לא היו מעטות בכלל, אלא שזה בפירוש לא היה דבר שבו היא יכלה להיכשל. לא אחרי שהיא הקדישה כל דקה מחייה, מאז שהיתה רק בת חמש, לקראת היום הזה.

היא עצרה את בכחוס לפני הסייס שניצב שעוּן על פתח דלת האורווה, החליקה מעל האוכף והשליכה לעברו את המושכות בכוח רב יותר מכפי שהתכוונה. הוא לכד אותן בתנועה חלקה, בהודפו את עצמו מהדלת. וכשידיה קפוצות לצדי גופה, היא חגה על מקומה והתכוננה לעזוב את המקום.

"את לא מקררת את הסוס שלך?"

הקול החרישי הלא מוכר, עם הנימה המלגלגת ושמץ המבטא, עצר אותה במקומה. בהסתובבה בחזרה אליו, היא הביטה בבעל הקול. הסייס החדש, שאותו היא ראתה עם קליף, מוקדם יותר, כפי הנראה. אז היא היתה שקועה מדי בעצמה, ולא הקדישה לו שום תשומת לב. כעת היא שאלה את עצמה איך זה היה בכלל אפשרי. 

גבה קומה, הרבה מעל למטר ושמונים, הוא היה מאוד שרירי בג'ינס ובחולצת הטריקו שלבש. לאט, בזעם, היא החליקה את מבטה במעלה גופו המרשים, וגילתה שגם ההמשך היה לא פחות מעורר השתאות. שערו השחור היה באורך מרדני קמעה, חותמת זיפי זקן בת מספר ימים עיטרה לסת רבועה גברית ויפהפייה, ועיניו היו כהות כמו חטא, יותר מכל עיניים אחרות שהיא ראתה אי-פעם.

בטנה עשתה סדרה של סלטות כשרגע של כימיה מינית לוהטת השתרר ביניהם. היא הניחה לעצמה לשקוע בה לרגע, לספוג את הרטט עמוק בתוכה, מכיוון שזה היה דבר שהיא לא חשה, כבר ממש-ממש מזמן, אם היא בכלל חוותה אותו אי-פעם. 

מבטו הישיר לא הושפל לרגע. בהילחצה מעוצמת החיבור הזה, היא מיהרה לקטוע אותו בחדות מוחלטת. "אתה חדש," היא אמרה בצינה מקפיאה, תוך הרמת סנטרה. "איך קוראים לך?"

הוא הרכין את ראשו. "קולט באניון, גברתי. לשירותך."

היא הינהנה. "אני די בטוחה, קולט, שקליף בוודאי הסביר לך את כל הדרישות הקטנות של התפקיד שלך, נכון?"

"נכון."

"אז איך זה נראה לך נכון להטיל ספק באופן שבו אני מטפלת בסוס שלי?"

הוא משך כתף. "אני התרשמתי שאת קצת מתקשה שם היום. ומניסיוני, בילוי קצת זמן עם הסוס שלך, הידוק הקשר האישי איתו, יכולים להגביר את גורם האמון ההדדי ביניכם."

הלחץ בראשה איים להגיע לכדי פיצוץ. איש לא מעז לדבר אליה בצורה כזאת. היא התקשתה להאמין לחוצפה שהוא הפגין.

היא עשתה צעד אחד לכיוונו, וגילתה כמה גדול הוא באמת כשנאלצה למתוח את צווארה אחורה ולהרים את ראשה כדי להביט אליו, אל עיניו היפהפיות שבערו באש מסוכנת, כמו וויסקי עשיר על רקע שחור אפל.

"ומאיזה בית מדרש לקשקושי הבלים בדיוק הבאת את הקביעה הזאת?" 

פיו החושני התעקל בחיוך. "מסבתא שלי. היא ממש קוסמת עם סוסים."

החיוך הזה היה עוצר לגמרי את נשימתה אלמלא ערפל הזעם האדום שהציף את מוחה והשתלט עליה כליל. "מה דעתך על זה, קולט?" היא הציעה, וקולה צנח בהבעה של בוז עמוק. "בפעם הבאה שסבתא שלך תשיג את אחד ממאה המקומות הראשונים בדירוג העולמי, אתה תוכל להגיד לי איך לטפל בסוס שלי. עד אז, מה דעתך לסתום את הפה ולהתרכז בעבודה שלך?"

עיניו היפהפיות התמלאו תמיהה.

היא נחרדה בתוכה. האם היא באמת אמרה את זה?

המומה לגמרי מאובדן השליטה שלה, ובהיאבקה נואשות כדי להשיב לעצמה מידת מה של שליטה עצמית, היא הידקה את אצבעותיה סביב הכובע שלה. "הסוס שלי מתאושש מקרע ברצועות, ברגל האחורית," היא אמרה בהחוותה בראשה לעבר בכחוס. "שים על זה עין."

