בית השימוש במרחב הסמלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית השימוש במרחב הסמלי
הוספה למועדפים

בית השימוש במרחב הסמלי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2005
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 215 עמ' מודפסים

תקציר

בית השימוש – אשר מזוהה בתרבותנו עם הטבעי והנקבי, עם הבזוי והדחוי – נחשב לאובייקט נחות ונחבא אל הכלים. עם זאת הוא עשוי לשמש מיקרוקוסמוס של החברה שבה הוא שוכן אחר כבוד. למרות תפקידו האינסטרומנטלי הוא משקף נאמנה יחסים ודפוסים חברתיים, התפתחויות כלכליות וטכנולוגיות, גילויים תרבותיים ועוד. במבנה השטח שלו, הספר עוסק באובייקט מוחשי מעשה ידי אדם – בית השימוש; ואילו במבנה העומק הוא משוקע בסובייקטים מופשטים – נבכי התרבות והאקולוגיה של הנפש.
ספר זה נכתב בגישה בין-תחומית מקיפה: לצד סקירה התפתחותית - ארכיאולוגית, היסטורית וטכנולוגית – הוא כולל תובנות מתחומי הסמיוטיקה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה החברתית, לימודי המגדר, הפסיכואנליזה, הפילוסופיה, האמנות, הספרות, חקר הקולנוע והטלוויזיה, התיאטרון ועוד.

ספרו של עידן ירון מצוי בתווך שבין החשיבה המיתית לבין ההכרה המדעית. כתיבתו מתייחדת במלאכת הבריקולאז', אשר עושה שימוש ב"חומרי בנייה וגרוטאות שנאספו ממבנים שנהרסו". היא נועדה ליצור מעין קולאז' סוריאליסטי אשר בנוי מציטוטים המתפקדים כמסמנים של עולם טקסטואלי שהתפורר, והם עצמם מתעוררים לחיים חדשים בהקשרם החדש. עם זאת, מעבר לקולאז' רבגוני ומעורר, הכתיבה נועדה להציע חידוש ולא רק ארגון מחדש של יסודות נתונים.
בית השימוש נתפס כאן כ"מראה קסומה", שברגעי מפגש נדירים אפשר להבחין בה במשמעות נשגבת; אולם גם בעִתות חולין אפשר לראות בה מעין אספקלריה שעולה בה בבואתו של האדם על פניו הרבים – יצריו ודחפיו, חרדותיו וכמיהותיו, וזיקתו לעולם שבו הוא שרוי.
יחסנו כלפי בית השימוש מעיד על "מצב הרוח" של תרבותנו ושל נפשנו. שינוי ביחסנו כלפיו עשוי לציין הכרה חדשה שמשמעה שינוי בתודעה וברגש כאחד. הכרה מיוחלת כזאת, שבה נגיע ל"איחוד" הניגודים המשלימים של שני הפרצופים המכוננים של האדם (הפרצוף הזכרי – אֶרוֹס; והפרצוף הנקבי – פְּסִיכֵה), עשויה להצביע על תיקון נפשנו, תרבותנו וחברתנו.

ד"ר עידן ירון הוא בעל תואר שלישי בסוציולוגיה מן האוניברסיטה העברית בירושלים; עוסק במחקר תרבות: אמנות, ספרות וקולנוע.

פרק ראשון

פרולוג



הוא פתח בבעיטה את דלתו הרעוּעה של בית השימוש. צריך להיזהר עם המכנסיים. לא ללכלך אותם לפני ההלוויה. הוא נכנס, מרכין את ראשו תחת המשקוף הנמוך. הוא השאיר את הדלת פתוחה למחצה, ובתוך צחנה של סיד מעלה עובש וקוּרי עכביש התיר את כתֵפות מכנסיו.6

זוהי הפתיחה הרועמת לסצנת בית השימוש הבלתי נשכחת ביצירה האֶפִּית הכתובה בסגנון זרם התודעה יוּליסֶס של הסופר והמשורר האירי ג'יימס ג'וֹיס, אשר "היה נחוש בדעתו להתבונן בחיים שסביבו, עם כל זוהמתם, לכתוב עליהם ולשלחם מעליו 'בתוך מוזיקה של כוכבים'".7

* * *

מה גורם למשיכה של יוצרים שונים לחקור את צפונותיו של בית השימוש... מה גורם לדחייה שלנו מפניו... מה מעורר את יצר המציצנוּת הדוחק בנו להתדפק על דלתו הנעולה... איזו מין מפלצת מגיחה מן האסלה המזוהמת ומטילה מוֹראה על ההוויה התרבותית כולה... מה מקוֹרהּ של הבושה הכרוכה בו... מה פִּשרהּ של המבוּכה...

