הציור של די-סיאונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הציור של די-סיאונה
הוספה למועדפים

הציור של די-סיאונה

3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אלסנדרו די-סיאונה ידוע בהיותו איש קר ונטול רגשות, אבל אפילו הוא לא מסוגל להישאר אדיש לחלומו של סבו, ג'ובאני, להשיב לידיו את הציור שנקשר בשערורייה גדולה במשפחת מלוכה שהוגלתה בבושת פנים. אלא שהנסיכה הדעתנית, גבריאלה, היא המפתח להשבתו של הציור. אז הוא משתף איתה פעולה, ושניהם יוצאים ביחד לחפש את הציור. מסתבר, שהנושא הזה מרתק אותם. וגם מושך אותם למקומות מאוד בלתי צפויים... 

פרק ראשון

1
 
השמועה סיפרה שאלסנדרו די-סיאונה פיטר פעם אחד מעובדיו בגלל שהביא לו את הקפה באיחור של שתי דקות, ובטמפרטורה נמוכה בחמש מעלות מהנדרש. שמועה אחרת סיפרה שהוא גירש מאהבת בהינף יד, אחרי מערכת יחסים ארוכה, והורה לה לאסוף את מתנת הפרידה שלה מהעוזרת האישית שלו בתוך כמה שבועות.
היו גם שמועות על כך שהוא נושף אש כמו דרקון, ישן בתא כלא במרתף, ומתקיים על אכילת נשמותיהם של הארורים.
בגלל זה, כשהעוזרת האישית החדשה והזמנית שלו נחפזה אל תוך החדר בלחיים סמוקות ובהבעת פנים מתנצלת, בעקבותיו של סבו – שלא נראה בכלל סמוק לחיים או מתנצל על משהו – זה לא היה מפתיע כלל וכלל שהיא נראתה כאילו היא צועדת לעבר הגרדום.
ברור שאיש לא היה מעלה בדעתו למנוע את ג'ובאני די-סיאונה מלהיכנס לכל מקום שבו הוא מעוניין להיות. אף עוזר אישי, קשוח ככל שיהיה, לא היה מסוגל לעצור את סבו. זאת למרות גילו המתקדם ובריאותו המידרדרת.
אך מאחר שהעוזרת הקבועה שלו היתה בחופשת היריון, והמחליפה שלה היתה שם רק כמה שבועות, היא לא ידעה את זה. היא חששה, כמובן, שג'ובאני הוא סתם פולש חסר חשיבות, ושהיא תיענש על הכשל הזה באבטחה.
הוא לא ראה שום צורך להעמיד אותה על טעותה. היתה אפשרות סבירה מאוד שהיא תקדיש את שארית היום כולו לניתוח המשמעות של כל מבט לכיוונה. סביר להניח שכשתספר על זה אחר כך, היא תתאר את האפילה שהיתה בעיניו ששיקפה את האפילה של נשמתו, או איזו שטות דומה. וכך, המוניטין שלו רק יהיה יותר אפל, מבלי שהוא ינקוף אפילו אצבע.
"צר לי מאוד, מר די-סיאונה," היא אמרה בנשימה כבדה, כשידה האחת חובקת בכוח את חזהּ המאוד לא מרשים.
הוא השמיע נהמה של מורת רוח והרים גבה כהה.
עכשיו היא כבר רעדה. כמו כלב קטן מאוד. "שאשוב לעבודתי, אדוני?" היא שאלה ועיניה החוששות התרוצצו לעבר דלת המשרד.
הוא נופף בידו והיא נחפזה להסתלק, באותה המהירות שבה היא נכנסה לחדר.
"אני רואה שאתה מרגיש די טוב בשביל להסתובב," אמר אלכס בלי לגלוש לסנטימנטליות, מאחר שכזאת היתה מערכת יחסיו עם סבו ג'ובאני. עם כל אחת מהמאהבות האבודות אשר הושבו לו, בריאותו של ג'ובאני השתפרה קמעה.