 

אלחנדרו עקב במבטו אחרי ססיליה הארגרוב שהלכה לה לדרכה משם, עם הכובע בידה, והיה משוכנע שהבלונדינית הקטנה הזאת היא מה שיבחן הכי הרבה את שליטתו העצמית, במהלך האתגר הזה שסבסטיאן הפיל עליו.

היא חוללה מהומות בסביבות האורווה לאורך כל הבוקר. והוא פשוט הפך לקורבן האחרון שלה.

לנקות את תאי האורווה מגללים, לשבור את גבו בטיפול בשלושים סוסים, שתים-עשרה שעות ביממה, יהיה משחק ילדים לעומת ההתעסקות עם האתגר הזה. היה לה פה, לבחורה הזאת, שמסוגל להסיר את הצבע ממכונית, והאופי שהיא הפגינה היה אף הוא בהתאם.

לרוע המזל, הוא הודה בליבו, בבחנו את ישבנה הנאה במכנסי הרכיבה האפורים, ההדוקים, כשהסתלקה לה מהאורווה, היא גם היתה יפהפייה שלא מהעולם הזה. הוא היה צריך להיות מסורס, כמו מחצית הסוסים באורווה הזאת, כדי לא להעריך את הפנים העגולים והמעודנים הללו, את העיניים הכחולות המרהיבות ואת השיער הבלונדיני בגוון של דבש טהור, שהעניק לה מראה מלאכי כמעט. באופן מאוד מטעה, כמסתבר.

הוא הפריח נשימה, אסף את המושכות של בכחוס, ולקח את הסוס המסורס האדמדם להליכה לאורך השביל המרוצף, כדי לצנן אותו אחרי המאמץ. כדי לצנן גם את עצמו.

בלתי אפשרי כמעט היה לבלוע את התשובה שכבר עלתה בפיו כשססיליה הארגרוב השליכה בפניו את הדירוג שלה בגביע העולמי בקפיצות סוסים. סבתו הגיעה למקום השלישי בעולם. היא היתה עושה קרקס בזמנה, מהעלמה הארגרוב המתנשאת. אבל הוא לא היה יכול להזדהות כבן למשפחת סלזאר ולהיכשל באתגר של סבסטיאן. לא אחרי שאנטוניו וסטאברוס כבר עמדו באתגרים שלהם.

לא כשהאי הפרטי שלו, באיי הבתולה הבריטיים, מונח פה על הכף – אחד המקומות היחידים בעולם כולו, שבהם הוא מסוגל למצוא מעט שלווה.

הוא הוביל את בכחוס המצונן כהלכה, אל תוך האורווה, ושם ניגב אותו היטב במטלית. המטלה המרגיעה, שאותה הוא אהב תמיד, העניקה לו הזדמנות לחשוב שוב על ההשתלשלות של עשרים וארבע השעות האחרונות, המוזרות ביותר בחייו.

זה לא הפתיע אותו בכלל כשמטוסו הפרטי של סבסטיאן הוריד אותו בשדה התעופה של לואיוויל, בערב הקודם, שם נאמר לו להתייצב בחוות הסוסים הענקית והמפורסמת של משפחת הארגרוב, שמחוץ לעיר. הוא גם לא הופתע למצוא בבקתה הפשוטה שהוקצבה לו, במגורי הצוות, כמה זוגות של מכנסי ג'ינס, כמה חולצות טריקו ומגפיים, וכן חבילת שטרות קטנה וטלפון סלולרי מיושן. זה בדיוק מה שציפה לאנטוניו ולסטאברוס בהגיעם להתמודד עם האתגרים שלהם.

גם המסר הסתום שהמתין לו בכתב יד, על גבי ערימת הבגדים, היה צפוי ומוכר.

 

למשך השבועיים הקרובים, אלחנדרו סלזאר אינו קיים. מעתה אתה הוא קולט באניון, סייס מוכשר, נע ונד בין חוות סוסים שונות. אתה תתייצב בפני קליף טיילור באורווה, בשש בבוקר בדיוק, ושם גם תעבוד במשך השבועיים הקרובים. בשום נסיבות שהן אתה לא תחשוף את זהותך האמיתית. הקשר היחיד שמותר לך עם העולם החיצון הוא עם עמיתיך לאתגרים, באמצעות הטלפון הסלולרי שסופק לך.

למה דווקא המשימה הספציפית הזאת? אני יודע שחיפשת את ההזדמנות להעניק לסבתא שלך את ההוכחה שהיא מבקשת, כדי לתקן את העוולה שנגרמה לה לפני שנים רבות כל כך. כדי לשקם את שמה הטוב של משפחת סלזאר. הזמן שתבלה פה כסייס יעניק לך גם את האמצעים וגם את ההזדמנות לעשות את זה. אני מקווה שזה יאפשר לך למצוא את סגירת המעגל שאתה מבקש.

