נישאת על הצלחתם הפנומנלית של הרומנים הנפוליטניים שלה, פירסמה אלנה פרנטה בין ינואר 2018לינואר 2019מסה קצרה מדי שבוע ב'גרדיאן' הבריטי. בין השאר על פחדנותה (ועל פחדנותה להיראות פחדנית בעיני אחרים); על היומן שכתבה כנערה (ועל הקשר בינו לבין הקריירה הספרותית שלה); על החשש מהידרדרות גופנית שהפך בחברה החילונית המערבית לגדול יותר מפחד המוות; על יחסה להולדת ילדים ("שום דבר לא משתווה לעונג שבהבאת יצור חי אחר לעולם") ועם זאת סירובה לראות בכך חובה נשית; על יחסי אמהות ובנות; על סלידתה מסימני קריאה בספרות וחיבתה המסוימת לשלוש הנקודות; על רתיעתה מטיפול פסיכולוגי; ועל קשיי השינה שלה.
כל הטורים - שאוגדו יחד בספר החדש 'המצאות מזדמנות' - כתובים היטב, רובם מעניינים, קומץ מהם מעניינים מאוד, קומץ בנאליים. ולעיתים מצויה בכתיבה המסאית של פרנטה תזכורת ליכולת של הפרוזה הנראטיבית שלה, לאותה התנערות פתאומית ועזה, אותה התפרצות של עוצמה פראית, היולית, המתארת במשפטים ספורים עניין רגשי באמצעות מטאפורה ארצית מפתיעה או בניסוח מחוספס וקולע. לעיתים עולה בדמיונו של הקורא גם דמותה של אלנה מסדרת 'החברה הגאונה', שכותבת המסות מזכירה אותה מאוד. הן בפגיעות הגלויה לעין, הן בכוחות האינטלקטואליים שצמחו בצד הפגיעות הזאת (כולל העניין הספציפי של שתיהן בספרות הקלאסית, היוונית והרומית).
מוטיב חוזר במסות, שגם תרם למרכזיותה של פרנטה בתרבות העכשווית, הוא מה שניתן לכנות המוטיב הפמיניסטי, הסיסטרהודי. ויש להוסיף גם - הטינה כלפי גברים. באחת המסות היא מכריזה, "אני מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנות אישה אחרת, גם אם היא פגעה בי באופן בלתי נסבל"; סלחנות שנובעת מהתחשבות ב"אלפי שנות השליטה הגברית", משום ש"הכל, פשוט הכל, קודד לפי הצרכים הגבריים, אפילו הביגוד האינטימי שלנו, הפרקטיקות המיניות שלנו, האימהות". במסה אחרת כותבת פרנטה שהסבילות הנשית המסורתית לא תבוא על תיקונה בדימוי של "אישה להוטה הרבה יותר מבחינה מינית, מצווה, בעלת דמיון, תוקפנית", כפי שרווח "בסדרות טלוויזיה ובפורנו". במקום אחר היא מצהירה שלעולם לא תגיד לבמאית שמעבדת את ספרה, "זה הספר שלי, זה המבט שלי, אם את רוצה לעשות סרט מהספר, עלייך לכבד אותם". ומה ביחס לבמאים? "אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי, לדבוק בעולם שלי, להיכנס לכלוב של הסיפור שלי מבלי לגרור אותו לזה שלו". בפטרונות (במטרונות?) היא מוסיפה: "הדבר ייטיב איתו, אולי אפילו יותר מאשר איתי".
ההיבט הפמיניסטי הזה הפך את פרנטה למתואמת עם רוח התקופה כמו גם לאחת המעצבות שלה (בהקשר הזה, אגב, מעניינת הבחירה לכתוב בשם עט - בחירה שבמידה מסוימת נענית לסטריאוטיפ "נשי", שהרי נשים, כידוע, כבודן בבית פנימה). אבל נדמה לי, בהסתמך על הקובץ החדש, שהטינה החריפה כלפי גברים נובעת ממשהו ייחודי לה, שאינו מעיד בהכרח על יחסיהם של גברים ונשים בעולם של היום. פרנטה היא לא סתם אישה בעולם שמתמודדת עם גברים. היא סופרת. ולא סתם סופרת - היא סופרת שמאמינה אמונה עזה בחשיבותה של המסורת הספרותית. בכמה וכמה מסות חוזרת פרנטה על האמונה הזאת. למשל במסה בשם 'חדשנות ספרותית', שבה היא יוצאת נגד המושג שבכותרת. או במסה מעניינת על יחסה ללאומיות שבה היא מגדירה את המסורת הספרותית כ"בית זיקוק יוצא מן הכלל של הניסיון הגולמי הפעיל לאורך דורי-דורות, מכל של אינטליגנציה וטכניקות ביטוי, שהייתי גאה לשאוב ממנו ושעיצב אותי".
פרנטה לא רק מחזיקה מהמסורת הספרותית, נראה שגם למדה את המסורת העתיקה ממש, היוונית והרומית. לכן את הפמיניזם הלוחמני שלה, את התסכול שלה מהדומיננטיות הגברית - אני מעז אפילו להזכיר כאן את המושג המושמץ "קנאת פין", או במקרה הזה "קנאת עט" (עיינובמסה 'נשים כותבות' וראו כמה תחושות עלבון וזעם של סופרת אישה יש בה ביחס לסופרים גברים) - יש לתלות גם במשלח ידה ובתפיסותיה הספרותיות. סופרת שמאמינה במסורת הספרותית, ומראשיתה הקלאסית, אכן מוצאת את עצמה במיעוט, בחברה שהיא ברובה המוחץ גברית (עניין שלמרבה השמחה הולך ומשתנה בדורות האחרונים). במילים אחרות, רופאה במאה ה21- לא נדרשת להסתמך על היפוקרטס, אבל בשדה הספרות הומרוס עדיין רלוונטי.
עוד 3 קובצי מאמרים של סופרות:
עד ארגיעה > רונית מטלון
המידות הקטנות > נטליה גינצבורג
יומן ספרותי > לאה גולדברג
אריק גלסנר
בתמונה: הומרוס
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
אריק גלסנר 7 לילות 03/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