"עבר קצת זמן מאז הטיפול האחרון שלי, אז אני מרגיש קצת יותר טוב."
"טוב לשמוע."
"היחס שהענקת למזכירה שלך לא היה חביב במיוחד, אלסנדרו," אמר סבו בהתיישבו לפני שולחנו של אלכס, במאמץ ניכר למדי.
"אתה אומר את זה כאילו שיש לי איזה עניין להיחשב לבן-אדם נחמד. שנינו יודעים שזה לא כך."
"נכון. אבל אני יודע גם שאתה לא בן-אדם נורא כמו שאתה מעמיד פנים שאתה." ג'ובאני נשען לאחור בכיסאו, כששתי ידיו נחות לו על ברכיו. גילו ניכר בו בהחלט, ואחרי הפוגה של שבע-עשרה שנים, מחלת הלוקמיה שָׁבָה ותקפה אותו. בגיל תשעים ושמונה, היה סביר להניח שלג'ובאני לא נותרו שנים רבות מאוד על פני האדמה, ללא שום קשר לבריאותו, אבל ברור שמחלתו הוסיפה איזה מימד של בהילות לשארית חייו.
המטרה היתה למצוא ולהשיג בחזרה כל פריט ופריט מהמאהבות האבודות של ג'ובאני. הסיפורים על האוצרות האבודים הללו נחקקו בראשו של אלכס עוד מילדותו. סבו נהג לספר מעשיות אודותיהם, וכעת הוא הטיל על כל אחד מנכדיו למצוא אחד מהאוצרות האבודים.
מלבד על אלכס.
הוא ציפה לזה. חיכה זה זמן מה לרגע שבו יהיה גם עליו לצאת לחיפוש אוצרות שכזה.
"יכול להיות שלא," הסכים אלכס בהתרווחו בכיסאו, מחקה באופן לא מודע את תנוחת הישיבה של סבו.
"לפחות אתה לא מעז להתנהג בצורה נוראית בנוכחותי."
"מה אני אגיד לך, נונו? יכול להיות שאתה האדם היחיד בעולם שמטיל אימה יותר ממני."
ג'ובאני נופף בידו לביטול דבריו של אלכס. "אין שום טעם שתנסה להחמיא לי, אלסנדרו, כמו שאתה יודע טוב מאוד."
הוא באמת ידע. סבו היה איש עסקים. אדם שבנה לעצמו חיים מאפס אחרי שהגיע לאמריקה. אדם שהבין את עולם העסקים. הוא החדיר את זה גם באלכס. זה היה החיבור ביניהם. זה המקום שבו מוחותיהם נפגשו.
"אל תגיד לי שאתה מרגיש משועמם וחש צורך לשוב ולהתערב בפועל בעסקי הספנות."
"כלל וכלל לא. אבל עדיין יש לי איזה ג'וב בשבילך."
אלכס הינהן לאט. "האם הגיע הזמן שאבחר לי מאהבת?"
"שמרתי לך את המאהבת האחרונה, אלסנדרו. את הציור."
"ציור?" אלכס הרים משולחנו משקולת נייר והזיז אותה כשהוא מקיש על הזכוכית באצבעו. "בבקשה, רק אל תגיד לי שהיית אספן גדול של ציורי ליצנים או משהו כזה."
ג'ובאני ציחקק. "לא. שום דבר כזה. אני מחפש את האהבה האבודה."
אלכס הזעיף פנים. "הידע שלי בתולדות האמנות קצת קלוש, בגילי המתקדם, אבל השם נשמע לי בכל זאת קצת מוכר."
"הוא אמור להיות. מה אתה יודע על הדחתה בבושת פנים של משפחת המלוכה של איסולה ד'אורו?"
"אם הייתי יודע שתיערך לי היום בחינה, הייתי מתכונן לפני הגעתך."
