המצאות מזדמנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המצאות מזדמנות
מכר
מאות
עותקים
המצאות מזדמנות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המצאות מזדמנות

4.4 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אלנה פרנטה

אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
בסתיו 2017 הציעו עורכי 'הגרדיאֶן' הלונדוני לאלנה פֶרַנטה לפרסם אצלם טור שבועי, ואף שלחו לה, לבקשתה, רשימת נושאים, שמהם תוכל לבחור במהלך השנה. פרנטה נענתה להם, כתבה באיטלקית, וטוריה תורגמו לאנגלית באופן חופשי למדי. לראשונה התנסתה באתגר שבועי של חובת כתיבה בלחץ זמן, סגורה בגבולות נוקשים של היקף – מִגבָּלות שבסופו של דבר היטיבו איתה, וכתיבתה אף עלתה מדרגה במחצית השנייה של שנת הכתיבה.
 
התוצאה היא 51 מסות קצרות, המסודרות בספר זה לפי תאריכי הפרסום בעיתון – אף שלאחר הפרסום ב'גרדיאן' הן זכו לשכתוב משמעותי של המחברת, והן מתורגמות כאן מן הנוסח האיטלקי הסופי שלהן. מתווספים אליהן האיורים העדינים ורבי־הדמיון של אנדרֶאָה אוּצ'יני, שליוו את פרסום הטור.
 
לאוהדי פרנטה הרבים, הסקרנים באשר לזהותה ולעולמה הפנימי של הסופרת המסתורית, מחכה כאן אוצר מרתק. פרנטה כותבת מעֶמדה של מחברת רומאנים, המודעת למעמדה העולמי ולעניין שיש בנקודת־הראות שלה. אין במסות פִּירוּאֶטים אינטלקטואליים, או שכבות של למדנות מנוכרת. בדרך־כלל מתבוננת בהן פרנטה במצבים וברגשות כמעט נדושים, כדי לחלץ מהם את מה שמחמת הרגל נוטים להשתיק. היא יוצאת ממקום פרטי, מאיזו התנסות או אנקדוטה אישיות, ההופכות להיות דוגמה אופיינית, מקפצה לאינטואיציות על החיים ועל הטבע האנושי. וכשהמסה החייבת־להיות־קצרה דוהרת אל סיומה, מגיעה תמיד פואנטה, עוֹלֶה פרדוקס מרהיב – פרנטה חושפת את הבלתי־צפוי שבמצבים הרגילים, סודקת אותם, מערערת את שלוות־הרוח המדושנת.
 
פרנטה כותבת על אהבה ראשונה, פחדים, קשיי שינה, התמכרויות; על צחוק הפורץ במצבים שבהם הוא לא יעלה על הדעת, ועל נטייתה-שלה לפרוש אחרונה כשהיא מוזמנת למסיבה אצל ידידים; על ענייני כתיבה, כגון התנגדות לסימני־קריאה ושלוש נקודות; על סוף החיים, על יחסיה המורכבים עם בנותיה ועם אמה, ועל הסיפורים הגבריים, השונים מהותית מאלה הנשיים.
 
הסופרת ששמה הבדוי פרנטה מציצה בין הדפים, וכדרכה – גם מסתתרת ביניהם.

