אנרי דושמן וצלליו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנרי דושמן וצלליו
הוספה למועדפים

אנרי דושמן וצלליו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עמנואל בוב

עמנואל בּוֹב (1898-1945) – סופר ועיתונאי. נולד בפריז לאב ממוצא רוסי ולאם מלוקסמבורג. כבר בגיל 14 ידע שחייו יוקדשו לכתיבה. בּוֹב (קיצור שם משפחתו המלא – בובובניקוף) כתב עד 1924 תחת שמות העט פייר דוגה וז'אן וולואה. בשנה זו התגלה על ידי קולט שסייעה לו בהוצאתו לאור של ספרו "החברים שלי", ומאז החל לחתום על ספריו בשמו האמיתי.
 
ב-1940 גויס כפועל למאמץ המלחמתי וקיווה לשווא להימלט ללונדון. בשנת 1942 הצליח להימלט לאלג'יר, שם כתב את שלושת ספריו האחרונים. בתום הכיבוש שב לפריז במצב בריאותי ירוד מחמת התנאים הקשים שלהם היה חשוף במהלך גלותו. עמנואל בּוֹב הלך לעולמו בפריז ב-13 ליולי 1945, יום לפני חגיגות הבסטיליה הראשונות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

תקציר

בחור צעיר המשווע לחברה ולאהבה נאסף בפארק על ידי גבר עשיר שמניעיו מפוקפקים.
 
אישה נשואה חוזרת בבוקר מליל אהבים ורוקחת סיפורי בדים כדי לתרץ את היעדרותה.
 
בחור ששערורייה מכתימה את עברו מחליט לחזור אל משפחתו הכפרית ולבקש מחילה, אך נמלך בדעתו על סף הדלת.
 
ואנרי דושמן, שעל שמו נקרא הספר, הוא גיבור בלתי נשכח המגלה שהעושר אינו מביא בהכרח לאושר.
 
 
אַנְרִי דוּשׁמֵן וצלליו הוא בלי ספק הספר המתאים ביותר לפתוח צוהר אל יצירתו הספרותית של עמנואל בּוֹב, אחד הסופרים הצרפתיים המקוריים והמוערכים של תחילת המאה עשרים, שזכה להצלחה רבה בחייו.
 
קובץ הסיפורים שראה אור בצרפת ב-1928, מאוכלס במגוון דמויות המחפשות סיפוק ומשמעות לחיים, וקשר אנושי – עם אחרים ועם עצמם.
 
בּוֹב משרטט ברגישות את דיוקנותיהם של גיבוריו הציוריים, על חולשותיהם האנושיות. עשירים ועניים, בוגדים ונבגדים, צעירים וקשישים, בורים ומשכילים, ולכולם מכנה משותף אחד – כמיהה לאהבה. פושעים, נשים יפהפיות וטיפוסים מפוקפקים המחפשים רווח קל, מהלכים אימים על גיבוריו המלנכוליים של בוב. קולם הפנימי והפחדים שעמם הם מתמודדים, הם המניעים את גורלו של כל אחד מהם.
 
 
 
כל אחת מיצירותיו של עמנואל בּוֹב, חושפת מעין מציאות סוריאליסטית, ורבים כללו אותו בין סופרים דגולים כמו אדגר אלן פו, פרנץ קפקא ופיודור דוסטוייבסקי. הסיפורים של בּוֹב ניחנים בגאונות וכתיבתו ראויה לתואר כתיבה צ'כובית, בבחירה בדימויים חדים ומדויקים, ביכולת לתפוס את הרגע, שהוא תמיד חיוני ומעורר, השופך אור על האפלה הפנימית השוררת בחייהם של דמויותיו.      
 
ספריו זכו להערצתם של אלבר קאמי, רילקה וסמואל בקט, שתיאר את יצירתו של בּוֹב – "יותר מכל סופר אחר היה לבּוֹב חוש לפרטים הדקים...".

פרק ראשון

פשע בלילה אחד
 
 
היה זה ערב חג המולד.
 
אַנרי דוּשׁמֵן ישב על ספסל שחוק במסעדה והמתין שהגשם ייפסק. שערו הארוך שדגדג את אוזניו והכיסים הקרועים במכנסיו הזכירו לו כל העת את עוניו.
 
משהתייגע מהישיבה בחוסר מעש, התכוון לצאת, אך אז נזכר במסדרון האפל בביתו, בחצר הטחובה, בגרם המדרגות הצר, ובחדרו הקר, ללא אח מבוערת, שבעליית הגג.
 
לנוכח כל אלה, העדיף את חמימותה של המסעדה.
 
כמה לקוחות קבועים ישבו וקראו את עיתוני הערב. משב רוח טלטל את להבת הכיריים. המשרתת, מרפקיה שעונים על הדלפק, כבר השתוקקה ללכת.
 
לפתע הרימו הלקוחות את ראשיהם: פושט יד נכנס זה עתה.
 
"הוא גיבן," אמר אחד מהם.
 
הרוח שהגיעה מהרחוב איימה לכבות כליל את הלהבה שבכירה. צללים נפלו מהתקרה וגלשו לאורך הקירות.
 
"תסגור כבר את הדלת!"
 
פושט היד ציית, ועם כובעו בידו פסע קדימה, תוך שהוא מעיף מבטים ימינה ושמאלה.
 
"מה רצית?"
 
"לבקש נדבה."
 
פושט היד נראה כמו שחקן המופיע על במה ריקה. המשרתת, שנהנתה מהסחת הדעת ובה־בעת ביקשה לסלק את המסכן, היססה רק לרגע אחד.
 
"קדימה, צא החוצה. כאן לא מקבצים נדבות."
 
הלקוחות ניצלו את התקרית כדי להתוודע זה אל זה. אף שלא כולם החזיקו בדעתה של המשרתת, הם חשו נבוכים בשל שתיקתם, שכמוה כהסכמה.
 
מעין קשר של קִרבה עמד באוויר, הם הרחיבו את הדיבור על קבצנות, על זנות, על בעיות חברתיות, כפי שכינו אותן, בנעימה יבשה משהו.
 
האורלוגין השמיע ארבעה צלצולים, אף על פי שהורה על השעה תשע.
 
אַנרי דוּשמן שיער שהזרים האלה חורשים רעות. הוא בדק שפיסות צמר הגפן התחובות באוזניו לא נשמטו, ניער את מעילו, פנה אל הדלת ופתח אותה. לשנייה אחת חצה אור המסעדה את הרחוב החשוך.
 
 
 
הגשם ניתז מחיפוי הברזל של פנסי הרחוב. המדרכות המתנוצצות כאילו נעו וזעו. פנסי המכוניות והמוניות האירו אך בקושי.
 
הוא נכנס אל בית קפה. גגון שהרוח הִכתה בו ללא רחם, הגיר מתכי מים.
 
אדים התעבו בכל מקום, על הכוסות, על הדלפק, על נורות החשמל. לקוחות ציירו על הזגוגיות.
 
אנרי דושמן הזמין קפה, קפה חם מאוד, שאותו שתה בלגימה אחת עוד לפני שהסוכר נמס.
 
אישה במעיל פרווה רטוב שתתה חלב שהומתק כנראה באודם המשוח על שפתיה. עיניה המאופרות בכבדות היו פקוחות לרווחה, כמו עיני בובה.
 
"איזה חג עצוב!" היא אמרה.
 
אנרי דושמן ידע היטב שנשים מסוימות מדברות עם גברים כדי לבקש מהם כסף, אבל הוא העדיף שלא לחשוב על כך ולא לפגום בתקווה להרפתקה חדשה.
 
"אכן, איזה חג עצוב!"
 
הוא הביט בדלת בחשש שמא שכנו, מר לֶלֶה, ייכנס. אילו עשה זאת, ודאי היה מתיישב כאן, סמוך אליו, וללא ספק דוחק אותו ממקומו.
 
"אתה ודאי משתעמם, האין זאת, אדוני?"
 
"אה! כן... אך אל תיעלבי... לו ידעת עד כמה אני סובל... אני משתוקק כל כך לפרוק את אשר על לבי. בעינייך אני רק אדם זר... סבלנות... אספר לך על חיי... הם עצובים למדי..."
 
הוא שמח כל כך לדבר עד שנדמה כי נעשה צעיר יותר. הוא היה סמוך ובטוח שמצא חן בעיניה, והידיעה נסכה בו ביטחון. הוא עמד להמשיך כשלפתע פרצה האישה בצחוק.
 
"אל תהיה מגוחך. אם אתה אומלל כל כך, מוטב לך לשים קץ לחייך."
 
אנרי דושמן האדים. לרגע חיפש אחר מענה הולם.
 
כשלא מצא, קם ממקומו ויצא, ולבו מר.
 
הגשם שהִכה בפניו עודד את רוחו. שתי שורות של פנסי גז התחברו בקצה השדרה. ראשיהם של העוברים והשבים נגעו באריג מטריותיהם.
 
"לשים קץ לחיי! היא מטורפת... איזה עולם אכזר," חשב לעצמו.
 
מכנסיו הרטובים נדבקו לירכיו. רגליו החליקו בתוך נעליו שנמלאו במים, כפי שקרה גם בימי הקיץ בגלל מי ההשקיה. הוא לא ראה דבר, אפילו לא את זרמי המים שנבלעו בתעלות הביוב ויצרו רחש של מפל קטן.
 
לבסוף זיהה מבנה בטון עמוס בצינורות שחורים מזפת, לשם הלך לעתים קרובות כדי להביט בפועלים בעבודתם, בעודו מתחמם ליד תנור גחלים.
 
הוא הגיע לביתו.
 
הרוח נשבה חזק כל כך, שכאשר פתח את דלת הכניסה לביתו, הרגיש כאילו מישהו מבקש למנוע ממנו להיכנס.
 
אנרי דושמן עלה במדרגות באִטיות, ומיד לאחר שנכנס סגר בעדינות את דלת חדרו כדי לא להעיר את מר לֶלֶה.
 
כשהדליק את העששית הופתע מאי־הסדר, כיוון ששכח שהבית לא נוקה.
 
הרהיטים, כל אחד מהם מוכפל בצלליתו, נדמו כנוגעים זה בזה. משב מקפיא שחדר ממשקוף החלון הניע את הווילונות. הלחות ניפחה את תקרת הגבס. הטפט שעל הקירות התקפל כמו כרזות ישנות. המיטה הסתורה היתה קרה. הרוח טלטלה את הדלת וציריה חרקו.
 
"לשים קץ לחיי... נו באמת... היא מטורפת!"
 
כדי לסלק את זכר האישה, התהלך אנרי דושמן בחדר וספר את צעדיו, שמח שמספר הצעדים זהה בשני הכיוונים. הוא הבחין אז שכאשר פסע בגבו אל העששית היתה שאיפתו חטופה יותר.
 
התריסים, שהרוח עקרה את סוגריהם, הוטחו בפראות כנגד הקירות עד שחשש שהשכנים יתלוננו.
 
הוא פתח את החלון לרווחה: הלהבה בעששית הבהבה, הווילונות התרוממו מאחוריו כמו רוחות רפאים, כרטיס נסיעה בחשמלית התעופף בחדר.
 
מעבר לרחוב הוא ראה חלון מואר, ומבעד לווילונות, צללית אישה שמלווה את דבריה בתנועות ידיים.
 
אנרי דושמן רכן מחוץ לחלון, שערו נפרע ברוח, כפות ידיו השחירו מהאדן, וסקר את האישה במבטו. הוא לא זז ממקומו, ועל רקע לובן עיניו הפעורות נראו אישוניו קטנים ביותר.
 
אבל האור כבה. הוא חיכה בתקווה שתדליק אור בחלון אחר. הלילה היה שחור. הרוח התחפרה בשרווליו והקפיאה את גופו. טיפות הגשם נצצו סביב פנס רחוב.
 
הוא סגר את החלון ובעומדו בלי נוע לפני הכורסה היחידה, ראה נשים בכל מקום. במעמקי הקירות, עומדות על מיטתו ומניעות בעצלתיים את זרועותיהן. לא, הוא לא ישים קץ לחייו. בגיל ארבעים, הוא עדיין גבר צעיר, ואם יתמיד ויהיה נחוש בדעתו, יוכל בהחלט להיות אדם עשיר.
 
אנרי דושמן חלם על דורשי טובות, על בתים בבעלותו, על חירות. אבל כשדמיונו נרגע, דימה שאי־הסדר בחדרו גבר, עד כדי כך היה שבוי בהזיותיו.
 
ראי במסגרת במבוק שיקף את פניו. הוא שכח הכול, החל לדבר אל עצמו, והביט בבבואתו כדי לראות כיצד הוא נראה בעודו מדבר.
 
הלהבה הדועכת האירה כעת רק את השולחן. היא הבהבה על הפתיל. ולפתע האור כבה.
 
אנרי דושמן גישש אחר גפרורים ותוך כדי כך הפיל חפצים שלא זיהה.
 
כשעייף מחיפושיו, הוא התיישב על הכורסה ועצם את עיניו כדי לא לראות את האפלה.
 
חום גופו ייבש אט־אט את בגדיו הרטובים. הוא הרגיש טוב יותר. עד מהרה היה נדמה לו שהרצפה נשמטת מתחת לכפות רגליו ושרגליו מתנודדות באוויר, כמו ילד שיושב על כיסא גבוה.
 
 
 
הוא ישן זמן רב כשלפתע הרגיש על לחיו את חומהּ של להבה שנדמתה כמעט כנשימתו של מישהו.
 
הוא פקח את עיניו.
 
מר לֶלֶה עמד סמוך אליו עם עששית בידו.
 
מר לֶלֶה היה גבר כבן חמישים, אדם שליו, שחי בעוני. הוא התעניין בחייהם של פושעים ותמיד צידד במשטרה. הוא קרא את חדשות הפלילים, אך מעולם לא קרא ספרי בלשים, משום שחש אי־נחת כשקרא סיפור שלא התרחש במציאות.
 
"דושמן, אתה ישן?"
 
"לא."
 
מר לֶלֶה הניח את העששית על אדן האח והיא האירה את הרצפה.
 
"אנרי, אני צריך לדבר איתך."
 
מר לֶלֶה ליטף את זקנו וחידד את קצהו.
 
"אתה זוכר את האישה בקפה?"
 
"כן."
 
"אתה צריך לעשות את מה שהיא אמרה."
 
"להרוג את עצמי?"
 
"כן."
 
"אתה חושב שכדאי?"
 
"כן, הרי אתה אומלל."
 
הרוח העזה הטיחה את הגשם באדני החלונות.
 
"אבל אין לי אומץ."
 
"למה, אנרי? הנה הבאתי לך חבל. כבר יש בו לולאה. אתה רואה, הכול מוכן. אחזור כשתהיה כבר מת. כך איש לא יחשוד בי."
 
מר לֶלֶה קם ממקומו.
 
"תחזור כשאהיה כבר מת!"
 
"כן. אעיר את הדיירים. היֵה שלום. אשאיר לך את העששית ואקח אותה אחר כך."
 
מר לֶלֶה הסתלק חרש.
 
אנרי דושמן נשאר לבד. הוא שפשף את עיניו והביט בעששית. כשהבין שאינו חולם, חשב להעלות על הכתב את מחשבותיו האחרונות. אבל הוא לא ידע מה לומר.
 
לפתע פתאום, אם משום שהמוות הפחיד אותו ואם משום שחשש שמר לֶלֶה יחזור, הוא החליט לברוח.
 
הוא כיבה את הלהבה, וידא שלא תידלק מחדש ויצא מהבית.
 
 
 
* * *
 
אף שדלתו של מר לֶלֶה היתה סגורה, פסע אנרי דושמן על קצות האצבעות.
 
האוויר הקר בחוץ קדח בכאב בעָצָב של אחת משיניו. הגשם פסק. הרחוב שנטה בשיפוע עורר בו רצון לרוץ. הבועות ששטו על השלוליות לא התנפצו ונותרו דוממות.
 
אנרי דושמן חצה את השכונה. על הקירות צוירו כתובות בגיר. גדר הקיפה מגרש נטוש. חלונות ללא וילונות הבהיקו לאור פנס רחוב, כמו נציץ.
 
