מוות מאושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוות מאושר
מכר
מאות
עותקים
מוות מאושר
מכר
מאות
עותקים

מוות מאושר

4.4 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אלבר קאמי

אלבר קאמי (בצרפתית: Albert Camus;‏ 7 בנובמבר 1913 - 4 בינואר 1960) היה סופר ופילוסוף צרפתי, יליד אלג'יריה, מהידועים בפילוסופים של האקזיסטנציאליזם, זוכה פרס נובל לספרות.

כתיבתו של קאמי נעה בתחום שבין ספרות לפילוסופיה. הוא פרסם מסות פילוסופיות, רומאנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזות ואף כתב לעיתונות.
קאמי עסק גם בתרגום ובעיבוד של יצירות אחרים לכדי מחזות.
 

תקציר

מוות מאושר הוא הרומן הראשון שכתב אלבר קאמי, הוא היה אז בתחילת שנות העשרים של חייו. קאמי גנז את כתב היד לטובת כתיבת ספרו הנודע "הזר", שבמובנים מסוימים נשען על אותו רומן גנוז ונובט ממנו. 
מוות מאושר ראה אור בצרפת בשנת 1971, כעשור לאחר מות המחבר. זהו חלון הצצה נדיר לרגע היוולדות הגותו וסגנונו של אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים. 
 
״מי שיש לו כסף, יש לו זמן. על זה אני מתעקש. הזמן נקנה בכסף. הכול נקנה בכסף. להיות או להיעשות עשיר, פירושו שיש לך את הזמן הנדרש כדי להיות מאושר, אם אתה ראוי להיות מאושר״. 
 
התביעה לאושר של פטריס מרסו, פקיד צעיר החי באלג'יריה תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי, מובילה אותו לבצע רצח שהוא ספק המתת חסד. כספו של המת מאפשר למרסו למרוד בשגרה המאוסה עליו, והוא יוצא למסע נואש בחיפוש אחר אושרו. במסעו הוא מיטלטל בין בדידות קיומית לבין נהנתנות דקדנטית.
 
אלבר קאמי (1960-1913), סופר ופילוסוף צרפתי יליד אלג'יריה, הוא חתן פרס נובל לספרות וממעצבי המחשבה האקזיסטנציאליסטית. 
מבין ספריו שראו אור בעברית: 'הנפילה' (הספריה החדשה), 'גלות ומלכות' (הספריה החדשה), 'המיתוס של סיזיפוס' (עם עובד), 'הדבר' (עם עובד), 'הזר' (עם עובד).

פרק ראשון

פרק ראשון
 
 
 
השעה היתה עשר בבוקר, ופַּטריס מֶרסוֹ פסע בצעדים קצובים אל הווילה של זַגְרֶס. בשעה זו נהגה האחות־המטפלת לצאת לשוק, והווילה היתה ריקה. היה זה חודש אפריל ובוקר האביב הנאה, הבוהק והקר האיר באור כחול, צלול וקפוא. השמש היתה גדולה ומסנוורת, אך לא הפיצה חום. אורנים עיטרו את המדרונות שליד הווילה, ואור צלול ניגר לאורך הגזעים. הדרך העולה היתה שוממה. מֶרסוֹ אחז בידו מזוודה, וביפעת הבוקר הזה של העולם המשיך ועלה, לקול הלמות צעדיו על הדרך הקרה. ידית המזוודה חרקה קצובות בידו.
 