אני מאחל לך הצלחה. אל תהרוס את זה, אלחנדרו. אני עשיתי מאמצים רבים כדי לספק לך זהות בדויה שתעמוד בכל מבחן. אם אתה, אנטוניו וסטאברוס תצליחו להשלים את המשימות שלכם, אני אתרום מחצית מההון שלי, כמו שהבטחתי, להקמת צוות בינלאומי לחילוץ והצלה, מה שיציל הרבה מאוד חיים. סבסטיאן.

 

פיו של אלחנדרו התעקל בעת שהוא עבר אל צדו השני של בכחוס והמשיך לנגב את הזיעה מפרוותו הכהה של הסוס. אין ספק שהמחשבה על כך שהוא ישבור את הגב באיסוף גללי סוסים במשך השבועיים הקרובים, עם שם שכאילו נלקח מאיזה מערבון הוליוודי זול, שיעשע בלי סוף את מורה הדרך הרוחני שלו. אבל אם סבסטיאן היה כאן לצדו, הוא בוודאי היה אומר לו שההזדמנות הזאת להעניק לסבתו את הצדק שהיא מבקשת, היא בדיוק מה שנחוץ לו כדי לסגור את המעגל הזה.

המלחמה בין משפחות סלזאר והארגרוב נמשכה כבר עשרות שנים – מאז שקווינטון הארגרוב הרביע באופן לא חוקי את סוסתו דמטר, עם דיאבלו, סוס ההרבעה המנצח של סבתו של אלחנדרו, אדריאנה סלזאר, כשהסוס היה בהשאלה אצל מגדל הסוסים האמריקאי. משפחת הארגרוב המשיכה משם ויצרה לעצמה מוניטין עצומים בתחום סוסי קפיצות הראווה, בעזרת שושלת הצאצאים של דיאבלו – שושלת שאיתה אדריאנה לא היתה מסוגלת להתחרות.

סבתו שבורת הלב לא הצליחה להשיג מעולם הוכחה למה שמשפחת הארגרוב עוללה, ונאלצה לראות איך יוקרתה נהרסת במקביל לדריכת כוכבה של משפחת הארגרוב. סבסטיאן, בכך שאירגן למענו את הזהות השאולה הזאת, הציב את אלחנדרו בעמדה המושלמת למציאת ההוכחה הנחוצה. לא רק שהוא ניחן ביכולות הדרושות כדי למלא את תפקיד הסייס שהוא אמור להיות, אחרי כל החופשות שהוא בילה בעבודה בחוות הסוסים הבלגית של סבתו, הוא גם ירש ממנה את החוש לטיפול בסוסים.

הוא העביר כעת את המגבת במורד צדו האחורי של בכחוס. איכשהו, הוא הודה בליבו, זה כמעט נראה פשוט מדי, האתגר הזה שהוטל עליו, בהתחשב באתגרים הרגשיים המורכבים שעמם נאלצו אנטוניו וסטאברוס להתמודד.

אנטוניו נשלח, במסווה, לעבוד כמכונאי במוסך במילאנו. לא בעיה, בהתחשב במומחיות המכאנית שלו. מה שהיה הרבה יותר מדהים הוא הבן, שהמיליארדר האיטלקי גילה, פרי חלציו מרומן שניהל לפני שנים. אנטוניו נאבק עדיין להתאים את עצמו להשלכות של התגלית הזאת, אשר שינתה לגמרי את חייו.

סטאברוס היה הבא בתור, ובחשש רב הוא מצא את עצמו נשלח ליוון כדי להתחפש למנקה בריכות בווילה הישנה של משפחתו, מקום שבו הוא זכה לבלות בילדותו ככל אשר יבחר כמעט. הבית נרכש כעת על ידי בעלים חדשים, אבל רוחות העבר של ילדותו עדיין ריחפו שם, במקום שבו אביו מצא את מותו בתאונת שיט שסטאברוס עצמו שרד אותה, בדרך נס.

מה שבלי ספק הותיר את אלחנדרו כמנצח בהגרלת האתגרים. כדי לאסוף דגימת די-אן-איי של בכחוס, סוסהּ האלוף של ססיליה הארגרוב, להוכיח את הפשע של המשפחה הזאת, לא נדרש הרבה יותר מלקיחת כמה שערות של הרעמה מהמברשת של הסוס ולשלוח אותן לסטאברוס שינתח אותן באחת המעבדות המשוכללות של החברה שלו.

מה שאמר שהאתגר הכי גדול שלו יהיה לשמור מרחק מהעלמה ססיליה הארגרוב, מפיה החד כתער ומישבנה המושלם, במשך השבועיים הקרובים.

 

התנהגותה הנבזית של ססיליה לא הפסיקה להציק לה במשך כל אחר הצהריים, עד לארוחת הערב הרשמית, בחדר האוכל של האזמרלדה, התעקשות מגוחכת של אמהּ החורגת, בהתחשב בכך שחדר האוכל הרשמי של בית האחוזה האלגנטי היה מסוגל לארח שלושים סועדים, בשעה שרק היא, אביה ואמהּ החורגת סעדו בו הערב.