מסבאה צבועה באדום הציפה באור רחוב ללא מוצא. צללים נעו על הזגוגיות המנוקדות בטיפות גשם.
 
כל בר דעת היה מהסס להיכנס לתוך המאורה הזאת.
 
אנרי דושמן, שהערב לא חשש מדבר, נכנס והתיישב בירכתיים בנינוחות של מבקר קבוע.
 
כמה לקוחות עמדו ושוחחו עם בעלת המקום שעמדה על שבכת עץ כדי לא לדשדש במים, ובסינר לח למותניה הדיחה כוסות.
 
"מה בשבילך, אדוני?"
 
"כוסית רום."
 
אנרי דושמן בלע את המשקה כאילו היה גלולה מרה.
 
לאחר מכן שתה בירה, יין, ליקר, וכיוון שלא היה מורגל בשתייה, כעבור שעה כבר היה שיכור כלוט. הוא היה עצוב בשכרותו והמחשבה על כך שלא יוכל לשלם על המשקאות הכניסה בו חרדה.
 
עד מהרה התערפלו מחשבותיו. הוא מצמץ בעיניו כמי שסונוור מאור השמש. הוא כבר לא הבחין בבוהק הדלפק ואף לא שמע את נקישות הבקבוקים.
 
לפתע, למרות מצבו, הוא ראה מולו אדם מנמנם, ראשו על השולחן וידיו בין רגליו.
 
אנרי דושמן לא האמין למראה עיניו. לרגע היה בטוח שהוא חולם. הוא הושיט את ידו ובקצה אצבעו נגע בשערו של האיש הישֵן.
 
האיש התעורר בבהלה. ריסיו היו דביקים. ודאי היה מנומנם עדיין, כי טפח על כל כיסיו בחפשו ממחטה. אף שלא היה מגולח ולכובעו חסר הסרט, הוא ענד צווארון. הוורידים על גב כף ידו היו בולטים.
 
"לשתות!"
 
אין ספק שכמו רבים, הוא אהב לשתות מיד כשהתעורר.
 
כשבעלת המקום הביאה לו בקבוק יין, הוא לגם שתי כוסות זו אחר זו.
 
הוא חייך וניסה לקשור שיחה.
 
"איזה מזג אוויר נורא!"
 
אנרי דושמן לא ענה. הוא אהב לשוחח, אך לא בטח בזרים.
 
משהבינו ששיחתם אינה מובילה לשום מקום, הלכו הלקוחות לדרכם.
 
בעלת המקום סידרה את שערה בקצות אצבעותיה הרטובות. שני הגברים הביטו זה בזה.
 
"תקשיב לי," אמר הזר.
 
לא נאמרה כל מילה שעודדה אותו להמשיך.
 
"בכל זאת, תקשיב לי."
 
"כן."
 
"אמור לי את שמך."
 
אנרי דושמן לא ידע מה להשיב.
 
הוא חש שאם יאמר את שמו הוא ייחלש, הוא ייחשף, הוא יהיה נתון לחסדיו של הזר, ומכיוון שנתפס לא מוכן לא הרגיש שנון די הצורך להמציא לעצמו שם.
 
בשקט, כדי שלא יישמע, אמר:
 
"אנרי דושמן."
 
"תרצה להיות ידידי? כמוך, גם אני הייתי רוצה הרבה כסף."
 
אכן, אנרי דושמן רצה הרבה כסף. מאחר שחשב כי הרצון הזה מעיד על היותו אדם נועז, החמיאה לו העובדה ששכנו ניחש זאת. על כן, אף שהקשר הזה נראה לו פזיז, הוא הסכים.
 
"ומה שמך?"
 
"אין לי שם."
 
"אין לך שם?"
 
"יש לי, אבל אתה לא צריך לדעת מהו."
 
"ומה אתה עושה?"
 
"שום דבר. אבל מעכשיו צריך לפעול. אתה רוצה להתעשר, דושמן?"
 
"כן, אם אפשר."
 
כשבעלת המקום ניגשה אליהם, האיש ללא שֵם תפס אותה במותניה.
 
"אם כך, עשה כמוני, דושמן."
 
אנרי דושמן היה שמח לעשות כן, אלמלא אפסו כוחותיו מחמת ביישנותו.
 
"אל תסמיק, איש צעיר," אמרה בעלת המקום בעודה מתנתקת מהאיש חסר השם.
 
"דושמן... אני צריך לדבר איתך על דברים רציניים... שים לב."
 
"כולי אוזן," השיב אנרי דושמן, ואל קולו השתרבבה נעימת קרבה.
 
"אתה רוצה להיות עשיר?"
 
"כן."
 
"אינך צריך לענות ב'כן', עליך לומר: 'אני רוצה בכך'."
 
"אני רוצה בכך."
 
אחד הלקוחות, שנמנם ליד תנור החימום קפץ ממקומו. המים שהתאדו ממעילו ומנעליו עטפו אותו במעין ענן שקוף. בעלת המקום, שקראה בספר, התקשתה לדפדף.
 
"אתה מקשיב לי, דושמן?"
 
"כולי אוזן."
 
"אם תצטרך לבחור בין החיים שלך עכשיו ובין חיי עושר, במה תבחר?"
 
"בחיי עושר."
 
טיפות טפטפו מברז דולף אל תוך דלי.
 
"אתה בוחר בחיי עושר?"
 
"כן."
 
"כל הכבוד! ניצלת."
 
האיש ללא שֵם התקרב אל בן שיחו ואחז בידו.
 
"יש לך אומץ?"
 
"כן."
 
הכול נדם באולם המואר.
 
"טוב. עוד מעט נלך לבית מסוים. בנקאי אמור לישון שם הלילה."
 
"בנקאי?"
 
"כן. כשהוא יישן... אתה..."
 
האיש ללא שֵם הסיר את כובעו כדי שמצחו המיוזע לא ירטיב את פס העור שבבטנתו.
 
"כשהוא יישן... אתה..."
 
"אני..."
 
"אתה תהרוג אותו."
 
"אני אהרוג אותו?"
 
"כן..."
 
אנרי דושמן הרגיש שראשו סחרחר, כמו בשעה שהיה רעב. הוא ראה את הדברים במעורפל: רגע של דממה, ולאחריו בקבוקים נופלים מאחורי הדלפק ומתגלגלים באולם.
 
"אני אוביל אותך אל החדר... לאור הירח... תצטרך רק להכות... ואז תהיה עשיר..."
 
"הצילו! הצילו!" קרא דושמן. בעלת המקום לא טרחה להרים את עיניה. ואילו הלקוח רק נע בכיסאו, התעורר ונרדם לסירוגין.
 
"אתה תקנה בגדים, דושמן, בגדים חדשים."
 
אנרי דושמן נשם מלוא חזהו את האוויר החם שהקהה את שיניו.
 
"אתה רוצה לשתות?"
 
"כן."
 
"בעלת הבית, שני קוניאק!"
 
היא מזגה את המשקה במזיגות קצובות, מחשש שהכוסות יעלו על גדותיהן.
 
כעבור רגע פנו שני הגברים אל הדלת. צעדיהם הרעידו את רצפת המסבאה. האיש ללא שֵם לכד את שפמו בשפתיו כדי לקלוט את טיפות הקוניאק האחרונות.
 
"ערב טוב."
 
"ערב טוב, רבותי."
 
"לא שילמנו על המשקאות והיא לא דורשת דבר," אמר לעצמו אנרי דושמן.
 
הוא רצה לשתף את שכנו במחשבותיו, אבל חשש להישמע מגוחך.
 
 
 
* * *
 
הגשם החל לרדת שוב. בלי להחליף מילה פנו השניים, שהחליקו על המדרכה המשופעת, אל הבית שעליו דיבר האיש ללא שֵם.
 
אנרי דושמן היסס. כשפסע ברחוב הגלוי לעין כל הזה, הוא חש שיתקשה לבצע רצח. הוא אמר לעצמו שלא היה צריך להסכים, וכיוון שהיה מאוחר מכדי לסגת, החליט לברוח. אבל אם מפני שחיכה להזדמנות המתאימה ואם מפני שחשש מן האיש ללא שֵם, הוא החליט לדחות את רגע הבריחה.
 
לבסוף ראה מגרש נטוש ורץ אליו כל עוד רוחו בו. כדי לא להיתקל ברגבי אדמה או באבנים, הוא הרים גבוה את ברכיו, כמו סוס במצעד. עניבתו התנופפה מאחוריו. הוא חלף על פני תלוליות ומהמורות שהזכירו לו את ילדותו, אז נהג לזנק בקלילות מאחת לאחרת.
 
כאב חד בצד הגוף אילץ אותו לחדול מריצתו. אנרי דושמן היה טיפוס לֵאֶה וצלעותיו כאבו תדיר.
 
מבולבל מחירותו, ובצוואר נוקשה, הוא צעד בשביל בוצי. גדרות שיחים שענפיהם יבשים שרטו את ידיו. הרוח קטעה את נשימתו.
 
רגלו נתקלה בקופסת פח, שהתהפכה והתיזה את תכולתה על קרסוליו. למרות זאת הוא רצה לשרוק, אבל האוויר חמק מבין שפתיו כמו מתוך צינור. הוא לא ידע לשרוק, לכן החל לשיר את השיר היחיד שידע בעל־פה.
 
"דושמן!" קרא קול מרוחק, אחד מאותם קולות בודדים ששומעים ביער, בימי ראשון.
 
הוא הקשיב בלי לנשום. הוא פחד. רצה לרוץ. אבל רגליו לא היו יציבות, כמו במלחמה כשנשא חבר על אלונקה.
 
"אל תחשוש, זה אני."
 
זה היה האיש ללא שֵם. כדי לא להבהיל את אנרי דושמן, הוא לא השמיע כל תוכחה. להפך, הוא אמר שכך היה נוהג לו היה במקומו.
 
שני הגברים ירדו מהשביל, וכשהגיעו למדרכה דידו כמה צעדים כחיגרים כדי לנער את הבוץ מנעליהם.
 
אנרי דושמן, שקודם לכן היה לו חם, רעד כעת בכל גופו, וחשש עלה בו שלקה בדלקת הסימפונות. הוא כבר לא חשב לברוח ורק השתוקק להגיע למיטה ולישון.
 
שני הגברים שוטטו יחד ברחובות במשך שעה. מדי פעם נקלעו לשלולית שמימיה ניתזו עד לברכיהם.
 
תקריות אלה היו נטולות כל חשיבות לנוכח כל מה שעמד להתרחש.
 
לבסוף נעצר האיש ללא שֵם מול בית חדש.
 
הוא צלצל בפעמון. אור בקע מאחד החלונות והאיר את הרחוב. קולות רטינה וגרירה של נעלי בית הדהדו מתוך הבית ונשמעו בחוץ.
 
"מי שם?"
 
"אני."
 
מפתח קרקש בתוך חור המנעול והדלת נפתחה. נורה שהשתלשלה מהתקרה האירה את חדר הכניסה. הגבר שפתח את הדלת היה לבוש בכתונת לילה. על פי שערו הסתור והכתמים על אחת מלחייו, היה אפשר לנחש על איזה צד ישן.
 
"היכנסו ובואו אחרי," הוא אמר.
 
הוא הוביל את אורחיו אל פינת האוכל שבה ניצבה על שידה סלסילת פרחים מלאכותיים, בחורף וגם בקיץ. אהיל מחרסינה לבנה כיסה נורה תלויה על חוט.
 
אנרי דושמן הסיר את המעיל שהעיק על כתפיו, ומשהשתחררו זרועותיו חש בנוח וחיפש בעיניו את הכתמים שעל מקטורנו. הם נעלמו.
 
האיש ללא שֵם השתרע על הספה, כשרגליו משתלשלות ממנה כדי לא ללכלך את כיסוי הקטיפה האדום. הוא עצם את עיניו ונרדם.
 
אנרי דושמן ישב על כורסת נצרים, שחרקה גם כשנותר דומם במקומו, ונשף על כפות ידיו. בעיניים עצומות ראה בדמיונו את כל גופו טובל באותה נשימה חמה. הוא הרגיש שרגליו קרות ורטובות, אבל זה לא הפריע לו. הרגליים היו רחוקות כל כך מהגוף. מדי פעם חלפה מכונית ברחוב, סמוך מאוד לתריסים.
 
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
 
האיש ללא שֵם התרומם ממשכבו כמו נוסע שתופס שני מקומות. אנרי דושמן לא ידע מימינו ומשמאלו.
 
"דושמן, זה הוא."
 
"מי?"
 
"הבנקאי."
 
ואכן זה היה הוא. הוא לבש מעיל עם דשי משי והחזיק בידו מגבעת. הוא נכנס, בירך אותם לשלום בקידה, התיישב על כיסא, פתח עיתון וקרא את שערי הבורסה.
 
השתררה שתיקה שרק קימוט הגיליון הגדול הפר אותה.
 
לאחר מכן קם הבנקאי ממקומו, בירך אותם לשלום ויצא.
 
שני הגברים שנשארו לבד עטו הבעה נכלולית על פניהם, הבעה של צמד משרתים שזכה באהדת אדוניו.
 
"דושמן, בוא אחרי."
 
על קצות האצבעות, כשידיהם נתמכות בקיר, הם פסעו לאורך פרוזדור שמנורת לילה האירה רק בקושי.
 
"ניכנס לכאן."
 
הם נכנסו לחדר שקירותיו מכוסים בד פרחוני.
 
"שב, דושמן."
 
"טוב."
 
"תחלוץ נעליים."
 
אנרי דושמן ציית. כשעשה זאת היה נדמה לו שהנעליים שהוא מסיר מרגליו אינן נעליו שלו.
 
"תקשיב לי, דושמן."
 
"אני מקשיב."
 
"המיטה נמצאת בצד ימין... החלון פתוח... הירח יאיר לך."
 
"אבל אין ירח."
 
"אני אומר לך שהירח יאיר לך. תכה כאילו רצית לבקע בול עץ... ואז תהיה עשיר..."
 
מבעד לקיר נשמעו רחשים קלים.
 
"קח את הפטיש הזה... הבנקאי שוכב במיטה."
 
"ואם הוא לא ישן?"
 
"לך... למען אושרך."
 
אנרי דושמן קם. גרביו הרטובים הותירו טביעות רגליים על הרצפה.
 
הוא נעצר כשרק מטר אחד מפריד בינו ובין הדלת.
 
"אני פוחד."
 
"לך... אחר כך תהיה עשיר."
 
"אהיה עשיר?"
 
"כן."
 
הוא עדיין היסס.
 
"לך, אני אומר לך, אתה תהיה עשיר."
 
 
 
אנרי דושמן נכנס אל חדרו של הבנקאי. הוא אחז בידית הדלת זמן רב כל כך עד שאצבעותיו הדיפו ריח נחושת.
 
בדיוק כפי שאמר האיש ללא שֵם, אור הירח האיר את החדר. היה זה אור של נדודי שינה, אור לעיניים חולות.
 
גופו של הבנקאי היה מוסתר בשמיכות, והראש המונח על הכר נראה מנותק מפלג הגוף העליון. הראש הזה, של האיש המבוגר בעל הצוואר החשוף, נראה מגוחך במקצת.
 
אנרי דושמן ידע שאם ברצונו להימנע ממורך לב, אסור לו לחשוב כלל. הוא התקדם ישר אל המיטה במחשבה שמעשיו אינם ראויים, עד כדי כך שלרגע עלה על דעתו לעצור.
 
ברכיו נתקלו במיטה.
 
הוא הרים את הפטיש גבוה ככל שיכול. הוא עצם את עיניו. כששב ופקח אותן, ראה דם על המצעים ואת הפטיש מוטל על השמיכה העבה.
 
ארנק כסף היה מונח על שידת הלילה. הוא לקח אותו בלי לחשוב שלשם כך כלל לא היה עליו להרוג.
 
לאחר מכן חזר אל החדר שאליו הוליך אותו האיש ללא שֵם.
 
החדר היה ריק. בוהק המנורה האיר רק חפצים דוממים.
 