בית השימוש מתקשר בתרבות המערבית לכוחות הרי סכנות, מטמאים וטעונים אילוף, ריסון ובעלות; ל"אַחֵר", לכאוטי, לפראי, לבהמי, למסתורי, למפתה, למאיים להתפרץ ולהפר את הסדר הטוב.8 הוא מזוהה עם איכויות המעמתות אותנו בהכרח עם "הצד האחר" של מהותנו: הקיום הביולוגי, הלא־מודע, הסתמי, עקרון ההנאה, הסיפוק המידי, התשוקה, הגופניוּת, הזרימה, הרע, החשוּך, הכהה, הטמא, המלוכלך, המוצנע, חסר הפנים, הנסוג, ועוד.9 לפיכך הוא נותר לא פעם נוכח־נפקד: מוסתר, מבודל, מופרש, מנודה, מנושל, שולי ואילם — חלק ממערך התארים המיוחסים לאישה במסורת המערבית בכלל והיהודית בפרט.10

בניגוד לעמדה רווחת זאת ולקשר השתיקה שנרקם סביבו, בית השימוש ייתפס כאן כאספקלריה רבת־ערך שעולה בה בבוּאתו של האדם על פניו הרבים — יצריו ודחפיו, חרדותיו וכמיהותיו, וזיקותיו לעולם שהוא שרוי בו — וראוי לרדת לחִקרה; ואולי — בדומה לאליס של לואיס קרוֹל — לעבור דרכה ולראות את הנמצא מעבר לה. הנה "הזכוכית התרככה כולה כמו מלמלה"; הנה "היא הופכת למין ערפל", ועוד רגע ואנו עוברים מבעד למראָה ונוחתים בקפיצה קלה אל תוך חדר [השירותים]...11

* * *

עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז — פָּנִים אֶל פָּנִים

(האיגרת הראשונה אל הקורינתים, יג, יב)

בדומה לגישתו של ג'ויס כלפי האישה בחייו, שחש צורך "לדעת [עליה] הכול, כל פרט, להסיר ממנה את כל המסכות ואת כל הבגדים, לחדור דרכה, לרדת לעומק הסוד שלה",12 ננסה אנו להסיר את מסכותיו של בית השימוש, לחדור דרכו ולרדת לעומק סודו; לראותו פָּנים אל פָּנים, לִפְנַי וּלִפְנִים, מבעד לערפל של השקיפות המוחלטת.13

סוד כוחו של בית השימוש כאספקלריה קסוּמה טמוּן ככל הנראה באותה מגמה שהובילה אותנו במשך כמה מאות שנים להציג דווקא למין — או ליתר דיוק למִינִיוּת, כלומר לא לתאווה או לפעילות הגופנית המספקת אותה אלא למכלול הנהלים ודפוסי השיח המבנים את המין הפרטי כתכונה, כדפוס התנהגות, כייעוד וכאמת פרטית ופנימית — את השאלה: "מה אנחנו?".14

בתרבות המערבית בית השימוש מסמל במובהק סטייה, לכלוך וכיוצא באלה דברים הנחשבים מזוהמים. בשל הזיהום הדבק בו עשוי בית השימוש לשמש מעין צלחת פֶּטְרִי שבאמצעותה אנו יכולים לבחון מקרוב תַרבִּיוֹת של "מיקרואורגניזמים תרבותיים" שקשה יותר לזהותם בהקשרים אחרים. בית השימוש נתפס כ"טוב לחשיבה", בהתאם לנוסחה שטבע לוי־שטראוס, מכיוון שמחשבה על לכלוך מחייבת מחשבה על היחס בין סדר לבין אי־סדר, בין קיום לבין אי־קיום, בין צורה לבין חוסר צורה, בין חיים לבין מוות. כל אלה חושפים את מערכות החוקים והמיוּנים של תרבות נתונה. עקרונות היסוד שבבסיס המיוּנים התרבותיים, כמו גם הסדר והארגון בחיים החברתיים, מגוּלמים בסמלים המסמנים את הגבולות או את קווי ההפרדה של המערכות המיוּניוֹת;15 ובעיקר — אוסיף ואטען — באלה המציינים את קווי ההפרדה של המערכות המִינִיוֹת, המצויות לפי ג'ויס "במרכז ההוויה האנושית".16

בית השימוש משקף (re-flect) את בבואתנו כשם שהוא מסייע לנו להרהר בה (reflect), בהתאם לציווי שנחרט על קיר מקדש אפולו בדלפוי, שסוקרטס הנחילו לנו: "דע את עצמך". היבט זה עשוי להפוך אותו מחפץ סביל ונעתר (יְרֵחִי) לחפץ פעיל ומאתגר (שִׁמְשׁי) המאפשר לנו לבחון ואף לתקן במקרה הצורך את דמותנו הגשמית והרוחנית־מוסרית.

בפרפראזה על דבריו של ההיסטוריון האנגלי בן המאה ה-18 הלורד אקטוֹן בנוגע למיעוטים,17 אטען כי "המבחן הבטוח ביותר שבאמצעותו אפשר לשפוט אם חֶבְרָה מתוקנת באמת הוא היחס שלו זוכה [בית השימוש]". בעניין זה אקדים וארמוז כי המלכוד שבו מצוי בית השימוש בתרבות המערבית דומה לזה שבו מצוי בן המיעוטים — יהיה זה האישה או השחור (קרי, הטבע) — ביחסו לבן קבוצת הרוב — יהיה זה הגבר או הלבן (קרי, התרבות): "מהרגע שבו מקבל [השחור, 'ילד הטבע'] את הפיצול שכפה עליו [הלבן, 'בן התרבות'] אין לו מנוח; ומשעה שכך הדבר, האם לא מובן ניסיונו לרומם את עצמו לרמתו של הלבן? לטפס בסולם הצבעים שהוא מייחס להם [...] [מינִי] היררכיה?".18