קצת לפני הווילה הוליכה הדרך אל כיכר קטנה, מעוטרת ספסלים וערוגות. פרחי גרניום אדומים שהקדימו לפרוח בין צמחי אַַלוַוי אפורים, שמיים כחולים, חומות גן מסוידות לבן - הכול היה כה רענן ויַלדי, עד שמֶרסוֹ נעצר לרגע בטרם המשיך בדרך היורדת מן הכיכר אל הווילה של זַגְרֶס. על סף הבית נעצר ועטה על ידיו כפפות. הוא פתח את הדלת, שאותה השאיר הנכה לא־נעולה, ושב וסגר אותה בטבעיות. הוא התקדם במסדרון, וכשהגיע לדלת השלישית משמאל דפק ונכנס. זַגְרֶס אכן היה שם, יושב בכיסא גלגלים וגדמי רגליו מכוסים בשמיכת צמר - בדיוק באותו מקום, ליד האח, שבו ישב מרסו יומיים קודם לכן. הוא קרא. הספר היה מונח על השמיכה. הוא הביט במרסו בעיניו העגולות, שלא נגלה בהן שמץ הפתעה. מרסו סגר מאחוריו את הדלת, ונשאר עומד לידה. הווילונות היו מוסטים, ושלוליות של שמש נשפכו על הרצפה, הרהיטים וזוויות החפצים. מבעד לשמשה צחק אור הבוקר על פני האדמה הזְהוּבּה והקרה. שמחה גדולה וקפואה, צווחות ציפורים מהוססות ואור מציף וחסר־רחמים שיוו לבוקר הזה חזות של תום ואמת. מרסו השתהה, הלוּם מן החום המחניק של החדר שלפת את גרונו ואוזניו. למרות השינוי במזג האוויר, הבעיר זגרס אש גדולה באח. מרסו חש את דמו הולם ברקותיו ועולה עד תנוכי האוזניים. זגרס עקב אחריו בעיניו בלי אומר. פטריס ניגש אל תיבת העץ שמצִדה השני של האח, ובלי להביט בנכה הניח את המזוודה על השולחן. כשהגיע לשם חש רעד קל בקרסוליו. הוא נעמד, שׂם בפיו סיגריה והצית אותה במגושמוּת, בגלל הכפפות שעל ידיו. נשמע רחש קל מאחוריו. הוא הסתובב, כשהסיגריה בפיו. זגרס עדיין הביט בו, אך כעת סגר את ספרו. מרסו, שהאש ליהטה את ברכיו עד כאב, קרא את שם הספר במהופך: 'איש החצר', מאת בָּלתַזאר גְרַסיֶין. בלי להסס התכופף אל התיבה ופתח אותה. שחור על גבי לבן בהק האקדח בכל קימוריו, כמו חתול מטופח, מונח עדיין על המכתב של זגרס. מרסו לקח את המכתב ביד שמאל ואת האקדח ביד ימין. הוא היסס לרגע, תחב את הנשק תחת זרועו השמאלית ופתח את המכתב. זה היה דף אחד בלבד, דף גדול ומכוסה בשורות בודדות, בכתב ידו הגדול והזוויתי של זגרס:
 
"אני מחסל רק חצי בן־אדם. אנא אל תזקפו זאת לחובתי. בכספת הקטנה שלי יימצא מעל ומעבר מן הנחוץ כדי לגמול למי שטיפלו בי עד כה. יתר על כן, אני חפץ שהכסף יוקדש לשיפור תנאיהם של הנידונים למוות. אבל אני מודע לכך שזאת בקשה גדולה."
 
בפנים חתומות קיפל מרסו את המכתב, ובאותו רגע צרב עשן הסיגריה את עיניו, וקמצוץ אפר נשר על המעטפה. הוא ניער את הדף, הניח אותו על השולחן במקום בולט לעין, ונפנה אל זגרס שהביט כעת במעטפה. ידיו הקצרות והשרירִיוֹת עוד אחזו בספר. מרסו התכופף, סובב את מפתח הכספת, ולקח את צרורות השטרות שרק מקצתם נראתה מבעד לעטיפת נייר העיתון. ביד אחת סידר אותם במזוודה, כשהנשק אחוז מתחת לשנייה. היו שם פחות מעשרים חבילות של מאה שטרות, ומרסו הבין שהביא מזוודה גדולה מדי. הוא השאיר בכספת צרור אחד. הוא סגר את המזוודה, השליך לאח את הסיגריה הגמורה־למחצה, אחז את האקדח ביד ימין, והתקרב אל הנכה.
 
