הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו
מכר
מאות
עותקים
הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו

4.9 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

גם אתם כמו כולם רוצים שהילדים שלכם יהיה מאושרים, וגם אתם כמו כולם מעוניינים להימנע מלדפוק אותם לנצח. אבל השאלה הגדולה היא כמובן איך להשיג את זה?

בספרה המרתק, החכם והמצחיק, הפסיכותרפיסטית פיליפה פרי מגלה לנו מה באמת חשוב ומאילו התנהגויות רצוי מאוד להימנע: ה"עשה" ו"אל תעשה" החיוניים של ההורות. במקום לשרטט את התוכנית ה"מושלמת", פרי מספקת נקודת ראות רחבה ומפנה את הזרקור אל האלמנטים שבונים מערכת יחסים טובה בין הורים לילדים. הגישה המרעננת ונטולת השיפוטיות הזאת תעזור לכם:

• להבין כיצד האופן שבו אתם גדלתם משפיע על התנהגותכם כהורים

• לקבל את העובדה שאתם ללא ספק תעשו טעויות, וגם ללמוד איך להתמודד איתן

• לשבור מעגלים ודפוסים שליליים

• להתמודד עם הרגשות שלכם ושל ילדיכם

• להבין את המשמעויות העומדות מאחורי התנהגויות שונות

ספר זה, הגדוש תובנות ועצות מעשיות ומועילות, הוא ספר שכל הורה ירצה לקרוא וכל ילד יקווה שההורים שלו יקראו.

פיליפה פרי היא פסיכותרפיסטית ואשת תקשורת מובילה בבריטניה בנושא הורות. הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו (והילדים שלכם ישמחו שקראתם) נהפך לרב־מכר עולמי וזכה לשבחים. קוראים רבים ציינו כי הם חשו שהתנהגותם ההורית משתנה תוך כדי הקריאה בספר וכי הם למדו לנהל סיטואציות הוריות בצורה יעילה ורגישה יותר.

"מבט יפה ומקיף על מה זה אומר להיות הורה שפוי ובעל אינטליגנציה רגשית; ספר חם, חכם ומלא תקווה שידרבן אתכם להאמין שעם קצת התבוננות וחקירה עצמית כולנו נוכל ללמוד לחסוך מהדור הבא כמה מהבעיות שלנו עצמנו". — אלן דה בוטון

פרק ראשון

הקדמה
 
 
הספר הזה אינו ספר הורות רגיל.
 
לא אתעמק כאן בגמילה מחיתולים או מהנקה.
 
הספר הזה עוסק במערכות היחסים שלנו עם ילדינו, במה שמפריע לקשר טוב ובמה שיכול לשפר אותו.
 
הוא נוגע בצורה שבה חינכו אותנו ובהשפעה שלה על ההורוּת שלנו, בטעויות שנעשה - בעיקר אלה שממש לא רצינו לעשות - ואיך לתקן אותן.
 
לא תמצאו כאן הרבה טיפים, טריקים או קיצורי דרך בהורות, ולפעמים הספר ייראה לכם מעצבן, ירגיז אתכם או אפילו יהפוך אתכם להורים טובים יותר.
 
כתבתי את הספר שהייתי רוצה לקרוא כאמא טרייה, והלוואי שההורים שלי היו קוראים.
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
לא מזמן ראיתי מופע סטנד־אפ של מייקל מקינטייר, שאמר שיש ארבעה דברים שאנחנו צריכים לעשות עם הילדים שלנו: להלביש אותם, להאכיל אותם, לרחוץ אותם ולהשכיב אותם לישון. הוא סיפר שלפני שנולדו הילדים שלו היתה לו פנטזיה: ההורות תהיה כולה פיקניקים וריצות על הדשא. אבל המציאות התגלתה כקרב יומיומי מתמשך בניסיון לאלץ את הילדים לעשות את ארבעת הדברים הבסיסיים האלה. צחוק גדול נשמע מהקהל כשהוא תיאר איך הוא משכנע אותם לחפוף את הראש, ללבוש מעיל, לצאת מהבית או לאכול ירק. זה היה צחוק של הורים, אולי הורים1 כמונו, שחוו זאת גם הם. הורוּת היא עבודה קשה. היא יכולה להיות משעממת, מייאשת, מתסכלת ומייגעת, ובה בעת היא גם החוויה המצחיקה, השמחה והנהדרת ביותר בחייכם, ריכוז האהבה הגדול ביותר.
 