אנרי דושמן קרא בקול, פתח את הארונות, נגע ברהיטים בלי להסיט את עיניו ממתג החשמל, שמא מישהו יכבה את האור.
 
לא היה שם איש. זה היה בלתי אפשרי. הוא איבד את עשתונותיו. הוא צנח ארצה, גופו מקופל ומצחו נוגע ברצפה, ונשאר בתנוחה זו זמן רב. הוא חש כי במצב זה איש לא יוכל להאשימו בדבר.
 
כשקם לבסוף על רגליו הרגיש טוב יותר. הוא נעל את נעליו, הביט סביבו כדי לבדוק שלא שכח דבר, חצה את פינת האוכל, לבש את מעילו ויצא.
 
 
 
* * *
 
הגשם פסק. כמה עננים שטו בין הכוכבים. אנרי דושמן רצה לרוץ, אבל כדי לא לעורר תשומת לב הסתפק בצעדים מהירים. מדי פעם מישש את הכיס הפנימי שהארנק העבה פרם את תפריו.
 
הוא הזדקף. מי היה מנחש למראהו שעל לוח לבו הוא נושא עמו הון! מי היה מאמין שהגבר הזה, שלבושו דל, הוא כעת איש אמיד.
 
פנסי הגז התוו שני פסים מנומרים במרומי הקומה הראשונה. אורם נראה בהיר יותר באוויר הקר.
 
אנרי דושמן התנודד לקצב צעדיו, נזכר בדמויות הנשים על שטרות בנקאיים, והקפיד לעבור מרחוב לרחוב בתקווה שהשוטרים יאבדו את עקבותיו.
 
כשחלף על פני בית קפה קלט באוזניו את צליליו הפניניים, המתכתיים והצלולים כאחד של פסנתר מכני. נשים צחקו, ודאי על עניין של מה בכך. הוא ניסה להביט מעל הווילון במתרחש בפנים, אבל מפאת קומתו הנמוכה לא הצליח לראות דבר.
 
לבסוף נכנס, התיישב מהר והמתין שתשומת הלב שעורר תתפוגג.
 
שלוש נשים ישבו על ספת הקטיפה.
 
אנרי דושמן הביט בהן בחמדנות ושאל את עצמו מי מהן מוצאת חן בעיניו יותר. ואף על פי שהחליט להיות אדם אחר, הוא לא העז להזמין אותן לשולחנו.
 
עוד בטרם עשה תנועה כלשהי, באה אחת מהן והתיישבה לצדו. רביד מפנינים מלאכותיות היה מהודק לצווארה. עורה היה לבן וחסר חיים, כעורן של נשים שלעולם אינן מאדימות.
 
אנרי דושמן הניח את ידו על ברכהּ של האישה הצעירה, ומתחת לאצבעותיו חש את כפתור הבירית.
 
הוא רצה לשיר, לצחוק, לצעוק, אך לא העז.
 
ובכל זאת, אט־אט החל להרגיש בנוח. איש לא לעג לו. הלקוחות אף נהגו בו בחיבה, וכל אחד מהם, עם כוסו בידו, ניגש אל שולחנו.
 
"מוזיקה, מוזיקה!" הוא צעק.
 
אף שהבחין כי הרים את קולו, הוא לא הוטרד מכך.
 
המשרתת הכניסה שני מטבעות בחריץ הפסנתר.
 
"אולי נשחק פוקר?" הציע איש צעיר שטרף קלפים להנאתו.
 
"בראבו!" קרא אנרי דושמן.
 
מיד פרשו מפה אדומה. ניקו את לוח הצפחה. חילקו את הקלפים והמשחק החל.
 
הוא לא נמשך זמן רב.
 
אף שלא ידע לשחק, אנרי דושמן זכה ללא הרף. חבריו למשחק, שאיבדו את כספם, נאלצו להפסיק. הם לא היו מרוצים ושוחחו בלחש.
 
מצב רוחם העגום הרגיז את אנרי דושמן. הוא לא הצליח להסביר לעצמו כיצד הצליח להרוויח, הוא, שמעולם לא שיחק לו המזל. כמו כן, מחשש שידידיו ירחקו ממנו, הוא מיהר להחזיר להם את הכסף שזה עתה לקח מהם.
 
הם השתתקו בתדהמה. לאחר מכן, כשהתעשתו, הרעיפו עליו מילות תודה. בכל שנות חייהם מעולם לא הכירו אדם כה נדיב. הוא חבר אמיתי. כמה חבל שלא כולם נוהגים כמוהו!
 
אנרי דושמן התרגש מהמחשבה שיש לו חברים רבים כל כך.
 
"הבה נהיה אחים," אמר ונשא את עיניו לשמים.
 
אף שלא התייפח, דמעות זלגו על לחייו. הוא הביט באישה שלצדו.
 
"אני מאושר כל כך! החיים יפים כל כך! מה שמך, ילדתי?"
 
אף שלא זכה למענה, המשיך:
 
"הניחי לי לחבק אותך... אה! לו הסכמת, היינו מתחתנים. יש לי כסף... אקנה לך כל מה שתרצי... אציל אותך מהמועדון המפוקפק הזה... את טהורה מכדי לחיות כאן... נאהב זה את זה..."
 
הוא השתתק משהבחין שבגלל קולות הצחוק דבריו לא נשמעו עוד.
 
"קדימה, תשתקו, תנו לו לדבר," אמר אחד הלקוחות וקרץ בעינו כדי שלא יחשבו שהוא מדבר ברצינות.
 
"אם תרצו, ידידַי... לעולם לא ניפרד. האהבה תאחד אותנו עד המוות. יש לי כסף... מדוע שיהיה לי יותר משיש לכם?... הבה נחלוק בו... הבה נחלוק..."
 
הפעם כולם פרצו בתרועות רמות, פרט לאישה שלצדו, שצבטה אותו מתחת לשולחן.
 
"מדוע לשנוא? הבה נאהב, נתווה את הדרך, הרי אחים אנחנו."
 
הוא קם לקול התשואות. לרגע חשב להשליך את ארנקו אל מעריציו, אבל משהו מנע ממנו לעשות זאת. במקום זאת השליך רק חופן שטרות.
 
"קחו, ידידי... ידידי האמיתיים... זה בשבילכם... האם איננו אחים כולנו? ואת, יקירתי, שמחי כמו האחרים. אני אוהב אותך, החיים יפים."
 
"נלך," היא אמרה.
 
"לאן?"
 
"אלי."
 
באותו רגע נשמעו צעקות.
 
"מה פתאום."
 
"תשאירי אותו איתנו."
 
"הוא משעשע אותנו."
 
"היא רוצה את הכסף."
 
בשעה שכולם דיברו יחד, החל אנרי דושמן להבין שלא אוהבים אותו באמת. החיים נגלו לו במלוא כיעורם. עד עתה, כל עוד הקשיבו לו, הוא חי בתוך חלום.
 
בן רגע, הכול נגמר.
 
הוא פנה אל הדלת כשראשו בין ידיו. האנשים התחננו בפניו שיישאר. לשווא.
 
הוא עמד על המדרכה וניסה לשמוע מה אומרים עליו מעבר לדלת. אבל לאוזניו הגיע רק מלמול.
 
הוא ניגב את שפתיו כדי שהקור לא יסדוק אותן. כעת ידע שבני האדם כפויי טובה הם. ותמיד יהיו. אנרי דושמן כבר לא היה צריך להיות מוטרד בגללם. הוא יכול לוותר על העולם כולו מאחר שהוא עשיר.
 
לאחר שצעד במשך כשעה, צץ בראשו הרעיון לשוב לראות את הבית החדש שבו הרג את הבנקאי. אף שניסה לשכנע את עצמו שאין בכך כל תועלת, הפיתוי היה חזק מדי.
 
בתקווה שדרכו תאבד, צעד בכוונה בכיוונים אקראיים, כשידיו מתחככות בקירות, אך בעל כורחו קירב אותו כל צעד שעשה אל הבית הזה.
 
מבעד לחלונות מוארים באחד הבניינים ראה לפתע צלליות רצות. הוא התקרב והבין שמדובר באותו בית חדש. שני שוטרים דיברו במרפסת, וצלליהם התארכו עד לאמצע המדרכה.
 
הפשע התגלה.
 
אנרי דושמן חשב להסגיר עצמו לגורמי החוק אך מיד שינה את דעתו ונמלט. מעילו, שכפתוריו נותרו פתוחים, התעופף מאחוריו. משב רוח העיף את כובעו מראשו. הוא שקל להרים אותו אך חש לפתע שזמנו אוזל.
 
הוא המשיך לרוץ בראש גלוי. פנסי רחוב האירו מלמעלה את השדרה. תריסי הברזל של החנויות היו מוּרדים עד למדרכה. לצד החזיתות האפלות של בתי הקפה נערמו כיסאות קש זה על זה.
 
מוטרד מאובדן כובעו לא העז אנרי דושמן להביט בהולכי הרגל הספורים שבהם נתקל.
 
זו הפעם השנייה שחשב להסגיר את עצמו, אבל מערכת המשפט החרידה אותו. הוא הכיר אותה כיוון שכבר מצא את עצמו עם מר לֶלֶה, בבית הדין הפלילי. בפנים סמוקות כבר דחף בכוח דלתות מרופדות. כבר ראה את עורכי הדין שרגליהם, המבצבצות מתחת לגלימה, נראו גדולות כל כך. הוא כבר נתקל לא בשוטרי סיור שלווים אלא בשוטרים עירוניים במדים כחולים כמדי צבא. לא, הוא לא יסגיר את עצמו. מוטב שישמור על חירותו, כיוון שהאנשים חסרי הלב האלה לעולם לא יבינו את הסיבות לפשע. אדרבא, איש לא יבין אותן. אכן, הוא היה יכול להיות מאושר יותר בקרב משוגעים שבחברתם היה יכול לקפוץ, לצחוק ולשיר.
 
אנרי דושמן שמע שקשוק גלגלים של כרכרה נוסעת. בדממת הלילה, הרעש הבהיל אותו. הוא ראה בדמיונו רכב אסירים עוקב אחריו וּוילונות קטנים על חלונותיו מסתירים אנשי משטרה.
 
אבל הרעש התרחק והוא נרגע.
 
 
 
מאחר שלא העז לחזור לביתו וגם לא לשכור חדר במלון בגלל הצורך בחתימה, הוא נכנס לתחנת רכבת.
 
באולם הכניסה העגום, שנראה ככל מקום שההמון נוטש, לא היה איש. מרחוק היה אפשר להבחין בקטרים מושבתים. עששית נעה הנה והנה בקצב קבוע.
 
אנרי דושמן הגיע אל אולם הנוסעים והתקרב לתנור מתכת שנשף בפניו משבי אוויר חם מבעד לשבכה. מדי פעם בפעם נתקל מבטו בעיניו הבוהות של נוסע ער.
 
העייפות הצניחה את עפעפיו של אנרי דושמן, וכמו סוס הוא נרדם בעמידה. ראשו נשמט לפנים.
 
לפתע נשמעו צעקות.
 
שיניו נקשו. הוא רעד. הוא הביט סביבו באולם. תמונות מעיתון שעטפו מנורה הטילו ריבועי צל כהים. אנשים קמו ממקומותיהם.
 
"הנוסעים לדיז'וֹן, מאסוֹן, לִיוֹן וסוֹהרוֹן, בבקשה לעלות," קרא עובד התחנה.
 
עלו על עקבותיו.
 
בבהלה דילג מעל חבילות, פתח דלת שנטרקה כשכבר התרחק משם, ורץ ישר קדימה.
 
עד מהרה נעצר. הרחוב היה נטוש.
 
"אבוי, אני כל כך טיפש!" אמר.
 
הוא רצה לחזור על עקבותיו, אך אף שידע בוודאות שדמיונו תעתע בו, הוא לא העז.
 
 
 
* * *
 
באנרי דושמן קינן רצון כה עז לישון, עד שעצם את עיניו תוך כדי הליכה. אבל הוא לא עשה זאת לאורך זמן שמא יסטה מדרכו.
 
מנורה נצנצה כמו כוכב גדול הרחק משם. לא היתה לו כל סיבה לדאגה, אנשים רשאים להדליק מנורות, ובכל זאת לא הסיט ממנה את עיניו כיוון שנראה לו כי בלילה הזה כל מה שנדלק קרה בגללו.
 
כשהתקרב אל המנורה ראה שעל הצבע הכחול חרותה המילה: "משטרה". לכן, בלי להסתובב או לחשוש מהרחובות שהלך בהם, נמלט על נפשו.
 
הוא נעצר קצר נשימה, ושקע במחשבות. האין זה מגוחך להיבהל כך כשברשותו הון? עם שחר הכול יסתדר.
 
הוא צעד ברחובות עד שהעייפות אילצה אותו להתיישב על ספסל. האוויר היה קפוא. הוא טמן את ידיו בכיסיו ולא עשה כל תנועה. הוא ידע שהקור עלול להביא למותו ועל כן התאמץ להישאר ער, והסתייע במחשבה על כל התענוגות שעשוי להקנות לו ההון שבידו.
 
הוא איבד תחושה ברגליו, לכן קם ממקומו.
 
הרחובות הלכו ונעשו צרים. שום אור לא זהר בחלונות. מדי פעם חצה את הכביש כדי לחזור אל המדרכה שזה עתה עזב. או נעצר, הסתובב כאילו נענה לקריאה של מישהו, ולאחר מכן שב ללכת.
 
כשחלף על פני החלונות המסורגים של בית מחסה לקבצנים קרא תוך כדי הליכה: "אין להדביק מודעות", וכדי להבהיר שאין זו הלצה: "על פי חוק מיום 29 ביולי 1881".
 
בית המחסה נראה נטוש. הוא נכנס לשם ודאג להשאיר את הדלת פתוחה כדי שיוכל לברוח במקרה הצורך. הדממה היתה עמוקה. ריח לא נעים ריחף באוויר. צינור שחור התרומם מהתנור ישר עד התקרה. המיטות שניצבו בשורה לאורך הקירות הלבנים היו תפוסות כולן. חלומות בלהה עינו כנראה את הישֵנים, שבגדיהם היו שמוטים על הרצפה או זרוקים בין המיטות. בתא עם חלון זכוכית נראה המשגיח, מואר חלקית באור שקרן מתחת לאהיל, קורא ספר שהפינות בדפיו היו מקופלים.
 
אנרי דושמן נשכב על הרצפה. הוא הרגיש בטוח. במשך כמה דקות נצצו מתחת לשמורות עיניו קרני האור מהמנורה. לאחר מכן הכול האפיל. על אף רצפת האבן שהכאיבה לברכיו ולמרפקיו, על אף הקור שצבט את פניו, הוא נרדם.
 
אבל מי זה מתעקש לטפוח על כתפו? ודאי אחד מאויביו. או אולי שוטר. אנרי דושמן לא זז. הוא ידע שאין פשוט יותר מהעמדת פני ישן, אבל לא תיאר לעצמו שינסו להעירו בנחישות כזאת.
 
החצוף לא הניח לו.
 
אנרי דושמן ראה בעיני רוחו סוהר בבית הכלא, אוחז בידו עששית ומציע לו סיגריה לפני ביצוע העונש. מאחר שידע מה עומד לקרות הוא לקח את הסיגריה בעודו ישן, ולראשונה בחייו בלע את העשן. לאחר מכן קם והלך בעקבות השומר. בכיכר התנשאה הגיליוטינה. הוא ראה סכין פלדה.
 
רגע לפני שעמד למות העיר אותו טלטול.
 
"מה אתה עושה פה?"
 
"אני ישן."
 
"אתה צריך ללכת. אנחנו מקבלים כאן רק עד תשע בערב."
 
אנרי דושמן ציית. כשיצא הוא הבחין בתא השומר הריק, הספר מונח על השולחן והמנורה זורה אור על הכיסא כולו.
 