זגרס הביט כעת מבעד לחלון. מכונית נשמעה חולפת לאִטה על פני הדלת, במעין קול ריסוק של לעיסה. זגרס לא זז, ונראה כמהרהר ביופי הלא־אנושי של בוקר זה של אפריל. כשחש את קנה האקדח על רקתו הימנית, לא הסב את מבטו. אך פטריס, שהסתכל בו, ראה את עיניו מתמלאות דמעות. הוא זה שעצם עיניים. הוא פסע צעד לאחור וירה. לרגע נשען כנגד הקיר, עדיין בעיניים עצומות, ודמו עוד הלם באוזניו. הוא הסתכל. הראש הושלך על כתף שמאל, הגוף בקושי הוּזַח. כך שבמקום זגרס נראה כעת רק פצע ענק ובולט של מוח, עצם ודם. מרסו החל לרעוד. הוא עבר לצד השני של כיסא הגלגלים, גישש ותפס את כף היד הימנית, סידר אותה כך שתאחז באקדח, הרים אותה לרקה ושמט אותה. האקדח נפל על מִסעָד היד ומשם אל ברכיו של זגרס. תוך כדי התנועה הזאת הבחין מרסו בפיו ובסנטרו של הנכה. היתה לו אותה הבעה רצינית ונוגה כמו בעת שהביט מבעד לחלון. באותו רגע נשמעה מול הדלת צפירה רמה של מכונית. הקריאה הלא־מציאותית שבה ונשמעה פעם שנייה. מרסו נשאר רכון מעל הכיסא ולא זז. נהמת גלגלים בישרה שהקַצָב נסע משם. מרסו לקח את המזוודה, פתח את דלת החדר - בּריח המנעול בהק לאורה של קרן שמש - ויצא כשראשו הולם ולשונו יבֵשה בחִכּוֹ. הוא פתח את דלת הכניסה ויצא בצעד מהיר. בחוץ לא היה איש, מלבד חבורת ילדים בקצה הכיכר הקטנה. הוא התרחק. כשהגיע לכיכר חש פתאום בקור, ונרעד תחת הז'קט הקל שלבש. הוא התעטש פעמיים, והעמק הקטן התמלא בהדים צלולים ולעגניים, שנישאו מעלה־מעלה בזוֹך השמיים. הוא התנודד קלות, נעצר והתנשם בכבדות. מיליוני חיוכים קטנים ולבנים ירדו מן השמיים הכחולים. הם פיזזו על העלים הספוּגים עדיין בגשם, על הטוּף הלח של השבילים, עופפו אל הבתים שרַעֲפֵיהם כדם הטרי, ושבו ועלו במשק כנפיים אל אגמי האוויר והשמש שמהם ניתכו זה־עתה. גרגור חלש נשמע מאווירון זעיר ששייט לו למעלה. בלבלוב הזה של האוויר, בפּוֹריוּת הזאת של השמיים, נדמָה כי כל המוטל על בני־האדם הוא לחיות ולהיות מאושרים. הכול נאלם דום בתוך מרסו. התעטשות שלישית טלטלה אותו, והוא חש כמעין רעד של קדחת. אז נמלט בלי להסתכל לצדדים, כשמזוודתו חורקת וצעדיו הולמים על הדרך. בהגיעו לביתו הניח את המזוודה בפינה, נשכב וישן עד רדת הערב.

אלבר קאמי

אלבר קאמי (בצרפתית: Albert Camus;‏ 7 בנובמבר 1913 - 4 בינואר 1960) היה סופר ופילוסוף צרפתי, יליד אלג'יריה, מהידועים בפילוסופים של האקזיסטנציאליזם, זוכה פרס נובל לספרות.

כתיבתו של קאמי נעה בתחום שבין ספרות לפילוסופיה. הוא פרסם מסות פילוסופיות, רומאנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזות ואף כתב לעיתונות.
קאמי עסק גם בתרגום ובעיבוד של יצירות אחרים לכדי מחזות.
 

סקירות וביקורות

החובה להיות מאושר ההשוואה ל'הזר' מיותרת. 'מוות מאושר', רומן הביכורים של אלבר קאמי, הוא יצירה חכמה ומסנוורת בזכות עצמה

אלבר קאמי, ‭ 1959‬ צילום: גטי אימג'ס

'מוות מאושר', הרומן הראשון שכתב האבסורדיסט, האקזיסטנציאליסט, הניהיליסט החומל אלבר קאמי, נגנז על ידי הסופר עצמו ויצא רק כעשור לאחר מותו, ב־‭.1971‬ הדיונים שליוו את צאתו נגעו בעיקר להיותו, ככל הנראה, מתווה או טיוטה לרומן הגדול שיצא אחריו, 'הזר', ולהשוואה בין השניים - כשידה של היצירה המוקדמת יותר, על פי שופטי זירת האגרוף של הספרות, על התחתונה.

