הקדמה
ספר זה הנו ניסיון לתרום להבנת תהליכי השינוי שעברה החברה הישראלית בשני העשורים האחרונים. הספר מבקש להסביר שינויים אלה מנקודת ראות שמשלבת התבוננות באותם שינויים כחלק ממערכת גלובלית ולא רק כ"מקרה ייחודי", כלומר התבוננות בהם כתופעה "סמי־פריפריאלית". רוב המחקר על החברה הישראלית בעבר ובהווה שם דגש על הייחודיות של המקרה הישראלי. האינטנסיביות של המאורעות ועוצמת הסכסוכים מהוות בסיס לגישה זו.
החברה הישראלית הנה מורכבת ביותר. מורכבותה נובעת ממאפייניו הייחודיים של העם היהודי, מהיותה של התנועה הציונית שילוב בין תנועת שחרור לאומי למפעל קולוניאלי, מתפקידו המכונן של הסכסוך הלאומי (ישראלי־ערבי ובמיוחד ישראלי־פלסטיני), מריבוי הקבוצות האתניות ומיחסי השליטה ביניהן. מורכבות זו מביאה חוקרים רבים להתייחס לחברה הישראלית כמקרה יוצא דופן, כמקרה "ייחודי". גישה זו מסבירה את התופעות השונות בישראל רק (או בעיקר) כתוצאה של סיבות "פנימיות", "ייחודיות" לחברה הישראלית. המחקר אמנם מאמץ גישות תיאורטיות שונות, אך הדגש הוא על ייחודיותו של המקרה הישראלי.
באחרונה, אולי בשל העמקת תהליך הגלובליזציה אשר חשף את עוצמתן של ההשפעות המערכתיות על כל מדינה ומדינה, הופיעו מחקרים הנוקטים גישה אחרת, גישה המעמידה בַּמרכז את ההשפעות הגלובליות האלה, ומנסים לבחון את המתרחש בישראל לאור תהליכים גלובליים (רם, 2005; Shafir and Peled, 2000). ספר זה משתייך, במידה מסוימת, לגישה השנייה. אמנם הספר כולו דן בתופעות ספציפיות לחברה הישראלית, אך הוא רואה בהן חלק מתהליכים רחבים יותר, וזאת בשני מובנים. במובן הראשון, הספר מתייחס לתהליכים מרכזיים בחברה כמקרים פרטיים של תהליכים גלובליים, כתופעות הדומות לאלה המתרחשות במדינות רבות. בהתאם לכך מסביר הספר את תנועת הליכוד כתנועה פופוליסטית, הדומה בתנאי צמיחתה, במבניה, במבנה השיחי שלה ובמנהיגותה לתנועות פופוליסטיות רבות ברחבי העולם. מובן שיש לתנועת הליכוד מאפיינים ייחודיים הקשורים במאפייניה הספציפיים של החברה הישראלית, אך עובדה זו נכונה לכל תנועה פופוליסטית בכל מדינה בעולם. מבחינה זו כל תנועה היא מקרה פרטי של תופעה בעלת מאפיינים כלליים. חקר התופעה הפופוליסטית ברחבי העולם מלמד שניתן לראות צמיחה של תנועות בעלות מאפיינים דומים לאלה של תנועת הליכוד בחברות שבהן מתנהל סכסוך סביב הכלתן של קבוצות מודרות. מבחינה זו, תנועת הליכוד היא מקרה ספציפי לחברה הישראלית של תופעה פופוליסטית רחבה יותר, ולא תוצאה של ה"ייחודיות" הישראלית.
תופעות מקומיות מוסברות בספר כחלק מתהליכים כלליים גם במובן שני. התבוננותו בתהליכי השינוי שעברה החברה הישראלית בשני העשורים האחרונים מדגישה את האופן שבו שינויים אלה מהווים חלק מתהליך גלובלי של מעבר למודל הגמוני ניאו־ליברלי/פוסט־פורדיסטי.1 הסתכלות זו אינה מבטלת את משקלם של הגורמים המקומיים: התפתחות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר, המאפיינים התרבותיים הפרטיקולריים.2 אולם מנקודת ראותו של ספר זה, גורמים אלה מתווכים את ההשפעות הגלובליות, ומקנים מאפיינים מקומיים לתופעות כלל־עולמיות.