היא בילתה את רוב הארוחה, שהיתה משעממת במידה בלתי נסבלת, בבהייה מצוברחת החוצה, דרך החלון. אמהּ, זארה, גידלה אותה להפגין תמיד נימוס חסר פשרות. מעולם היא לא היתה גסת רוח. אלא שקולט באניון הצליח לעצבן אותה, אחרי הצהריים – אולי בכך שנגע באיזו תחושת אשמה שהיא נושאת עמה מזה זמן מה. חלק בתוכה היה מודע לכך שהצרות עם בכחוס לא היו רק באשמתו – שמה שקרה להם בתאונה הנוראית ההיא בלונדון הוא משהו שממשיך לרדוף את שניהם גם כעת.

הקינוח הוגש לבסוף. קיי, אמהּ החורגת, הידועה גם בכינוי המכשפה הרעה של הדרום, הצליפה לכיוונה בידה המבושמת בניחוח יסמין, כשהמשרתת הגישה את סורבה הלימון. "מה את מתכוונת ללבוש למסיבה בשבוע הבא?"

משהו שאמהּ החורגת בוודאי תשנא כבר ממבט ראשון.

"לא יודעת," היא השיבה בביטול. "אני כבר אמצא לי משהו."

קיי נתנה בה מבט. "את יודעת שנוקס הנדרסון עומד לבוא למסיבה במיוחד כדי לחזר אחרייך. הוא במיקום הארבעים ושניים ברשימה של פורבס, ססיליה. בהחלט אחד ששווה ללכוד, אם תשאלי אותי."

שפתיה של ססיליה התעקלו. "אף אחד כבר לא אומר 'לחזר' בימינו, וכמו שכבר אמרתי לך עשרות פעמים, אין לי שום עניין בנוקס."

"למה לא?"

בגלל שהוא אפס יהיר שמחזיק בבעלותו חצי מטקסס, עם חוות בקר ענקיות והמון מאגרים של נפט, והוא רק מחפש אישה שתעצב את הסלון שלו כדי שתצלומיו יוצגו במגזינים. בגלל שהוא מזכיר לה יותר מדי את דייוויס, האקס שלה – עוד גבר שהיה עשיר מדי ושש להעתיר את חסדיו על כמה וכמה נשים – כולן בעת ובעונה אחת.

"אני לא מתחתנת איתו." היא זקרה את סנטרה והשיבה מבט תקיף לאמהּ החורגת. "נקודה. תפסיקי לנסות לשדך אותי. זה רק יהיה מביך לשתינו אם את תמשיכי עם הניסיונות האלה."

"יכול להיות שססיליה צודקת," התערב אביה בהעבירו עליה מבט קריר בעיניו האפורות. "מוטב בהרבה שהיא תתמקד במשימה שלפניה. דייל אמר לי שהזמן שלך היום עדיין היה איטי מדי. אני צריך לקנות לך סוס נוסף כדי שזה יצליח?"

בטנה התכווצה. "צר לי שהיה לך יום קשה כל כך, יקירתי. יש לך את כל מה שנחוץ כדי להצליח, רק תתרכזי ותתמידי." מאביה. שום דבר כזה אף פעם. רק מורת רוח נוקשה, זאת בעצם התגובה התמידית של אבא שלה. זה גרם לה להרגיש ממש קטנה.

ריסיה הושפלו. "אין לי די זמן לאלף סוס חדש, אבא. וחוץ מזה, ועדת השיבוץ תצפה ממני לרכוב על בכחוס."

"אז מה אנחנו צריכים לעשות?"

"אני אמצא מה בדיוק נדרש."

פתאום, המחשבה על ביקורו הקרב של נוקס הנדרסון, בצירוף כל הלחץ לו היא נתונה מכל הכיוונים, הצליחו לחסל כל חשק שהיה לה לקינוח.

היא הניחה את הכפית שלה בקול קרקוש. "אם תסלחו לי, כואב לי קצת הראש. נראה לי שאלך קצת לשכב."

"ססיליה."

אמהּ החורגת הניחה יד על זרועו של אביה. "תן לה ללכת. אתה יודע איך היא יכולה להיות כשהיא חוטפת את אחד ממצבי הרוח שלה."

ססיליה התעלמה ממנה, הדפה אחורה את כיסאה בחריקה והסתלקה משם בעקבים נוקשים על רצפת הפרקט. היא החלה לצעוד אל חדר השינה שלה, ואז שינתה את דעתה ושמה את פעמיה אל המטבח, שם היא נטלה קצת מדגני הבוקר החביבים כל כך על בכחוס, והמשיכה החוצה מהדלת האחורית ואל האורווה.