העובדות מדברות בעד עצמן: שמות שני הגיבורים דומים – מרסו ב'הזר' ופטריס מרסו ב'מוות מאושר'; שניהם פקידים אלג'יראים שלא מוצאים משמעות בעבודתם; שניהם הורגים אדם בראשיתו של הרומן; שניהם אינם מתאבלים כהלכה על אמם המתה. כלומר, נראה ש'מוות מאושר' הוא אכן היסודות שעליהם הונח 'הזר'. אבל מכיוון שאת 'הזר' קראתם בפעם האחרונה לקראת הבגרות, ומכיוון שלא רק טיוטה אלא גם רשימת קניות (הכוללת מילה אחת: טבק), שהשליך קאמי במהלך שנות יצירתו הקצרות מדי, שוות יותר מכל מה שתקראו השנה – ההשוואה מיותרת, ו'מוות מאושר' ראוי להיקרא כיצירה מסנוורת בזכות עצמה. הפעם בתרגום חדש ומוצלח של ניר רצ'קובסקי, ‭ 40‬שנה אחרי שתורגם על ידי אהרן אמיר, תחת השם 'מיתת אושר'.

בחלקו הראשון של הספר ('מוות טבעי') אנחנו פוגשים את מרסו, פקיד צעיר, נאה ומדוכא שחי בחדר מעל קצבייה של בשר סוס. ממרפסתו ניתן להריח את ריח הדם. הוא חי חיי עוני, בעיקר משום שאלו מאפשרים לו להתחבר לימיו עם אמו המתה, ומנסה לכלות את ימיו בשינה, "עד שהכל יבוא אל סופו". עבודתו מחיה אותו במידת מה, אבל המשרד "הזכיר שובך יונים ששעות מתות מרקיבות בו". יש לו בת זוג שהוא מעריך את יופייה ומקנא לה. היא מספרת לו על מאהבה הראשון, רולאן זגרס, שהיום הוא קטוע רגליים. מרסו וזגרס מתיידדים. "עם הגוף שלך, החובה היחידה שלך היא לחיות ולהיות מאושר", אומר לו הנכה. "אה, אם רק הייתי חופשי!" עונה הפקיד וממשיך בתיאור החיים מלאי הלהט שיכול היה לחיות מחוץ למשרד. זגרס טוען שכסף הוא המתכון לאושר, מפני שרק הוא קונה זמן ורק זמן מביא אושר, ומוסיף: "לכל מי שיש את החוש, הרצון והתביעה להיות מאושר, יש גם את הזכות להיות עשיר". הוא מראה למרסו תיבה עם כסף, אקדח ומכתב התאבדות מוכן. למרות שזגרס אומר במפורש "לעולם לא אעשה דבר שיקצר את החיים האלה", ניתן לפרש את הדיאלוג ביניהם כהזמנה לרצח - וזה אכן מה שקורה. בעוזבו את ביתו ואת גופתו של זגרס, מרסו "חש פתאום בקור" ונופל למשכב. שפעת. מחופשת המחלה הוא ממשיך לחופשה הגדולה של שארית חייו.

בחלק השני ('מוות מתוך הכרה') מתרוצץ מרסו באירופה הכבויה, המצחינה ומעוררת המחלה, עד שהוא מפסיק לחשוב על האדם שהרג ומבין "סוף־סוף, שלאושר נועד". הוא חוזר לאלג'יר, שם הוא חולק עם שלוש צעירות והרבה חתולים את "הבית שמול העולם", שדייריו לא עושים הרבה מלבד להשתזף, לאכול, לצחוק ולעמוד "מול הגרעין העמוק של עצמם". אם ב'הזר' השמש היא האשמה ברצח - כאן היא מקור חיים. מרסו נישא לבחורה שגם פעולותיה מתוארות כחתוליות, אבל אז הוא מחליט לעזוב את גן העדן המגורגר הזה, שכן "כאן אני עלול להיות נאהב... וזה ימנע ממני להיות מאושר".