"אתה זכית לחינוך יקר מאוד, בפנימייה מאוד נחשבת. לא הייתי רוצה לחשוב שהכסף שלי יירד סתם לטמיון."
אלכס נע במקומו, ידיו אחזו עדיין את משקולת הנייר. "בית ספר מלא בנערים שהוריהם נותרו בצדו השני של העולם, ובקרבתו בית ספר דומה עם נערות במצב דומה. מה נראה לך שלמדנו שם?"
"הנושא הזה היה צריך להיות קשור לנושא הלימודים הספציפי הזה שלך. האהבה האבודה היתה פיסת היסטוריה מלכותית שערורייתית ביותר. אם כי זאת היתה שמועה בלבד. איש לא ראה מעולם את הציור הזה."
"מלבדך, אני מניח."
"אני אחד האנשים היחידים שיכולים להעיד על עצם קיומה."
"כתמיד, אתה מתגלה כאדם בעל עומק שאין לרדת לשיעורו." 
ג'ובאני ציחקק והיטה את ראשו. "נכון. זה מה שאני. אבל זאת אמורה להיות אחת ההטבות הצדדיות כשחיים שנים רבות כל כך, כמוני. אתה אמור להיות בעל כל מיני ציורים שערורייתיים וסודות עמוקים בעברך, אתה לא חושב?"
"מאיפה לי לדעת. החיים שלי מורכבים בעיקר משעות ארוכות במשרד."
"בזבוז של נעורים ואון, לדעתי."
הפעם היה זה תורו של אלכס לפרוץ בצחוק. "נכון. בגלל שאתה לא בילית את כל שנות השלושים שלך תקוע בתוך משרד, כשאתה עמל על צבירת העושר שלך."
"זאת פריבילגיה ששמורה לזקנים, לראות במבט לאחור את הדברים שאף אחד לא יכול לראות בהווה, ולנסות לחנך את הצעירים בעזרת המבט הזה אחורה."
"אני מניח שזאת זכותם של הצעירים לדחות את העצה הזאת?"
"יכול להיות, אבל במקרה הזה אתה תקשיב לי. אני רוצה את הציור הזה. זאת האחרונה מבין המאהבות האבודות שלי. האהבה האבודה שלי."
אלכס הביט בזקן, דמות האב היחידה שהיתה לו בחייו. ג'ובאני היה זה שהטמיע בקרבו של אלכס את מוסר העבודה שלו. את גאוותו. ג'ובאני גידל אותו ואת כל אֶחיו בצורה שונה מאוד מכפי שהוריהם גידלו אותם. אחרי מות ההורים, הוא אסף אליו את הילדים והעניק להם הרבה יותר מאשר חיים של חוסר יציבות והזנחה, כמו שחייהם היו עד אז. הוא לימד אותם להתגאות בשם המשפחה שלהם, לא להמעיט בערכו של שום דבר.
בנו היה אולי הולל מנוון וחסר תועלת, אבל ג'ובאני בהחלט פיצה על הטעויות שעשה בגידולו, כשלקח על עצמו את עול גידול הנכדים שלו.
"ואתה מתכוון לשלוח אותי למצוא לך את הציור הזה?"
"נכון מאוד. אתה מבלה זמן רב מדי בעבודה. תחשוב על זה כעל הרפתקת נעורים אחרונה. מסע למציאתו של המטמון האבוד."
אלכס שב והרים בידו את משקולת הנייר. היא ריחפה כמה סנטימטרים מעל למשטח השולחן, לפני שהוא השיב אותה למקומה בקול נקישה לא מעודן במיוחד. "אני אחשוב על זה כעל מה שזה באמת. עניין עסקי. אתה היית טוב מאוד אליי. בלי ההשפעה שלך בחיי, סביר להניח שהייתי גדל להיות מופקר לחלוטין. או גרוע יותר, הייתי איזה איש חברה שאפתני שמבזבז את זמנו על שמפניה ושיזוף מלאכותי עם עשירי מיאמי."