היא חשבה לעצמה שהיא חייבת התנצלות גם לבכחוס וגם לקולט באניון. היא אמרה לעצמה שזוהי הסיבה היחידה לכך שהיא יוצאת אל חמימות הערב המושלם של קנטאקי, בשעה שממתינות לה ערימות של טפסי הרשמה שהיא צריכה למלא. זה בכלל לא, היא הבטיחה לעצמה, בגלל עיניו של קולט באניון, הכהות כחטא, שאותן היא לא מסוגלת למחות מזיכרונה.

התזמון הגרוע שלה, על המסלול אחרי הצהריים, הוסיף כפי הנראה לדבוק בה גם כעת בהיכנסה אל האורווה כדי לראות שכל הסייסים סיימו כבר את עבודתם. מאחר שלא היתה לה שום כוונה ללכת למצוא את קולט באניון במגורי הצוות, היא פנתה לגשת אל התא של בכחוס.

היא נעצרה בבת אחת בהתקרבה לשם, והביטה בעיניים משתאות איך סוסהּ, שהיה תמיד בררני מאוד ועצבני בכל מה שנגע לסייסים, פולט נשיפה ועוצם את עיניו כחומר ביד היוצר תחת ידיו של קולט באניון, כשהסייס עיסה לו את הראש. היא לא ראתה את בכחוס כל כך רגוע מאז התאונה שהיתה להם.

תשומת ליבה הועברה אל ההולך על שתיים מבין שני הזכרים שבתא האורווה. לבוש עדיין במכנסי הג'ינס הצמודים והמשופשפים, בחולצת טריקו אפורה שריחפה מעל שרירי הבטן המדהימים שלו, היא מצאה את עצמה לגמרי מהופנטת ממראה השרירים המשתרגים של זרועותיו החזקות... מראה מותניו הצרים, ההדוקים, והירכיים השוות מבט ללא ספק, מתחת לבד הג'ינס הדהוי.

הוא היה גבר – שלא כמו נוקס, שהעדיף להתגנדר כמו איזה טווס, היה בקולט איזה חוסן שקט, שממש ריתק אותה.

הוא משך את ידיו במורד ראשו של הסוס שלה, והחל לעבוד על שרירי צווארו. תנועות העיסוי של ידיו הגדולות גרמו לגופו של הסוס להזדעזע. בטנה התהפכה בקרבה, דקירות קטנות של להט הופיעו מתחת לעורה. 

האם גם באישה הוא יטפל בדייקנות כה חושנית? איך ירגישו הידיים הללו? האם הן יהיו ישירות ותובעניות? או איטיות ומפתות? או גם וגם?

בכחוס הרים את ראשו, וצהלת הברכה החרישית שלו גרמה למושא ההיקסמות שלה להסתובב אליה. היא העלימה כל הבעה מעל פניה, אם כי יכול להיות שלא היתה מספיק זריזה. מבטו האפל, הקריר, של קולט באניון הקפיא אותה במקומה, עירער אותה כליל.

"למה אתה לא אוכל עם כל שאר העובדים?" היא פלטה.

פרץ של צינה ארקטית נשב לכיוונה. "לא רעב."

היא נעצה את ידיה בכיסי שמלתה ופלטה נשיפה. "אני חייבת לך התנצלות על התנהגותי מוקדם יותר. הייתי מתוסכלת והוצאתי את זה עליך. אני מצטערת."

מיצמוץ כמעט בלתי נראה של הריסים הארוכים והשחורים הללו. "קיבלתי את התנצלותך."

הוא הסתובב ושב לעבודתו. עורה ממש בער. היה ברור שהוא קבע את דעתו בנוגע אליה, ולא התכוון לשנות אותה. מה שהיה אמור להיות בסדר גמור מבחינתה מאחר שהיא היתה רגילה לכך שלאנשים יש דעות מוטעות עליה. לפעמים היא אפילו עודדה אותם לכך, מפני שזה היה פשוט יותר מלנסות ולקיים קשרים אנושיים, דבר שלא הצליח לה אף פעם.

אבל, משום מה, היא כן רצתה שלקולט באניון תהיה דעה חיובית עליה. אולי בגלל שהסוס שלה כבר מצא אותו אדם ראוי, ובגלל שבכחוס לא טעה אף פעם.

הסוס חיכך את אפו בכיס של שמלתה. היא שלפה מהכיס חופן של דגני הבוקר הצבעוניים, בטעמי פירות, והאכילה אותו.

קולט הביט לכיוון ידה. "מה זה?"

"ארוחת הבוקר של האלופים. הוא יעשה הכל כדי לאכול את זה."

"הכל מלבד לקפוץ במסלול כמו שאת רוצה."

אאוץ'. היא העוותה פנים לנוכח העקיצה. "תמיד אתה כל כך – "

"חצוף?"

"אני לא אמרתי את זה."

"אבל זה מה שחשבת."