פֶּלַאוּאֶר טוען: "המטרה כאשר אנו עומדים בפני שני מונחים [...] אינה רק להעמידם זה לצד זה [או זה מול זה], אלא לבנות את הקשר ביניהם. הפילוסוף צריך לקבוע איזו בעייתיות תספק בסיס לביטוי שיטתי של יחסי הגומלין ביניהם".19 כדי לבנות את הקשר בין הניגודים הקוטביים הטבועים בתפיסתנו את בית השימוש, נראה כי עלינו להתנתק מן המבנה הדואלי. מסקנה זאת עולה במלוא העוצמה גם מתוך עמדתו של ז'אק דרידה, אבי הדקונסטרוקציה, הגורס כי "הבחנות ניגודיות" כמו זכר/נקבה, לבן/שחור או תרבות/טבע מכוננות את השיח במטאפיזיקה המערבית. הבחנות אלה שאנו חיים לאורן הן למעשה "מינִי היררכיות", שהמונח הראשון בהן (למשל זכר, לבן או תרבות) נחשב בדרך כלל עדיף על פני זה האחרון (למשל נקבה, שחור או טבע). דרידה שם לו למטרה להראות שניגודים אלה אינם ייצוג אמיתי של מציאות חיצונית כלשהי, כי אם מבנים שיצרנו כדי להסדיר את חשיבתנו. הוא משיג מטרה זאת בהדגמה המראה שאף לא אחד מניגודים אלה הוא למעשה "ניגוד מושלם", אלא הם "משלימים" זה את זה. ניגודים הם מאוחדים מעצם טבעם, מכיוון שהם תלויים אינטגרלית זה בזה. אין זהות מוחלטת, אין דבר שהוא "עצמו" מעצם היותו, דבר אינו מתקיים מחוץ למערכת ההבדלים (differences); לפיכך, למונח השני בכל זוג מעין זה יש זכות שווה להיות "תנאי של אפשרות" (condition of possibility) למערכת כולה.20

אפשר לסכם ולומר שדרידה מציע למעשה מעבר ממצב שבו רמה היררכית אחת (כמו זו הטבעית או הנקבית של בית השימוש) נשלטת לכאורה על ידי רמה היררכית אחרת (כמו זו התרבותית או הזכרית שלו) למצב שבו שתי הרמות (הטבעית/הנקבית והתרבותית/הזכרית) מקיימות תלות הדדית זו בזו באמצעות ה"רווח" או "המערכת" המכילה את שתיהן כאחת.

* * *

בית השימוש — המזוהה בתרבותנו עם הטבעי או הנקבי — נחשב אובייקט נחות ונחבא אל הכלים. עם זאת הוא עשוי לשמש מיקרוקוסמוס של החברה שבה הוא שוכן אחר כבוד. למרות תפקידו האינסטרומנטלי הוא משקף נאמנה יחסים ודפוסים חברתיים, התפתחויות כלכליות וטכנולוגיות, גילויים תרבותיים ועוד. מתוך הסתכלות בוחנת במיקרוקוסמוס של בית השימוש אבקש להשיג תובנות מַקְרוֹקוֹסמיוֹת. בהתאם לכך, החיבור עוסק במבנה השטח שלו באובייקט מוּחשי מעשה ידי אדם — בית השימוש; ואילו במבנה העומק הוא משוּקע בסובייקטים מופשטים: נבכי התרבות והאקולוגיה של הנפש.

* * *

חלק ראשון של החיבור עוסק במרחב הפיזי של בית השימוש. הסקירה בחלק זה — המתמקד בתרבות החומרית של האדם — דיאכרונית מיסודה, ונסבה על תהליך האבולוציה הטכנולוגית של האובייקט המטריאלי השימושי הזה.

הנחת היסוד: צורתם של הדברים העשויים — כדוגמת בית השימוש — הולכת אחר כישלונם הממשי והמובחן בעשיית הדבר שהם אמורים לעשות.21

האבולוציה הטכנולוגית של בית השימוש נבחנת כאן בעיקר בתחומה של התרבות המערבית, תוך נגיעות קלות בתרבות המזרחית.

חלק שני עוסק במרחב הסמלי של בית השימוש, הנפרשֹ מעל המרחב הפיזי שלו.22 הסקירה בחלק זה — המתמקד בתרבות הלא־חומרית של האדם — סינכרונית מיסודה, ונסבה על הייצוג הסמלי שבאמצעותו נוהלי סימון מתארים את האובייקט המטריאלי השימושי הזה או עומדים במקומו.23

הנחת היסוד: אובייקט דוגמת בית השימוש אינו נתפס כתועלתני גרידא, אלא הוא טעון משמעויות תרבותיות שאינן מתמצות בתועלתיות שלו.24 ההבדל בין המרחב הפיזי לבין המרחב הסמלי נעוץ בכך ש"הסמל אינו תמציתה של נוכחות מטריאלית הקיימת לפניו. הוא יכול לתת יותר מאשר תוכל לקלוט אי פעם כל קליטה אחרת של העולם. המסוּמן יחרוג מן הנתון, לא משום שיחרוג מאופני תפיסתנו אותו אלא משום שמקורו של המסוּמן בסדר אחר מסדר נתון".25

צירים תיאורטיים, דיסציפלינות והוגים מרכזיים: (1) "סימנים" — סמיולוגיה — פרדינן דה סוסיר, רולאן בארת; (2) "היעדרויות ויְתָרוֹת" — סוציולוגיה־סמיוטיקה — ז'אן בודריאר; (3) "נטע זר" — סוציולוגיית קונפליקט — גיאורְג זימל; (4) "אזורים" — סוציולוגיה דרמטוּרגית — ארווינג גופמן; (5) "הטרוטופּיוֹת" — פילוסופיה — מישל פוּקוֹ; (6) "מרחבי מעבר וזירות לדרמות חברתיות" — אנתרופולוגיה חברתית — א' ון גנפּ וויקטור טרנר.