נקודת הראות של הספר היא סמי־פריפריאלית, הן בנוגע למרחב התיאורטי הנבחר והן בנוגע לשימת הדגש על הפופוליזם כתופעה מרכזית בחברה הישראלית. המחקר החברתי בישראל, כמו הפעילות האקדמית כולה, מושפע מאוד מן העולם האנגלו־סקסי. הגישה לספרות, הקשרים ההדוקים עם אוניברסיטאות בארצות הברית ובאנגליה, מרכזיותו של הפרסום באנגלית בשיקולי הקידום המקצועי — כל אלה הופכים את המחקר הישראלי למכוון אל ועל ידי המתרחש בעולם האקדמי האנגלו־סקסי. כמו כן, על פי מבנה הכלכלה שלה ותפוקותיה, ניתן לומר שישראל קרובה היום יותר למדינות המרכז מאשר למדינות הפריפריה. ואולם ישראל אינה מדינת מרכז, לא מבחינת חשיבותה הגיאו־פוליטית, לא מבחינת אופי יחסיה עם מדינות הליבה, לא מבחינת מיקומה בעולם הגלובלי הפוסט־פורדיסטי. על אף קרבה מסוימת למרכז, היא בכל זאת מדינה סמי־פריפריאלית.
ספר זה מאמץ נקודת ראות תיאורטית שמקורה בסמי־פריפריה. תפיסת ההגמוניה, כפי שפותחה על ידי אנטוניו גרמשי, הנה התבוננות בהתפתחות הקפיטליזם דרך המתרחש באיטליה של תחילת המאה ה-20, מדינה הנמצאת בסמי־פריפריה של אירופה המפותחת, בשוליים של אותו "מערב" שביקש גרמשי להסביר במושג הגמוניה. תרומתם המרכזית של ארנסטו לקלאו ושל שנטל מוף להתפתחות המושג הגמוניה וליכולתו לשמש לנו כלי הסברי גם בתחילת המאה ה-21 מושפעת גם היא מנקודת ראות סמי־פריפריאלית. כפי שמעיד לקלאו בריאיון המופיע בספרו המהפכה של זמננו, ראיית הפוליטיקה שלו והפנמת המגבלות של גישה מעמדית מהותנית קשורות באופן הדוק להיסטוריה האישית שלו כיליד ארגנטינה ולמפגש שלו עם התנועה הפרוניסטית (Laclau, 1990).
המושג המרכזי השני בספר זה, המושג פופוליזם, נובע גם הוא מנקודת ראות סמי־פריפריאלית. התנועות הפופוליסטיות הראשונות, ה"נרודני" ברוסיה ו"המפלגה הפופוליסטית" בארצות הברית, צמחו במדינות שהיו אז סמי־פריפריאליות. רוב התנועות הפופוליסטיות הופיעו במדינות פריפריאליות או סמי־פריפריאליות, ורק בסוף המאה ה-20 היינו עדים למספר משמעותי של תנועות פופוליסטיות שצמחו במדינות המרכז. עקב כך, במשך תקופה ארוכה התייחסו החוקרים לפופוליזם כאל תופעה המאפיינת מדינות פריפריאליות וסמי־פריפריאליות בלבד. כפי שאטען בפרק השני של הספר, אינני רואה בפופוליזם תופעה המאפיינת באופן בלעדי את החברות הפריפריאליות והפריפריאליות למחצה, אך הוא בעל משקל מיוחד בחברות אלה. לכן מרכזיותו של המושג פופוליזם בספר נובעת גם היא מאימוץ נקודת ראות סמי־פריפריאלית.
עם זאת, הן המושג פופוליזם והן המושג הגמוניה אינם מתארים היום תופעות סמי־פריפריאליות בלבד. השדה התיאורטי שהמושג הגמוניה פותח משמש להסבר תופעות רבות גם במדינות המרכז. המושג הגמוניה אומץ בהתלהבות על ידי העולם המחקרי והאקדמי במרכז, לעתים עד כדי טשטוש משמעותו. התופעות הפופוליסטיות אף הן אינן מוגבלות היום לפריפריה. צמיחתן של תנועות פופוליסטיות ימניות רדיקליות היא אחת התופעות המרכזיות בפוליטיקה האירופית בשנות ה-90 של המאה הקודמת. שני המושגים, הגמוניה ופופוליזם, שנולדו בסמי־פריפריה, יכולים להסביר היום גם תופעות המתרחשות במדינות המרכז. אולם נקודת הראות הסמי־פריפריאלית היא חלק מהגנאלוגיה של שני מושגים אלה ותורמת לייחודם ההסברי.