"אני חושבת," היא תיקנה אותו בנוקשות, "שאתה מאוד ישיר. ושאתה לא מחבב אותי במיוחד."

הוא הביט בה ופניו היו חסרות כל הבעה. "לא משנה מה דעתי. לי משלמים כדי לבצע הוראות, בדיוק כמו שאמרת."

היא נשכה את שפתה. "לא התכוונתי לזה."

"בטח שכן."

וואו. הוא לא התכוון להקל עליה את החיים. היא הסתכלה כשהוא העביר את ידו לאורך צד גופו של בכחוס ונעץ את אצבעותיו בשרירי הטרפז שלו, אשר שימשו את הסוס שלה כדי לייצב את עצמו. "מה אתה עושה?"

"הוא נראה לי קצת נוקשה כשרכבת עליו היום. חשבתי שעיסוי עשוי קצת לשחרר אותו."

"גם את זה סבתא שלך לימדה אותך?"

"כן. אם השרירים שלו נוקשים, הוא לא יכול להימתח כמו שצריך מעל למשוכות."

טוב, היא ידעה את זה כמובן. קפיצה זה רק עניין של תנועה נכונה. רק שהיא לא שמעה מעולם על אף אחד שאינו מטפל מוסמך בסוסים, שמעניק עיסוי שכזה.

"סבתא שלך היא מטפלת מוסמכת בסוסים?"

הוא נד בראשו. "רק אישה שאוהבת סוסים, עם חוש מיוחד."

"היא חיה במקסיקו?"

הפעם המבט שנשלח לכיוונה היה ארוך. "את בדקת את קורות החיים שלי?"

להט האדים את לחייה. "אני אוהבת לדעת מי עובד באורוות שלי."

"כדי שתוכלי לדעת מאיזה בית מדרש לקשקושי הבלים הגענו?"

"קולט – "

הוא החל לעבוד על הגב של הסוס שלה. היא שילבה את זרועותיה על חזהּ ונשענה לאחור, על דופן התא. "היתה לנו תאונה," היא אמרה חרש. "בלונדון, לפני שנה. משהו בקהל הבהיל את בכחוס בדיוק כשהתקרבנו לקפיצה משולבת. הזינוק שלו היה לגמרי לא נכון – אנחנו התרסקנו ישר על הגדר."

היא עצמה את עיניה כשקול החבטה המחליא, כל כך צלול, כל כך מציאותי עדיין, שב והידהד בתוך ראשה. "היה לי מזל שלא שברתי את המפרקת. כן שברתי את עצם הבריח וזרוע אחת. לבכחוס נקרעו רצועות – בצורה ממש קשה. מבחינה פיזית הוא כבר מאה אחוז, אבל מנטלית הוא לא שב להיות כמו שהיה. זאת הסיבה שהייתי כל כך מתוסכלת היום."

הוא הסתובב ונשען על דופן התא שמולה. השרירים המשתרגים של זרועותיו תפחו כשהוא שילב אותן על חזהו, והבזק של משהו שהיא לא הצליחה לזהות הבליח בעיניו האדישות והקרירות. "בטח זה הותיר גם בך איזה משקע רגשי."

היא הינהנה. "הייתי בטוחה שזה מאחוריי, אבל יכול להיות שלא."

 

אלחנדרו ידע שמוטב לו להמשיך להתנהג באדישות גסת-רוח עד שססיליה הארגרוב תסתלק ותעזוב אותו לנפשו – מה שיהיה הכי בטוח בשבילה. אבל היתה איזו שבריריות אשר קרנה ממנה הערב, איזו צלקת רגשית אפלה שנראתה בעיניה, והוא לא היה מסוגל להתעלם ממנה. יכול להיות שזה נותר בה מהתאונה. היתה לו הרגשה שזה הרבה יותר מוקדם.

ליבו התעורר. פניה היפהפיים, ללא שום שמץ של איפור, שמלתה התכולה, באותו גוון קורן של עיניה, היא נראתה כה צעירה ופגיעה. סבתא שלו טענה תמיד שקפיצות ראווה זה עניין מנטלי. אם אתה מאבד את החדות שלך, הכל מתחיל להתפרק. יכול להיות שססיליה איבדה את החדות שלה.

"אולי כדאי לך לקחת צעד אחד אחורה," הוא הציע. "קחי הפסקה, לך ולבכחוס, כדי להחלים כמו שצריך – גם מנטלית וגם גופנית. ולהבין מה בדיוק חסר לכם."

היא נדה בראשה. "אין לי את הזמן הזה. יש לי תחרות גדולה בעוד חודש. אם לא אהיה בין שלושת הקופצים הכי טובים בתחרות הזאת, לא אתקבל לנבחרת של הגביע העולמי. ובכחוס הוא הסוס היחיד שיש לי שנמצא ברמה הזאת."

"אז תשתתפי באליפות של השנה הבאה."

"זה לא בא בחשבון."