פרק ראשון

 
התנגשויות 
18 במארס 2019
 
 
בסתיו 2017 הציע לי 'הגַרדיאֶן' לפרסם טור שבועי. הדבר החמיא לי והפחיד אותי כאחד. אף־פעם לא התנסיתי במשהו כזה, וחששתי שלא אצליח. אחרי היסוסים רבים הודעתי למערכת העיתון שאיענה להצעתם אם ישלחו לי שורת שאלות, שעל כל אחת מהן אשיב בתורה, בגבולות המקום המוקצב. בקשתי נענתה מיד, ואף הוסכם שפרסום הטורים לא יימשך יותר משנה. השנה חלפה אט־אט והיתה מאלפת בשבילי. אף־פעם לא הייתי במצב שבו עלי לכתוב מתוך חובה, סגורה בתוך היקף נוקשה, על נושאים שאני־עצמי ביקשתי מהעורכים הסבלניים כל־כך לבחור למעני. אני רגילה לתוּר אחר סיפור, דמויות, הנמקה באופן עצמאי, להניח מלה אחר מלה כמעט תמיד במאמץ, למחוק הרבה; ומה שאני מוצאת בסוף — בהנחה שאני מוצאת משהו — מפתיע בראש־ובראשונה אותי. כאילו משפט אחד מוליד את האחר מתוך ניצול כוונותי הלא־ברורות עדיין, ואף־פעם איני יודעת אם התוצאה טובה או לא: מכל מקום, היא כאן, ועכשיו צריך לעבוד עליה, הגיע הרגע שבו על הטקסט ללבוש את הצורה הרצויה. אבל בפרוזה הזאת בשביל 'הגרדיאן' שלטה ההתנגשות המקרית בין הנושא שהציעה המערכת לבין הדחיפוּת של הכתיבה. כרגיל, אחרי כתיבת טיוטה ראשונה של סיפור מגיע פרק זמן ממושך, לפעמים ממושך מאוד, של בחינה מקרוב, של כתיבה־מחדש, של הרחבה או של ייבוש קפדני, ואילו כאן היה התהליך מינימלי. הטקסטים הללו נולדו מפשפוש מיידי בזיכרון בחיפוש אחר התנסות מדגימה קטנה, שנשלפה בלי־דעת מאמונות אשר עוצבו על־ידֵי ספרים שקראתי לפני שנים רבות ואחר־כך התנתקתי מהן, ושבתי והתחברתי אליהן הודות לקריאות אחרות, ובעודי רודפת אחר אינטואיציות בלתי־צפויות, שמקורן באותו צורך לכתוב, הגעתי למסקנות חדות, בזכות השטח שבינתיים נגמר. בקיצור, זה היה תרגיל חדש: בכל פעם ששילשלתי את הדלי במהירות אל תוך איזו קרקעית אפלה בראשי, העליתי משם משפט וחיכיתי בחשש למשפטים האחרים שיבואו בעקבותיו. התוצאה עכשיו היא הספר הזה, הנפתח באקראי ב-20 בינואר 2018, בסיפור הבלתי־ודאי תמיד של פעם ראשונה, ומסתיים באקראי ב-12 בינואר 2019, בהתמקדות בְּפַעַם אחרונה. עשיתי ניסיון להקנות סדר ענייני יותר לקטעים השונים, והכנתי סדרי־פרקים אפשריים. אבל כשסידרתי את הקטעים כאילו הם פרי פרויקט בעל תוכנית ברורה, הם נראו כהתרברבות, ולכן השארתי אותם לבסוף ערוכים לפי תאריך פרסומם. לא רציתי להסתיר, בראש ובראשונה ממני־עצמי, את האופי של המצאות מזדמנות שיש לַקטעים, שאינו שונה מזה של שאר ההמצאות המזדמנות שאנו מגיבים עליהן מדי יום בעולם שבו נקרה לנו לחיות.

אלנה פרנטה

אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

סקירות וביקורות

גברים בצד גם בקובץ המאמרים החדש של אלנה פרנטה בולט ההיבט הפמיניסטי, הסיסטרהודי, שהפך אותה לאחת ממעצבות התקופה נישאת על הצלחתם הפנומנלית של הרומנים הנפוליטניים שלה, פירסמה אלנה פרנטה בין ינואר ‭ 2018‬לינואר ‭ 2019‬מסה קצרה מדי שבוע ב'גרדיאן' הבריטי. בין השאר על פחדנותה (ועל פחדנותה להיראות פחדנית בעיני אחרים); על היומן שכתבה כנערה (ועל הקשר בינו לבין הקריירה הספרותית שלה); על החשש מהידרדרות גופנית שהפך בחברה החילונית המערבית לגדול יותר מפחד המוות; על יחסה להולדת ילדים ("שום דבר לא משתווה לעונג שבהבאת יצור חי אחר לעולם") ועם זאת סירובה לראות בכך חובה נשית; על יחסי אמהות ובנות; על סלידתה מסימני קריאה בספרות וחיבתה המסוימת לשלוש הנקודות; על רתיעתה מטיפול פסיכולוגי; ועל קשיי השינה שלה.