הוא עובר לבית קטן באזור כפרי, מרחק הליכה קצרה מהים. כאן הוא מתכוון לחיות בבדידות ולהשיג את מטרתו. בחודשים הבאים ישיל מעצמו את כל מה שאינו הקיום במערומיו, הזמן הניגר שהוא־הוא האושר. "הוא רצה רק לאחוז את חייו בידיו, כמו לחם חם שנלוש בחזקה...ללקק את חייו כמו סוכרייה, לעצבם, להשחיזם, ולבסוף לאהוב אותם. זו הייתה כל תשוקתו".

על אף פגמיו הרגשיים הלא־מעטים, חיפושו של מרסו אחר האושר, אחר היכולת והזכות לאהוב את חייו, הופך אותו, בניגוד למרסו של 'הזר', לגיבור שניתן להזדהות איתו. כאן בדיוק גלום הייחוד של 'מוות מאושר': תשוקת האושר והחיות המפעפעת בו, לצד אינספור משפטי מפתח מכוננים, היא לכאורה מתכון לספר קאלט, ליצירה המונחת למראשותיו של כל מי שמבקש למרוד בתפלות החיים. אבל העובדה שמתחת לכל אלו מונחת גופה, שמותו של האחד איפשר את אושרו של האחר, הופכת את רומן הביכורים של קאמי ליצירה חתרנית וחכמה מאין כמוה.

עוד 3 ספרים של קאמי
1947 > הדבר
1956 > הנפילה
1957 > גלות ומלכות

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 06/03/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

החובה להיות מאושר ההשוואה ל'הזר' מיותרת. 'מוות מאושר', רומן הביכורים של אלבר קאמי, הוא יצירה חכמה ומסנוורת בזכות עצמה

אלבר קאמי, ‭ 1959‬ צילום: גטי אימג'ס

'מוות מאושר', הרומן הראשון שכתב האבסורדיסט, האקזיסטנציאליסט, הניהיליסט החומל אלבר קאמי, נגנז על ידי הסופר עצמו ויצא רק כעשור לאחר מותו, ב־‭.1971‬ הדיונים שליוו את צאתו נגעו בעיקר להיותו, ככל הנראה, מתווה או טיוטה לרומן הגדול שיצא אחריו, 'הזר', ולהשוואה בין השניים - כשידה של היצירה המוקדמת יותר, על פי שופטי זירת האגרוף של הספרות, על התחתונה.

העובדות מדברות בעד עצמן: שמות שני הגיבורים דומים – מרסו ב'הזר' ופטריס מרסו ב'מוות מאושר'; שניהם פקידים אלג'יראים שלא מוצאים משמעות בעבודתם; שניהם הורגים אדם בראשיתו של הרומן; שניהם אינם מתאבלים כהלכה על אמם המתה. כלומר, נראה ש'מוות מאושר' הוא אכן היסודות שעליהם הונח 'הזר'. אבל מכיוון שאת 'הזר' קראתם בפעם האחרונה לקראת הבגרות, ומכיוון שלא רק טיוטה אלא גם רשימת קניות (הכוללת מילה אחת: טבק), שהשליך קאמי במהלך שנות יצירתו הקצרות מדי, שוות יותר מכל מה שתקראו השנה – ההשוואה מיותרת, ו'מוות מאושר' ראוי להיקרא כיצירה מסנוורת בזכות עצמה. הפעם בתרגום חדש ומוצלח של ניר רצ'קובסקי, ‭ 40‬שנה אחרי שתורגם על ידי אהרן אמיר, תחת השם 'מיתת אושר'.

