גאלאפולה

פרק 1: גאלאפּוּלה

לישון במשך 26 אלף שנה זה לא קל. השרירים נרדמים והגוף מתנוון, ואם תשאל כל גאלאפָּלי איך מתעוררים, הוא יגיד לך שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לקפוץ מהמיטה מהר ככל האפשר כדי לרוקן בבת אחת את כל החשמל שנטען בלילה, ואז במהירות להכניס ידיים לתוך האדמה כדי שלא ישרוף.
כן, הגאלאפָּלים הם יצורים חשמליים הנטענים ביום ובלילה, לפי הזן שלהם. אלו יצורים קטנטנים, גובהם לא יותר מ-70-60 ס"מ, שקופים-תכלכלים, מלאים בחשמל, ולראשם מחושים המשמשים כאנטנות.
אלו דמויות משעשעות מאוד, שכמעט תמיד מלאות באנרגיה חשמלית ולרוב הדבר היחיד שמעניין אותן (ובצדק) הוא לחשמל זה את זה ולהתגלגל מצחוק...

אך העתיד צופן בחובו תפקיד נוסף עבור הגאלאפָּלים, קצת פחות מצחיק.
בעוד יצורי גאלאפּוּלה משתעשעים ומתחשמלים, בבית המלכה במעלה הגבעה הדברים נראים אחרת.

שקט השתרר בהיכל המרכזי. הרגע הגיע השליח והודיע שיש שמועות על אשתאורים בדרכם לגאלאפּוּלה.
האם פירוש הדבר שהנבואה נכונה? האם זו הסיבה שהם התעוררו משנתם?

יוֹנָהוּא עמד בהיכל חסר אונים. מחשבות חלפו בראשו במהירות. הוא היה רק בן 500 כאשר החלה רעידת האדמה הגדולה לפני 26 אלף שנה, והוא לא באמת זכר את שקרה. את רוב סיפורי ההיסטוריה של עמו שמע מסבתו שהייתה אז היועצת למלכה. גאליא היה שמה.
יום יבוא, יוֹנָהוּא נכדי היקר, נזכר יוֹנָהוּא באחת משיחותיהם, וכל ברואי כדור זה יכירו את משמעות המילה חופש.
הוא לא הבין אז על מה היא דיברה. לעתים, לפני השינה, הייתה גולשת סבתו לסיפורים מחשמלים על החלטת אימא אדמה להחזיר את גאלאפּוּלה למעמקים כדי לשמור על תושבי גאלאפּוּלה. וכשהיום הזה יקרה, הוסיפה, אתה תלך לישון ולא יאונה לך כל רע. אחר כך תקום לעולם חדש ומשונה, ושם בעולם הזה אתה תספר את סיפוריי... יוֹנָהוּא חשב אז לתומו שסבתו היא מספרת סיפורים ממש לא מוצלחת; תמיד מספרת את ההתחלה בהתרגשות אך נרדמת לפני הסוף.
עכשיו הוא חשב אחרת. למה לא הערתי אותה לספר לי את סוף הסיפור?
הוא חשב על הזיכרון האחרון שלו, בלילה ההוא, כשפתאום נפלה עליו עייפות גדולה. לשווא ניסה לזכור את הסיפור-האחרון-לפני-השינה שסיפרה לו. הוא רק זכר שצחק לעצמו שסוף סוף הוא עומד להירדם לפני סבתו.
בנוסף לכל השינויים המהירים שפקדו אותם מאז ההתעוררות, ברגעים אלו, כמנהג המסורת, ממנה אותו המלכה ליועץ שלה.
יוֹנָהוּא הרגיש את האימה מהדהדת בקצות מחושיו ואת החשמל בלבו נחלש. לא היה לו מושג איך או מה לייעץ. ועכשיו הגיע שליח עם מידע חדש לגבי האשתאורים. אבוי. אני נכנס לנעלים הגדולות עליי בכמה מידות, אמר לעצמו.
קולה של גאליא סבתו הדהד באוזניו:
מוחך מחפש דרכים לפיתרון אך לא שם הפיתרון נמצא; הקשב לשרביט הידע ותיזכר.