כל הטורים - שאוגדו יחד בספר החדש 'המצאות מזדמנות' - כתובים היטב, רובם מעניינים, קומץ מהם מעניינים מאוד, קומץ בנאליים. ולעיתים מצויה בכתיבה המסאית של פרנטה תזכורת ליכולת של הפרוזה הנראטיבית שלה, לאותה התנערות פתאומית ועזה, אותה התפרצות של עוצמה פראית, היולית, המתארת במשפטים ספורים עניין רגשי באמצעות מטאפורה ארצית מפתיעה או בניסוח מחוספס וקולע. לעיתים עולה בדמיונו של הקורא גם דמותה של אלנה מסדרת 'החברה הגאונה', שכותבת המסות מזכירה אותה מאוד. הן בפגיעות הגלויה לעין, הן בכוחות האינטלקטואליים שצמחו בצד הפגיעות הזאת (כולל העניין הספציפי של שתיהן בספרות הקלאסית, היוונית והרומית).

מוטיב חוזר במסות, שגם תרם למרכזיותה של פרנטה בתרבות העכשווית, הוא מה שניתן לכנות המוטיב הפמיניסטי, הסיסטרהודי. ויש להוסיף גם - הטינה כלפי גברים. באחת המסות היא מכריזה, "אני מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנות אישה אחרת, גם אם היא פגעה בי באופן בלתי נסבל"; סלחנות שנובעת מהתחשבות ב"אלפי שנות השליטה הגברית", משום ש"הכל, פשוט הכל, קודד לפי הצרכים הגבריים, אפילו הביגוד האינטימי שלנו, הפרקטיקות המיניות שלנו, האימהות". במסה אחרת כותבת פרנטה שהסבילות הנשית המסורתית לא תבוא על תיקונה בדימוי של "אישה להוטה הרבה יותר מבחינה מינית, מצווה, בעלת דמיון, תוקפנית", כפי שרווח "בסדרות טלוויזיה ובפורנו". במקום אחר היא מצהירה שלעולם לא תגיד לבמאית שמעבדת את ספרה, "זה הספר שלי, זה המבט שלי, אם את רוצה לעשות סרט מהספר, עלייך לכבד אותם". ומה ביחס לבמאים? "אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי, לדבוק בעולם שלי, להיכנס לכלוב של הסיפור שלי מבלי לגרור אותו לזה שלו". בפטרונות (במטרונות?) היא מוסיפה: "הדבר ייטיב איתו, אולי אפילו יותר מאשר איתי".

ההיבט הפמיניסטי הזה הפך את פרנטה למתואמת עם רוח התקופה כמו גם לאחת המעצבות שלה (בהקשר הזה, אגב, מעניינת הבחירה לכתוב בשם עט - בחירה שבמידה מסוימת נענית לסטריאוטיפ "נשי", שהרי נשים, כידוע, כבודן בבית פנימה). אבל נדמה לי, בהסתמך על הקובץ החדש, שהטינה החריפה כלפי גברים נובעת ממשהו ייחודי לה, שאינו מעיד בהכרח על יחסיהם של גברים ונשים בעולם של היום. פרנטה היא לא סתם אישה בעולם שמתמודדת עם גברים. היא סופרת. ולא סתם סופרת - היא סופרת שמאמינה אמונה עזה בחשיבותה של המסורת הספרותית. בכמה וכמה מסות חוזרת פרנטה על האמונה הזאת. למשל במסה בשם 'חדשנות ספרותית', שבה היא יוצאת נגד המושג שבכותרת. או במסה מעניינת על יחסה ללאומיות שבה היא מגדירה את המסורת הספרותית כ"בית זיקוק יוצא מן הכלל של הניסיון הגולמי הפעיל לאורך דורי-דורות, מכל של אינטליגנציה וטכניקות ביטוי, שהייתי גאה לשאוב ממנו ושעיצב אותי".