הייצוג הסמלי נבחן בעיקר בתחומי הלשון, האמנות הפלסטית (ציור, פיסול, אדריכלות), הספרות והשירה, הקולנוע והטלוויזיה, והתיאטרון. לפיכך החיבור שואף לגשר, בהתאם למינוח של סְנוֹ (Snow), על פני התהום הפעורה בין "שתי התרבויות" — זו של "האינטלקטואלים הספרותיים" מצד אחד וזו של "המדענים האחרים" מצד שני.26

האפילוג, הנושא אופי ספקולטיבי מעיקרו, עוסק במוטיב העובר כחוט השני לאורך החיבור כולו: "הלולאה המוזרה הדואלית" של בית השימוש בתרבות המערבית, המתמצה בניגוד המכונֵן נקבי/זכרי, והאפשרות לפרוץ אותה ולהתעלות עליה. הסקירה בחלק זה תֶּמטִית, ונסבה על הצגת נושאים שנגעתי בהם ספורדית בחלקים שונים של החיבור.

הנחת היסוד: לדמויות הפנימיות המכוננות את העצמי שלנו שני פרצופים: גברי ונשי. המגמה ההיסטורית, שהובילה ממיזוג דרך ניגודיות קוטבית דיכוטומית ועד לציון של אחד ממצבי ההבחנה (הגברי) כעיקרי ושל המצב השני (הנשי) כמשני, הביאה לטשטוש הפרצוף הנשי ולהכפפתו לזה הגברי. מגמה זאת ניכרת גם ביחס שאנו מגלים כלפי "בית השימוש". ההכרה בקיומה ובנוכחותה של הנשיות (הגופניוּת) עשויה להביא לכך ש"מתוך האחד ייווצרו שניים" — שני אלים שווי זכויות (אֶרוֹס ופְּסִיכֵה) הדרים בכפיפה אחת. יתר על כן, היא עשויה לסלול את הדרך — באמצעות מסתורין האיחוד — לכך ש"מן הזוג של שני אלה ייווצר השלישי", תוך שימור השניוּת והאחרוּת של כל אחד מהם. כאשר תעלה ותפציע הכרה "טריניטרית" חדשה מעין זאת של בית השימוש כישות אנדרוגינית, נוכל לציין גם את תחילת התהליך המיוחל של תיקון נפשנו, תרבותנו וחברתנו.

צירים תמטיים, דיסציפלינות והוגים מרכזיים: (1) "לולאות מוזרות דוּאליוֹת" — מדעי הקוגניציה, מדעי המחשב — דגלס הופשטטר; (2) "דואליוּת (הניגוד זכרי/נקבי)" — סוציולוגיה־סמיוטיקה — פייר בורדייה; (3) "טריניטריוּת (ההשלמה זכרי־נקבי)" — קיברנטיקה — פרנססקו ורלה; פסיכולוגיה — קרל יונג, אריך ניומן, איירין קלרמונט דה קסטייחו; פילוסופיה פמיניסטית — לוּס איריגארי.

* * *

החיבור נושא צביון אמנותי, וכך גם ראוי לקרוא אותו. לוי־שטראוס מציין כי האמנות נקלעת לאמצע הדרך שבין החשיבה המיתית לבין ההכרה המדעית. האמן משלב בין המתקין־המאלתר (bricoleur) לבין המלומד: במלאכת כפיו הוא מייצר עצם חומרי שהוא בעת ובעונה אחת גם מושא הכרה. המתקין־המאלתר — אשר יד לו במלאכות רבות, והוא מסתדר תמיד בעזרת "האמצעים שתחת היד" — מחולל סטרוקטורות באמצעות אירועים; ואילו המלומד מחולל אירועים באמצעות סטרוקטורות. האמנות מתייחדת בכך שהיא יוצאת מתוך מכלול ומתקדמת לקראת גילוי הסטרוקטורה שלו.

מן הקוטב של החשיבה המיתית, האמנות יכולה ליהנות מתוצאות מבריקות ולא־צפויות ולהצטיין באופי פואטי; זאת בין השאר משום שהיא מעבדת קבוצות בעלות סטרוקטורה שלא באמצעות קבוצות בעלות סטרוקטורה אחרת, אלא תוך שימוש בשרידי אירועים ובגרוטאותיהם. מן הקוטב של ההכרה המדעית האמנות יכולה ליהנות מן הניסיון לפלס דרך — באמצעות מושגים אובייקטיביים ולא רק סימנים סובייקטיביים — אל מעֵבר למגבלות המאפיינות את מצב הציביליזציה, ולהציע חידוש ולא רק ארגון מחדש של יסודות נתונים. באימוץ גישה מעין זאת עלינו להכיר בכך ששיווי המשקל בין סטרוקטורה לבין אירוע הוא רופף, ושרוי תמיד בסכנה כי יופר ויוטה בכיוון זה או אחר.27

בחיבור זה אשים דגש על מלאכת ה-bricolage, תוך שימוש ב"חומרי בנייה וגרוטאות שנאספו ממבנים שנהרסו".28 עם זאת, המשמעות החיובית שתוענק בחיבור זה לעולם הטקסטואלי תחתור לגאול אותו מגורל של חצר גרוטאות, של שברי כלים גרידא. אנסה להציע מבנה כוללני חדש — ארעי, טנטטיבי ורופף ככל שיהיה — ולא רק לנהוג כמי ש"נָטַל כמה גרוטאות ועל כל גְּרוּטִי וגְּרוּטִי סִפֵּר כמה סִפּוּרִים".29 מבנה זה יש בו כמקוּוה, מעבר לקולאז' סוריאליסטי רבגוני ומעורר, מִשוּם חידוש ולא רק משום ארגון מחדש של יסודות נתונים.