כשאנחנו טובעים בפרטים הקטנים של חיתולים, מחלות ילדות או התקפי זעם (של פעוטות ושל בני־עשרה), או עובדים במשרה מלאה וחוזרים הביתה לעבודה האמיתית, הכוללת חילוץ שאריות בננה מסדקים בכיסא האוכל או עוד הזמנה לפגישה עם מנהלת בית הספר, לא תמיד קל לראות את ההורות בפרספקטיבה הנכונה. הספר הזה מבקש להציג לפניכם את התמונה הרחבה יותר, לעזור לכם לקחת צעד לאחור, לראות מה חשוב ומה לא חשוב ומה אתם יכולים לעשות כדי לעזור לילדיכם להיות האנשים שהם יכולים להיות.
 
לב ההורות הוא מערכת היחסים שלנו עם ילדינו. אם נשווה בני אדם לצמחים, מערכת היחסים היא האדמה. מערכת היחסים מזינה, נותנת תמיכה, מאפשרת צמיחה - או פוגעת בכל אלה. בהיעדר מערכת יחסים תומכת, תחושת הביטחון של ילדים נפגעת. המטרה היא שמערכת היחסים תהיה מקור חוזק לילדינו, וביום מן הימים גם לילדיהם.
 
כפסיכולוגית אני מטפלת באנשים שמתקשים בהיבטים מסוימים בהורות, אני מקשיבה להם ומדברת איתם. עבודתי אִפשרה לי לראות איך מערכות יחסים מפסיקות לתפקד בצורה חיובית - ומה מאפשר להן לחזור לפעול היטב. מטרתו של הספר הזה היא לחלוק איתכם את מה שרלוונטי בכל הנוגע להורות. הוא כולל הדרכה לעבודה על הרגשות - שלכם ושל ילדיכם - איך להתאים את עצמכם אליהם כדי שתוכלו ללמוד להבין אותם טוב יותר ולזכות בקשר אמיתי איתם, במקום להיתקע בתבניות מתישות של עימות ושל התנתקות.
 
אני מאמינה בהשקפה ארוכת טווח על הורות, ולא בגישה של טיפים ועצות. אני מעוניינת באופן שבו אנחנו יכולים להתחבר לילדינו, ולא במניפולציות שאנחנו יכולים לעשות עליהם. בספר הזה אני מעודדת אתכם להביט בחוויות הינקות והילדות שלכם, כדי שתוכלו להעביר הלאה את מה שהיה טוב באופן שבו גידלו אתכם ולהימנע מההיבטים המועילים פחות. אבחן איך אנחנו יכולים לשפר את כל מערכות היחסים בחיינו, כדי שיהיו מקום טוב לצמיחה של ילדינו. אתמודד עם האופן שבו גישות במהלך ההיריון יכולות להשפיע על הקשר העתידי עם ילדינו, ואיך להתנהל עם תינוקות, עם ילדים, עם מתבגרים ועם ילדים בוגרים, כך שתוכלו לקיים איתם מערכות יחסים שהן מקור לכוח עבורם ולסיפוק עבורכם. לצד זאת, לאורך הדרך יהיו לכם הרבה פחות ריבים על לבוש, אוכל, רחצה ושינה.
 
הספר הזה מיועד להורים שלא רק אוהבים את ילדיהם, אלא רוצים גם לחבב אותם.
 