פרנטה לא רק מחזיקה מהמסורת הספרותית, נראה שגם למדה את המסורת העתיקה ממש, היוונית והרומית. לכן את הפמיניזם הלוחמני שלה, את התסכול שלה מהדומיננטיות הגברית - אני מעז אפילו להזכיר כאן את המושג המושמץ "קנאת פין", או במקרה הזה "קנאת עט" (עיינובמסה 'נשים כותבות' וראו כמה תחושות עלבון וזעם של סופרת אישה יש בה ביחס לסופרים גברים) - יש לתלות גם במשלח ידה ובתפיסותיה הספרותיות. סופרת שמאמינה במסורת הספרותית, ומראשיתה הקלאסית, אכן מוצאת את עצמה במיעוט, בחברה שהיא ברובה המוחץ גברית (עניין שלמרבה השמחה הולך ומשתנה בדורות האחרונים). במילים אחרות, רופאה במאה ה‭21-‬ לא נדרשת להסתמך על היפוקרטס, אבל בשדה הספרות הומרוס עדיין רלוונטי.

עוד 3 קובצי מאמרים של סופרות:
עד ארגיעה > רונית מטלון
המידות הקטנות > נטליה גינצבורג
יומן ספרותי > לאה גולדברג

בתמונה: הומרוס
אריק גלסנר 7 לילות 03/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אלנה פרנטה מסבירה מה מרוויחים כשלא יודעים את זהות היוצר עדי קיסר הארץ 22/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
ארבעה לדרך: תלמה אדמון נפרדת ממדור הספרות של "מעריב" תלמה אדמון מעריב ספרות 31/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
החברה הנעימה דור בביוף מאקו תרבות 01/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

גברים בצד גם בקובץ המאמרים החדש של אלנה פרנטה בולט ההיבט הפמיניסטי, הסיסטרהודי, שהפך אותה לאחת ממעצבות התקופה נישאת על הצלחתם הפנומנלית של הרומנים הנפוליטניים שלה, פירסמה אלנה פרנטה בין ינואר ‭ 2018‬לינואר ‭ 2019‬מסה קצרה מדי שבוע ב'גרדיאן' הבריטי. בין השאר על פחדנותה (ועל פחדנותה להיראות פחדנית בעיני אחרים); על היומן שכתבה כנערה (ועל הקשר בינו לבין הקריירה הספרותית שלה); על החשש מהידרדרות גופנית שהפך בחברה החילונית המערבית לגדול יותר מפחד המוות; על יחסה להולדת ילדים ("שום דבר לא משתווה לעונג שבהבאת יצור חי אחר לעולם") ועם זאת סירובה לראות בכך חובה נשית; על יחסי אמהות ובנות; על סלידתה מסימני קריאה בספרות וחיבתה המסוימת לשלוש הנקודות; על רתיעתה מטיפול פסיכולוגי; ועל קשיי השינה שלה.

כל הטורים - שאוגדו יחד בספר החדש 'המצאות מזדמנות' - כתובים היטב, רובם מעניינים, קומץ מהם מעניינים מאוד, קומץ בנאליים. ולעיתים מצויה בכתיבה המסאית של פרנטה תזכורת ליכולת של הפרוזה הנראטיבית שלה, לאותה התנערות פתאומית ועזה, אותה התפרצות של עוצמה פראית, היולית, המתארת במשפטים ספורים עניין רגשי באמצעות מטאפורה ארצית מפתיעה או בניסוח מחוספס וקולע. לעיתים עולה בדמיונו של הקורא גם דמותה של אלנה מסדרת 'החברה הגאונה', שכותבת המסות מזכירה אותה מאוד. הן בפגיעות הגלויה לעין, הן בכוחות האינטלקטואליים שצמחו בצד הפגיעות הזאת (כולל העניין הספציפי של שתיהן בספרות הקלאסית, היוונית והרומית).

