מבוא
רומן לוגי
ז'יל דֶלֶז היה פילוסוף. הוא התפתח אינטלקטואלית בתוך הדיסציפלינה הפילוסופית. הוא חקר כמה מהעבודות הפילוסופיות המרכזיות ופרסם חיבורים מקוריים וחשובים העוסקים בעבודות הללו — חיבורים על יוּם (Empirisme et subjectivité: Essai sur la nature humaine selon Hume, 1953), על ניטשה (Nietzsche et la philosophie, 1962), על קאנט (La Philosophie critique de Kant: Doctrine des facultés, 1963), על ברגסון (Le bergsonisme, 1966), על שפינוזה (Spinoza et le problème de l’expression, 1968), על פוקו (Foucault, 1986), על לייבניץ (Le pli: Leibniz et le baroque, 1988). דלז היה פרופסור לפילוסופיה. הוא הציע עמדה פילוסופית מקורית, שעיקריה נפרשו בשני ספרים מקיפים: Différence et répétition (1968) ו-Logique du sens (1969). ז'יל דלז, אם כך, עשה פילוסופיה.
אבל את הפילוסופיה של דלז מטרידים כל הזמן "רעשים" רבים שמגיעים מבחוץ, מחוץ לדיסציפלינה הפילוסופית. רומנים, סרטים, ציורים, צלילים — צורות שונות של הפרעות מבחוץ מפעפעות אל תוך הפילוסופיה שלו, מרעידות אותה. נדמה, עם זאת, שלא מדובר בשימוש בפרקטיקות אינטלקטואליות חיצוניות לפילוסופיה להדגמת טענות פילוסופיות שקיימות בזכות עצמן. במקום זאת, ה"רעשים" הללו ממלאים פונקציה מרכזית בתוך המהלך הפילוסופי עצמו. במילים אחרות, הפילוסופיה של דלז "מוטרדת מרצון", מניע אותה "רצון להיטרד".
אחד ה"מטרידים" העיקריים — הדומיננטיים ביותר, העקביים ביותר, החשובים ביותר — של הפילוסופיה של דלז הוא הספרות. דלז עושה, ללא הרף, שימוש בקריאה בטקסטים ספרותיים כנדבך בלתי נפרד מהטיעון הפילוסופי שלו. ספריו שזורים בהקשרים ספרותיים, ובמהלך הקריירה האינטלקטואלית שלו הוא אף פרסם כמה ספרים המוקדשים לניתוח יצירות ספרותיות של מחברים ספציפיים, העיקריים שבהם הם ספר על פרוסט (Marcel Proust et les signes, 1964), חיבור על פון זאכר־מזוך (Présentation de Sacher-Masoch, 1967) וספר שכתב במשותף עם פליקס גוואטרי על קפקא (Kafka: Pour une littérature mineure, 1975). קשה להתעלם מההצפה הספרותית שדלז עושה לשיח הפילוסופי, נדמה שגם לא כדאי. נראה שדלז מייחס תפקיד מפתח לקריאה בטקסטים ספרותיים כחלק מעבודת הפילוסוף — היצירה הספרותית משמשת מעין גנרטור של המחשבה הפילוסופית. ראוי, אם כך, לבדוק מהו בדיוק התפקיד שמייחס דלז לקריאה בטקסטים ספרותיים במסגרת מהלך של טיעון פילוסופי.
ספר זה נועד לבחון את תפקיד הקריאה בספרות במחשבה הפילוסופית של דלז — את הממשק בין פילוסופיה וספרות, את ה"בין לבין" הנמצא בנקודה מסוימת מאוד, שציון אפשרי שלה הוא "דלז". הממשק הזה ייבחן, בעיקרו של דבר, מהפרספקטיבה הפילוסופית, ולשם כך אעשה שימוש בכלים מחקריים ורטוריים השאולים מהעיון הפילוסופי. עם זאת, נקודת המבט תתחלף מדי פעם לאורך הדיון ובמקומות מסוימים תיטה יותר לכיוון הספרותי. הביטוי המובהק ביותר לכך יהיה הפרק השלישי, שיעשה שימוש בשפה ספרותית ממש.