 
 
 
 
 
חלק ראשון 
המורשת שלכם כהורים
 
 
הקלישאה נכונה: ילדים לא עושים מה שאנחנו אומרים; הם עושים מה שאנחנו עושים. עוד לפני שנחשוב על ההתנהגות של ילדינו, הכרחי - אפילו חיוני - לבדוק את דגמי ההתנהגות הראשונים שהם רואים. ואחד מהם הוא אתם, ההורים.
 
החלק הזה של הספר עוסק בכם, כי לכם תהיה השפעה ניכרת על הילדים שלכם. אתן בו דוגמאות לאופן שבו העבר יכול להשפיע על ההווה בכל הנוגע למערכת היחסים שלכם עם ילדיכם. אתייחס לכך שילדים מעוררים בנו לעתים קרובות רגשות ישנים, ואז אנחנו פועלים בשגגה בהתאם לרגשות האלה בהתמודדות שלנו עם הילדים. אבחן גם את החשיבות שיש לבחינה של המבקר הפנימי שלנו, כדי שלא נעביר יותר מדי מהשפעותיו המזיקות לדור הבא.
 
 
 
 
 
העבר חוזר להתנקם בנו (ובילדינו)
 
 
ילדים צריכים חום וקבלה, מגע פיזי, נוכחות מוחשית של הורים, אהבה עם גבולות, הבנה, משחק עם אנשים בני כל הגילים, חוויות מרגיעות והרבה מתשומת הלב ומהזמן שלכם. נו, זה ממש פשוט: הספר יכול להסתיים כאן. בעצם לא, כי יש כל מיני דברים שמפריעים. החיים מציבים כל מיני מכשולים: נסיבות ומסגרות חיצוניות, כסף, לימודים, עבודה, חוסר זמן ועומס... וזאת לא הרשימה המלאה, כמו שאתם יודעים.
 
אבל מה שיכול להפריע יותר מכל אלה הוא מה שקיבלנו כשהיינו בעצמנו תינוקות וילדים. אם לא נבחן את האופן שבו גידלו אותנו, ואת ההשלכות שלו, הוא עלול להתנקם בנו. אולי מצאתם את עצמכם אומרים משהו כמו: "פתחתי את הפה ושמעתי את אמא שלי". כמובן, אם בזכות מה שאמרו ועשו הוריכם הרגשתם רצויים, אהובים ובטוחים בילדותכם, הכול בסדר גמור. אבל לעתים קרובות מאוד מה שהם אמרו עשה את ההפך הגמור.
 
הדברים שיכולים להפריע וקשורים בנו הם למשל היעדר ביטחון עצמי, פסימיות, מגננות שחוסמות את מה שאנחנו מרגישים ופחד שהרגשות יציפו אותנו. בכל הנוגע לילדינו, הדברים האלה יכולים להיות מה שמרגיז אותנו בהם, הציפיות שלנו לגביהם או הפחדים שלנו בנוגע אליהם. אנחנו רק חוליה אחת בשרשרת הנמשכת זה אלפי שנים וקדימה, מי יודע עד מתי.
 
החדשות הטובות הן שאפשר ללמוד לעצב מחדש את הקשר ביניכם, ובכך לשפר את חייהם של ילדיכם ושל ילדיהם, ואפשר להתחיל בכך כבר עכשיו. אתם לא חייבים לעשות כל מה שעשו לכם; אפשר להיפטר מהדברים שלא הועילו. אם את או אתה הורים, עכשיו או לעתיד, אתם יכולים לפתוח את ילדותכם ולהכיר אותה, לבחון מה קרה לכם, איך הרגשתם לגבי הדברים אז, איך אתם מרגישים לגביהם כיום, ואחרי שתפתחו את המזוודה הזאת ותביטו טוב־טוב בתוכנה, תחזירו לתוכה רק את מה שאתם צריכים.
 
אם בזמן שגדלת זכית ברוב המקרים לכבוד כאינדיבידואל בעל ייחוד וערך, קיבלת אהבה שאינה תלויה בדבר ותשומת לב חיובית והיתה לך מערכת יחסים מתגמלת עם בני משפחה, הרי שקיבלת תבנית ליצירה של מערכות יחסים חיוביות ותפקודיות. למדת כך שאת יכולה להעלות תרומה חיובית למשפחה ולקהילה. אם כל זה נכון לגבייך, הרי שהתרגיל של בחינת ילדותך ככל הנראה לא יכאיב לך יותר מדי.
 