מוטיב חוזר במסות, שגם תרם למרכזיותה של פרנטה בתרבות העכשווית, הוא מה שניתן לכנות המוטיב הפמיניסטי, הסיסטרהודי. ויש להוסיף גם - הטינה כלפי גברים. באחת המסות היא מכריזה, "אני מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנות אישה אחרת, גם אם היא פגעה בי באופן בלתי נסבל"; סלחנות שנובעת מהתחשבות ב"אלפי שנות השליטה הגברית", משום ש"הכל, פשוט הכל, קודד לפי הצרכים הגבריים, אפילו הביגוד האינטימי שלנו, הפרקטיקות המיניות שלנו, האימהות". במסה אחרת כותבת פרנטה שהסבילות הנשית המסורתית לא תבוא על תיקונה בדימוי של "אישה להוטה הרבה יותר מבחינה מינית, מצווה, בעלת דמיון, תוקפנית", כפי שרווח "בסדרות טלוויזיה ובפורנו". במקום אחר היא מצהירה שלעולם לא תגיד לבמאית שמעבדת את ספרה, "זה הספר שלי, זה המבט שלי, אם את רוצה לעשות סרט מהספר, עלייך לכבד אותם". ומה ביחס לבמאים? "אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי, לדבוק בעולם שלי, להיכנס לכלוב של הסיפור שלי מבלי לגרור אותו לזה שלו". בפטרונות (במטרונות?) היא מוסיפה: "הדבר ייטיב איתו, אולי אפילו יותר מאשר איתי".

ההיבט הפמיניסטי הזה הפך את פרנטה למתואמת עם רוח התקופה כמו גם לאחת המעצבות שלה (בהקשר הזה, אגב, מעניינת הבחירה לכתוב בשם עט - בחירה שבמידה מסוימת נענית לסטריאוטיפ "נשי", שהרי נשים, כידוע, כבודן בבית פנימה). אבל נדמה לי, בהסתמך על הקובץ החדש, שהטינה החריפה כלפי גברים נובעת ממשהו ייחודי לה, שאינו מעיד בהכרח על יחסיהם של גברים ונשים בעולם של היום. פרנטה היא לא סתם אישה בעולם שמתמודדת עם גברים. היא סופרת. ולא סתם סופרת - היא סופרת שמאמינה אמונה עזה בחשיבותה של המסורת הספרותית. בכמה וכמה מסות חוזרת פרנטה על האמונה הזאת. למשל במסה בשם 'חדשנות ספרותית', שבה היא יוצאת נגד המושג שבכותרת. או במסה מעניינת על יחסה ללאומיות שבה היא מגדירה את המסורת הספרותית כ"בית זיקוק יוצא מן הכלל של הניסיון הגולמי הפעיל לאורך דורי-דורות, מכל של אינטליגנציה וטכניקות ביטוי, שהייתי גאה לשאוב ממנו ושעיצב אותי".

פרנטה לא רק מחזיקה מהמסורת הספרותית, נראה שגם למדה את המסורת העתיקה ממש, היוונית והרומית. לכן את הפמיניזם הלוחמני שלה, את התסכול שלה מהדומיננטיות הגברית - אני מעז אפילו להזכיר כאן את המושג המושמץ "קנאת פין", או במקרה הזה "קנאת עט" (עיינובמסה 'נשים כותבות' וראו כמה תחושות עלבון וזעם של סופרת אישה יש בה ביחס לסופרים גברים) - יש לתלות גם במשלח ידה ובתפיסותיה הספרותיות. סופרת שמאמינה במסורת הספרותית, ומראשיתה הקלאסית, אכן מוצאת את עצמה במיעוט, בחברה שהיא ברובה המוחץ גברית (עניין שלמרבה השמחה הולך ומשתנה בדורות האחרונים). במילים אחרות, רופאה במאה ה‭21-‬ לא נדרשת להסתמך על היפוקרטס, אבל בשדה הספרות הומרוס עדיין רלוונטי.