כדי לשכוח את כל מה שעבר עליו פסע אנרי דושמן בצעדים מהירים שגם חיממו אותו. כשחצה רחוב מסוים, הופתע מכך שלא היה עליו להישמר מכלי רכב נוסעים. סוליות נעליו נקשו על האספלט הקשה. לרגע סקר את השמים, לראות אם השחר עלה, אבל הכוכבים נותרו במקומם, ברורים ונוצצים.
 
הוא ראה כיכר שאמהות עם ילדיהן נהגו לטייל בה בשעות היום. התקווה למצוא ספסל והגדר הנמוכה דרבנו אותו להיכנס אל הגן. השומר בוודאי הלך לישון. הוא דילג מעל הקשתות שתחמו את השביל, ובהנאה מרובה דרך על הדשא המכוסה כפור, היות שרק עובדי הגן הורשו לעשות זאת. לאחר מכן הציץ מבעד לחלון בביתן של השומר. הוא שיער שחפצים רבים ייערמו בפנים, אבל ראה רק כמה ערמונים על שולחן עץ שחור.
 
מאוכזב, הוא התיישב על ספסל. מולו, בין העצים החשופים, הבחין במבנה שנראה לבן לאור הירח, שבחלונותיו נטולי הווילונות ובמעקות המרפסות נראה כבית העירייה במשחק הרכבה. רוח לא נשבה. קור מקפיא שרר במקום.
 
בעיניים פקוחות לרווחה, שלא נעצמו ולו לרגע, שקע אנרי דושמן במחשבות. הוא חשב שכעת יזכה להערכה. והערכה זו ודאי היתה רבה יותר אלמלא נתן מחצית מהונו לאותם אנשים שבמקום להיות אסירי תודה, רק לעגו לו. אבל מאחר שאנרי דושמן לא אהב להצטער על שום דבר, הוא הדחיק את הזיכרון.
 
 
 
אובדן כובעו הרגיז אותו, מה גם שהיה לו מספיק זמן להרים אותו. אבל כיוון שמה שהיה, היה, לא היה עוד שום צורך לחשוב על כך. מה התועלת בחזרה לאחור? מחר הוא יקנה כובע חדש, ובעיקר ירכוש וסט מחויט. הוא אהב וסטים. האין הם מעידים על אופיו של הלובש אותם, והאין הם מעוררים רושם של זחיחות הדעת כשאינם רכוסים?
 
עם שחר הוא ייסע לחוץ לארץ. הוא ראה את עצמו בקרון רכבת ואף הרגיש בדמיונו את הטלטלות הקלות כשהרכבת החליפה מסילה. הוא ראה בעיני רוחו את נוף הכפר ואת השמש האדומה הזורחת על תלמים קפואים. איכר פתח דלת של אסם. הוא החל לעבוד בעוד הוא, אנרי דושמן, נמלט אל הלא־נודע.
 
אנרי דושמן קם ופסע בצעד מהיר כדי לזכות ולו במעט באשליית הנסיעה.
 
עד מהרה מצא את עצמו ברחוב הומה, שעל אף השעה המאוחרת האנשים בו חגגו. זה לא הפליא אותו. ההמון, החנויות המוארות ודוכני האוכל שמכרו מעדני עוף יצרו אווירת חג. כלי הנחושת הבהיקו כל כך, עד כי היה נדמה שהם מותכים. ריח מנדרינות נישא באוויר. אנשים צחקו, נהנו. הרחוב היה יבש. לאורך המדרכות נראו שלוליות קפואות שנצצו באורות הזהובים. "אני רוצה להיות מאושר," מלמל אנרי דושמן ונעץ את מבטו בנשים שעברו על פניו.
 
אחת מהן אחזה בזרועו.
 
"אני אוהבת אותך," היא אמרה.
 
היא התנודדה קלות, אך זה הורגש בקושי מאחר שרפיון רגליים אצל נשים מוסתר על ידי שמלותיהן.
 
"נלך לאכול."
 
"כן."
 
הם נכנסו אל מסעדה מקומית. מנות האוכל, האורות, והבל פיהם של הסועדים חיממו את האולם. היה זה חום לא נעים, כמו כל חום שמקורו אינו אש.
 
אנרי דושמן הסיר את מעילו, החליק על שערו, ובחשאי השליך מתחת לאחד הכיסאות את פיסות צמר הגפן שהיו תחובות באוזניו.
 
הוא ניגב את הסכו"ם והביט סביבו. ודאי קינאו בו, חשבו שהאישה שנלוותה אליו היא פילגשו.
 
"את אוהבת אותי?"
 
"כן."
 
"את נשבעת?"
 
"כן."
 
לקוחות נכנסו, יצאו. נורות החשמל השתקפו במראות. בחוץ עברו קבוצות אנשים בשירה. מדי פעם נשמעו חריקות כמו גומי של בלון.
 
האישה הצעירה פתחה וסגרה את פיה, כאילו טעמה דבר מה.
 
אנרי דושמן חשב על העתיד. כן, לבו כבר לא יאיץ את פעימותיו כשידפקו על דלתו. הוא ידאג לבריאותו. נחמד לעשות זאת כשמרגישים טוב. והוא ילך לרופא השיניים, מאחר שזה זמן רב הוא חש בשיניו. עליו לשכוח את התחושה המעיקה שאפשר לטפל בכאב שמחמיר מיום ליום רק אם יש כסף.
 
"תקשיבי לי... בואי ניסע... בואי ניסע."
 
"לאן?"
 
"לחוץ לארץ."
 
בתום הארוחה הרגיש אנרי דושמן טוב יותר. הוא הדליק סיגר. האישה הצעירה ישבה בעיניים עצומות. הוא הביט בה, כבר לא במבוכה. רק האוויר שנפלט מבין השפתיים הראה שהפנים האלה חיות ונושמות.
 
"נצא."
 
היא זינקה ממקומה ולאחר מכן העבירה מבט אטום בין השולחנות.
 
"הכובע שלך, אדוני?" אמר המלצר.
 
"לא, אין לי כובע."
 
זה הטריד את אנרי דושמן. כדי להתגבר על המבוכה הוא פתח את מעילו שזה עתה רכס.
 
"נצא... נצא... נצא."
 
קבוצת אנשים אילצה אותו לרדת מהמדרכה. הוא הסתובב, ובקול שנשמע לו כמו קול גברי טיפוסי, קילל אותם. הוא היה בטוח בעצמו. איש לא יפחיד אותו, גם לא שוטר.
 
למרות ההמון, הם הצליחו להגיע במהירות למלון של האישה הצעירה. היא נכנסה ראשונה תוך שהיא נשענת על הקירות, פתחה את דלת הזכוכית של משרד הקבלה ולקחה את המפתח לחדרה.
 
משרתת ניקתה את החדר. כשהזוג הגיע, היא יצאה.
 
בהביעו פליאה על כך שיש מי שנאלצים לעבוד בלילה, נכנס אנרי דושמן אל החדר.
 
הווילון שהסתיר את פינת הרחצה היה מוסט. הוא ראה קנקן וקערה כחולים. תמונות היו מוצמדות למראה. אבקת פרחים מענף מימוזה התערבבה באבק שנשר מהארובה.
 
"את עייפה?"
 
"לא נוח לי."
 
"אולי את זקוקה לאוויר."
 
"כן... תפתח."
 
אנרי דושמן פתח את החלון. בית קרוב כל כך עד שהיה אפשר היה לגעת בו נמוג בחשכת הלילה.
 
"איך את מרגישה עכשיו?"
 
"קר לי."
 
אנרי דושמן סגר את החלון.
 
"את אוהבת אותי?"
 
"אני לא יודעת."
 
"קודם אהבת אותי."
 
"אז מה."
 
היא הסירה את חצאיתה, פסעה מעליה והחלה להתרחץ. כך, כשהיא עירומה למחצה, נראה פלג גופה העליון ארוך למדי.
 
"את יפה."
 
הוא התקרב ורצה לאחוז במותניה.
 
"עזוב אותי."
 
היא הדפה אותו. הוא הרפה ממנה, מופתע. שפתיו היו יבשות. טיפת מים זלגה במורד אפו.
 
"את לא אוהבת אותי?"
 
"תניח לי או שאצעק."
 
אנרי דושמן פחד.
 
"לא, אל תצעקי... אל תצעקי... אני הולך."
 
"לך."
 
הוא פתח את הדלת. צעדיו הדהדו במסדרון כצעדי ענק. הוא ירד במהירות במדרגות ובכל מדרגה חשש שמא ייפול, כי חש שאין לו זמן ואין לו כוח להזיז את רגליו.
 
 
 
* * *
 
כשמצא את עצמו ברחוב, התרחק משם בפסיעות גדולות. אורות החנויות הפריעו לו. כשחלף על פני בית קולנוע הוא ראה כרזה. השחקנית הראשית בסרט נראתה בה. היא בכתה. התמימות שבפניה עוררה אצל אנרי דושמן צורך באהבה שהביא גם אותו לידי דמעות.
 
ככל שהתרחק היה נדמה שפנסי הרחוב מרובים יותר, המדרכות צרות פחות, החלונות גדולים יותר.
 
אנרי דושמן הלך לאורך חומת בית קברות המחוזקת בקורות עץ ולפתע הבחין בצל שהלך לפניו. הוא האיץ את צעדיו. עד מהרה התחכך באיש זקן שמעילו הארוך מדי הסתיר את ידיו.
 
"איזה קור נורא," אמר אנרי דושמן.
 
זקנו הלבן של הזר עורר בו אמון. הוא חשש להיות לבד עם עצמו. שיחה עם האיש הזקן עד שעות הבוקר תסייע להעביר את הזמן.
 
"אכן."
 
"אתה ודאי שב לביתך, האין זאת?"
 
"כן."
 
השתררה דממה. שני הגברים הלכו זה לצד זה. אנרי דושמן היה שמח ללכת מהר יותר, אבל לא עשה זאת.
 
"ואתה, איש צעיר, לאן מועדות פניך?"
 
"אני עוזב עם שחר."
 
"מהו עיסוקך?"
 
"פקיד."
 
מעל החומה התנשאו כמה צלבים שחורים. רחוק יותר, מאחורי בית הקברות, נראו בתים חדשים.
 
"האם יודע אתה היכן תישן?" אמר הזקן.
 
"לא."
 
"בוא אל ביתי. קר שם פחות. אני גר לא הרחק מכאן."
 
שני הגברים פסעו ברחוב אפלולי. מדי פעם חלפו מתחת לקמרון. בוהק השחר החל להפציע. הירח נעלם. הוא לא המתין להופעתה של השמש.
 
לבסוף נכנסו לתוך בית מבודד שכל קירותיו החיצוניים מוכי רוחות.
 
באין תאורה שתנחה את צעדיהם, הם גיששו את דרכם במעלה המדרגות. בכל קומה, מחשש שייפגעו, הם הרימו את רגליהם פעם אחת יותר מדי. מעליהם, חיקו קורות עץ את המדרגות במהופך. משבי רוח טרקו דלתות ברעש.
 
"רגע, אני צריך למצוא את המפתח."
 
כמה רגעים לאחר מכן נכנסו שני הגברים לדירה עלובה למראה. הזקן הדליק נר. עיתון כיסה את השולחן. אנרי דושמן התיישב בכורסה שלא היתה יציבה יותר מזו שבחדרו.
 
הזקן הסיר את מעילו ונותר במקטורן בלוי, בעיקר באזור הכיסים. כעת, בתנועות נוּקשות של זקנים, הוא הלך, חזר, התכופף. לפני שהדליק את האש היה עליו למשוך כמה פעמים את שבכת התנור. ענן האפר שהתרומם הלבין את נעליו כששב ונשר.
 
בלויי סחבות היו תלויים על מסמרים והשתלשלו עד הרצפה. מחנק שרר בעליית הגג. נייר תחרה קישט מגש. על המגש היו מונחים מזלג, מלחייה, קופסה. בכל מקום נראו רהיטים שבורים, סדוקים, כאלה שמוטלים לא פעם על עגלות של גרוטאות.
 
האש בערה. היא נראתה בעד שבכת התנור. הזקן טיפל בה. הוא נעצר מדי פעם כדי לשאול את אנרי דושמן אם לא קר לו. או שקירב את ידו אל הצוהר, להבטיח שהאוויר לא חודר דרכו.
 
לבסוף הוא התיישב. פניו היו מוארות בלהבת הנר. הוא ישב זקוף על השרפרף, רגליו צמודות, ידיו שלובות.
 
טבעות העשן שעלו מלהבת הנר אל התקרה נעו ללא הרף. דבר לא נשמע פרט להתפצחות העץ. חום נעים הציף את עליית הגג. כמה טיפות, כמו מדיוֹ דליל, צנחו מן התקרה.
 
הזקן שפך אפר על האש. דומה שהיא כבתה. עשן סמיך נפלט דרך הצינור שהיה מחובר ברישול. לאחר מכן, בן רגע, היא שבה לבעור.
 
 
 
אנרי דושמן הבחין בשמחה שהשחר עלה וחדר מבעד לצוהר. היתה לו הרגשה שהכול לטובה. בעיקר אל לו לשקוע במחשבות שמא יתעצב אל לבו, מה שעשוי להיראות מגוחך ברגע שעלה היום.
 
הוא בכל זאת היה ראוי לקיום נעים יותר. הוא סבל מספיק. כעת היה יכול לראות שיש סדר בעולם. האם לא צריך שיהיו בו גם אנשים מאושרים וגם אנשים אומללים?
 
הוא הביט בפניו הכאובות של הזקן.
 
"אתה אדם אומלל!" אמר.
 
"כן."
 
"לא היה לך מזל!"
 
"אכן."
 
"עכשיו, אתה יודע, מאוחר מדי. לו אני במקומך, איני יודע מה הייתי עושה."
 
"מה לעשות, מתרגלים לכול. אני לא אומלל כל כך כמו שאני נראה," ענה הזקן.
 
"אתה לא אומלל?"
 
"לא... גם לא מאושר..."
 
"טוב... אני כן מאושר. אני יכול לעשות כל מה שארצה. לא ילעגו לי עוד. עוד מעט אסע לחוץ לארץ. ויש באמתחתי הרבה כסף. זה לא ניכר."
 
"לא."
 
"אתה רואה. אפשר לטעות. יש לי כסף, הרבה כסף, יותר ממה שתוכל לשער."
 
"כן, אבל הרגת מישהו."
 
אנרי דושמן החוויר. נדמה היה לו שכל הדם התנקז מגופו. הוא התבונן בכפות ידיו. הן היו פתוחות. הוא מעולם לא התבונן בהן כשסבל.
 
הזקן דיבר. הוא אמר:
 
"אני מציית לקול השמים. הוא אומר לי להישאר בעוניי. הוא אומר לי שהאושר טמון באהבת האל."
 
קרן אור חיוורת נכנסה דרך הצוהר. הכתמים שעל הקיר נעו לעבר עליית הגג.
 
הזקן התפלל. הוא התנודד כאילו השרפרף שלו מונח על עננים.
 
אנרי דושמן גמגם:
 
"מה יעלה בגורלי?... מה יעלה בגורלי?... אני אבוד... הרגתי... הרגתי..."
 
הזקן נשא את עיניו.
 
"כדי לכפר על כך עליך לסבול."
 
השמים המשיכו להתבהר. הכוכבים נעלמו בהדרגה. לפתע הציפה עליצות אינסופית את נפשו של אנרי דושמן. חיזיון מבורך תפס את מקום הקירות העלובים סביבו. אט־אט, לאור היום, נעמד הזקן, הרים את ידו, והתרחק. רבבות כוכבים בהקו כמו יהלומים. אנרי דושמן הנפעם פסע בשבילי גן העדן. בכל מקום היו סלסילות פרחים, אגרטלים מוזהבים ומלאכים מעופפים שראשיהם פונים מטה.
 
"כן, הרגתי, אבל אני אסבול, אסבול כל חיי. אני אכפר על כך. יסלחו לי. אעשה הכול, אשא כל דבר כדי שיסלחו לי. אה! לזכות במחילה! אני אהיה מאושר כל כך! אני רוצה לסבול, לסבול, כל חיי."
 
אבל כמו ציפורים במעופן, פנו כל המלאכים אל קצות השמים.
 