* * *

O Cloacina, Goddess of this place,

Look on thy suppliants with a smiling face,

Soft, yet cohesive let their offerings flow

Not rashly swift nor insolently slow

(מיוּחס למשורר הבריטי לורד בַּיירוֹן, הפונה לאלת הבּיב הרומית)30

לוּסִינדה לַמבּטוֹן שואלת בספרה מקדשי הנוחיות וחדרי התענוגות: "בית השימוש הוא חבר קרוב של כולנו, ועלינו לכבדו ככזה. אין להכחיש כי כס מלכות מפואר בעל מושב עץ, המקבל אותנו בברכה, גורם לנו לבת צחוק מענגת; מדוע לפיכך אנו ממעיטים בחשיבותו והופכים אותו לבית קיבול גרידא, לרע הכרחי?".31

ברוח זאת אפנה אליכם, הקוראים, ואציע כי גם אם לא תעמיקו חקר ולא תדרשו במופלא מכם, תשכילו לפתח כלפי בית השימוש — המקבל אותנו תמיד בסבר פנים יפות — יחס נפשי חדש, שיאפשר לכם לחזור ולהפיק עונג מן הישיבה ההכרחית — ולעתים, כך נדמה, אף המכרעת — בחדר הנוחיות, ששם "בגשמיות אוהבת, במנוחה, בתוקף אך ברוך אתה עושה למענך".32

 

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2005
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 215 עמ' מודפסים
בית השימוש במרחב הסמלי עידן ירון

פרולוג



הוא פתח בבעיטה את דלתו הרעוּעה של בית השימוש. צריך להיזהר עם המכנסיים. לא ללכלך אותם לפני ההלוויה. הוא נכנס, מרכין את ראשו תחת המשקוף הנמוך. הוא השאיר את הדלת פתוחה למחצה, ובתוך צחנה של סיד מעלה עובש וקוּרי עכביש התיר את כתֵפות מכנסיו.6

זוהי הפתיחה הרועמת לסצנת בית השימוש הבלתי נשכחת ביצירה האֶפִּית הכתובה בסגנון זרם התודעה יוּליסֶס של הסופר והמשורר האירי ג'יימס ג'וֹיס, אשר "היה נחוש בדעתו להתבונן בחיים שסביבו, עם כל זוהמתם, לכתוב עליהם ולשלחם מעליו 'בתוך מוזיקה של כוכבים'".7

* * *

מה גורם למשיכה של יוצרים שונים לחקור את צפונותיו של בית השימוש... מה גורם לדחייה שלנו מפניו... מה מעורר את יצר המציצנוּת הדוחק בנו להתדפק על דלתו הנעולה... איזו מין מפלצת מגיחה מן האסלה המזוהמת ומטילה מוֹראה על ההוויה התרבותית כולה... מה מקוֹרהּ של הבושה הכרוכה בו... מה פִּשרהּ של המבוּכה...

בית השימוש מתקשר בתרבות המערבית לכוחות הרי סכנות, מטמאים וטעונים אילוף, ריסון ובעלות; ל"אַחֵר", לכאוטי, לפראי, לבהמי, למסתורי, למפתה, למאיים להתפרץ ולהפר את הסדר הטוב.8 הוא מזוהה עם איכויות המעמתות אותנו בהכרח עם "הצד האחר" של מהותנו: הקיום הביולוגי, הלא־מודע, הסתמי, עקרון ההנאה, הסיפוק המידי, התשוקה, הגופניוּת, הזרימה, הרע, החשוּך, הכהה, הטמא, המלוכלך, המוצנע, חסר הפנים, הנסוג, ועוד.9 לפיכך הוא נותר לא פעם נוכח־נפקד: מוסתר, מבודל, מופרש, מנודה, מנושל, שולי ואילם — חלק ממערך התארים המיוחסים לאישה במסורת המערבית בכלל והיהודית בפרט.10

בניגוד לעמדה רווחת זאת ולקשר השתיקה שנרקם סביבו, בית השימוש ייתפס כאן כאספקלריה רבת־ערך שעולה בה בבוּאתו של האדם על פניו הרבים — יצריו ודחפיו, חרדותיו וכמיהותיו, וזיקותיו לעולם שהוא שרוי בו — וראוי לרדת לחִקרה; ואולי — בדומה לאליס של לואיס קרוֹל — לעבור דרכה ולראות את הנמצא מעבר לה. הנה "הזכוכית התרככה כולה כמו מלמלה"; הנה "היא הופכת למין ערפל", ועוד רגע ואנו עוברים מבעד למראָה ונוחתים בקפיצה קלה אל תוך חדר [השירותים]...11

* * *

עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז — פָּנִים אֶל פָּנִים

(האיגרת הראשונה אל הקורינתים, יג, יב)

בדומה לגישתו של ג'ויס כלפי האישה בחייו, שחש צורך "לדעת [עליה] הכול, כל פרט, להסיר ממנה את כל המסכות ואת כל הבגדים, לחדור דרכה, לרדת לעומק הסוד שלה",12 ננסה אנו להסיר את מסכותיו של בית השימוש, לחדור דרכו ולרדת לעומק סודו; לראותו פָּנים אל פָּנים, לִפְנַי וּלִפְנִים, מבעד לערפל של השקיפות המוחלטת.13