עוד 3 קובצי מאמרים של סופרות:
עד ארגיעה > רונית מטלון
המידות הקטנות > נטליה גינצבורג
יומן ספרותי > לאה גולדברג

בתמונה: הומרוס
אריק גלסנר 7 לילות 03/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אלנה פרנטה מסבירה מה מרוויחים כשלא יודעים את זהות היוצר עדי קיסר הארץ 22/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
ארבעה לדרך: תלמה אדמון נפרדת ממדור הספרות של "מעריב" תלמה אדמון מעריב ספרות 31/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
החברה הנעימה דור בביוף מאקו תרבות 01/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
המצאות מזדמנות אלנה פרנטה
 
התנגשויות 
18 במארס 2019
 
 
בסתיו 2017 הציע לי 'הגַרדיאֶן' לפרסם טור שבועי. הדבר החמיא לי והפחיד אותי כאחד. אף־פעם לא התנסיתי במשהו כזה, וחששתי שלא אצליח. אחרי היסוסים רבים הודעתי למערכת העיתון שאיענה להצעתם אם ישלחו לי שורת שאלות, שעל כל אחת מהן אשיב בתורה, בגבולות המקום המוקצב. בקשתי נענתה מיד, ואף הוסכם שפרסום הטורים לא יימשך יותר משנה. השנה חלפה אט־אט והיתה מאלפת בשבילי. אף־פעם לא הייתי במצב שבו עלי לכתוב מתוך חובה, סגורה בתוך היקף נוקשה, על נושאים שאני־עצמי ביקשתי מהעורכים הסבלניים כל־כך לבחור למעני. אני רגילה לתוּר אחר סיפור, דמויות, הנמקה באופן עצמאי, להניח מלה אחר מלה כמעט תמיד במאמץ, למחוק הרבה; ומה שאני מוצאת בסוף — בהנחה שאני מוצאת משהו — מפתיע בראש־ובראשונה אותי. כאילו משפט אחד מוליד את האחר מתוך ניצול כוונותי הלא־ברורות עדיין, ואף־פעם איני יודעת אם התוצאה טובה או לא: מכל מקום, היא כאן, ועכשיו צריך לעבוד עליה, הגיע הרגע שבו על הטקסט ללבוש את הצורה הרצויה. אבל בפרוזה הזאת בשביל 'הגרדיאן' שלטה ההתנגשות המקרית בין הנושא שהציעה המערכת לבין הדחיפוּת של הכתיבה. כרגיל, אחרי כתיבת טיוטה ראשונה של סיפור מגיע פרק זמן ממושך, לפעמים ממושך מאוד, של בחינה מקרוב, של כתיבה־מחדש, של הרחבה או של ייבוש קפדני, ואילו כאן היה התהליך מינימלי. הטקסטים הללו נולדו מפשפוש מיידי בזיכרון בחיפוש אחר התנסות מדגימה קטנה, שנשלפה בלי־דעת מאמונות אשר עוצבו על־ידֵי ספרים שקראתי לפני שנים רבות ואחר־כך התנתקתי מהן, ושבתי והתחברתי אליהן הודות לקריאות אחרות, ובעודי רודפת אחר אינטואיציות בלתי־צפויות, שמקורן באותו צורך לכתוב, הגעתי למסקנות חדות, בזכות השטח שבינתיים נגמר. בקיצור, זה היה תרגיל חדש: בכל פעם ששילשלתי את הדלי במהירות אל תוך איזו קרקעית אפלה בראשי, העליתי משם משפט וחיכיתי בחשש למשפטים האחרים שיבואו בעקבותיו. התוצאה עכשיו היא הספר הזה, הנפתח באקראי ב-20 בינואר 2018, בסיפור הבלתי־ודאי תמיד של פעם ראשונה, ומסתיים באקראי ב-12 בינואר 2019, בהתמקדות בְּפַעַם אחרונה. עשיתי ניסיון להקנות סדר ענייני יותר לקטעים השונים, והכנתי סדרי־פרקים אפשריים. אבל כשסידרתי את הקטעים כאילו הם פרי פרויקט בעל תוכנית ברורה, הם נראו כהתרברבות, ולכן השארתי אותם לבסוף ערוכים לפי תאריך פרסומם. לא רציתי להסתיר, בראש ובראשונה ממני־עצמי, את האופי של המצאות מזדמנות שיש לַקטעים, שאינו שונה מזה של שאר ההמצאות המזדמנות שאנו מגיבים עליהן מדי יום בעולם שבו נקרה לנו לחיות.