הוא הזעיף פנים. "למה לא? מה את – באמצע שנות העשרים שלך? יש לך את כל הזמן שבעולם כדי להגיע לנבחרת."

פיה התעוות. "לא כשאת ממשפחת הארגרוב. גם סבתא שלי וגם אמא שלי היו בנבחרת. מצפים ממני להגיע לנבחרת. אם לא, זאת תהיה אכזבה נוראית."

"למי?"

"לאבא שלי. למאמן שלי. לקבוצה. לכל מי שתומך בי. הם השקיעו הון, בכסף ובזמן, כדי להביא אותי עד הנה."

את זה הוא בהחלט הבין. הוא הקדיש חיים שלמים כדי לנסות ולעמוד בציפיות של משפחתו – לממש את הייעוד שלו אשר הוטל עליו מהיום שבו הוא היה מסוגל ללכת. הוא נשלח לבית הספר היוקרתי באמריקה, מברזיל מולדתו, כשהיה בן שש בלבד, ולאחר מכן להארוורד, והלחץ היה פשוט בלתי פוסק.

כשהוא עבר לניו-יורק כדי לנהל את העסקים הבינלאומיים של קפה סלזאר, בתור מנכ"ל החברה, הלחץ הזה התגבר לרמה אחרת לגמרי בגלל התחרות הפרועה בשוק הבינלאומי ובגלל אבא שלעולם לא היה מוכן להסתפק בפחות ממאה אחוזים מאף אחד מהבנים שלו.

הוא ידע איך לחץ שכזה יכול להשתלט לך על החיים. איך הוא יכול למחוץ לך את הנשמה אם רק תיתן לו.

הוא היפנה את מבטו אל האישה שלפניו. "את יודעת טוב יותר מכל אחד אחר שמה שאת עושה זה עניין פסיכולוגי לא פחות מאשר ספורט פיזי. אם תשלטי במסלול בראש שלך את כבר עשית את מחצית העבודה לכבוש אותו. אם לא תצליחי, את אבודה מראש." הוא נד בראשו. "אם תדחקי בבכחוס לפני ששניכם מוכנים לגמרי, זה עלול להסתיים באסון עוד יותר גרוע מזה שכבר חוויתם."

ריסי זהב ארוכים צנחו לחפות על עיניה. היא בחנה אותו ממושכות, כשהיא נושכת את שפתה התחתונה. "סבתא שלך השתתפה בתחרויות של קפיצות ראווה?"

מֶאוֹ דֶאוּס. הוא נתן לעצמו סטירה מנטלית על כך שחשף כל כך הרבה. הוא היה בטוח שזאת היתה סתם אמירה תמימה למדי, אך מסתבר שזה היה מעשה ממש טיפשי. הוכחה לכך שהוא אוהב יותר מדי להסתכן.

"היא השתתפה בתחרויות אזוריות קטנות," הוא שיקר כדי להתחמק. "ממש לא ברמה שלך. והיא ויתרה על העיסוק הזה כדי להקים משפחה. אבל היא היתה תמיד טובה עם סוסים, יותר מכל אדם אחר שראיתי אי-פעם."

עיניה רבות ההבעה נעשו מהורהרות. "גם אמא שלי היתה ככה. סוסים פשוט נמשכו אליה – זה היה כאילו היא מדברת בשפה שלהם. בזירה הם היו מוכנים לעשות הכל למענה."

זארה הארגרוב. אלחנדרו ידע מסבתא שלו שהיא מתה בתאונת רכיבה בשיא הקריירה שלה. מה שאומר שססיליה היתה רק נערה צעירה כשהיא איבדה אותה... לא עניינו.

הוא העביר את כף ידו על זיפי הזקן שעיטרו את לחיו והקשיח את ליבו למול העיניים הפגועות הללו. "את תמצאי את הדרך לעשות את זה. בכחוס יחזור לעצמו."

שפתיה התכווצו. "אני מקווה."

היא האכילה את בכחוס בעוד חופן של דגנים צבעוניים. הוא ניתק את מבטו מהעיקול הפגיע של הפה שלה. דיו. הלא היא האויב. יכול להיות שהיא אשמה רק בעקיפין, יכול להיות שהיא רק אוּמנה להיות בת הארגרוב, אבל זה מה שהיא בכל זאת. והוא צריך להיות לגמרי מטורף אם הוא עומד פה ומנסה לפתור לה את הבעיות.

הוא כרע ליד רגלו האחורית של בכחוס. "תראי לי איפה הוא קרע את הרצועות."

היא כרעה לצדו והעבירה את ידה במורד הרגל של הסוס. "כאן."

"נקודה בעייתית." הוא כרך את אצבעותיו סביב הגיד, ובעדינות החל לעסות את הבשר הנוקשה עד שהרגיש אותו מתחיל להתרכך תחת מגעו.

"אני יכולה לנסות?" שאלה ססיליה.