"אלוהים אדירים, איזו אפשרות מזוויעה." 
"בעיקר לאור העובדה שהייתי עושה את כל זה בעזרת הכסף שלך."
"הבהרת את הנקודה שלך. ההשפעה שלי היתה נפלאה ומייצבת." צל החיוך שחלף על פניו של סבו הסב לאלכס הנאה רבה. "אני צריך שתשיג לי את הציור הזה. לי נדרשו כל הכוחות שלי רק כדי לגרוב גרביים ולבוא לכאן היום. בשום פנים אני לא אוכל לחצות את הים התיכון עד לאסינה, כדי להשיג את הציור במו ידי."
"אסינה?" שאל אלכס וחשב בליבו כמה מעט ידוע לו אודות האי הקטנטן. עם חופיו צחורי החול והמים הצלולים כיהלומים, זה היה מקום נופש בעל שם עולמי.
"כן, נערי. טוב, עכשיו כבר ברצינות, אני רוצה בחזרה את כספי מבית הספר היוקרתי הזה שבו למדת." 
"נונו, אני יודע מה ואיפה זה אסינה, אבל למיטב ידיעתי, המשיכה הכי גדולה שלהם היא אלכוהול, ומוצר היבוא העיקרי שלהם הוא סטודנטים בחופשת האביב שלהם."
"נכון. אני מניח שזה תוצר לוואי מסוכן שיש למקומות עם חופי ים מושכים. אבל זה גם המקום שבו משפחת ד'אורו בילתה את תקופת הגלות שלה."
"בחופשת האביב?"
"בבית אחוזה גדול, כך נאמר לי. אם כי נדמה לי שהילדים של המלכה לוצ'יה היו בחופשת אביב אחת גדולה מאז שהחלו לפזר שערוריות ברחבי אירופה. המלכה מתגוררת שם עם נכדתה. על פי השמועה, היא היתה הנושא של הציור ההוא – " סבו השתתק לרגע " – והאדם האחרון אשר החזיק אותו בבעלותו. ככה לפחות אני שמעתי."
אלכס לא היה שוטה, ולא היה כלל לרוחו זה שהקשיש מדבר אליו כאילו היה כזה. ג'ובאני לא היה שולח אותו לאסינה בגלל חצי שמועה שנלחשה. והוא בוודאי יודע טוב מאוד מה הנושא של הציור הזה, אם הציור היה בעבר ברשותו.
תסמכו על ג'ובאני שיהיה לו באוסף אוצרותיו ציור דיוקנה של מלכה שגורשה בבושת פנים מממלכתה.
"עושה רושם שאתה יודע הרבה מאוד פרטים אודות המשפחה המלכותית הזאת," אמר אלכס.
"יש לי קצת קשרים אל איסולה ד'אורו. אני... ביקרתי שם למשך איזו תקופה. יש לי... זיכרונות חמים מהמקום, ואני נושא עמי את ההיסטוריה הזאת."
"מרתק."
"זה לא חייב לרתק אותך, אלסנדרו, רק תעשה מה שאני מבקש."
ברור שאם ג'ובאני מבקש, אלכס ייענה לו. הוא הרי חייב לו. ג'ובאני גידל את אלכס אחרי מות הוריו. הוא העניק לו ג'וב. הטמיע בו מוסר עבודה שהפך אותו לאיש כל כך מצליח.
ללא ג'ובאני, הוא לא היה שווה דבר.
ואם החלום של סבו הוא לראות את כל המאהבות האבודות שלו שבות ומתאחדות, אז בשום פנים ואופן אלכס לא רצה להיות החוליה החלשה בשרשרת.
המשפחה הזאת כבר ידעה סבל רב מספיק בגלל העקשנות שלו. הוא לא היה מוכן להוסיף עוד על כל מה שקרה.