נראה שבאופן בלתי נמנע, הבחירה במושגים הגמוניה ופופוליזם כבסיס להתבוננות בחברה הישראלית איננה בחירה אינטלקטואלית בלבד. לעובדה שנולדתי וגדלתי בארגנטינה יש השפעה משמעותית על התמקדותי בשני מושגים אלה. התנועה הפרוניסטית, אחת הדוגמאות הקלאסיות לפופוליזם, היא התופעה החברתית־פוליטית המרכזית בארגנטינה של המחצית השנייה של המאה ה-20. מורכבותו של הפרוניזם, השילוב בין הכלת קבוצות מודרות בתנועה לבין המאפיינים האוטוריטריים של אותה תנועה, הצלחת הפרוניזם לשמר את כוחו בקרב הקבוצות המודרות לאורך זמן — כל אלה מאפיינים שמעלים שאלות רבות באשר לעצם התופעה הפופוליסטית ובאשר למידת הרלוונטיות של המושג פופוליזם גם בחברות אחרות שמתנהלים בהן סכסוכים סביב הכלתן של קבוצות מודרות.
הגותו של גרמשי באשר למושג הגמוניה הייתה לאחד הזרמים המרכזיים של המחקר החברתי ושל הניתוח הפוליטי המרקסיסטי בארגנטינה של שנות ה-60 וה-70. ארגנטינה של אותן שנים הייתה מדינה סמי־פריפריאלית קלאסית; רחוקה ממרכזי הכוח והשליטה, בעלת מבנה כלכלי שלא אפשר לה להפוך למדינת ליבה של העולם הפורדיסטי/קיינסיאני, ועם זאת שונה מאוד — תרבותית, כלכלית ובמבנה המעמדי שלה — ממדינות דרום אמריקה האחרות, שהיו מדינות פריפריה אופייניות. כך גדלתי בסביבה אינטלקטואלית שבה המושגים הגמוניה ופופוליזם היו מרכזיים בהבנת הדינמיקה החברתית־פוליטית של ארגנטינה. אני מקווה שבספר זה אצליח להראות ששני מושגים אלה יכולים לתרום גם להבנתנו את הדינמיקה החברתית־פוליטית בישראל.
מאפיין משותף לשני המושגים, הגמוניה ופופוליזם, הוא שהשימוש הרב בהם נעשה בד בבד עם חוסר בהירות מושגית. עבודות רבות משתמשות במושגים אלה באופנים שונים מאוד זו מזו. לכן אי־אפשר להשתמש בהם להבהרת הדינמיקה החברתית־פוליטית בישראל ללא ניסיון קודם להבהיר כיצד ספר זה עושה שימוש בשני המושגים.
ספר זה אינו מתיימר להציג הסבר כולל לדינמיקה החברתית־פוליטית של ישראל בת ימינו, אלא להצביע על הדרך שבה השימוש במושגים הגמוניה ופופוליזם יכול לתרום להבנת דינמיקה זו. עם זאת, איני יכול לסיים מבוא זה בלי לציין שמדפי הספר נעדר אחד הממדים המרכזיים של החברה הישראלית: הסכסוך הלאומי והכיבוש המתמשך. ללא ספק, כפי שציינו חוקרים רבים בעבודות רבות וחשובות, הסכסוך לאורך כל הדרך והכיבוש מאז 1967 משפיעים על כל אחד מן ההיבטים שספר זה מנתח: על אופן גיבושו של הבלוק ההיסטורי ההגמוני של תנועת העבודה, על המאפיינים המיוחדים שלבש המודל הפורדיסטי/קיינסיאני בישראל, ועקב כך גם על האופי שלבש המעבר למודל הפוסט־פורדיסטי/קיינסיאני, על עצם הדרתם של המזרחים, על המשמעויות המרכזיות שמקבל בישראל המסמן עם ועל היכולת לגבש שכבה של אינטלקטואלים אורגניים לפרויקט קונטרה־הגמוני שמאלי. אין לי ספק שיש צורך לחבר בין התובנות המעטות שספר זה עשוי לתרום לבין המחקר הרב שקיים בתחום (בין היתר, רם, 2005; סבירסקי, 2005; אופיר, 2001; שנהב, 2003; Shafir and Peled, 2000, 2002; Nitzan and Bichler, 2002). אני תקווה שעבודות מחקר ברוח זו ייכתבו בעתיד הלא רחוק.
תרומתם של אנשים רבים הייתה לי חיונית לכתיבת ספר זה. בין כל אלה ברצוני להודות במיוחד לעמיתיי במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, אשר היו עבורי מסגרת מפרה ומעודדת חשיבה. כמו כן ברצוני להודות לפרופ' עדי אופיר ולד"ר אורי רם, שכן ללא הדברים שלמדתי מהם, וללא תמיכתם לאורך כל השנים, לא היה יכול ספר זה להיכתב כלל. מובן הדבר שהאחריות לטעויות ולבעיות ההמשגה בספר היא שלי בלבד.
לבסוף ברצוני להודות למשפחתי, למירי, גל, יוני, אור וניר, אשר בהומור, סבלנות ואהבה ליוו את התהליך הארוך של כתיבת הספר.