לדעתי, הציר שעומד במרכז המהלך הזה של דלז, המשלב ספרות בפילוסופיה, נמצא בספר הלוגיקה של המובן.1 נראה כי ספר זה טומן בין דפיו את המפתח להבנת התפקיד שדלז מייחס לקריאה בטקסטים ספרותיים במסגרת המהלך הפילוסופי שלו, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, הלוגיקה של המובן מפגיש באופן ישיר בין פילוסופיה וספרות — זהו טקסט פילוסופי השזור שתי וערב בקריאה בספריו של לואיס קרול. מדובר, בלשונו של דלז עצמו, ב"רומן לוגי":2 מפגש בין רומן ספרותי ולוגיקה פילוסופית.3 שנית, זהו אחד משני החיבורים הפילוסופיים־במובהק של דלז (השני הוא הבדל וחזרה).4 בשני הספרים הללו, בשונה מהספרים הרבים שלו שעוסקים בפירוש ובביאור הגותם של פילוסופים אחרים, דלז פורש משנה פילוסופית מקורית משלו. הפילוסופיה של דלז מופיעה כבר בספריו המוקדמים, אך נדמה שבשני הספרים הללו היא עוברת את הפרישה השיטתית הראשונה. במילים אחרות, בשני הספרים הללו הוא מציג לראשונה את עמדתו הפילוסופית העצמאית והמקורית באופן סדור ומקיף. בהקדמה למהדורה האנגלית של הבדל וחזרה דלז כותב: "לאחר שחקרתי את יום, את שפינוזה, את ניטשה ואת פרוסט, שכולם הציתו בי התלהבות, הבדל וחזרה היה הספר הראשון שבו ניסיתי 'לעשות פילוסופיה'";5 ובמשאים ומתנים הוא מאפיין את הבדל וחזרה והלוגיקה של המובן כספרים המרכיבים שלב מוגדר בכתיבתו,6 הבחנה המקובלת בדרך כלל בספרות המחקר.7 חיבור פילוסופי מובהק כמו הלוגיקה של המובן הוא, אם כך, אתר טוב לבחינת מקומה של הספרות בתוך הפילוסופיה של דלז. זאת ועוד: במובנים רבים, הלוגיקה של המובן מסמן את נקודת האמצע בהתפתחותו האינטלקטואלית של דלז — בין חקירת ההיסטוריה של הפילוסופיה לבין פיתוחה והפעלתה של פילוסופיה מקורית משלו, בין התעסקותו בפילוסופיה לבין גלישתו לטיפול בפרקטיקות יצירתיות אחרות (קולנוע, ספרות, ציור), בין העבודה שעשה באופן עצמאי לבין זו שעשה עם פליקס גוואטרי. נקודת האמצע הזו היא מקום טוב לבחון בו רכיב מרכזי בפילוסופיה של דלז, מפני שהיא מסמנת את נקודת ההבשלה של מחשבתו.8
הספר הלוגיקה של המובן יהיה, אם כך, ציר לדיון בתפקידה של הקריאה בספרות במסגרת הפילוסופיה של ז'יל דלז, וסביבו אפתח את טענותיי. אבל הדיון ייעזר בכתבים אחרים של דלז שיש להם נגיעה בנושא שעל הפרק. חשוב להדגיש: כתביו של דלז משופעים באזכורים ספרותיים, ולא כל אזכור כזה — שפעמים רבות מסובך בתוך רשת של הקשרים תיאורטיים — יטופל בספר. במקום זאת, בחרתי להתמקד באתרים בכתביו של דלז שעוסקים באופן מקיף ושיטתי, יחסית, בסוגיה שעל הפרק. לפיכך, מלבד הלוגיקה של המובן, הספר העיקרי שישמש לעניין זה יהיה קריטי וקליני9 — אסופת מאמרים מאת דלז, שחלק הארי שלהם מוקדש לניתוח טקסטים ספרותיים. ספר נוסף שיזכה להתייחסות מיוחדת הוא החיבור המשותף לדלז ולגוואטרי קפקא: לקראת ספרות מינורית,10 חיבור המציע קריאה ייחודית בכתביו של קפקא, ואשר ממנו ניתן לחלץ תובנות לגבי התפקיד שדלז מייחס לקריאה בספרות במסגרת הפרויקט הפילוסופי שלו.