"כרצונך," הוא אמר לסבו.
"אתה הופך את זה לקלישאה מסרט, אלסנדרו."
"מסע הרפתקאות למציאת ציור שהוסתר על אי על ידי משפחת מלוכה שהוגלתה בבושת פנים? נראה לי שאנחנו כבר בתוך איזה סרט שכזה."

עוד על הספר

הציור של די-סיאונה מייסי ייטס
1
 
השמועה סיפרה שאלסנדרו די-סיאונה פיטר פעם אחד מעובדיו בגלל שהביא לו את הקפה באיחור של שתי דקות, ובטמפרטורה נמוכה בחמש מעלות מהנדרש. שמועה אחרת סיפרה שהוא גירש מאהבת בהינף יד, אחרי מערכת יחסים ארוכה, והורה לה לאסוף את מתנת הפרידה שלה מהעוזרת האישית שלו בתוך כמה שבועות.
היו גם שמועות על כך שהוא נושף אש כמו דרקון, ישן בתא כלא במרתף, ומתקיים על אכילת נשמותיהם של הארורים.
בגלל זה, כשהעוזרת האישית החדשה והזמנית שלו נחפזה אל תוך החדר בלחיים סמוקות ובהבעת פנים מתנצלת, בעקבותיו של סבו – שלא נראה בכלל סמוק לחיים או מתנצל על משהו – זה לא היה מפתיע כלל וכלל שהיא נראתה כאילו היא צועדת לעבר הגרדום.
ברור שאיש לא היה מעלה בדעתו למנוע את ג'ובאני די-סיאונה מלהיכנס לכל מקום שבו הוא מעוניין להיות. אף עוזר אישי, קשוח ככל שיהיה, לא היה מסוגל לעצור את סבו. זאת למרות גילו המתקדם ובריאותו המידרדרת.
אך מאחר שהעוזרת הקבועה שלו היתה בחופשת היריון, והמחליפה שלה היתה שם רק כמה שבועות, היא לא ידעה את זה. היא חששה, כמובן, שג'ובאני הוא סתם פולש חסר חשיבות, ושהיא תיענש על הכשל הזה באבטחה.
הוא לא ראה שום צורך להעמיד אותה על טעותה. היתה אפשרות סבירה מאוד שהיא תקדיש את שארית היום כולו לניתוח המשמעות של כל מבט לכיוונה. סביר להניח שכשתספר על זה אחר כך, היא תתאר את האפילה שהיתה בעיניו ששיקפה את האפילה של נשמתו, או איזו שטות דומה. וכך, המוניטין שלו רק יהיה יותר אפל, מבלי שהוא ינקוף אפילו אצבע.
"צר לי מאוד, מר די-סיאונה," היא אמרה בנשימה כבדה, כשידה האחת חובקת בכוח את חזהּ המאוד לא מרשים.
הוא השמיע נהמה של מורת רוח והרים גבה כהה.
עכשיו היא כבר רעדה. כמו כלב קטן מאוד. "שאשוב לעבודתי, אדוני?" היא שאלה ועיניה החוששות התרוצצו לעבר דלת המשרד.
הוא נופף בידו והיא נחפזה להסתלק, באותה המהירות שבה היא נכנסה לחדר.
"אני רואה שאתה מרגיש די טוב בשביל להסתובב," אמר אלכס בלי לגלוש לסנטימנטליות, מאחר שכזאת היתה מערכת יחסיו עם סבו ג'ובאני. עם כל אחת מהמאהבות האבודות אשר הושבו לו, בריאותו של ג'ובאני השתפרה קמעה.
"עבר קצת זמן מאז הטיפול האחרון שלי, אז אני מרגיש קצת יותר טוב."
"טוב לשמוע."
"היחס שהענקת למזכירה שלך לא היה חביב במיוחד, אלסנדרו," אמר סבו בהתיישבו לפני שולחנו של אלכס, במאמץ ניכר למדי.