בחלקו הראשון של הספר ('מוות טבעי') אנחנו פוגשים את מרסו, פקיד צעיר, נאה ומדוכא שחי בחדר מעל קצבייה של בשר סוס. ממרפסתו ניתן להריח את ריח הדם. הוא חי חיי עוני, בעיקר משום שאלו מאפשרים לו להתחבר לימיו עם אמו המתה, ומנסה לכלות את ימיו בשינה, "עד שהכל יבוא אל סופו". עבודתו מחיה אותו במידת מה, אבל המשרד "הזכיר שובך יונים ששעות מתות מרקיבות בו". יש לו בת זוג שהוא מעריך את יופייה ומקנא לה. היא מספרת לו על מאהבה הראשון, רולאן זגרס, שהיום הוא קטוע רגליים. מרסו וזגרס מתיידדים. "עם הגוף שלך, החובה היחידה שלך היא לחיות ולהיות מאושר", אומר לו הנכה. "אה, אם רק הייתי חופשי!" עונה הפקיד וממשיך בתיאור החיים מלאי הלהט שיכול היה לחיות מחוץ למשרד. זגרס טוען שכסף הוא המתכון לאושר, מפני שרק הוא קונה זמן ורק זמן מביא אושר, ומוסיף: "לכל מי שיש את החוש, הרצון והתביעה להיות מאושר, יש גם את הזכות להיות עשיר". הוא מראה למרסו תיבה עם כסף, אקדח ומכתב התאבדות מוכן. למרות שזגרס אומר במפורש "לעולם לא אעשה דבר שיקצר את החיים האלה", ניתן לפרש את הדיאלוג ביניהם כהזמנה לרצח - וזה אכן מה שקורה. בעוזבו את ביתו ואת גופתו של זגרס, מרסו "חש פתאום בקור" ונופל למשכב. שפעת. מחופשת המחלה הוא ממשיך לחופשה הגדולה של שארית חייו.

בחלק השני ('מוות מתוך הכרה') מתרוצץ מרסו באירופה הכבויה, המצחינה ומעוררת המחלה, עד שהוא מפסיק לחשוב על האדם שהרג ומבין "סוף־סוף, שלאושר נועד". הוא חוזר לאלג'יר, שם הוא חולק עם שלוש צעירות והרבה חתולים את "הבית שמול העולם", שדייריו לא עושים הרבה מלבד להשתזף, לאכול, לצחוק ולעמוד "מול הגרעין העמוק של עצמם". אם ב'הזר' השמש היא האשמה ברצח - כאן היא מקור חיים. מרסו נישא לבחורה שגם פעולותיה מתוארות כחתוליות, אבל אז הוא מחליט לעזוב את גן העדן המגורגר הזה, שכן "כאן אני עלול להיות נאהב... וזה ימנע ממני להיות מאושר".

הוא עובר לבית קטן באזור כפרי, מרחק הליכה קצרה מהים. כאן הוא מתכוון לחיות בבדידות ולהשיג את מטרתו. בחודשים הבאים ישיל מעצמו את כל מה שאינו הקיום במערומיו, הזמן הניגר שהוא־הוא האושר. "הוא רצה רק לאחוז את חייו בידיו, כמו לחם חם שנלוש בחזקה...ללקק את חייו כמו סוכרייה, לעצבם, להשחיזם, ולבסוף לאהוב אותם. זו הייתה כל תשוקתו".

על אף פגמיו הרגשיים הלא־מעטים, חיפושו של מרסו אחר האושר, אחר היכולת והזכות לאהוב את חייו, הופך אותו, בניגוד למרסו של 'הזר', לגיבור שניתן להזדהות איתו. כאן בדיוק גלום הייחוד של 'מוות מאושר': תשוקת האושר והחיות המפעפעת בו, לצד אינספור משפטי מפתח מכוננים, היא לכאורה מתכון לספר קאלט, ליצירה המונחת למראשותיו של כל מי שמבקש למרוד בתפלות החיים. אבל העובדה שמתחת לכל אלו מונחת גופה, שמותו של האחד איפשר את אושרו של האחר, הופכת את רומן הביכורים של קאמי ליצירה חתרנית וחכמה מאין כמוה.

עוד 3 ספרים של קאמי
1947 > הדבר
1956 > הנפילה
1957 > גלות ומלכות

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 06/03/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
מוות מאושר אלבר קאמי
פרק ראשון
 
 
 
השעה היתה עשר בבוקר, ופַּטריס מֶרסוֹ פסע בצעדים קצובים אל הווילה של זַגְרֶס. בשעה זו נהגה האחות־המטפלת לצאת לשוק, והווילה היתה ריקה. היה זה חודש אפריל ובוקר האביב הנאה, הבוהק והקר האיר באור כחול, צלול וקפוא. השמש היתה גדולה ומסנוורת, אך לא הפיצה חום. אורנים עיטרו את המדרונות שליד הווילה, ואור צלול ניגר לאורך הגזעים. הדרך העולה היתה שוממה. מֶרסוֹ אחז בידו מזוודה, וביפעת הבוקר הזה של העולם המשיך ועלה, לקול הלמות צעדיו על הדרך הקרה. ידית המזוודה חרקה קצובות בידו.
 