אנרי דושמן עקב אחריהם בעיניו: הם נעשו קטנים מרגע לרגע. לאחר מכן הפנה את מבטו אל האגרטלים, ואלה כבר לא היו מוזהבים.
 
הוא פער את עיניו כדי להיטיב לראות. הוא התעורר.
 
אנרי דושמן קם ממקומו. הקור הקפיא את גופו. הוא זיהה כעת את הטפט שעל הקירות ואת השידה שהמפתח למגירותיה לא היה ברשותו. אור השחר חדר מבעד לווילונות. אח השיש, שני הכיסאות והמיטה מעולם לא נראו דוממים כל כך.
 
אנרי דושמן לקח את כובעו ויצא. לראשונה ראה עציצי פרחים בחלונה של השוערת.
 
הרחוב היה נטוש. שלווה מבהילה ירדה מהשמים נטולי הכוכבים. ציפור חצתה לאט את החלל בנפנוף כנפיים מהיר.
 
אנרי דושמן הלך היישר לפניו. באופק התפשטו תמרות עשן דוממות בשמים האפורים. היה זה יום חג המולד.
 
הוא נזכר במעורפל בחלומו. הוא נזכר במעורפל באיש הזקן שלדבריו, יש לסבול כדי לכפר על עוולות. אבל כל זה לא עניין אותו, כיוון שהוא מעולם לא הרע לאיש.

עמנואל בוב

עמנואל בּוֹב (1898-1945) – סופר ועיתונאי. נולד בפריז לאב ממוצא רוסי ולאם מלוקסמבורג. כבר בגיל 14 ידע שחייו יוקדשו לכתיבה. בּוֹב (קיצור שם משפחתו המלא – בובובניקוף) כתב עד 1924 תחת שמות העט פייר דוגה וז'אן וולואה. בשנה זו התגלה על ידי קולט שסייעה לו בהוצאתו לאור של ספרו "החברים שלי", ומאז החל לחתום על ספריו בשמו האמיתי.
 
ב-1940 גויס כפועל למאמץ המלחמתי וקיווה לשווא להימלט ללונדון. בשנת 1942 הצליח להימלט לאלג'יר, שם כתב את שלושת ספריו האחרונים. בתום הכיבוש שב לפריז במצב בריאותי ירוד מחמת התנאים הקשים שלהם היה חשוף במהלך גלותו. עמנואל בּוֹב הלך לעולמו בפריז ב-13 ליולי 1945, יום לפני חגיגות הבסטיליה הראשונות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

עוד על הספר

אנרי דושמן וצלליו עמנואל בוב
פשע בלילה אחד
 
 
היה זה ערב חג המולד.
 
אַנרי דוּשׁמֵן ישב על ספסל שחוק במסעדה והמתין שהגשם ייפסק. שערו הארוך שדגדג את אוזניו והכיסים הקרועים במכנסיו הזכירו לו כל העת את עוניו.
 
משהתייגע מהישיבה בחוסר מעש, התכוון לצאת, אך אז נזכר במסדרון האפל בביתו, בחצר הטחובה, בגרם המדרגות הצר, ובחדרו הקר, ללא אח מבוערת, שבעליית הגג.
 
לנוכח כל אלה, העדיף את חמימותה של המסעדה.
 
כמה לקוחות קבועים ישבו וקראו את עיתוני הערב. משב רוח טלטל את להבת הכיריים. המשרתת, מרפקיה שעונים על הדלפק, כבר השתוקקה ללכת.
 
לפתע הרימו הלקוחות את ראשיהם: פושט יד נכנס זה עתה.
 
"הוא גיבן," אמר אחד מהם.
 
הרוח שהגיעה מהרחוב איימה לכבות כליל את הלהבה שבכירה. צללים נפלו מהתקרה וגלשו לאורך הקירות.
 
"תסגור כבר את הדלת!"
 
פושט היד ציית, ועם כובעו בידו פסע קדימה, תוך שהוא מעיף מבטים ימינה ושמאלה.
 
"מה רצית?"
 
"לבקש נדבה."
 
פושט היד נראה כמו שחקן המופיע על במה ריקה. המשרתת, שנהנתה מהסחת הדעת ובה־בעת ביקשה לסלק את המסכן, היססה רק לרגע אחד.
 
"קדימה, צא החוצה. כאן לא מקבצים נדבות."
 
הלקוחות ניצלו את התקרית כדי להתוודע זה אל זה. אף שלא כולם החזיקו בדעתה של המשרתת, הם חשו נבוכים בשל שתיקתם, שכמוה כהסכמה.
 
מעין קשר של קִרבה עמד באוויר, הם הרחיבו את הדיבור על קבצנות, על זנות, על בעיות חברתיות, כפי שכינו אותן, בנעימה יבשה משהו.
 
האורלוגין השמיע ארבעה צלצולים, אף על פי שהורה על השעה תשע.
 
אַנרי דוּשמן שיער שהזרים האלה חורשים רעות. הוא בדק שפיסות צמר הגפן התחובות באוזניו לא נשמטו, ניער את מעילו, פנה אל הדלת ופתח אותה. לשנייה אחת חצה אור המסעדה את הרחוב החשוך.
 
 
 
הגשם ניתז מחיפוי הברזל של פנסי הרחוב. המדרכות המתנוצצות כאילו נעו וזעו. פנסי המכוניות והמוניות האירו אך בקושי.
 
הוא נכנס אל בית קפה. גגון שהרוח הִכתה בו ללא רחם, הגיר מתכי מים.
 
אדים התעבו בכל מקום, על הכוסות, על הדלפק, על נורות החשמל. לקוחות ציירו על הזגוגיות.
 
אנרי דושמן הזמין קפה, קפה חם מאוד, שאותו שתה בלגימה אחת עוד לפני שהסוכר נמס.
 
אישה במעיל פרווה רטוב שתתה חלב שהומתק כנראה באודם המשוח על שפתיה. עיניה המאופרות בכבדות היו פקוחות לרווחה, כמו עיני בובה.
 
"איזה חג עצוב!" היא אמרה.
 
אנרי דושמן ידע היטב שנשים מסוימות מדברות עם גברים כדי לבקש מהם כסף, אבל הוא העדיף שלא לחשוב על כך ולא לפגום בתקווה להרפתקה חדשה.
 
"אכן, איזה חג עצוב!"
 
הוא הביט בדלת בחשש שמא שכנו, מר לֶלֶה, ייכנס. אילו עשה זאת, ודאי היה מתיישב כאן, סמוך אליו, וללא ספק דוחק אותו ממקומו.
 
"אתה ודאי משתעמם, האין זאת, אדוני?"
 
"אה! כן... אך אל תיעלבי... לו ידעת עד כמה אני סובל... אני משתוקק כל כך לפרוק את אשר על לבי. בעינייך אני רק אדם זר... סבלנות... אספר לך על חיי... הם עצובים למדי..."
 
הוא שמח כל כך לדבר עד שנדמה כי נעשה צעיר יותר. הוא היה סמוך ובטוח שמצא חן בעיניה, והידיעה נסכה בו ביטחון. הוא עמד להמשיך כשלפתע פרצה האישה בצחוק.
 
"אל תהיה מגוחך. אם אתה אומלל כל כך, מוטב לך לשים קץ לחייך."
 
אנרי דושמן האדים. לרגע חיפש אחר מענה הולם.
 
כשלא מצא, קם ממקומו ויצא, ולבו מר.
 
הגשם שהִכה בפניו עודד את רוחו. שתי שורות של פנסי גז התחברו בקצה השדרה. ראשיהם של העוברים והשבים נגעו באריג מטריותיהם.
 
"לשים קץ לחיי! היא מטורפת... איזה עולם אכזר," חשב לעצמו.
 
מכנסיו הרטובים נדבקו לירכיו. רגליו החליקו בתוך נעליו שנמלאו במים, כפי שקרה גם בימי הקיץ בגלל מי ההשקיה. הוא לא ראה דבר, אפילו לא את זרמי המים שנבלעו בתעלות הביוב ויצרו רחש של מפל קטן.
 
לבסוף זיהה מבנה בטון עמוס בצינורות שחורים מזפת, לשם הלך לעתים קרובות כדי להביט בפועלים בעבודתם, בעודו מתחמם ליד תנור גחלים.
 
הוא הגיע לביתו.
 
הרוח נשבה חזק כל כך, שכאשר פתח את דלת הכניסה לביתו, הרגיש כאילו מישהו מבקש למנוע ממנו להיכנס.
 
אנרי דושמן עלה במדרגות באִטיות, ומיד לאחר שנכנס סגר בעדינות את דלת חדרו כדי לא להעיר את מר לֶלֶה.
 
כשהדליק את העששית הופתע מאי־הסדר, כיוון ששכח שהבית לא נוקה.
 
הרהיטים, כל אחד מהם מוכפל בצלליתו, נדמו כנוגעים זה בזה. משב מקפיא שחדר ממשקוף החלון הניע את הווילונות. הלחות ניפחה את תקרת הגבס. הטפט שעל הקירות התקפל כמו כרזות ישנות. המיטה הסתורה היתה קרה. הרוח טלטלה את הדלת וציריה חרקו.
 
"לשים קץ לחיי... נו באמת... היא מטורפת!"
 
כדי לסלק את זכר האישה, התהלך אנרי דושמן בחדר וספר את צעדיו, שמח שמספר הצעדים זהה בשני הכיוונים. הוא הבחין אז שכאשר פסע בגבו אל העששית היתה שאיפתו חטופה יותר.
 
התריסים, שהרוח עקרה את סוגריהם, הוטחו בפראות כנגד הקירות עד שחשש שהשכנים יתלוננו.
 
הוא פתח את החלון לרווחה: הלהבה בעששית הבהבה, הווילונות התרוממו מאחוריו כמו רוחות רפאים, כרטיס נסיעה בחשמלית התעופף בחדר.
 
מעבר לרחוב הוא ראה חלון מואר, ומבעד לווילונות, צללית אישה שמלווה את דבריה בתנועות ידיים.
 
אנרי דושמן רכן מחוץ לחלון, שערו נפרע ברוח, כפות ידיו השחירו מהאדן, וסקר את האישה במבטו. הוא לא זז ממקומו, ועל רקע לובן עיניו הפעורות נראו אישוניו קטנים ביותר.
 
אבל האור כבה. הוא חיכה בתקווה שתדליק אור בחלון אחר. הלילה היה שחור. הרוח התחפרה בשרווליו והקפיאה את גופו. טיפות הגשם נצצו סביב פנס רחוב.
 
הוא סגר את החלון ובעומדו בלי נוע לפני הכורסה היחידה, ראה נשים בכל מקום. במעמקי הקירות, עומדות על מיטתו ומניעות בעצלתיים את זרועותיהן. לא, הוא לא ישים קץ לחייו. בגיל ארבעים, הוא עדיין גבר צעיר, ואם יתמיד ויהיה נחוש בדעתו, יוכל בהחלט להיות אדם עשיר.
 
אנרי דושמן חלם על דורשי טובות, על בתים בבעלותו, על חירות. אבל כשדמיונו נרגע, דימה שאי־הסדר בחדרו גבר, עד כדי כך היה שבוי בהזיותיו.
 
ראי במסגרת במבוק שיקף את פניו. הוא שכח הכול, החל לדבר אל עצמו, והביט בבבואתו כדי לראות כיצד הוא נראה בעודו מדבר.
 
הלהבה הדועכת האירה כעת רק את השולחן. היא הבהבה על הפתיל. ולפתע האור כבה.
 
אנרי דושמן גישש אחר גפרורים ותוך כדי כך הפיל חפצים שלא זיהה.
 
כשעייף מחיפושיו, הוא התיישב על הכורסה ועצם את עיניו כדי לא לראות את האפלה.
 
חום גופו ייבש אט־אט את בגדיו הרטובים. הוא הרגיש טוב יותר. עד מהרה היה נדמה לו שהרצפה נשמטת מתחת לכפות רגליו ושרגליו מתנודדות באוויר, כמו ילד שיושב על כיסא גבוה.
 
 
 
הוא ישן זמן רב כשלפתע הרגיש על לחיו את חומהּ של להבה שנדמתה כמעט כנשימתו של מישהו.
 
הוא פקח את עיניו.
 
מר לֶלֶה עמד סמוך אליו עם עששית בידו.
 
מר לֶלֶה היה גבר כבן חמישים, אדם שליו, שחי בעוני. הוא התעניין בחייהם של פושעים ותמיד צידד במשטרה. הוא קרא את חדשות הפלילים, אך מעולם לא קרא ספרי בלשים, משום שחש אי־נחת כשקרא סיפור שלא התרחש במציאות.
 
"דושמן, אתה ישן?"
 
"לא."
 
מר לֶלֶה הניח את העששית על אדן האח והיא האירה את הרצפה.
 
"אנרי, אני צריך לדבר איתך."
 
מר לֶלֶה ליטף את זקנו וחידד את קצהו.
 
"אתה זוכר את האישה בקפה?"
 
"כן."
 
"אתה צריך לעשות את מה שהיא אמרה."
 
"להרוג את עצמי?"
 
"כן."
 
"אתה חושב שכדאי?"
 
"כן, הרי אתה אומלל."
 
הרוח העזה הטיחה את הגשם באדני החלונות.
 
"אבל אין לי אומץ."
 
"למה, אנרי? הנה הבאתי לך חבל. כבר יש בו לולאה. אתה רואה, הכול מוכן. אחזור כשתהיה כבר מת. כך איש לא יחשוד בי."
 
מר לֶלֶה קם ממקומו.
 
"תחזור כשאהיה כבר מת!"
 
"כן. אעיר את הדיירים. היֵה שלום. אשאיר לך את העששית ואקח אותה אחר כך."
 
מר לֶלֶה הסתלק חרש.
 
אנרי דושמן נשאר לבד. הוא שפשף את עיניו והביט בעששית. כשהבין שאינו חולם, חשב להעלות על הכתב את מחשבותיו האחרונות. אבל הוא לא ידע מה לומר.
 
לפתע פתאום, אם משום שהמוות הפחיד אותו ואם משום שחשש שמר לֶלֶה יחזור, הוא החליט לברוח.
 
הוא כיבה את הלהבה, וידא שלא תידלק מחדש ויצא מהבית.
 
 
 
* * *
 
אף שדלתו של מר לֶלֶה היתה סגורה, פסע אנרי דושמן על קצות האצבעות.
 
האוויר הקר בחוץ קדח בכאב בעָצָב של אחת משיניו. הגשם פסק. הרחוב שנטה בשיפוע עורר בו רצון לרוץ. הבועות ששטו על השלוליות לא התנפצו ונותרו דוממות.
 
אנרי דושמן חצה את השכונה. על הקירות צוירו כתובות בגיר. גדר הקיפה מגרש נטוש. חלונות ללא וילונות הבהיקו לאור פנס רחוב, כמו נציץ.
 
מסבאה צבועה באדום הציפה באור רחוב ללא מוצא. צללים נעו על הזגוגיות המנוקדות בטיפות גשם.
 
כל בר דעת היה מהסס להיכנס לתוך המאורה הזאת.
 
אנרי דושמן, שהערב לא חשש מדבר, נכנס והתיישב בירכתיים בנינוחות של מבקר קבוע.
 
כמה לקוחות עמדו ושוחחו עם בעלת המקום שעמדה על שבכת עץ כדי לא לדשדש במים, ובסינר לח למותניה הדיחה כוסות.
 
"מה בשבילך, אדוני?"
 
"כוסית רום."
 
אנרי דושמן בלע את המשקה כאילו היה גלולה מרה.
 
לאחר מכן שתה בירה, יין, ליקר, וכיוון שלא היה מורגל בשתייה, כעבור שעה כבר היה שיכור כלוט. הוא היה עצוב בשכרותו והמחשבה על כך שלא יוכל לשלם על המשקאות הכניסה בו חרדה.
 
עד מהרה התערפלו מחשבותיו. הוא מצמץ בעיניו כמי שסונוור מאור השמש. הוא כבר לא הבחין בבוהק הדלפק ואף לא שמע את נקישות הבקבוקים.
 