לבו של יוֹנָהוּא פמפם במצוקה בעודו מתעקש לשמור על כל תא חשמלי בגופו (ועל שפיות הדעת, כמובן).
"יוֹנָהוּא," פנתה אליו סיילו, מלכת גאלאפּוּלה, בְּרוֹך, "זמנים קשים מגיעים. אני יודעת שהכול קורה מהר מדי ושאולי אינך מוכן לקבלה מלאה של כל האחריות המוטלת על כתפיך, אך דע זאת: הידע כבר נמצא בתוכך. אתה הוא היודע, יוֹנָהוּא. סבתך אמרה לי זאת. אנא קבל בענווה את שרביט הידע, התחבר לזיכרון הקולקטיבי של גאלאפּוּלה, ושמש לנו כמקשר."
יוֹנָהוּא, עם רעד קל בידיו, לקח מידיה את השרביט בהכרת תודה. בעודו לוקח שאיפה עמוקה, יוֹנָהוּא שם לב שתאי האלקטרונים בגופו החלו לשנות את צבעם בהדרגה, מתכלת (צבעם הטבעי של הגאלאפָּלים) לסגול. משהו החל לזרום בתוכו. הוא מעולם לא הרגיש הרגשה דומה לזו, הרגשה שבשפת בני האדם הייתה נקראת "ידיעה". ידיעה של דעת, של חזון. הידע שנאצר על ידי כל הגאלאפָּלים לאורך מיליוני שנים שינה את צבע גופו.
איזה פחד, רטט מוחו, אבל גם איזו התרגשות. הוא נשם נשימה עמוקה.
"לכבוד הוא לי להיות מקשר הרשת הבין־גאלאפָּלית."

יוֹנָהוּא אחז בשרביט הידע ובלי משים התיישב על כיסא. ידיו רעדו קלות, אך שרביט הידע הרגיש יציב ביותר. זרם מדגדג החל לעלות בגופו. היה זה זרם המידע שעבר אליו דרך שרביט הידע. אישוניו של יוֹנָהוּא התרחבו ונצצו אל מול חלקיקי תמונות שרצו מול עיניו. זו הייתה חוויה מהפנטת, כמו לצפות בסדרת טלוויזיה בת עשרות אלפי שנים.
יוֹנָהוּא התחבר לידע הקולקטיבי של גאלאפּוּלה. הוא ראה את שמחתו של תינוק גאלאפָּלי ההולך לראשונה, גאלאפָּלי בן יומו המקבל חיבוק מאמו בעודו ישן שנת ישרים רגועה, שיחה מלב אל לב בין שני גאלאפָּלים ותיקים, ניצוצות חשמליים בין שני נאהבים, משפחות, עצים גדלים במהירות לאורך מאות בשנים, פרחים מלבלבים בחצר ביתו, חיות שמעולם לא ראה, ומשהו נוסף, שעד לאותו הרגע הוא רק למד ושמע עליו. יוֹנָהוּא ראה, לראשונה, את בני האנוש בצורתם הטבעית. לבו התמוגג מהתרגשות. אבל אז ראה גם דבר נוסף – האדמה החלה לפתע לנוע. הוא חווה את רעידת האדמה כאילו היה שם ברגעים ההם ממש.
פסקה מקודקס הזמנים הגדול הופיעה אל מול עיניו:

אין תוצאה בלי סיבה
אין עיוורון אלא אם לא רוצים לראות
הם הפכו עיוורים
אימא אדמה ביקשה לפקוח את עיניהם
(קודקס הזמנים הגדול, ערך 3, זמן לילה)

גופו הצטמרר. היו אלו סופות טורנדו של שלג ששטפו את גאלאפּוּלה. קרחונים החלו לעלות על פני האדמה. לפתע ראה גם את הכפרים של בני האדם. גלי מים עצומים כיסו את הבתים. הוא שמע את צעקותיהם בעודם מתדרדרים לתוך חור שחור של עצים ואבנים ונבלעים באדמה. יערות ועמקים נעלמו מהעין במהירות נוראית. בתים התרסקו בחוזקה על האדמה, בני האדם נשטפו אל האוקיינוס, הכול נעלם במהירות האור, ותוך שניות – דממה.
אימא אדמה אמרה את דברה.
יוֹנָהוּא ישן בעוד העולם הפך את עורו. הוא ראה זאת עתה בבהירות:
הנה סבתו נותנת לו כוס תה לפני השינה. הוא שותה אותה ונרדם. אביו אוסף אותו. הם יורדים אל תוך הפירמידה, שם כבר שוהים רוב תושבי גאלאפּוּלה. הם כולם שותים את התה. כל הגאלאפָּלים הקטנים נרדמים בשניות ואחריהם המבוגרים. את כולם הכיר, כולם פה היום, אך אינם זוכרים מאום.
לבו של יוֹנָהוּא התכווץ בקרבו. מדוע שאימא אדמה תעשה דבר שכזה? התשובה לא איחרה לבוא.

אימא אדמה הייתה חייבת לפקוח את עיניהם של החיים עליה.