סוד כוחו של בית השימוש כאספקלריה קסוּמה טמוּן ככל הנראה באותה מגמה שהובילה אותנו במשך כמה מאות שנים להציג דווקא למין — או ליתר דיוק למִינִיוּת, כלומר לא לתאווה או לפעילות הגופנית המספקת אותה אלא למכלול הנהלים ודפוסי השיח המבנים את המין הפרטי כתכונה, כדפוס התנהגות, כייעוד וכאמת פרטית ופנימית — את השאלה: "מה אנחנו?".14

בתרבות המערבית בית השימוש מסמל במובהק סטייה, לכלוך וכיוצא באלה דברים הנחשבים מזוהמים. בשל הזיהום הדבק בו עשוי בית השימוש לשמש מעין צלחת פֶּטְרִי שבאמצעותה אנו יכולים לבחון מקרוב תַרבִּיוֹת של "מיקרואורגניזמים תרבותיים" שקשה יותר לזהותם בהקשרים אחרים. בית השימוש נתפס כ"טוב לחשיבה", בהתאם לנוסחה שטבע לוי־שטראוס, מכיוון שמחשבה על לכלוך מחייבת מחשבה על היחס בין סדר לבין אי־סדר, בין קיום לבין אי־קיום, בין צורה לבין חוסר צורה, בין חיים לבין מוות. כל אלה חושפים את מערכות החוקים והמיוּנים של תרבות נתונה. עקרונות היסוד שבבסיס המיוּנים התרבותיים, כמו גם הסדר והארגון בחיים החברתיים, מגוּלמים בסמלים המסמנים את הגבולות או את קווי ההפרדה של המערכות המיוּניוֹת;15 ובעיקר — אוסיף ואטען — באלה המציינים את קווי ההפרדה של המערכות המִינִיוֹת, המצויות לפי ג'ויס "במרכז ההוויה האנושית".16

בית השימוש משקף (re-flect) את בבואתנו כשם שהוא מסייע לנו להרהר בה (reflect), בהתאם לציווי שנחרט על קיר מקדש אפולו בדלפוי, שסוקרטס הנחילו לנו: "דע את עצמך". היבט זה עשוי להפוך אותו מחפץ סביל ונעתר (יְרֵחִי) לחפץ פעיל ומאתגר (שִׁמְשׁי) המאפשר לנו לבחון ואף לתקן במקרה הצורך את דמותנו הגשמית והרוחנית־מוסרית.

בפרפראזה על דבריו של ההיסטוריון האנגלי בן המאה ה-18 הלורד אקטוֹן בנוגע למיעוטים,17 אטען כי "המבחן הבטוח ביותר שבאמצעותו אפשר לשפוט אם חֶבְרָה מתוקנת באמת הוא היחס שלו זוכה [בית השימוש]". בעניין זה אקדים וארמוז כי המלכוד שבו מצוי בית השימוש בתרבות המערבית דומה לזה שבו מצוי בן המיעוטים — יהיה זה האישה או השחור (קרי, הטבע) — ביחסו לבן קבוצת הרוב — יהיה זה הגבר או הלבן (קרי, התרבות): "מהרגע שבו מקבל [השחור, 'ילד הטבע'] את הפיצול שכפה עליו [הלבן, 'בן התרבות'] אין לו מנוח; ומשעה שכך הדבר, האם לא מובן ניסיונו לרומם את עצמו לרמתו של הלבן? לטפס בסולם הצבעים שהוא מייחס להם [...] [מינִי] היררכיה?".18

פֶּלַאוּאֶר טוען: "המטרה כאשר אנו עומדים בפני שני מונחים [...] אינה רק להעמידם זה לצד זה [או זה מול זה], אלא לבנות את הקשר ביניהם. הפילוסוף צריך לקבוע איזו בעייתיות תספק בסיס לביטוי שיטתי של יחסי הגומלין ביניהם".19 כדי לבנות את הקשר בין הניגודים הקוטביים הטבועים בתפיסתנו את בית השימוש, נראה כי עלינו להתנתק מן המבנה הדואלי. מסקנה זאת עולה במלוא העוצמה גם מתוך עמדתו של ז'אק דרידה, אבי הדקונסטרוקציה, הגורס כי "הבחנות ניגודיות" כמו זכר/נקבה, לבן/שחור או תרבות/טבע מכוננות את השיח במטאפיזיקה המערבית. הבחנות אלה שאנו חיים לאורן הן למעשה "מינִי היררכיות", שהמונח הראשון בהן (למשל זכר, לבן או תרבות) נחשב בדרך כלל עדיף על פני זה האחרון (למשל נקבה, שחור או טבע). דרידה שם לו למטרה להראות שניגודים אלה אינם ייצוג אמיתי של מציאות חיצונית כלשהי, כי אם מבנים שיצרנו כדי להסדיר את חשיבתנו. הוא משיג מטרה זאת בהדגמה המראה שאף לא אחד מניגודים אלה הוא למעשה "ניגוד מושלם", אלא הם "משלימים" זה את זה. ניגודים הם מאוחדים מעצם טבעם, מכיוון שהם תלויים אינטגרלית זה בזה. אין זהות מוחלטת, אין דבר שהוא "עצמו" מעצם היותו, דבר אינו מתקיים מחוץ למערכת ההבדלים (differences); לפיכך, למונח השני בכל זוג מעין זה יש זכות שווה להיות "תנאי של אפשרות" (condition of possibility) למערכת כולה.20

אפשר לסכם ולומר שדרידה מציע למעשה מעבר ממצב שבו רמה היררכית אחת (כמו זו הטבעית או הנקבית של בית השימוש) נשלטת לכאורה על ידי רמה היררכית אחרת (כמו זו התרבותית או הזכרית שלו) למצב שבו שתי הרמות (הטבעית/הנקבית והתרבותית/הזכרית) מקיימות תלות הדדית זו בזו באמצעות ה"רווח" או "המערכת" המכילה את שתיהן כאחת.