לפתע, למרות מצבו, הוא ראה מולו אדם מנמנם, ראשו על השולחן וידיו בין רגליו.
 
אנרי דושמן לא האמין למראה עיניו. לרגע היה בטוח שהוא חולם. הוא הושיט את ידו ובקצה אצבעו נגע בשערו של האיש הישֵן.
 
האיש התעורר בבהלה. ריסיו היו דביקים. ודאי היה מנומנם עדיין, כי טפח על כל כיסיו בחפשו ממחטה. אף שלא היה מגולח ולכובעו חסר הסרט, הוא ענד צווארון. הוורידים על גב כף ידו היו בולטים.
 
"לשתות!"
 
אין ספק שכמו רבים, הוא אהב לשתות מיד כשהתעורר.
 
כשבעלת המקום הביאה לו בקבוק יין, הוא לגם שתי כוסות זו אחר זו.
 
הוא חייך וניסה לקשור שיחה.
 
"איזה מזג אוויר נורא!"
 
אנרי דושמן לא ענה. הוא אהב לשוחח, אך לא בטח בזרים.
 
משהבינו ששיחתם אינה מובילה לשום מקום, הלכו הלקוחות לדרכם.
 
בעלת המקום סידרה את שערה בקצות אצבעותיה הרטובות. שני הגברים הביטו זה בזה.
 
"תקשיב לי," אמר הזר.
 
לא נאמרה כל מילה שעודדה אותו להמשיך.
 
"בכל זאת, תקשיב לי."
 
"כן."
 
"אמור לי את שמך."
 
אנרי דושמן לא ידע מה להשיב.
 
הוא חש שאם יאמר את שמו הוא ייחלש, הוא ייחשף, הוא יהיה נתון לחסדיו של הזר, ומכיוון שנתפס לא מוכן לא הרגיש שנון די הצורך להמציא לעצמו שם.
 
בשקט, כדי שלא יישמע, אמר:
 
"אנרי דושמן."
 
"תרצה להיות ידידי? כמוך, גם אני הייתי רוצה הרבה כסף."
 
אכן, אנרי דושמן רצה הרבה כסף. מאחר שחשב כי הרצון הזה מעיד על היותו אדם נועז, החמיאה לו העובדה ששכנו ניחש זאת. על כן, אף שהקשר הזה נראה לו פזיז, הוא הסכים.
 
"ומה שמך?"
 
"אין לי שם."
 
"אין לך שם?"
 
"יש לי, אבל אתה לא צריך לדעת מהו."
 
"ומה אתה עושה?"
 
"שום דבר. אבל מעכשיו צריך לפעול. אתה רוצה להתעשר, דושמן?"
 
"כן, אם אפשר."
 
כשבעלת המקום ניגשה אליהם, האיש ללא שֵם תפס אותה במותניה.
 
"אם כך, עשה כמוני, דושמן."
 
אנרי דושמן היה שמח לעשות כן, אלמלא אפסו כוחותיו מחמת ביישנותו.
 
"אל תסמיק, איש צעיר," אמרה בעלת המקום בעודה מתנתקת מהאיש חסר השם.
 
"דושמן... אני צריך לדבר איתך על דברים רציניים... שים לב."
 
"כולי אוזן," השיב אנרי דושמן, ואל קולו השתרבבה נעימת קרבה.
 
"אתה רוצה להיות עשיר?"
 
"כן."
 
"אינך צריך לענות ב'כן', עליך לומר: 'אני רוצה בכך'."
 
"אני רוצה בכך."
 
אחד הלקוחות, שנמנם ליד תנור החימום קפץ ממקומו. המים שהתאדו ממעילו ומנעליו עטפו אותו במעין ענן שקוף. בעלת המקום, שקראה בספר, התקשתה לדפדף.
 
"אתה מקשיב לי, דושמן?"
 
"כולי אוזן."
 
"אם תצטרך לבחור בין החיים שלך עכשיו ובין חיי עושר, במה תבחר?"
 
"בחיי עושר."
 
טיפות טפטפו מברז דולף אל תוך דלי.
 
"אתה בוחר בחיי עושר?"
 
"כן."
 
"כל הכבוד! ניצלת."
 
האיש ללא שֵם התקרב אל בן שיחו ואחז בידו.
 
"יש לך אומץ?"
 
"כן."
 
הכול נדם באולם המואר.
 
"טוב. עוד מעט נלך לבית מסוים. בנקאי אמור לישון שם הלילה."
 
"בנקאי?"
 
"כן. כשהוא יישן... אתה..."
 
האיש ללא שֵם הסיר את כובעו כדי שמצחו המיוזע לא ירטיב את פס העור שבבטנתו.
 
"כשהוא יישן... אתה..."
 
"אני..."
 
"אתה תהרוג אותו."
 
"אני אהרוג אותו?"
 
"כן..."
 
אנרי דושמן הרגיש שראשו סחרחר, כמו בשעה שהיה רעב. הוא ראה את הדברים במעורפל: רגע של דממה, ולאחריו בקבוקים נופלים מאחורי הדלפק ומתגלגלים באולם.
 
"אני אוביל אותך אל החדר... לאור הירח... תצטרך רק להכות... ואז תהיה עשיר..."
 
"הצילו! הצילו!" קרא דושמן. בעלת המקום לא טרחה להרים את עיניה. ואילו הלקוח רק נע בכיסאו, התעורר ונרדם לסירוגין.
 
"אתה תקנה בגדים, דושמן, בגדים חדשים."
 
אנרי דושמן נשם מלוא חזהו את האוויר החם שהקהה את שיניו.
 
"אתה רוצה לשתות?"
 
"כן."
 
"בעלת הבית, שני קוניאק!"
 
היא מזגה את המשקה במזיגות קצובות, מחשש שהכוסות יעלו על גדותיהן.
 
כעבור רגע פנו שני הגברים אל הדלת. צעדיהם הרעידו את רצפת המסבאה. האיש ללא שֵם לכד את שפמו בשפתיו כדי לקלוט את טיפות הקוניאק האחרונות.
 
"ערב טוב."
 
"ערב טוב, רבותי."
 
"לא שילמנו על המשקאות והיא לא דורשת דבר," אמר לעצמו אנרי דושמן.
 
הוא רצה לשתף את שכנו במחשבותיו, אבל חשש להישמע מגוחך.
 
 
 
* * *
 
הגשם החל לרדת שוב. בלי להחליף מילה פנו השניים, שהחליקו על המדרכה המשופעת, אל הבית שעליו דיבר האיש ללא שֵם.
 
אנרי דושמן היסס. כשפסע ברחוב הגלוי לעין כל הזה, הוא חש שיתקשה לבצע רצח. הוא אמר לעצמו שלא היה צריך להסכים, וכיוון שהיה מאוחר מכדי לסגת, החליט לברוח. אבל אם מפני שחיכה להזדמנות המתאימה ואם מפני שחשש מן האיש ללא שֵם, הוא החליט לדחות את רגע הבריחה.
 
לבסוף ראה מגרש נטוש ורץ אליו כל עוד רוחו בו. כדי לא להיתקל ברגבי אדמה או באבנים, הוא הרים גבוה את ברכיו, כמו סוס במצעד. עניבתו התנופפה מאחוריו. הוא חלף על פני תלוליות ומהמורות שהזכירו לו את ילדותו, אז נהג לזנק בקלילות מאחת לאחרת.
 
כאב חד בצד הגוף אילץ אותו לחדול מריצתו. אנרי דושמן היה טיפוס לֵאֶה וצלעותיו כאבו תדיר.
 
מבולבל מחירותו, ובצוואר נוקשה, הוא צעד בשביל בוצי. גדרות שיחים שענפיהם יבשים שרטו את ידיו. הרוח קטעה את נשימתו.
 
רגלו נתקלה בקופסת פח, שהתהפכה והתיזה את תכולתה על קרסוליו. למרות זאת הוא רצה לשרוק, אבל האוויר חמק מבין שפתיו כמו מתוך צינור. הוא לא ידע לשרוק, לכן החל לשיר את השיר היחיד שידע בעל־פה.
 
"דושמן!" קרא קול מרוחק, אחד מאותם קולות בודדים ששומעים ביער, בימי ראשון.
 
הוא הקשיב בלי לנשום. הוא פחד. רצה לרוץ. אבל רגליו לא היו יציבות, כמו במלחמה כשנשא חבר על אלונקה.
 
"אל תחשוש, זה אני."
 
זה היה האיש ללא שֵם. כדי לא להבהיל את אנרי דושמן, הוא לא השמיע כל תוכחה. להפך, הוא אמר שכך היה נוהג לו היה במקומו.
 
שני הגברים ירדו מהשביל, וכשהגיעו למדרכה דידו כמה צעדים כחיגרים כדי לנער את הבוץ מנעליהם.
 
אנרי דושמן, שקודם לכן היה לו חם, רעד כעת בכל גופו, וחשש עלה בו שלקה בדלקת הסימפונות. הוא כבר לא חשב לברוח ורק השתוקק להגיע למיטה ולישון.
 
שני הגברים שוטטו יחד ברחובות במשך שעה. מדי פעם נקלעו לשלולית שמימיה ניתזו עד לברכיהם.
 
תקריות אלה היו נטולות כל חשיבות לנוכח כל מה שעמד להתרחש.
 
לבסוף נעצר האיש ללא שֵם מול בית חדש.
 
הוא צלצל בפעמון. אור בקע מאחד החלונות והאיר את הרחוב. קולות רטינה וגרירה של נעלי בית הדהדו מתוך הבית ונשמעו בחוץ.
 
"מי שם?"
 
"אני."
 
מפתח קרקש בתוך חור המנעול והדלת נפתחה. נורה שהשתלשלה מהתקרה האירה את חדר הכניסה. הגבר שפתח את הדלת היה לבוש בכתונת לילה. על פי שערו הסתור והכתמים על אחת מלחייו, היה אפשר לנחש על איזה צד ישן.
 
"היכנסו ובואו אחרי," הוא אמר.
 
הוא הוביל את אורחיו אל פינת האוכל שבה ניצבה על שידה סלסילת פרחים מלאכותיים, בחורף וגם בקיץ. אהיל מחרסינה לבנה כיסה נורה תלויה על חוט.
 
אנרי דושמן הסיר את המעיל שהעיק על כתפיו, ומשהשתחררו זרועותיו חש בנוח וחיפש בעיניו את הכתמים שעל מקטורנו. הם נעלמו.
 
האיש ללא שֵם השתרע על הספה, כשרגליו משתלשלות ממנה כדי לא ללכלך את כיסוי הקטיפה האדום. הוא עצם את עיניו ונרדם.
 
אנרי דושמן ישב על כורסת נצרים, שחרקה גם כשנותר דומם במקומו, ונשף על כפות ידיו. בעיניים עצומות ראה בדמיונו את כל גופו טובל באותה נשימה חמה. הוא הרגיש שרגליו קרות ורטובות, אבל זה לא הפריע לו. הרגליים היו רחוקות כל כך מהגוף. מדי פעם חלפה מכונית ברחוב, סמוך מאוד לתריסים.
 
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
 
האיש ללא שֵם התרומם ממשכבו כמו נוסע שתופס שני מקומות. אנרי דושמן לא ידע מימינו ומשמאלו.
 
"דושמן, זה הוא."
 
"מי?"
 
"הבנקאי."
 
ואכן זה היה הוא. הוא לבש מעיל עם דשי משי והחזיק בידו מגבעת. הוא נכנס, בירך אותם לשלום בקידה, התיישב על כיסא, פתח עיתון וקרא את שערי הבורסה.
 
השתררה שתיקה שרק קימוט הגיליון הגדול הפר אותה.
 
לאחר מכן קם הבנקאי ממקומו, בירך אותם לשלום ויצא.
 
שני הגברים שנשארו לבד עטו הבעה נכלולית על פניהם, הבעה של צמד משרתים שזכה באהדת אדוניו.
 
"דושמן, בוא אחרי."
 
על קצות האצבעות, כשידיהם נתמכות בקיר, הם פסעו לאורך פרוזדור שמנורת לילה האירה רק בקושי.
 
"ניכנס לכאן."
 
הם נכנסו לחדר שקירותיו מכוסים בד פרחוני.
 
"שב, דושמן."
 
"טוב."
 
"תחלוץ נעליים."
 
אנרי דושמן ציית. כשעשה זאת היה נדמה לו שהנעליים שהוא מסיר מרגליו אינן נעליו שלו.
 
"תקשיב לי, דושמן."
 
"אני מקשיב."
 
"המיטה נמצאת בצד ימין... החלון פתוח... הירח יאיר לך."
 
"אבל אין ירח."
 
"אני אומר לך שהירח יאיר לך. תכה כאילו רצית לבקע בול עץ... ואז תהיה עשיר..."
 
מבעד לקיר נשמעו רחשים קלים.
 
"קח את הפטיש הזה... הבנקאי שוכב במיטה."
 
"ואם הוא לא ישן?"
 
"לך... למען אושרך."
 
אנרי דושמן קם. גרביו הרטובים הותירו טביעות רגליים על הרצפה.
 
הוא נעצר כשרק מטר אחד מפריד בינו ובין הדלת.
 
"אני פוחד."
 
"לך... אחר כך תהיה עשיר."
 
"אהיה עשיר?"
 
"כן."
 
הוא עדיין היסס.
 
"לך, אני אומר לך, אתה תהיה עשיר."
 
 
 
אנרי דושמן נכנס אל חדרו של הבנקאי. הוא אחז בידית הדלת זמן רב כל כך עד שאצבעותיו הדיפו ריח נחושת.
 
בדיוק כפי שאמר האיש ללא שֵם, אור הירח האיר את החדר. היה זה אור של נדודי שינה, אור לעיניים חולות.
 
גופו של הבנקאי היה מוסתר בשמיכות, והראש המונח על הכר נראה מנותק מפלג הגוף העליון. הראש הזה, של האיש המבוגר בעל הצוואר החשוף, נראה מגוחך במקצת.
 
אנרי דושמן ידע שאם ברצונו להימנע ממורך לב, אסור לו לחשוב כלל. הוא התקדם ישר אל המיטה במחשבה שמעשיו אינם ראויים, עד כדי כך שלרגע עלה על דעתו לעצור.
 
ברכיו נתקלו במיטה.
 
הוא הרים את הפטיש גבוה ככל שיכול. הוא עצם את עיניו. כששב ופקח אותן, ראה דם על המצעים ואת הפטיש מוטל על השמיכה העבה.
 
ארנק כסף היה מונח על שידת הלילה. הוא לקח אותו בלי לחשוב שלשם כך כלל לא היה עליו להרוג.
 
לאחר מכן חזר אל החדר שאליו הוליך אותו האיש ללא שֵם.
 
החדר היה ריק. בוהק המנורה האיר רק חפצים דוממים.
 
אנרי דושמן קרא בקול, פתח את הארונות, נגע ברהיטים בלי להסיט את עיניו ממתג החשמל, שמא מישהו יכבה את האור.
 
לא היה שם איש. זה היה בלתי אפשרי. הוא איבד את עשתונותיו. הוא צנח ארצה, גופו מקופל ומצחו נוגע ברצפה, ונשאר בתנוחה זו זמן רב. הוא חש כי במצב זה איש לא יוכל להאשימו בדבר.
 
כשקם לבסוף על רגליו הרגיש טוב יותר. הוא נעל את נעליו, הביט סביבו כדי לבדוק שלא שכח דבר, חצה את פינת האוכל, לבש את מעילו ויצא.
 
 
 
* * *
 
הגשם פסק. כמה עננים שטו בין הכוכבים. אנרי דושמן רצה לרוץ, אבל כדי לא לעורר תשומת לב הסתפק בצעדים מהירים. מדי פעם מישש את הכיס הפנימי שהארנק העבה פרם את תפריו.
 
הוא הזדקף. מי היה מנחש למראהו שעל לוח לבו הוא נושא עמו הון! מי היה מאמין שהגבר הזה, שלבושו דל, הוא כעת איש אמיד.
 
פנסי הגז התוו שני פסים מנומרים במרומי הקומה הראשונה. אורם נראה בהיר יותר באוויר הקר.
 