קצת לפני הווילה הוליכה הדרך אל כיכר קטנה, מעוטרת ספסלים וערוגות. פרחי גרניום אדומים שהקדימו לפרוח בין צמחי אַַלוַוי אפורים, שמיים כחולים, חומות גן מסוידות לבן - הכול היה כה רענן ויַלדי, עד שמֶרסוֹ נעצר לרגע בטרם המשיך בדרך היורדת מן הכיכר אל הווילה של זַגְרֶס. על סף הבית נעצר ועטה על ידיו כפפות. הוא פתח את הדלת, שאותה השאיר הנכה לא־נעולה, ושב וסגר אותה בטבעיות. הוא התקדם במסדרון, וכשהגיע לדלת השלישית משמאל דפק ונכנס. זַגְרֶס אכן היה שם, יושב בכיסא גלגלים וגדמי רגליו מכוסים בשמיכת צמר - בדיוק באותו מקום, ליד האח, שבו ישב מרסו יומיים קודם לכן. הוא קרא. הספר היה מונח על השמיכה. הוא הביט במרסו בעיניו העגולות, שלא נגלה בהן שמץ הפתעה. מרסו סגר מאחוריו את הדלת, ונשאר עומד לידה. הווילונות היו מוסטים, ושלוליות של שמש נשפכו על הרצפה, הרהיטים וזוויות החפצים. מבעד לשמשה צחק אור הבוקר על פני האדמה הזְהוּבּה והקרה. שמחה גדולה וקפואה, צווחות ציפורים מהוססות ואור מציף וחסר־רחמים שיוו לבוקר הזה חזות של תום ואמת. מרסו השתהה, הלוּם מן החום המחניק של החדר שלפת את גרונו ואוזניו. למרות השינוי במזג האוויר, הבעיר זגרס אש גדולה באח. מרסו חש את דמו הולם ברקותיו ועולה עד תנוכי האוזניים. זגרס עקב אחריו בעיניו בלי אומר. פטריס ניגש אל תיבת העץ שמצִדה השני של האח, ובלי להביט בנכה הניח את המזוודה על השולחן. כשהגיע לשם חש רעד קל בקרסוליו. הוא נעמד, שׂם בפיו סיגריה והצית אותה במגושמוּת, בגלל הכפפות שעל ידיו. נשמע רחש קל מאחוריו. הוא הסתובב, כשהסיגריה בפיו. זגרס עדיין הביט בו, אך כעת סגר את ספרו. מרסו, שהאש ליהטה את ברכיו עד כאב, קרא את שם הספר במהופך: 'איש החצר', מאת בָּלתַזאר גְרַסיֶין. בלי להסס התכופף אל התיבה ופתח אותה. שחור על גבי לבן בהק האקדח בכל קימוריו, כמו חתול מטופח, מונח עדיין על המכתב של זגרס. מרסו לקח את המכתב ביד שמאל ואת האקדח ביד ימין. הוא היסס לרגע, תחב את הנשק תחת זרועו השמאלית ופתח את המכתב. זה היה דף אחד בלבד, דף גדול ומכוסה בשורות בודדות, בכתב ידו הגדול והזוויתי של זגרס:
 
"אני מחסל רק חצי בן־אדם. אנא אל תזקפו זאת לחובתי. בכספת הקטנה שלי יימצא מעל ומעבר מן הנחוץ כדי לגמול למי שטיפלו בי עד כה. יתר על כן, אני חפץ שהכסף יוקדש לשיפור תנאיהם של הנידונים למוות. אבל אני מודע לכך שזאת בקשה גדולה."
 