אם לא היתה לך ילדות כזאת - וזה מצבם של רבים מאיתנו - מבט על העבר עלול לגרום מצוקה רגשית. אני חושבת שמן ההכרח להיות מודעים יותר למצוקה הזאת, כדי שנוכל לשים לב במידה רבה יותר לדרכים שימנעו מאיתנו להעביר אותה הלאה. הרבה מאוד ממה שקיבלנו בירושה נמצא מחוץ למודעוּת. משום כך קשה לפעמים לדעת אם אנחנו מגיבים כאן ועכשיו להתנהגות של ילדינו או שהתגובות שלנו מעוגנות למעשה בעבר.
 
אני חושבת שהסיפור הבא יעזור להמחיש את כוונתי. סיפרה לי אותו טיי, אמא אוהבת ופסיכולוגית בכירה, שמכשירה מטפלים אחרים. אני מזכירה כאן את שני התפקידים שלה, כדי להבהיר שאפילו אלה מאיתנו שמודעים לעצמם במיוחד ומלאים כוונות טובות עלולים ליפול ל"מנהרת זמן" רגשית ולמצוא את עצמם מגיבים לעבר האישי שלהם, במקום למה שקורה כאן ועכשיו. הסיפור הזה מתחיל כשבתה של טיי, אמילי, שהיתה כמעט בת שבע, צעקה אליה שהיא תקועה על סולם בגן השעשועים וצריכה עזרה לרדת ממנו.
 
 
 
אמרתי לה לרדת, וכשהיא לא הצליחה, פתאום כעסתי נורא. חשבתי שהיא מגוחכת - היא הרי יכולה לרדת בקלות בכוחות עצמה. צעקתי, "רדי משם תכף ומיד!"
 
בסופו של דבר היא ירדה. ואז היא ניסתה להחזיק לי את היד, אבל אני עדיין רתחתי ואמרתי "לא", ואז היא בכתה.
 
אחרי שהגענו הביתה והכנו יחד תה, היא נרגעה ואני אמרתי לעצמי, "לא משנה, ילדים לפעמים סתם מעצבנים".
 
נקפוץ שבוע קדימה: אנחנו בגן החיות וגם שם יש סולם. הסתכלתי עליו והרגשתי דקירת אשמה. ברור מאליו שהוא הזכיר גם לאמילי מה קרה בשבוע שעבר, כי היא הרימה אלי מבט כמעט בפחד.
 
שאלתי אותה אם היא רוצה לשחק שם. הפעם, במקום לשבת על הספסל ולהסתכל בטלפון שלי, עמדתי ליד הסולם והסתכלתי עליה. כשאמילי הרגישה שהיא נתקעה, היא הושיטה אלי ידיים לעזרה. אבל הפעם עודדתי אותה יותר. אמרתי, "שימי רגל כאן ואת השנייה כאן ותחזיקי את זה, את תצליחי לבד". וכך היה.
 
כשאמילי ירדה היא שאלה, "למה לא עזרת לי בפעם הקודמת?"
 
חשבתי על זה ואמרתי, "כשהייתי קטנה, סבתא התייחסה אלי כמו אל נסיכה, לקחה אותי על הידיים לכל מקום ואמרה לי כל הזמן 'זהירות'. ואני הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר לבד, בסופו של דבר לא היה לי ביטחון עצמי בכלל. אני לא רוצה שזה יקרה לך, ובגלל זה לא רציתי לעזור לך כשביקשת שאני אוריד אותך מהסולם בשבוע שעבר. נזכרתי איך הייתי בגילך, ולא הרשו לי לרדת לבד. התמלאתי כעס והוצאתי אותו עלייך, זה לא היה הוגן".
 