אנרי דושמן התנודד לקצב צעדיו, נזכר בדמויות הנשים על שטרות בנקאיים, והקפיד לעבור מרחוב לרחוב בתקווה שהשוטרים יאבדו את עקבותיו.
 
כשחלף על פני בית קפה קלט באוזניו את צליליו הפניניים, המתכתיים והצלולים כאחד של פסנתר מכני. נשים צחקו, ודאי על עניין של מה בכך. הוא ניסה להביט מעל הווילון במתרחש בפנים, אבל מפאת קומתו הנמוכה לא הצליח לראות דבר.
 
לבסוף נכנס, התיישב מהר והמתין שתשומת הלב שעורר תתפוגג.
 
שלוש נשים ישבו על ספת הקטיפה.
 
אנרי דושמן הביט בהן בחמדנות ושאל את עצמו מי מהן מוצאת חן בעיניו יותר. ואף על פי שהחליט להיות אדם אחר, הוא לא העז להזמין אותן לשולחנו.
 
עוד בטרם עשה תנועה כלשהי, באה אחת מהן והתיישבה לצדו. רביד מפנינים מלאכותיות היה מהודק לצווארה. עורה היה לבן וחסר חיים, כעורן של נשים שלעולם אינן מאדימות.
 
אנרי דושמן הניח את ידו על ברכהּ של האישה הצעירה, ומתחת לאצבעותיו חש את כפתור הבירית.
 
הוא רצה לשיר, לצחוק, לצעוק, אך לא העז.
 
ובכל זאת, אט־אט החל להרגיש בנוח. איש לא לעג לו. הלקוחות אף נהגו בו בחיבה, וכל אחד מהם, עם כוסו בידו, ניגש אל שולחנו.
 
"מוזיקה, מוזיקה!" הוא צעק.
 
אף שהבחין כי הרים את קולו, הוא לא הוטרד מכך.
 
המשרתת הכניסה שני מטבעות בחריץ הפסנתר.
 
"אולי נשחק פוקר?" הציע איש צעיר שטרף קלפים להנאתו.
 
"בראבו!" קרא אנרי דושמן.
 
מיד פרשו מפה אדומה. ניקו את לוח הצפחה. חילקו את הקלפים והמשחק החל.
 
הוא לא נמשך זמן רב.
 
אף שלא ידע לשחק, אנרי דושמן זכה ללא הרף. חבריו למשחק, שאיבדו את כספם, נאלצו להפסיק. הם לא היו מרוצים ושוחחו בלחש.
 
מצב רוחם העגום הרגיז את אנרי דושמן. הוא לא הצליח להסביר לעצמו כיצד הצליח להרוויח, הוא, שמעולם לא שיחק לו המזל. כמו כן, מחשש שידידיו ירחקו ממנו, הוא מיהר להחזיר להם את הכסף שזה עתה לקח מהם.
 
הם השתתקו בתדהמה. לאחר מכן, כשהתעשתו, הרעיפו עליו מילות תודה. בכל שנות חייהם מעולם לא הכירו אדם כה נדיב. הוא חבר אמיתי. כמה חבל שלא כולם נוהגים כמוהו!
 
אנרי דושמן התרגש מהמחשבה שיש לו חברים רבים כל כך.
 
"הבה נהיה אחים," אמר ונשא את עיניו לשמים.
 
אף שלא התייפח, דמעות זלגו על לחייו. הוא הביט באישה שלצדו.
 
"אני מאושר כל כך! החיים יפים כל כך! מה שמך, ילדתי?"
 
אף שלא זכה למענה, המשיך:
 
"הניחי לי לחבק אותך... אה! לו הסכמת, היינו מתחתנים. יש לי כסף... אקנה לך כל מה שתרצי... אציל אותך מהמועדון המפוקפק הזה... את טהורה מכדי לחיות כאן... נאהב זה את זה..."
 
הוא השתתק משהבחין שבגלל קולות הצחוק דבריו לא נשמעו עוד.
 
"קדימה, תשתקו, תנו לו לדבר," אמר אחד הלקוחות וקרץ בעינו כדי שלא יחשבו שהוא מדבר ברצינות.
 
"אם תרצו, ידידַי... לעולם לא ניפרד. האהבה תאחד אותנו עד המוות. יש לי כסף... מדוע שיהיה לי יותר משיש לכם?... הבה נחלוק בו... הבה נחלוק..."
 
הפעם כולם פרצו בתרועות רמות, פרט לאישה שלצדו, שצבטה אותו מתחת לשולחן.
 
"מדוע לשנוא? הבה נאהב, נתווה את הדרך, הרי אחים אנחנו."
 
הוא קם לקול התשואות. לרגע חשב להשליך את ארנקו אל מעריציו, אבל משהו מנע ממנו לעשות זאת. במקום זאת השליך רק חופן שטרות.
 
"קחו, ידידי... ידידי האמיתיים... זה בשבילכם... האם איננו אחים כולנו? ואת, יקירתי, שמחי כמו האחרים. אני אוהב אותך, החיים יפים."
 
"נלך," היא אמרה.
 
"לאן?"
 
"אלי."
 
באותו רגע נשמעו צעקות.
 
"מה פתאום."
 
"תשאירי אותו איתנו."
 
"הוא משעשע אותנו."
 
"היא רוצה את הכסף."
 
בשעה שכולם דיברו יחד, החל אנרי דושמן להבין שלא אוהבים אותו באמת. החיים נגלו לו במלוא כיעורם. עד עתה, כל עוד הקשיבו לו, הוא חי בתוך חלום.
 
בן רגע, הכול נגמר.
 
הוא פנה אל הדלת כשראשו בין ידיו. האנשים התחננו בפניו שיישאר. לשווא.
 
הוא עמד על המדרכה וניסה לשמוע מה אומרים עליו מעבר לדלת. אבל לאוזניו הגיע רק מלמול.
 
הוא ניגב את שפתיו כדי שהקור לא יסדוק אותן. כעת ידע שבני האדם כפויי טובה הם. ותמיד יהיו. אנרי דושמן כבר לא היה צריך להיות מוטרד בגללם. הוא יכול לוותר על העולם כולו מאחר שהוא עשיר.
 
לאחר שצעד במשך כשעה, צץ בראשו הרעיון לשוב לראות את הבית החדש שבו הרג את הבנקאי. אף שניסה לשכנע את עצמו שאין בכך כל תועלת, הפיתוי היה חזק מדי.
 
בתקווה שדרכו תאבד, צעד בכוונה בכיוונים אקראיים, כשידיו מתחככות בקירות, אך בעל כורחו קירב אותו כל צעד שעשה אל הבית הזה.
 
מבעד לחלונות מוארים באחד הבניינים ראה לפתע צלליות רצות. הוא התקרב והבין שמדובר באותו בית חדש. שני שוטרים דיברו במרפסת, וצלליהם התארכו עד לאמצע המדרכה.
 
הפשע התגלה.
 
אנרי דושמן חשב להסגיר עצמו לגורמי החוק אך מיד שינה את דעתו ונמלט. מעילו, שכפתוריו נותרו פתוחים, התעופף מאחוריו. משב רוח העיף את כובעו מראשו. הוא שקל להרים אותו אך חש לפתע שזמנו אוזל.
 
הוא המשיך לרוץ בראש גלוי. פנסי רחוב האירו מלמעלה את השדרה. תריסי הברזל של החנויות היו מוּרדים עד למדרכה. לצד החזיתות האפלות של בתי הקפה נערמו כיסאות קש זה על זה.
 
מוטרד מאובדן כובעו לא העז אנרי דושמן להביט בהולכי הרגל הספורים שבהם נתקל.
 
זו הפעם השנייה שחשב להסגיר את עצמו, אבל מערכת המשפט החרידה אותו. הוא הכיר אותה כיוון שכבר מצא את עצמו עם מר לֶלֶה, בבית הדין הפלילי. בפנים סמוקות כבר דחף בכוח דלתות מרופדות. כבר ראה את עורכי הדין שרגליהם, המבצבצות מתחת לגלימה, נראו גדולות כל כך. הוא כבר נתקל לא בשוטרי סיור שלווים אלא בשוטרים עירוניים במדים כחולים כמדי צבא. לא, הוא לא יסגיר את עצמו. מוטב שישמור על חירותו, כיוון שהאנשים חסרי הלב האלה לעולם לא יבינו את הסיבות לפשע. אדרבא, איש לא יבין אותן. אכן, הוא היה יכול להיות מאושר יותר בקרב משוגעים שבחברתם היה יכול לקפוץ, לצחוק ולשיר.
 
אנרי דושמן שמע שקשוק גלגלים של כרכרה נוסעת. בדממת הלילה, הרעש הבהיל אותו. הוא ראה בדמיונו רכב אסירים עוקב אחריו וּוילונות קטנים על חלונותיו מסתירים אנשי משטרה.
 
אבל הרעש התרחק והוא נרגע.
 
 
 
מאחר שלא העז לחזור לביתו וגם לא לשכור חדר במלון בגלל הצורך בחתימה, הוא נכנס לתחנת רכבת.
 
באולם הכניסה העגום, שנראה ככל מקום שההמון נוטש, לא היה איש. מרחוק היה אפשר להבחין בקטרים מושבתים. עששית נעה הנה והנה בקצב קבוע.
 
אנרי דושמן הגיע אל אולם הנוסעים והתקרב לתנור מתכת שנשף בפניו משבי אוויר חם מבעד לשבכה. מדי פעם בפעם נתקל מבטו בעיניו הבוהות של נוסע ער.
 
העייפות הצניחה את עפעפיו של אנרי דושמן, וכמו סוס הוא נרדם בעמידה. ראשו נשמט לפנים.
 
לפתע נשמעו צעקות.
 
שיניו נקשו. הוא רעד. הוא הביט סביבו באולם. תמונות מעיתון שעטפו מנורה הטילו ריבועי צל כהים. אנשים קמו ממקומותיהם.
 
"הנוסעים לדיז'וֹן, מאסוֹן, לִיוֹן וסוֹהרוֹן, בבקשה לעלות," קרא עובד התחנה.
 
עלו על עקבותיו.
 
בבהלה דילג מעל חבילות, פתח דלת שנטרקה כשכבר התרחק משם, ורץ ישר קדימה.
 
עד מהרה נעצר. הרחוב היה נטוש.
 
"אבוי, אני כל כך טיפש!" אמר.
 
הוא רצה לחזור על עקבותיו, אך אף שידע בוודאות שדמיונו תעתע בו, הוא לא העז.
 
 
 
* * *
 
באנרי דושמן קינן רצון כה עז לישון, עד שעצם את עיניו תוך כדי הליכה. אבל הוא לא עשה זאת לאורך זמן שמא יסטה מדרכו.
 
מנורה נצנצה כמו כוכב גדול הרחק משם. לא היתה לו כל סיבה לדאגה, אנשים רשאים להדליק מנורות, ובכל זאת לא הסיט ממנה את עיניו כיוון שנראה לו כי בלילה הזה כל מה שנדלק קרה בגללו.
 
כשהתקרב אל המנורה ראה שעל הצבע הכחול חרותה המילה: "משטרה". לכן, בלי להסתובב או לחשוש מהרחובות שהלך בהם, נמלט על נפשו.
 
הוא נעצר קצר נשימה, ושקע במחשבות. האין זה מגוחך להיבהל כך כשברשותו הון? עם שחר הכול יסתדר.
 
הוא צעד ברחובות עד שהעייפות אילצה אותו להתיישב על ספסל. האוויר היה קפוא. הוא טמן את ידיו בכיסיו ולא עשה כל תנועה. הוא ידע שהקור עלול להביא למותו ועל כן התאמץ להישאר ער, והסתייע במחשבה על כל התענוגות שעשוי להקנות לו ההון שבידו.
 
הוא איבד תחושה ברגליו, לכן קם ממקומו.
 
הרחובות הלכו ונעשו צרים. שום אור לא זהר בחלונות. מדי פעם חצה את הכביש כדי לחזור אל המדרכה שזה עתה עזב. או נעצר, הסתובב כאילו נענה לקריאה של מישהו, ולאחר מכן שב ללכת.
 
כשחלף על פני החלונות המסורגים של בית מחסה לקבצנים קרא תוך כדי הליכה: "אין להדביק מודעות", וכדי להבהיר שאין זו הלצה: "על פי חוק מיום 29 ביולי 1881".
 
בית המחסה נראה נטוש. הוא נכנס לשם ודאג להשאיר את הדלת פתוחה כדי שיוכל לברוח במקרה הצורך. הדממה היתה עמוקה. ריח לא נעים ריחף באוויר. צינור שחור התרומם מהתנור ישר עד התקרה. המיטות שניצבו בשורה לאורך הקירות הלבנים היו תפוסות כולן. חלומות בלהה עינו כנראה את הישֵנים, שבגדיהם היו שמוטים על הרצפה או זרוקים בין המיטות. בתא עם חלון זכוכית נראה המשגיח, מואר חלקית באור שקרן מתחת לאהיל, קורא ספר שהפינות בדפיו היו מקופלים.
 
אנרי דושמן נשכב על הרצפה. הוא הרגיש בטוח. במשך כמה דקות נצצו מתחת לשמורות עיניו קרני האור מהמנורה. לאחר מכן הכול האפיל. על אף רצפת האבן שהכאיבה לברכיו ולמרפקיו, על אף הקור שצבט את פניו, הוא נרדם.
 
אבל מי זה מתעקש לטפוח על כתפו? ודאי אחד מאויביו. או אולי שוטר. אנרי דושמן לא זז. הוא ידע שאין פשוט יותר מהעמדת פני ישן, אבל לא תיאר לעצמו שינסו להעירו בנחישות כזאת.
 
החצוף לא הניח לו.
 
אנרי דושמן ראה בעיני רוחו סוהר בבית הכלא, אוחז בידו עששית ומציע לו סיגריה לפני ביצוע העונש. מאחר שידע מה עומד לקרות הוא לקח את הסיגריה בעודו ישן, ולראשונה בחייו בלע את העשן. לאחר מכן קם והלך בעקבות השומר. בכיכר התנשאה הגיליוטינה. הוא ראה סכין פלדה.
 
רגע לפני שעמד למות העיר אותו טלטול.
 
"מה אתה עושה פה?"
 
"אני ישן."
 
"אתה צריך ללכת. אנחנו מקבלים כאן רק עד תשע בערב."
 
אנרי דושמן ציית. כשיצא הוא הבחין בתא השומר הריק, הספר מונח על השולחן והמנורה זורה אור על הכיסא כולו.
 
כדי לשכוח את כל מה שעבר עליו פסע אנרי דושמן בצעדים מהירים שגם חיממו אותו. כשחצה רחוב מסוים, הופתע מכך שלא היה עליו להישמר מכלי רכב נוסעים. סוליות נעליו נקשו על האספלט הקשה. לרגע סקר את השמים, לראות אם השחר עלה, אבל הכוכבים נותרו במקומם, ברורים ונוצצים.
 
הוא ראה כיכר שאמהות עם ילדיהן נהגו לטייל בה בשעות היום. התקווה למצוא ספסל והגדר הנמוכה דרבנו אותו להיכנס אל הגן. השומר בוודאי הלך לישון. הוא דילג מעל הקשתות שתחמו את השביל, ובהנאה מרובה דרך על הדשא המכוסה כפור, היות שרק עובדי הגן הורשו לעשות זאת. לאחר מכן הציץ מבעד לחלון בביתן של השומר. הוא שיער שחפצים רבים ייערמו בפנים, אבל ראה רק כמה ערמונים על שולחן עץ שחור.
 
מאוכזב, הוא התיישב על ספסל. מולו, בין העצים החשופים, הבחין במבנה שנראה לבן לאור הירח, שבחלונותיו נטולי הווילונות ובמעקות המרפסות נראה כבית העירייה במשחק הרכבה. רוח לא נשבה. קור מקפיא שרר במקום.
 