* * *

בית השימוש — המזוהה בתרבותנו עם הטבעי או הנקבי — נחשב אובייקט נחות ונחבא אל הכלים. עם זאת הוא עשוי לשמש מיקרוקוסמוס של החברה שבה הוא שוכן אחר כבוד. למרות תפקידו האינסטרומנטלי הוא משקף נאמנה יחסים ודפוסים חברתיים, התפתחויות כלכליות וטכנולוגיות, גילויים תרבותיים ועוד. מתוך הסתכלות בוחנת במיקרוקוסמוס של בית השימוש אבקש להשיג תובנות מַקְרוֹקוֹסמיוֹת. בהתאם לכך, החיבור עוסק במבנה השטח שלו באובייקט מוּחשי מעשה ידי אדם — בית השימוש; ואילו במבנה העומק הוא משוּקע בסובייקטים מופשטים: נבכי התרבות והאקולוגיה של הנפש.

* * *

חלק ראשון של החיבור עוסק במרחב הפיזי של בית השימוש. הסקירה בחלק זה — המתמקד בתרבות החומרית של האדם — דיאכרונית מיסודה, ונסבה על תהליך האבולוציה הטכנולוגית של האובייקט המטריאלי השימושי הזה.

הנחת היסוד: צורתם של הדברים העשויים — כדוגמת בית השימוש — הולכת אחר כישלונם הממשי והמובחן בעשיית הדבר שהם אמורים לעשות.21

האבולוציה הטכנולוגית של בית השימוש נבחנת כאן בעיקר בתחומה של התרבות המערבית, תוך נגיעות קלות בתרבות המזרחית.

חלק שני עוסק במרחב הסמלי של בית השימוש, הנפרשֹ מעל המרחב הפיזי שלו.22 הסקירה בחלק זה — המתמקד בתרבות הלא־חומרית של האדם — סינכרונית מיסודה, ונסבה על הייצוג הסמלי שבאמצעותו נוהלי סימון מתארים את האובייקט המטריאלי השימושי הזה או עומדים במקומו.23

הנחת היסוד: אובייקט דוגמת בית השימוש אינו נתפס כתועלתני גרידא, אלא הוא טעון משמעויות תרבותיות שאינן מתמצות בתועלתיות שלו.24 ההבדל בין המרחב הפיזי לבין המרחב הסמלי נעוץ בכך ש"הסמל אינו תמציתה של נוכחות מטריאלית הקיימת לפניו. הוא יכול לתת יותר מאשר תוכל לקלוט אי פעם כל קליטה אחרת של העולם. המסוּמן יחרוג מן הנתון, לא משום שיחרוג מאופני תפיסתנו אותו אלא משום שמקורו של המסוּמן בסדר אחר מסדר נתון".25

צירים תיאורטיים, דיסציפלינות והוגים מרכזיים: (1) "סימנים" — סמיולוגיה — פרדינן דה סוסיר, רולאן בארת; (2) "היעדרויות ויְתָרוֹת" — סוציולוגיה־סמיוטיקה — ז'אן בודריאר; (3) "נטע זר" — סוציולוגיית קונפליקט — גיאורְג זימל; (4) "אזורים" — סוציולוגיה דרמטוּרגית — ארווינג גופמן; (5) "הטרוטופּיוֹת" — פילוסופיה — מישל פוּקוֹ; (6) "מרחבי מעבר וזירות לדרמות חברתיות" — אנתרופולוגיה חברתית — א' ון גנפּ וויקטור טרנר.

הייצוג הסמלי נבחן בעיקר בתחומי הלשון, האמנות הפלסטית (ציור, פיסול, אדריכלות), הספרות והשירה, הקולנוע והטלוויזיה, והתיאטרון. לפיכך החיבור שואף לגשר, בהתאם למינוח של סְנוֹ (Snow), על פני התהום הפעורה בין "שתי התרבויות" — זו של "האינטלקטואלים הספרותיים" מצד אחד וזו של "המדענים האחרים" מצד שני.26

האפילוג, הנושא אופי ספקולטיבי מעיקרו, עוסק במוטיב העובר כחוט השני לאורך החיבור כולו: "הלולאה המוזרה הדואלית" של בית השימוש בתרבות המערבית, המתמצה בניגוד המכונֵן נקבי/זכרי, והאפשרות לפרוץ אותה ולהתעלות עליה. הסקירה בחלק זה תֶּמטִית, ונסבה על הצגת נושאים שנגעתי בהם ספורדית בחלקים שונים של החיבור.

