פרולוג
אור השמש נספג בבד הז'קט שלי עד שאני בוער מחום. אני מושך בצווארון כשהזיעה נדבקת לצווארי וזולגת במורד גבי.
הציפורים מזמרות בין ענפי העצים הסמוכים והציקדות מצרצרות באושר בדשא הגבוה שמקיף את בית הקברות. אני שונא את זה. את הכול. כאילו העולם פשוט ממשיך להתקיים, ממשיך הלאה למרות שכעת חסר בו משהו חיוני, משהו שעשה אותו טוב פי כמה.
השקט עוטף אותי כמו שמיכה מחניקה, כשאני רואה את ארון הקבורה יורד אל תוך הבור הקריר והלח שנחפר באדמה. השושנים שעל הארון לבנות וצחורות, צבען הלבן בולט על רקע המשטח השחור והמבריק המשוח בלכה. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם, מעוכים תחת כובד משקלה של כל האדמה הזאת. מרוקנים. הרוסים. בדיוק כמו מריה. בזבוז טרגי של הבטחה גדולה כל כך.
קול של אישה, שמתייפחת לא הרחק ממני, מצליח לחדור מבעד לשיתוק שעוטף אותי אבל אני לא מתייחס. אני שקוע באבל הפרטי שלי, מיוסר בגלל שנכשלתי ומעונה בגלל הידיעה שגם במוות אכזבתי את מריה. כל מה שמונח בארון הזה הוא הראש הכרות שנשלח אל פתח ביתי.
לא הצלחנו למצוא את הגופה וכמו שאני מכיר את דומינגז, היא כנראה טמונה באיזה קבר לא מסומן במדבר. אני קופץ את אגרופיי בכוח עד שאצבעותיי כואבות מרוב מאמץ. נלכדתי במעגל קסמים של כאב וזעם קשים מנשוא. חלק ממני מצטער על זה שאנה לא כאן. המגע הפשוט, הלחישות החטופות, היו מקלים עליי לצלוח את הסערה, אבל אסור לי לסכן אותה. מה שאני מרגיש עכשיו הוא שבריר ממה שארגיש אם אאבד אותה. אבל כשהיא לא כאן אני מרגיש שהכול נעשה הרסני יותר.
כשהארון מגיע לקרקעית הבור האפל והעמוק, אני מסתובב ומסתלק.
אור השמש מאיר את קורי העכביש שמכסים את הדשא במעטה של משי — נקי וללא רבב. אני פושט את הז'קט, תולש מעליי את העניבה ומתיר את שני הכפתורים העליונים בחולצה.
"רַף."
קרלוס מדביק אותי בריצה. אני מביט בו בחטף בלי לעצור. "מה?"
"לאן אתה הולך? הלוויה עוד לא הסתיימה."
"היא הסתיימה, קרלוס. היא מתה. שום דבר לא ישנה את זה."
"זה לא קרה באשמתך," הוא אומר בפעם המאה.
"אל תבזבז את הזמן שלך."
הוא תופס בזרועי ואני מחלץ אותה ממנו ולוטש בו מבט זועם. "אתה פשוט... צריך להיפרד," הוא אומר בשקט.
"אני איפרד רק אחרי שאנקום." אני לא יכול לשבת כאן ולהיפרד, להגיד איזו אישה טובה היא הייתה בזמן שהרוצח שלה מסתובב חופשי וצוחק עליי. לא. אני ממשיך ללכת ומגיע אל המכונית.
"מה אתה מתכוון לעשות?" הוא רץ בעקבותיי.
אני פותח את דלת המכונית. "משהו שדומינגז לא יצפה לו." קרלוס מרים גבה. "והוא מצפה שאהיה היום בלוויה."
שפתיו מתרוממות בחיוך קטן, עדות נדירה בימים האחרונים לרגש שאיננו אומללות. הוא מקיף את המכונית ופותח את דלת הנוסע.
"על מה חשבת?"
"אני עומד להעלות את העולם כולו באש."