אמילי הרימה אלי מבט ואמרה, "אה, פשוט חשבתי שלא אכפת לך ממני".
 
"לא", אמרתי. "אכפת לי, אבל ברגע ההוא לא ידעתי שאני כועסת על סבתא ולא עלייך. אני מצטערת".
 
 
 
כמו לטיי, לכולנו קל להיכשל בשיפוטים מהירים או בהנחות מיידיות בנוגע לתגובה הרגשית שלנו, בלי להביא בחשבון שאולי היא נובעת ממה שהיא מעירה ברקע שלנו לא פחות מאשר ממה שמתרחש עכשיו.
 
אבל כשאתה מרגיש כעס - או רגש קשה אחר כלשהו, כמו טינה, תסכול, קנאה, גועל, חרדה, רוגז, חשש, בעתה וכן הלאה - בתגובה למשהו שהילד עושה או מבקש, כדאי לחשוב על הדבר בתור אזהרה. לא אזהרה מפני כך שהילד שלך עושה בהכרח משהו לא בסדר, אלא מפני כך שמשהו לוחץ על הכפתורים שלך.
 
לעתים קרובות התבנית פועלת כך: כשאתה מגיב בכעס או ברגש אחר, טעון מדי, סביב הילד, זה משום שכך למדת להגן על עצמך כדי לא להרגיש את מה שהרגשת בעצמך בגילו. בלי מודעוּת, ההתנהגות של הילד מאיימת להפעיל רגשות שהיו בך בעבר: ייאוש, כמיהה, בדידות, קנאה או צורך. משום כך אתה בוחר מבלי דעת באפשרות הקלה יותר: במקום להזדהות עם מה שהילד מרגיש, מתרחש קֶצֶר ואתה מתמלא כעס, תסכול או פאניקה.
 
לפעמים לרגשות מהעבר שמופעלים מחדש יש שורשים בעומק של יותר מדור אחד. צעקות של ילדים בשעת משחק היו מרגיזות את אמא שלי. שמתי לב שגם אני נכנסתי למעין מצב דריכוּת כשהילדה שלי וחבריה הרעישו, גם אם הן נהנו מהמשחק. רציתי לדעת יותר, כך ששאלתי את אמא שלי מה היה קורה לה כשהיא הרעישה תוך כדי משחק כשהיתה ילדה. היא סיפרה לי שאבא שלה - סבא שלי - היה בן יותר מ-50 כשהיא נולדה. לעתים קרובות היו לו כאבי ראש וכל הילדים היו צריכים ללכת על קצות האצבעות בבית, אחרת הוא היה כועס.
 
אולי את מפחדת להודות בכך שלפעמים הרוגז שלך על הילדים מנצח, מתוך מחשבה שההודאה תעצים את רגשות הכעס האלה, או תהפוך אותם בדרך כלשהי לאמיתיים יותר. אבל למעשה כשאנחנו נותנים בפני עצמנו שֵם לרגשות הלא־נוחים ומוצאים נרטיב חלופי עבורם - כזה שבו אנחנו לא תולים את האחריות בילדים - פירושו שלא נשפוט את הילדים שלנו כאשמים בדרך כלשהי בכך שעוררו את הרגשות הללו. אם תוכלי לעשות זאת, יש סיכוי קטן יותר שתפעלי בהתאם לרגשות, על חשבון הילדים. לא תמיד תוכלי למצוא בסיפור שורש שיש בו הסבר להרגשתך הנוכחית, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים ולפעמים עוזר להבין אותה.
 
אולי בילדותך הרגשת שהאנשים שאוהבים אותך לא תמיד מחבבים אותך. יכול להיות שלפעמים הם הרגישו שאת מעצבנת, גורמת להם לעבוד קשה, מאכזבת, לא חשובה, מציקה, מגושמת או טיפשה. כשההתנהגות של הבת שלך מזכירה לך את מה שהיה, הרגשות ההם מתעוררים ובסופו של דבר את צועקת או מפגינה את ההתנהגות השלילית שהיא ברירת המחדל שלך.
 