הנחת היסוד: לדמויות הפנימיות המכוננות את העצמי שלנו שני פרצופים: גברי ונשי. המגמה ההיסטורית, שהובילה ממיזוג דרך ניגודיות קוטבית דיכוטומית ועד לציון של אחד ממצבי ההבחנה (הגברי) כעיקרי ושל המצב השני (הנשי) כמשני, הביאה לטשטוש הפרצוף הנשי ולהכפפתו לזה הגברי. מגמה זאת ניכרת גם ביחס שאנו מגלים כלפי "בית השימוש". ההכרה בקיומה ובנוכחותה של הנשיות (הגופניוּת) עשויה להביא לכך ש"מתוך האחד ייווצרו שניים" — שני אלים שווי זכויות (אֶרוֹס ופְּסִיכֵה) הדרים בכפיפה אחת. יתר על כן, היא עשויה לסלול את הדרך — באמצעות מסתורין האיחוד — לכך ש"מן הזוג של שני אלה ייווצר השלישי", תוך שימור השניוּת והאחרוּת של כל אחד מהם. כאשר תעלה ותפציע הכרה "טריניטרית" חדשה מעין זאת של בית השימוש כישות אנדרוגינית, נוכל לציין גם את תחילת התהליך המיוחל של תיקון נפשנו, תרבותנו וחברתנו.

צירים תמטיים, דיסציפלינות והוגים מרכזיים: (1) "לולאות מוזרות דוּאליוֹת" — מדעי הקוגניציה, מדעי המחשב — דגלס הופשטטר; (2) "דואליוּת (הניגוד זכרי/נקבי)" — סוציולוגיה־סמיוטיקה — פייר בורדייה; (3) "טריניטריוּת (ההשלמה זכרי־נקבי)" — קיברנטיקה — פרנססקו ורלה; פסיכולוגיה — קרל יונג, אריך ניומן, איירין קלרמונט דה קסטייחו; פילוסופיה פמיניסטית — לוּס איריגארי.

* * *

החיבור נושא צביון אמנותי, וכך גם ראוי לקרוא אותו. לוי־שטראוס מציין כי האמנות נקלעת לאמצע הדרך שבין החשיבה המיתית לבין ההכרה המדעית. האמן משלב בין המתקין־המאלתר (bricoleur) לבין המלומד: במלאכת כפיו הוא מייצר עצם חומרי שהוא בעת ובעונה אחת גם מושא הכרה. המתקין־המאלתר — אשר יד לו במלאכות רבות, והוא מסתדר תמיד בעזרת "האמצעים שתחת היד" — מחולל סטרוקטורות באמצעות אירועים; ואילו המלומד מחולל אירועים באמצעות סטרוקטורות. האמנות מתייחדת בכך שהיא יוצאת מתוך מכלול ומתקדמת לקראת גילוי הסטרוקטורה שלו.

מן הקוטב של החשיבה המיתית, האמנות יכולה ליהנות מתוצאות מבריקות ולא־צפויות ולהצטיין באופי פואטי; זאת בין השאר משום שהיא מעבדת קבוצות בעלות סטרוקטורה שלא באמצעות קבוצות בעלות סטרוקטורה אחרת, אלא תוך שימוש בשרידי אירועים ובגרוטאותיהם. מן הקוטב של ההכרה המדעית האמנות יכולה ליהנות מן הניסיון לפלס דרך — באמצעות מושגים אובייקטיביים ולא רק סימנים סובייקטיביים — אל מעֵבר למגבלות המאפיינות את מצב הציביליזציה, ולהציע חידוש ולא רק ארגון מחדש של יסודות נתונים. באימוץ גישה מעין זאת עלינו להכיר בכך ששיווי המשקל בין סטרוקטורה לבין אירוע הוא רופף, ושרוי תמיד בסכנה כי יופר ויוטה בכיוון זה או אחר.27

בחיבור זה אשים דגש על מלאכת ה-bricolage, תוך שימוש ב"חומרי בנייה וגרוטאות שנאספו ממבנים שנהרסו".28 עם זאת, המשמעות החיובית שתוענק בחיבור זה לעולם הטקסטואלי תחתור לגאול אותו מגורל של חצר גרוטאות, של שברי כלים גרידא. אנסה להציע מבנה כוללני חדש — ארעי, טנטטיבי ורופף ככל שיהיה — ולא רק לנהוג כמי ש"נָטַל כמה גרוטאות ועל כל גְּרוּטִי וגְּרוּטִי סִפֵּר כמה סִפּוּרִים".29 מבנה זה יש בו כמקוּוה, מעבר לקולאז' סוריאליסטי רבגוני ומעורר, מִשוּם חידוש ולא רק משום ארגון מחדש של יסודות נתונים.

* * *

O Cloacina, Goddess of this place,

Look on thy suppliants with a smiling face,

Soft, yet cohesive let their offerings flow

Not rashly swift nor insolently slow

(מיוּחס למשורר הבריטי לורד בַּיירוֹן, הפונה לאלת הבּיב הרומית)30

לוּסִינדה לַמבּטוֹן שואלת בספרה מקדשי הנוחיות וחדרי התענוגות: "בית השימוש הוא חבר קרוב של כולנו, ועלינו לכבדו ככזה. אין להכחיש כי כס מלכות מפואר בעל מושב עץ, המקבל אותנו בברכה, גורם לנו לבת צחוק מענגת; מדוע לפיכך אנו ממעיטים בחשיבותו והופכים אותו לבית קיבול גרידא, לרע הכרחי?".31

ברוח זאת אפנה אליכם, הקוראים, ואציע כי גם אם לא תעמיקו חקר ולא תדרשו במופלא מכם, תשכילו לפתח כלפי בית השימוש — המקבל אותנו תמיד בסבר פנים יפות — יחס נפשי חדש, שיאפשר לכם לחזור ולהפיק עונג מן הישיבה ההכרחית — ולעתים, כך נדמה, אף המכרעת — בחדר הנוחיות, ששם "בגשמיות אוהבת, במנוחה, בתוקף אך ברוך אתה עושה למענך".32