בעיניים פקוחות לרווחה, שלא נעצמו ולו לרגע, שקע אנרי דושמן במחשבות. הוא חשב שכעת יזכה להערכה. והערכה זו ודאי היתה רבה יותר אלמלא נתן מחצית מהונו לאותם אנשים שבמקום להיות אסירי תודה, רק לעגו לו. אבל מאחר שאנרי דושמן לא אהב להצטער על שום דבר, הוא הדחיק את הזיכרון.
 
 
 
אובדן כובעו הרגיז אותו, מה גם שהיה לו מספיק זמן להרים אותו. אבל כיוון שמה שהיה, היה, לא היה עוד שום צורך לחשוב על כך. מה התועלת בחזרה לאחור? מחר הוא יקנה כובע חדש, ובעיקר ירכוש וסט מחויט. הוא אהב וסטים. האין הם מעידים על אופיו של הלובש אותם, והאין הם מעוררים רושם של זחיחות הדעת כשאינם רכוסים?
 
עם שחר הוא ייסע לחוץ לארץ. הוא ראה את עצמו בקרון רכבת ואף הרגיש בדמיונו את הטלטלות הקלות כשהרכבת החליפה מסילה. הוא ראה בעיני רוחו את נוף הכפר ואת השמש האדומה הזורחת על תלמים קפואים. איכר פתח דלת של אסם. הוא החל לעבוד בעוד הוא, אנרי דושמן, נמלט אל הלא־נודע.
 
אנרי דושמן קם ופסע בצעד מהיר כדי לזכות ולו במעט באשליית הנסיעה.
 
עד מהרה מצא את עצמו ברחוב הומה, שעל אף השעה המאוחרת האנשים בו חגגו. זה לא הפליא אותו. ההמון, החנויות המוארות ודוכני האוכל שמכרו מעדני עוף יצרו אווירת חג. כלי הנחושת הבהיקו כל כך, עד כי היה נדמה שהם מותכים. ריח מנדרינות נישא באוויר. אנשים צחקו, נהנו. הרחוב היה יבש. לאורך המדרכות נראו שלוליות קפואות שנצצו באורות הזהובים. "אני רוצה להיות מאושר," מלמל אנרי דושמן ונעץ את מבטו בנשים שעברו על פניו.
 
אחת מהן אחזה בזרועו.
 
"אני אוהבת אותך," היא אמרה.
 
היא התנודדה קלות, אך זה הורגש בקושי מאחר שרפיון רגליים אצל נשים מוסתר על ידי שמלותיהן.
 
"נלך לאכול."
 
"כן."
 
הם נכנסו אל מסעדה מקומית. מנות האוכל, האורות, והבל פיהם של הסועדים חיממו את האולם. היה זה חום לא נעים, כמו כל חום שמקורו אינו אש.
 
אנרי דושמן הסיר את מעילו, החליק על שערו, ובחשאי השליך מתחת לאחד הכיסאות את פיסות צמר הגפן שהיו תחובות באוזניו.
 
הוא ניגב את הסכו"ם והביט סביבו. ודאי קינאו בו, חשבו שהאישה שנלוותה אליו היא פילגשו.
 
"את אוהבת אותי?"
 
"כן."
 
"את נשבעת?"
 
"כן."
 
לקוחות נכנסו, יצאו. נורות החשמל השתקפו במראות. בחוץ עברו קבוצות אנשים בשירה. מדי פעם נשמעו חריקות כמו גומי של בלון.
 
האישה הצעירה פתחה וסגרה את פיה, כאילו טעמה דבר מה.
 
אנרי דושמן חשב על העתיד. כן, לבו כבר לא יאיץ את פעימותיו כשידפקו על דלתו. הוא ידאג לבריאותו. נחמד לעשות זאת כשמרגישים טוב. והוא ילך לרופא השיניים, מאחר שזה זמן רב הוא חש בשיניו. עליו לשכוח את התחושה המעיקה שאפשר לטפל בכאב שמחמיר מיום ליום רק אם יש כסף.
 
"תקשיבי לי... בואי ניסע... בואי ניסע."
 
"לאן?"
 
"לחוץ לארץ."
 
בתום הארוחה הרגיש אנרי דושמן טוב יותר. הוא הדליק סיגר. האישה הצעירה ישבה בעיניים עצומות. הוא הביט בה, כבר לא במבוכה. רק האוויר שנפלט מבין השפתיים הראה שהפנים האלה חיות ונושמות.
 
"נצא."
 
היא זינקה ממקומה ולאחר מכן העבירה מבט אטום בין השולחנות.
 
"הכובע שלך, אדוני?" אמר המלצר.
 
"לא, אין לי כובע."
 
זה הטריד את אנרי דושמן. כדי להתגבר על המבוכה הוא פתח את מעילו שזה עתה רכס.
 
"נצא... נצא... נצא."
 
קבוצת אנשים אילצה אותו לרדת מהמדרכה. הוא הסתובב, ובקול שנשמע לו כמו קול גברי טיפוסי, קילל אותם. הוא היה בטוח בעצמו. איש לא יפחיד אותו, גם לא שוטר.
 
למרות ההמון, הם הצליחו להגיע במהירות למלון של האישה הצעירה. היא נכנסה ראשונה תוך שהיא נשענת על הקירות, פתחה את דלת הזכוכית של משרד הקבלה ולקחה את המפתח לחדרה.
 
משרתת ניקתה את החדר. כשהזוג הגיע, היא יצאה.
 
בהביעו פליאה על כך שיש מי שנאלצים לעבוד בלילה, נכנס אנרי דושמן אל החדר.
 
הווילון שהסתיר את פינת הרחצה היה מוסט. הוא ראה קנקן וקערה כחולים. תמונות היו מוצמדות למראה. אבקת פרחים מענף מימוזה התערבבה באבק שנשר מהארובה.
 
"את עייפה?"
 
"לא נוח לי."
 
"אולי את זקוקה לאוויר."
 
"כן... תפתח."
 
אנרי דושמן פתח את החלון. בית קרוב כל כך עד שהיה אפשר היה לגעת בו נמוג בחשכת הלילה.
 
"איך את מרגישה עכשיו?"
 
"קר לי."
 
אנרי דושמן סגר את החלון.
 
"את אוהבת אותי?"
 
"אני לא יודעת."
 
"קודם אהבת אותי."
 
"אז מה."
 
היא הסירה את חצאיתה, פסעה מעליה והחלה להתרחץ. כך, כשהיא עירומה למחצה, נראה פלג גופה העליון ארוך למדי.
 
"את יפה."
 
הוא התקרב ורצה לאחוז במותניה.
 
"עזוב אותי."
 
היא הדפה אותו. הוא הרפה ממנה, מופתע. שפתיו היו יבשות. טיפת מים זלגה במורד אפו.
 
"את לא אוהבת אותי?"
 
"תניח לי או שאצעק."
 
אנרי דושמן פחד.
 
"לא, אל תצעקי... אל תצעקי... אני הולך."
 
"לך."
 
הוא פתח את הדלת. צעדיו הדהדו במסדרון כצעדי ענק. הוא ירד במהירות במדרגות ובכל מדרגה חשש שמא ייפול, כי חש שאין לו זמן ואין לו כוח להזיז את רגליו.
 
 
 
* * *
 
כשמצא את עצמו ברחוב, התרחק משם בפסיעות גדולות. אורות החנויות הפריעו לו. כשחלף על פני בית קולנוע הוא ראה כרזה. השחקנית הראשית בסרט נראתה בה. היא בכתה. התמימות שבפניה עוררה אצל אנרי דושמן צורך באהבה שהביא גם אותו לידי דמעות.
 
ככל שהתרחק היה נדמה שפנסי הרחוב מרובים יותר, המדרכות צרות פחות, החלונות גדולים יותר.
 
אנרי דושמן הלך לאורך חומת בית קברות המחוזקת בקורות עץ ולפתע הבחין בצל שהלך לפניו. הוא האיץ את צעדיו. עד מהרה התחכך באיש זקן שמעילו הארוך מדי הסתיר את ידיו.
 
"איזה קור נורא," אמר אנרי דושמן.
 
זקנו הלבן של הזר עורר בו אמון. הוא חשש להיות לבד עם עצמו. שיחה עם האיש הזקן עד שעות הבוקר תסייע להעביר את הזמן.
 
"אכן."
 
"אתה ודאי שב לביתך, האין זאת?"
 
"כן."
 
השתררה דממה. שני הגברים הלכו זה לצד זה. אנרי דושמן היה שמח ללכת מהר יותר, אבל לא עשה זאת.
 
"ואתה, איש צעיר, לאן מועדות פניך?"
 
"אני עוזב עם שחר."
 
"מהו עיסוקך?"
 
"פקיד."
 
מעל החומה התנשאו כמה צלבים שחורים. רחוק יותר, מאחורי בית הקברות, נראו בתים חדשים.
 
"האם יודע אתה היכן תישן?" אמר הזקן.
 
"לא."
 
"בוא אל ביתי. קר שם פחות. אני גר לא הרחק מכאן."
 
שני הגברים פסעו ברחוב אפלולי. מדי פעם חלפו מתחת לקמרון. בוהק השחר החל להפציע. הירח נעלם. הוא לא המתין להופעתה של השמש.
 
לבסוף נכנסו לתוך בית מבודד שכל קירותיו החיצוניים מוכי רוחות.
 
באין תאורה שתנחה את צעדיהם, הם גיששו את דרכם במעלה המדרגות. בכל קומה, מחשש שייפגעו, הם הרימו את רגליהם פעם אחת יותר מדי. מעליהם, חיקו קורות עץ את המדרגות במהופך. משבי רוח טרקו דלתות ברעש.
 
"רגע, אני צריך למצוא את המפתח."
 
כמה רגעים לאחר מכן נכנסו שני הגברים לדירה עלובה למראה. הזקן הדליק נר. עיתון כיסה את השולחן. אנרי דושמן התיישב בכורסה שלא היתה יציבה יותר מזו שבחדרו.
 
הזקן הסיר את מעילו ונותר במקטורן בלוי, בעיקר באזור הכיסים. כעת, בתנועות נוּקשות של זקנים, הוא הלך, חזר, התכופף. לפני שהדליק את האש היה עליו למשוך כמה פעמים את שבכת התנור. ענן האפר שהתרומם הלבין את נעליו כששב ונשר.
 
בלויי סחבות היו תלויים על מסמרים והשתלשלו עד הרצפה. מחנק שרר בעליית הגג. נייר תחרה קישט מגש. על המגש היו מונחים מזלג, מלחייה, קופסה. בכל מקום נראו רהיטים שבורים, סדוקים, כאלה שמוטלים לא פעם על עגלות של גרוטאות.
 
האש בערה. היא נראתה בעד שבכת התנור. הזקן טיפל בה. הוא נעצר מדי פעם כדי לשאול את אנרי דושמן אם לא קר לו. או שקירב את ידו אל הצוהר, להבטיח שהאוויר לא חודר דרכו.
 
לבסוף הוא התיישב. פניו היו מוארות בלהבת הנר. הוא ישב זקוף על השרפרף, רגליו צמודות, ידיו שלובות.
 
טבעות העשן שעלו מלהבת הנר אל התקרה נעו ללא הרף. דבר לא נשמע פרט להתפצחות העץ. חום נעים הציף את עליית הגג. כמה טיפות, כמו מדיוֹ דליל, צנחו מן התקרה.
 
הזקן שפך אפר על האש. דומה שהיא כבתה. עשן סמיך נפלט דרך הצינור שהיה מחובר ברישול. לאחר מכן, בן רגע, היא שבה לבעור.
 
 
 
אנרי דושמן הבחין בשמחה שהשחר עלה וחדר מבעד לצוהר. היתה לו הרגשה שהכול לטובה. בעיקר אל לו לשקוע במחשבות שמא יתעצב אל לבו, מה שעשוי להיראות מגוחך ברגע שעלה היום.
 
הוא בכל זאת היה ראוי לקיום נעים יותר. הוא סבל מספיק. כעת היה יכול לראות שיש סדר בעולם. האם לא צריך שיהיו בו גם אנשים מאושרים וגם אנשים אומללים?
 
הוא הביט בפניו הכאובות של הזקן.
 
"אתה אדם אומלל!" אמר.
 
"כן."
 
"לא היה לך מזל!"
 
"אכן."
 
"עכשיו, אתה יודע, מאוחר מדי. לו אני במקומך, איני יודע מה הייתי עושה."
 
"מה לעשות, מתרגלים לכול. אני לא אומלל כל כך כמו שאני נראה," ענה הזקן.
 
"אתה לא אומלל?"
 
"לא... גם לא מאושר..."
 
"טוב... אני כן מאושר. אני יכול לעשות כל מה שארצה. לא ילעגו לי עוד. עוד מעט אסע לחוץ לארץ. ויש באמתחתי הרבה כסף. זה לא ניכר."
 
"לא."
 
"אתה רואה. אפשר לטעות. יש לי כסף, הרבה כסף, יותר ממה שתוכל לשער."
 
"כן, אבל הרגת מישהו."
 
אנרי דושמן החוויר. נדמה היה לו שכל הדם התנקז מגופו. הוא התבונן בכפות ידיו. הן היו פתוחות. הוא מעולם לא התבונן בהן כשסבל.
 
הזקן דיבר. הוא אמר:
 
"אני מציית לקול השמים. הוא אומר לי להישאר בעוניי. הוא אומר לי שהאושר טמון באהבת האל."
 
קרן אור חיוורת נכנסה דרך הצוהר. הכתמים שעל הקיר נעו לעבר עליית הגג.
 
הזקן התפלל. הוא התנודד כאילו השרפרף שלו מונח על עננים.
 
אנרי דושמן גמגם:
 
"מה יעלה בגורלי?... מה יעלה בגורלי?... אני אבוד... הרגתי... הרגתי..."
 
הזקן נשא את עיניו.
 
"כדי לכפר על כך עליך לסבול."
 
השמים המשיכו להתבהר. הכוכבים נעלמו בהדרגה. לפתע הציפה עליצות אינסופית את נפשו של אנרי דושמן. חיזיון מבורך תפס את מקום הקירות העלובים סביבו. אט־אט, לאור היום, נעמד הזקן, הרים את ידו, והתרחק. רבבות כוכבים בהקו כמו יהלומים. אנרי דושמן הנפעם פסע בשבילי גן העדן. בכל מקום היו סלסילות פרחים, אגרטלים מוזהבים ומלאכים מעופפים שראשיהם פונים מטה.
 
"כן, הרגתי, אבל אני אסבול, אסבול כל חיי. אני אכפר על כך. יסלחו לי. אעשה הכול, אשא כל דבר כדי שיסלחו לי. אה! לזכות במחילה! אני אהיה מאושר כל כך! אני רוצה לסבול, לסבול, כל חיי."
 
אבל כמו ציפורים במעופן, פנו כל המלאכים אל קצות השמים.
 
אנרי דושמן עקב אחריהם בעיניו: הם נעשו קטנים מרגע לרגע. לאחר מכן הפנה את מבטו אל האגרטלים, ואלה כבר לא היו מוזהבים.
 
הוא פער את עיניו כדי להיטיב לראות. הוא התעורר.
 
אנרי דושמן קם ממקומו. הקור הקפיא את גופו. הוא זיהה כעת את הטפט שעל הקירות ואת השידה שהמפתח למגירותיה לא היה ברשותו. אור השחר חדר מבעד לווילונות. אח השיש, שני הכיסאות והמיטה מעולם לא נראו דוממים כל כך.
 
אנרי דושמן לקח את כובעו ויצא. לראשונה ראה עציצי פרחים בחלונה של השוערת.
 
הרחוב היה נטוש. שלווה מבהילה ירדה מהשמים נטולי הכוכבים. ציפור חצתה לאט את החלל בנפנוף כנפיים מהיר.
 
אנרי דושמן הלך היישר לפניו. באופק התפשטו תמרות עשן דוממות בשמים האפורים. היה זה יום חג המולד.
 
הוא נזכר במעורפל בחלומו. הוא נזכר במעורפל באיש הזקן שלדבריו, יש לסבול כדי לכפר על עוולות. אבל כל זה לא עניין אותו, כיוון שהוא מעולם לא הרע לאיש.