הוא הינהן ושמט את ידו.

היא כרכה את אצבעותיה סביב רגלו של הסוס ולשה את הבשר. רק שמגעה היה מהוסס מדי, קליל מדי בשביל שיוכל להביא איזו תועלת.

"ככה." הוא סגר את אצבעותיו על אצבעותיה כדי להדגים לה את מידת הלחץ המוגברת. החמימות של ידה פיעפעה אל תוך ידו, וזרם חשמלי עבר ביניהם. להט התפשט מתחת לעורו. נשימתה נעשתה רדודה. הוא שאף את ניחוחה הפרחוני המעודן, כה רך ומפתה שהשפעתו כבשה את כל חושיו. נכון שהיתה להם התחלה קשה, נכון שהיא עדיין האויב, אבל גופו לא התחשב בזה בכלל אלא נשטף כליל במודעות החושנית שלו כלפיה.

היא הסתובבה להביט לעברו, ועיניה האפילו. "חשבת פעם לעסוק בזה לפרנסתך? אתה ממש טוב בזה."

"חשבתי על זה," הוא השיב בתור קולט באניון, הנווד המקצועי. "אבל אני אוהב יותר מדי לנוע ממקום למקום. אולי בבוא היום, אני אחליט להשתקע ולפתוח מקום משלי."

היא לא ליגלגה על זה כאילו שאין לו שום סיכוי להשיג מקום שכזה. היא לא ידעה שהוא מסוגל לקנות ולמכור את כל המשפחה שלה, ועשר נוספות כמוה. היא רק אמרה בשקט, כשהכנות בוהקת בעיניה, "אני מקווה שתעשה את זה עוד יום אחד. אתה ממש מדהים בזה."

הוא חשב אז לעצמו שייתכן שהרושם הראשון לא עשה צדק עם ססיליה הארגרוב. שאם הוא היה שולח את אצבעותיו אל עורפה ומושך אותה אליו לנשיקה כדי לטעום את פיה המענג, היא לא היתה מביעה שום מחאה, היא היתה נענית לו באופן מלא. שאם הוא היה עושה את זה, יכול להיות שהוא היה מצליח לגרש מעט מהצללים הללו שבעיניה, ולו רק לכמה דקות. 

איך זה שלפתע זה נעשה לאפשרות מפתה במידה כמעט בלתי נסבלת, למרות שזה הדבר האחרון בעולם שהוא צריך לעשות? פשוט לא היה לו שום מושג.

הוא קם בחזרה לעמידה לפני שהטירוף יגבר עליו. "כמה רגעים של זה כל יום יעזרו לו להימתח, לבטוח בעצמו קצת יותר. זה עשוי לעזור."

היא הזדקפה לצדו, כל רמז של הזמנה נעלם כליל מהעיניים התכולות הללו. אם הוא הבחין באיזה שמץ של צער שם, היא העלימה אותו במהירות רבה מאוד.

"תודה רבה, קולט," היא אמרה לו חרש, בנגבה את כפות ידיה על שמלתה. "הוא בידיים מעולות. לילה טוב שיהיה לך."

 

הו, אלוהים. ססיליה לקחה נשימה עמוקה בצאתה מהאורווה על ברכיים חלושות, והקרקע הרגישה כאילו היא נעה מתחת לכפות רגליה. מה בדיוק קרה שם זה עתה?

לא ייתכן שאת הזמנת זר מוחלט לנשק אותך, למרות שהוא בקושי סובל את חברתך והוא בכלל לא מחבב אותך. ועם זאת, מוחה המסוחרר מחה מול המחשבה הזאת. למשך שנייה אחת שם, היא היתה בטוחה שגם הוא חשב לנשק אותה, לפני שמיהר להשיב למקומם את הגדרות שמפרידות ביניהם והעמיד אותה בחזרה במקומה, בדיוק כמו שהיא העמידה אותו במקומו מוקדם יותר היום.

האם היא רק דמיינה את זה?

היא הצמידה את כפות ידיה ללחייה הלוהטות. היא לא צריכה לחשוב להתנשק עם אף אחד ברגע זה. זה הדבר האחרון שהיא צריכה לעשות כשהקריירה שלה מוטלת על הכף.

בעוקפה את מקווה המים הטבעי, המואר באור יקרות, שאביה בנה לאמהּ החורגת בהשקעה של מיליונים, היא עשתה את דרכה לעבר הבית. יכול להיות שמוטב לה לגשת ולדחוף את ראשה לתוך המים שם, אולי זה יחזיר לה איזו מידה של היגיון.

מה, היא לא למדה את הלקח שלה מהאירוסים הנוראיים שלה לדייוויס? גברים שנראים טוב הם צרה צרורה. אסון שמחכה להתרחש. מוטב לה להתרכז בזכרים מהסוג שהולך על ארבע. לפחות הם לעולם לא ישברו את ליבה.