אין ספק שלפעמים קשה להיות הורה. בִּן לילה יש ילד או ילדה שמזנקים לראש סדר העדיפויות ותובעים מכם הרבה, מסביב לשעון. כשיש לכם ילדים אתם אולי מבינים סוף־סוף עם מה ההורים שלכם היו צריכים להתמודד, אולי אתם מעריכים אותם יותר, מזדהים איתם יותר או מרגישים כלפיהם אהדה רבה יותר. אבל עליכם להזדהות גם עם ילדיכם. הזמן שתקדישו למחשבה על מה שאתם הרגשתם כתינוקות או כילדים, בסביבות הגיל של הילדים שלכם, יעזור לכם לפתח אמפתיה כלפיהם, והיא בתורה תעזור לכם להבין אותם ולהזדהות עם רגשותיהם כשהם מתנהגים בצורה שמעוררת בכם רצון להרחיק אותם מעליכם.
 
היה לי מטופל, אוסקר, שאימץ תינוק בן שנה וחצי. בכל פעם שהבן שלו הפיל אוכל על הרצפה או פשוט לא אכל אותו, הרגיש אוסקר איך עולה בו זעם. שאלתי אותו מה היה קורה לו בילדותו אם היה מפיל אוכל או משאיר אותו על השולחן. הוא נזכר איך סבו הכה על מפרקי אצבעותיו בקת של סכין ואז סילק אותו מהחדר. לאחר שהתחבר מחדש להרגשה שהיתה לו בינקותו כשהתייחסו אליו כך, מצא אוסקר בלבו חמלה לעצמו כפעוט, והיא עזרה לו למצוא סבלנות אל בנו.
 
קל להניח שהרגשות שלנו שייכים למתרחש לנגד עינינו ושהם לא רק תגובה למה שקרה בעבר. לדוגמה, תארי לעצמך שיש לך ילד בן ארבע שמקבל ערימה ענקית של מתנות ביום ההולדת, ואם הוא לא משתף אחרים במשחק באחד הצעצועים החדשים את קוראת לו "מפונק".
 
מה קורה כאן? ההיגיון אומר שזו לא אשמתו של הילד שהוא קיבל כל כך הרבה דברים. אולי את מניחה באופן לא מודע שלא מגיע לו לקבל הרבה כל כך, והרוגז שלך על כך דולף בנימת דיבור חריפה או בציפייה בלתי־סבירה מהילד שיהיה בוגר יותר.
 
אם תעצרי, תחשבי על העבר ותתענייני יותר ברוגז שלך כלפיו, אולי תגלי שבת הארבע שנמצאת בתוכך מקנאה או מרגישה תחרותית. אולי בגיל ארבע אמרו לך לשתף אחרים במשהו שלא רצית לחלוק או שפשוט לא נתנו לך הרבה דברים, וכדי לא לרחם על עצמך בת הארבע את מתרגזת על בנך.
 
זה מזכיר לי את הודעות השנאה ותשומת הלב השלילית שמופנות ברשתות החברתיות כלפי כל מי שנמצא בעין הציבור, בדרך כלל מצד אנשים אנונימיים. אם קוראים בין השורות נראה שהתגובות האלה אומרות יותר מכול, "לא הוגן שאתה מפורסם ואני לא". לא חריג כל כך להרגיש קנאה כלפי ילדינו. אם אתם מרגישים כך, עליכם להודות בהרגשה הזאת ולא להתנהג בצורה שלילית כלפי ילדיכם בגללה. הם לא צריכים הורים מציקים.
 
לאורך כל הספר הזה הכנסתי תרגילים שיוכלו לעזור לכם להבין בצורה עמוקה יותר את מה שאני מסבירה. אם אתם מרגישים שהם לא עוזרים לכם או שהם מוגזמים, אתם יכולים לדלג עליהם ואולי לחזור אליהם כשתרגישו מוכנים יותר.
 
 
 
תרגיל: מאיפה הרגש הזה מגיע?
 