"אתה אומר את זה כאילו שיש לי איזה עניין להיחשב לבן-אדם נחמד. שנינו יודעים שזה לא כך."
"נכון. אבל אני יודע גם שאתה לא בן-אדם נורא כמו שאתה מעמיד פנים שאתה." ג'ובאני נשען לאחור בכיסאו, כששתי ידיו נחות לו על ברכיו. גילו ניכר בו בהחלט, ואחרי הפוגה של שבע-עשרה שנים, מחלת הלוקמיה שָׁבָה ותקפה אותו. בגיל תשעים ושמונה, היה סביר להניח שלג'ובאני לא נותרו שנים רבות מאוד על פני האדמה, ללא שום קשר לבריאותו, אבל ברור שמחלתו הוסיפה איזה מימד של בהילות לשארית חייו.
המטרה היתה למצוא ולהשיג בחזרה כל פריט ופריט מהמאהבות האבודות של ג'ובאני. הסיפורים על האוצרות האבודים הללו נחקקו בראשו של אלכס עוד מילדותו. סבו נהג לספר מעשיות אודותיהם, וכעת הוא הטיל על כל אחד מנכדיו למצוא אחד מהאוצרות האבודים.
מלבד על אלכס.
הוא ציפה לזה. חיכה זה זמן מה לרגע שבו יהיה גם עליו לצאת לחיפוש אוצרות שכזה.
"יכול להיות שלא," הסכים אלכס בהתרווחו בכיסאו, מחקה באופן לא מודע את תנוחת הישיבה של סבו.
"לפחות אתה לא מעז להתנהג בצורה נוראית בנוכחותי."
"מה אני אגיד לך, נונו? יכול להיות שאתה האדם היחיד בעולם שמטיל אימה יותר ממני."
ג'ובאני נופף בידו לביטול דבריו של אלכס. "אין שום טעם שתנסה להחמיא לי, אלסנדרו, כמו שאתה יודע טוב מאוד."
הוא באמת ידע. סבו היה איש עסקים. אדם שבנה לעצמו חיים מאפס אחרי שהגיע לאמריקה. אדם שהבין את עולם העסקים. הוא החדיר את זה גם באלכס. זה היה החיבור ביניהם. זה המקום שבו מוחותיהם נפגשו.
"אל תגיד לי שאתה מרגיש משועמם וחש צורך לשוב ולהתערב בפועל בעסקי הספנות."
"כלל וכלל לא. אבל עדיין יש לי איזה ג'וב בשבילך."
אלכס הינהן לאט. "האם הגיע הזמן שאבחר לי מאהבת?"
"שמרתי לך את המאהבת האחרונה, אלסנדרו. את הציור."
"ציור?" אלכס הרים משולחנו משקולת נייר והזיז אותה כשהוא מקיש על הזכוכית באצבעו. "בבקשה, רק אל תגיד לי שהיית אספן גדול של ציורי ליצנים או משהו כזה."
ג'ובאני ציחקק. "לא. שום דבר כזה. אני מחפש את האהבה האבודה."
אלכס הזעיף פנים. "הידע שלי בתולדות האמנות קצת קלוש, בגילי המתקדם, אבל השם נשמע לי בכל זאת קצת מוכר."
"הוא אמור להיות. מה אתה יודע על הדחתה בבושת פנים של משפחת המלוכה של איסולה ד'אורו?"
"אם הייתי יודע שתיערך לי היום בחינה, הייתי מתכונן לפני הגעתך."
"אתה זכית לחינוך יקר מאוד, בפנימייה מאוד נחשבת. לא הייתי רוצה לחשוב שהכסף שלי יירד סתם לטמיון."
אלכס נע במקומו, ידיו אחזו עדיין את משקולת הנייר. "בית ספר מלא בנערים שהוריהם נותרו בצדו השני של העולם, ובקרבתו בית ספר דומה עם נערות במצב דומה. מה נראה לך שלמדנו שם?"