1
אנה
אני מעבירה את משקלי מרגל לרגל ומצמידה את דַנְטֶה אל מותני. הוא עוטף את שערי באגרופו הקטן והצוהל לפני שהוא מכניס אותו לפיו. אני מנענעת אותו בשקט ומביטה אל מחוץ לחלון על העיר ניו יורק שמשתרעת מתחתינו. האורות נראים כמו אלף גחליליות שמרחפות בחשכה ללא מטרה. מיליוני אנשים נמצאים שם, חיים את חייהם המובנים מאליהם. מכינים ארוחת ערב, מאכילים את החתול, צופים בטלוויזיה... ואני עומדת כאן, מרוחקת כל כך, מקנאה בנורמליות הטבעית שלהם.
הרגעים האלה עם האחיין שלי הם הרגעים היחידים שבהם אני מרגישה שאני יכולה לנשום כמו שצריך. הוא לא מודע כלל למתרחש מלבד למה שקורה לנגד עיניו. כשאני איתו אני מצליחה להתרכז ברגע המדויק שבו אני נמצאת. שאר הזמן אני פשוט משתוקקת למשהו שכבר לא אוכל לקבל עוד: רפאל. וזה הורג אותי לאט־לאט.
כל שמץ של אושר שזכיתי לו בחיים האלה נתלש ממני כי אני חיה בעולם של גברים מסוכנים ונשים אומללות.
רפאל מסוכן כמו כולם אבל הוא היה חוף המבטחים שלי, ועכשיו אני פשוט אבודה. כלי שיט שצף ללא עוגן. לפניי יש רק ים אינסופי של ריק, אין אדמה או גאולה באופק.
כואב לי בחזה כאילו איבר חיוני נתלש ממנו, וכל מה שנשאר הוא חלל פעור. אני מחפשת את המקום הקטן והאפל בתוכי שבו אני יודעת שהכול ייפסק, אבל עד כמה שזה נשמע חולני, אני משתוקקת אל תחושת הכאב. היא מזכירה לי שרפאל אמיתי: שהאהבה שלנו הייתה אמיתית. ואני יודעת שאם אהבה הייתה יכולה להספיק שום דבר לא היה מפריד בינינו. במובן מסוים, זה הקטע הכי גרוע. בליבי המיוסר והקרוע אני שונאת אותו על כך, למרות שאני מסוגלת להבין את ההיגיון שהיה מאחורי ההחלטה. אבל אני הייתי נשארת. הבטחנו זה לזה שנהיה יחד או שנמות. והוא הפר את ההבטחה.
דלת החדר נפתחת וצעדים חרישיים נשמעים על השטיח העבה. "רפאל צלצל," אונה אומרת בשקט. הלב שלי נקרע ומגמגם בקצב מהוסס. אני מתמקדת בדנטה ומנסה להתעלם מהדקירה שאני חשה מאחורי הצלעות. פשוט תמשיכי לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף. "נתתי לו את המספר החדש שלך."
אני מסתובבת ומביטה בה. "למה עשית את זה?"
היא מצמצמת את עיניה אליי ומתקדמת כדי לקחת את דנטה. "כי אני לא מתכוונת לסנן שיחות בשבילך. אם את לא רוצה לדבר איתו, אל תעני." אני לא חושבת שאני חזקה מספיק לדחות שיחות ממנו, אבל אני גם יודעת שאני לא מסוגלת לשמוע את הקול שלו. אני לא יכולה לשמוע אותו מבטיח הבטחות שווא אחרי שהפר את ההבטחה הכי חשובה שיש.
אני מעבירה יד בשערי ומשפשפת את המקום הכואב במרכז חזי.
"זה מוכרח להיפסק," אומרת אונה ומרימה את דנטה אל חיקה. היא נראית כל כך מוזרה עם ההופעה השרירית והמאיימת שלה והתינוק שבחיקה.
"מה?"
"את בניו יורק כבר שבוע ואת כל הזמן בוכה ומתאבלת עליו."
במשך שנים תהיתי אם אחותי האבודה בחיים וזה מה שאני מקבלת. אני פונה ממנה ומביטה שוב אל מחוץ לחלון בתקווה שהיא תיעלם.