בפנים חתומות קיפל מרסו את המכתב, ובאותו רגע צרב עשן הסיגריה את עיניו, וקמצוץ אפר נשר על המעטפה. הוא ניער את הדף, הניח אותו על השולחן במקום בולט לעין, ונפנה אל זגרס שהביט כעת במעטפה. ידיו הקצרות והשרירִיוֹת עוד אחזו בספר. מרסו התכופף, סובב את מפתח הכספת, ולקח את צרורות השטרות שרק מקצתם נראתה מבעד לעטיפת נייר העיתון. ביד אחת סידר אותם במזוודה, כשהנשק אחוז מתחת לשנייה. היו שם פחות מעשרים חבילות של מאה שטרות, ומרסו הבין שהביא מזוודה גדולה מדי. הוא השאיר בכספת צרור אחד. הוא סגר את המזוודה, השליך לאח את הסיגריה הגמורה־למחצה, אחז את האקדח ביד ימין, והתקרב אל הנכה.
 
זגרס הביט כעת מבעד לחלון. מכונית נשמעה חולפת לאִטה על פני הדלת, במעין קול ריסוק של לעיסה. זגרס לא זז, ונראה כמהרהר ביופי הלא־אנושי של בוקר זה של אפריל. כשחש את קנה האקדח על רקתו הימנית, לא הסב את מבטו. אך פטריס, שהסתכל בו, ראה את עיניו מתמלאות דמעות. הוא זה שעצם עיניים. הוא פסע צעד לאחור וירה. לרגע נשען כנגד הקיר, עדיין בעיניים עצומות, ודמו עוד הלם באוזניו. הוא הסתכל. הראש הושלך על כתף שמאל, הגוף בקושי הוּזַח. כך שבמקום זגרס נראה כעת רק פצע ענק ובולט של מוח, עצם ודם. מרסו החל לרעוד. הוא עבר לצד השני של כיסא הגלגלים, גישש ותפס את כף היד הימנית, סידר אותה כך שתאחז באקדח, הרים אותה לרקה ושמט אותה. האקדח נפל על מִסעָד היד ומשם אל ברכיו של זגרס. תוך כדי התנועה הזאת הבחין מרסו בפיו ובסנטרו של הנכה. היתה לו אותה הבעה רצינית ונוגה כמו בעת שהביט מבעד לחלון. באותו רגע נשמעה מול הדלת צפירה רמה של מכונית. הקריאה הלא־מציאותית שבה ונשמעה פעם שנייה. מרסו נשאר רכון מעל הכיסא ולא זז. נהמת גלגלים בישרה שהקַצָב נסע משם. מרסו לקח את המזוודה, פתח את דלת החדר - בּריח המנעול בהק לאורה של קרן שמש - ויצא כשראשו הולם ולשונו יבֵשה בחִכּוֹ. הוא פתח את דלת הכניסה ויצא בצעד מהיר. בחוץ לא היה איש, מלבד חבורת ילדים בקצה הכיכר הקטנה. הוא התרחק. כשהגיע לכיכר חש פתאום בקור, ונרעד תחת הז'קט הקל שלבש. הוא התעטש פעמיים, והעמק הקטן התמלא בהדים צלולים ולעגניים, שנישאו מעלה־מעלה בזוֹך השמיים. הוא התנודד קלות, נעצר והתנשם בכבדות. מיליוני חיוכים קטנים ולבנים ירדו מן השמיים הכחולים. הם פיזזו על העלים הספוּגים עדיין בגשם, על הטוּף הלח של השבילים, עופפו אל הבתים שרַעֲפֵיהם כדם הטרי, ושבו ועלו במשק כנפיים אל אגמי האוויר והשמש שמהם ניתכו זה־עתה. גרגור חלש נשמע מאווירון זעיר ששייט לו למעלה. בלבלוב הזה של האוויר, בפּוֹריוּת הזאת של השמיים, נדמָה כי כל המוטל על בני־האדם הוא לחיות ולהיות מאושרים. הכול נאלם דום בתוך מרסו. התעטשות שלישית טלטלה אותו, והוא חש כמעין רעד של קדחת. אז נמלט בלי להסתכל לצדדים, כשמזוודתו חורקת וצעדיו הולמים על הדרך. בהגיעו לביתו הניח את המזוודה בפינה, נשכב וישן עד רדת הערב.