"הנושא הזה היה צריך להיות קשור לנושא הלימודים הספציפי הזה שלך. האהבה האבודה היתה פיסת היסטוריה מלכותית שערורייתית ביותר. אם כי זאת היתה שמועה בלבד. איש לא ראה מעולם את הציור הזה."
"מלבדך, אני מניח."
"אני אחד האנשים היחידים שיכולים להעיד על עצם קיומה."
"כתמיד, אתה מתגלה כאדם בעל עומק שאין לרדת לשיעורו." 
ג'ובאני ציחקק והיטה את ראשו. "נכון. זה מה שאני. אבל זאת אמורה להיות אחת ההטבות הצדדיות כשחיים שנים רבות כל כך, כמוני. אתה אמור להיות בעל כל מיני ציורים שערורייתיים וסודות עמוקים בעברך, אתה לא חושב?"
"מאיפה לי לדעת. החיים שלי מורכבים בעיקר משעות ארוכות במשרד."
"בזבוז של נעורים ואון, לדעתי."
הפעם היה זה תורו של אלכס לפרוץ בצחוק. "נכון. בגלל שאתה לא בילית את כל שנות השלושים שלך תקוע בתוך משרד, כשאתה עמל על צבירת העושר שלך."
"זאת פריבילגיה ששמורה לזקנים, לראות במבט לאחור את הדברים שאף אחד לא יכול לראות בהווה, ולנסות לחנך את הצעירים בעזרת המבט הזה אחורה."
"אני מניח שזאת זכותם של הצעירים לדחות את העצה הזאת?"
"יכול להיות, אבל במקרה הזה אתה תקשיב לי. אני רוצה את הציור הזה. זאת האחרונה מבין המאהבות האבודות שלי. האהבה האבודה שלי."
אלכס הביט בזקן, דמות האב היחידה שהיתה לו בחייו. ג'ובאני היה זה שהטמיע בקרבו של אלכס את מוסר העבודה שלו. את גאוותו. ג'ובאני גידל אותו ואת כל אֶחיו בצורה שונה מאוד מכפי שהוריהם גידלו אותם. אחרי מות ההורים, הוא אסף אליו את הילדים והעניק להם הרבה יותר מאשר חיים של חוסר יציבות והזנחה, כמו שחייהם היו עד אז. הוא לימד אותם להתגאות בשם המשפחה שלהם, לא להמעיט בערכו של שום דבר.
בנו היה אולי הולל מנוון וחסר תועלת, אבל ג'ובאני בהחלט פיצה על הטעויות שעשה בגידולו, כשלקח על עצמו את עול גידול הנכדים שלו.
"ואתה מתכוון לשלוח אותי למצוא לך את הציור הזה?"
"נכון מאוד. אתה מבלה זמן רב מדי בעבודה. תחשוב על זה כעל הרפתקת נעורים אחרונה. מסע למציאתו של המטמון האבוד."
אלכס שב והרים בידו את משקולת הנייר. היא ריחפה כמה סנטימטרים מעל למשטח השולחן, לפני שהוא השיב אותה למקומה בקול נקישה לא מעודן במיוחד. "אני אחשוב על זה כעל מה שזה באמת. עניין עסקי. אתה היית טוב מאוד אליי. בלי ההשפעה שלך בחיי, סביר להניח שהייתי גדל להיות מופקר לחלוטין. או גרוע יותר, הייתי איזה איש חברה שאפתני שמבזבז את זמנו על שמפניה ושיזוף מלאכותי עם עשירי מיאמי."
"אלוהים אדירים, איזו אפשרות מזוויעה." 
"בעיקר לאור העובדה שהייתי עושה את כל זה בעזרת הכסף שלך."