היא נדחפת בכוח לשדה הראייה שלי. "שרדת תשע שנים בתור שפחת מין, אנה." היא סוקרת אותי במבטה ושאט נפש בעיניה. "את יכולה לשרוד שברון לב קטן בלי שום בעיה."
"זה לא דומה," הייתי מעדיפה לסבול כאב פיזי.
היא מנענעת את הראש. "רפאל החליש אותך."
תמיד אמרתי שאחרי הכול, הוא זה שישבור אותי. עצמות מחלימות, צלקות נפשיות מוסוות אבל הלב... כמה קל להרוס את הלב.
"אני לא מצפה ממך להבין את זה, אונה." אחותי קרה ונוקשה, כמעט בלתי־חדירה. אין מקום לרגש בעולמה אלא אם מדובר בבן שלה.
"אני מבינה יותר ממה שנדמה לך, אבל זה המצב. רפאל קיבל החלטה כדי להגן עלייך."
"אני לא רוצה שיגנו עליי!" אני צועקת, כל התסכול והפגיעה שלי מבעבעים אל פני השטח.
לשבריר שנייה, שמץ של אהדה עולה על פניה. "איש רב־עוצמה אוהב אותך, אנה. מה שאת רוצה הוא חסר חשיבות."
אני מביטה בה ממושכות. "איש רב־עוצמה אוהב אותך אבל הוא לא זורק אותך."
היא מטה את ראשה הצידה. "אני מלאך המוות," היא אומרת בפשטות. היא נשק בפני עצמה, אישה שכל גבר פוחד ממנה. האנשים של רפאל היו לוחשים את שמה של אחותי ביראה כאילו היא יותר אגדה ממציאות. אונה היא לא נקודת התורפה של נֵרו, היא היתרון שלו ואני מקנאה בה על זה. "את באמת אוהבת אותו?" היא שואלת.
אני מפנה אליה את מבטי. "ברור שכן."
היא נושמת עמוק. "תחשבי על זה, אנה. את באמת אוהבת אותו? או שהוא היה הגבר הראשון שהתייחס אלייך יפה? הגבר הראשון שאהב אותך?" אני מקמטת את מצחי. "הרי היית שפחה המון זמן. אהבה והכרת טובה הם שני דברים שונים."
"אני אוהבת אותו," אני אומרת למרות שהמילים שלה מחלחלות לתוכי, וכעת אני מרגישה כמו ילדה תמימה וטיפשה. "אני צריכה אותו."
"לא. זה רק נדמה לך."
"למה את עושה את זה?"
עיניה הסגולות ננעצות בעיניי. "העולם לא מתחיל ונגמר ברפאל דה קרוז. את צריכה ללמוד לחיות בלעדיו. לחיות את החיים שלך."
אני שותקת לרגע ומאפשרת למילים שלה לחלחל. לחיות את החיים שלך. "אני לא יודעת איך," אני מודה.
"היית אנה השפחה ואנה של רפאל. עכשיו את צריכה לברר מי זאת אנה העצמאית." היא צודקת. אני יודעת שהיא צודקת, אבל הייתי מאושרת בתור אנה של רפאל. אני לא רוצה לעשות את זה בכוחות עצמי.
"מה אם זה הכי טוב שיש?" אני שואלת.
"זה לא. את חזקה יותר משנדמה לך."
"אני לא מרגישה חזקה," אני לוחשת.
"אז אני אחשל אותך, אחות קטנה. אהפוך אותך לבלתי־שבירה." אני מביטה היישר אליה ומוצאת את ההבטחה בעיניה הקרות. אני משתוקקת לאמץ את המשמעת הקפואה שלה כי אחותי היא התגלמות העוצמה.
"בסדר."
חיוך קל עולה על שפתיה ואני תוהה לְמה הסכמתי עכשיו, לעזאזל. בכל מקרה, זה צעד אחד קדימה ומתישהו אני צריכה להתחיל ללכת בכוחות עצמי.