ראוי לציין, במאמר מוסגר: ההתמודדות עם הקורפוס הרחב של דלז מציבה בעיות עקרוניות, מפני שהיא מניחה, לכאורה, אחדות של דובר — אישיות מוגדרת, ברורה ויציבה, שמתבטאת באופן עקבי לאורך תקופה של כארבעים שנה. אבל זאת בפירוש אינה ההנחה שעומדת בבסיס המהלך שיוצג כאן. להפך — ההנחה היא שמדובר באישיות משתנה, דינמית מאוד, שמפצלת את עצמה מרצון ומתחמקת מזיהוי ברור (למשל, בעבודות המשותפות עם פליקס גוואטרי). בתוך כך, הדיון ינסה לאתר את המובן (sens) שחוצה את המחשבה של דלז ביחס לממשק שבין פילוסופיה וספרות, את הכיוון (sens) של המובן הזה, את ההתפצלויות וההתלכדויות שלו, את ההיעשות שלו.11
את ההקדמה לספרו הלוגיקה של המובן פותח דלז בפירוט מעלותיה של יצירתו של הסופר לואיס קרול. לא רק שהיא קוסמת לקורא העכשווי, אומר דלז, אלא שמעבר לתענוג העכשווי יש משהו נוסף, משחק של מובן (sens, sense) ואי־מובן (non-sens, nonsense), כאוס־קוסמוס:
ללואיס קרול מוקצה מקום של כבוד מפני שהוא עורך לראשונה את הדין וחשבון הגדול, את ההפקה הגדולה של הפרדוקסים של המובן — לפעמים אוסף אותם, לפעמים מחדש אותם, לפעמים ממציא אותם ולפעמים מתקין אותם.12
לואיס קרול יהיה גיבור התיאוריה הפילוסופית שדלז יפתח בהלוגיקה של המובן. הסטואים, דלז מבהיר מיד בהמשך, יהיו הגיבורים הנוספים, ולהם יוקצה מקום של כבוד מפני שהקימו דימוי חדש של פילוסוף, שנפרד מזה של הפרה־סוקרטים וגם מזה של הפילוסופיה הסוקרטית והפלטוניזם. הלוגיקה של המובן תתכונן אפוא בשיתוף פעולה בין סופר ופילוסופים. וכך, הספר הלוגיקה של המובן, כפי שדלז מעיד עליו, הוא ניסיון לכתוב רומן לוגי.13
מהו "רומן לוגי"? שאלה זו היא ניסוח שונה של השאלה העומדת בבסיס המחקר הנוכחי. נראה כי זוהי שאלה הכרחית לנוכח השימוש הנרחב שדלז עושה בטקסטים ספרותיים במסגרת הטיעונים הפילוסופיים שהוא מציג. היא גם הכרחית לנוכח העובדה שקרול — כפי שדלז מכריז בהקדמה לספרו — אכן משחק תפקיד מרכזי בחיבור הפילוסופי על הלוגיקה של המובן. הנה, למשל, האופן שבו נפתחת הסדרה הראשונה (דלז מתייחס לפרקי הספר כאל "סדרות"):14
באליס ובמבעד למראה מדובר בקטגוריה של דברים מיוחדים מאוד: אירועים, אירועים טהורים.
אם כך, קרול הוא שמציג את הקטגוריה הפילוסופית הראשונה של דלז — אירוע (evénément, event). קרול הוא שמתניע למעשה את המהלך הפילוסופי כולו. רק בפסקה השנייה יצטרף אליו אפלטון, ואילו הגיבורים הפילוסופיים של דלז, הסטואים, יצטרפו רק בסדרה השנייה, כמעין השלמה למהלך של קרול:15
הסטואים, בתורם, מבחינים בין שני סוגי דברים.
כלומר ראשית קרול והספרות, ורק אחריהם אפלטון והסטואים והפילוסופיה, ויחד הם מרכיבים "רומן לוגי", העשוי מרקם מיוחד של ספרות ופילוסופיה. מטרתי היא, אם כן, לברר את האופן שבו משמשת הספרות את הטיעון הפילוסופי של דלז, לעמוד על תפקיד הקריאה בספרות במחשבתו הפילוסופית.