"הבהרת את הנקודה שלך. ההשפעה שלי היתה נפלאה ומייצבת." צל החיוך שחלף על פניו של סבו הסב לאלכס הנאה רבה. "אני צריך שתשיג לי את הציור הזה. לי נדרשו כל הכוחות שלי רק כדי לגרוב גרביים ולבוא לכאן היום. בשום פנים אני לא אוכל לחצות את הים התיכון עד לאסינה, כדי להשיג את הציור במו ידי."
"אסינה?" שאל אלכס וחשב בליבו כמה מעט ידוע לו אודות האי הקטנטן. עם חופיו צחורי החול והמים הצלולים כיהלומים, זה היה מקום נופש בעל שם עולמי.
"כן, נערי. טוב, עכשיו כבר ברצינות, אני רוצה בחזרה את כספי מבית הספר היוקרתי הזה שבו למדת." 
"נונו, אני יודע מה ואיפה זה אסינה, אבל למיטב ידיעתי, המשיכה הכי גדולה שלהם היא אלכוהול, ומוצר היבוא העיקרי שלהם הוא סטודנטים בחופשת האביב שלהם."
"נכון. אני מניח שזה תוצר לוואי מסוכן שיש למקומות עם חופי ים מושכים. אבל זה גם המקום שבו משפחת ד'אורו בילתה את תקופת הגלות שלה."
"בחופשת האביב?"
"בבית אחוזה גדול, כך נאמר לי. אם כי נדמה לי שהילדים של המלכה לוצ'יה היו בחופשת אביב אחת גדולה מאז שהחלו לפזר שערוריות ברחבי אירופה. המלכה מתגוררת שם עם נכדתה. על פי השמועה, היא היתה הנושא של הציור ההוא – " סבו השתתק לרגע " – והאדם האחרון אשר החזיק אותו בבעלותו. ככה לפחות אני שמעתי."
אלכס לא היה שוטה, ולא היה כלל לרוחו זה שהקשיש מדבר אליו כאילו היה כזה. ג'ובאני לא היה שולח אותו לאסינה בגלל חצי שמועה שנלחשה. והוא בוודאי יודע טוב מאוד מה הנושא של הציור הזה, אם הציור היה בעבר ברשותו.
תסמכו על ג'ובאני שיהיה לו באוסף אוצרותיו ציור דיוקנה של מלכה שגורשה בבושת פנים מממלכתה.
"עושה רושם שאתה יודע הרבה מאוד פרטים אודות המשפחה המלכותית הזאת," אמר אלכס.
"יש לי קצת קשרים אל איסולה ד'אורו. אני... ביקרתי שם למשך איזו תקופה. יש לי... זיכרונות חמים מהמקום, ואני נושא עמי את ההיסטוריה הזאת."
"מרתק."
"זה לא חייב לרתק אותך, אלסנדרו, רק תעשה מה שאני מבקש."
ברור שאם ג'ובאני מבקש, אלכס ייענה לו. הוא הרי חייב לו. ג'ובאני גידל את אלכס אחרי מות הוריו. הוא העניק לו ג'וב. הטמיע בו מוסר עבודה שהפך אותו לאיש כל כך מצליח.
ללא ג'ובאני, הוא לא היה שווה דבר.
ואם החלום של סבו הוא לראות את כל המאהבות האבודות שלו שבות ומתאחדות, אז בשום פנים ואופן אלכס לא רצה להיות החוליה החלשה בשרשרת.
המשפחה הזאת כבר ידעה סבל רב מספיק בגלל העקשנות שלו. הוא לא היה מוכן להוסיף עוד על כל מה שקרה.
"כרצונך," הוא אמר לסבו.
"אתה הופך את זה לקלישאה מסרט, אלסנדרו."
"מסע הרפתקאות למציאת ציור שהוסתר על אי על ידי משפחת מלוכה שהוגלתה בבושת פנים? נראה לי שאנחנו כבר בתוך איזה סרט שכזה."