בפעם הבאה שאת מרגישה כלפי בתך כעס (או כל רגש אחר טעון מדי), במקום להגיב בלי לחשוב, עצרי ושאלי את עצמך: הרגש הזה באמת שייך למצב הזה ולילדה שלי כרגע? האם אני מונעת מעצמי לראות את המצב מזווית הראייה שלה?
 
דרך טובה אחת למנוע מעצמך להגיב היא לומר, "אני צריכה קצת זמן כדי לחשוב על מה שקורה", ולנצל את הזמן הזה כדי להירגע. אפילו אם בתך זקוקה להנחיה מסוימת מצדך, אין הרבה טעם לעשות זאת מתוך כעס. אם תנחי אותה עכשיו, היא תשמע רק את הכעס, ולא את מה שאת מנסה לומר.
 
אפשר לעשות את הווריאציה השנייה הזאת של התרגיל אפילו אם עדיין אין לכם ילדים. פשוט שימו לב באיזו תדירות אתם מרגישים כעס, מתקוממים, חשים שאתם צודקים וכל העולם טועה, או שאתם בפאניקה, מבוישים, שונאים את עצמכם או מרגישים מנותקים. חפשו תבניות בתגובות שלכם. חזרו בזיכרונכם לפעם הראשונה שהרגשתם כך, מצאו את שורשי הרגש בילדות, כשהתחלתם להגיב כך, ואולי תתחילו להבין באיזו מידה התגובה הזאת הפכה להרגל. במילים אחרות, התגובה נובעת במידה שווה מהרגל כלשהו בתוככם, נוסף על המצב בהווה.

עוד על הספר

נושאים

הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו פליפה פרי
הקדמה
 
 
הספר הזה אינו ספר הורות רגיל.
 
לא אתעמק כאן בגמילה מחיתולים או מהנקה.
 
הספר הזה עוסק במערכות היחסים שלנו עם ילדינו, במה שמפריע לקשר טוב ובמה שיכול לשפר אותו.
 
הוא נוגע בצורה שבה חינכו אותנו ובהשפעה שלה על ההורוּת שלנו, בטעויות שנעשה - בעיקר אלה שממש לא רצינו לעשות - ואיך לתקן אותן.
 
לא תמצאו כאן הרבה טיפים, טריקים או קיצורי דרך בהורות, ולפעמים הספר ייראה לכם מעצבן, ירגיז אתכם או אפילו יהפוך אתכם להורים טובים יותר.
 
כתבתי את הספר שהייתי רוצה לקרוא כאמא טרייה, והלוואי שההורים שלי היו קוראים.
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
לא מזמן ראיתי מופע סטנד־אפ של מייקל מקינטייר, שאמר שיש ארבעה דברים שאנחנו צריכים לעשות עם הילדים שלנו: להלביש אותם, להאכיל אותם, לרחוץ אותם ולהשכיב אותם לישון. הוא סיפר שלפני שנולדו הילדים שלו היתה לו פנטזיה: ההורות תהיה כולה פיקניקים וריצות על הדשא. אבל המציאות התגלתה כקרב יומיומי מתמשך בניסיון לאלץ את הילדים לעשות את ארבעת הדברים הבסיסיים האלה. צחוק גדול נשמע מהקהל כשהוא תיאר איך הוא משכנע אותם לחפוף את הראש, ללבוש מעיל, לצאת מהבית או לאכול ירק. זה היה צחוק של הורים, אולי הורים1 כמונו, שחוו זאת גם הם. הורוּת היא עבודה קשה. היא יכולה להיות משעממת, מייאשת, מתסכלת ומייגעת, ובה בעת היא גם החוויה המצחיקה, השמחה והנהדרת ביותר בחייכם, ריכוז האהבה הגדול ביותר.
 
כשאנחנו טובעים בפרטים הקטנים של חיתולים, מחלות ילדות או התקפי זעם (של פעוטות ושל בני־עשרה), או עובדים במשרה מלאה וחוזרים הביתה לעבודה האמיתית, הכוללת חילוץ שאריות בננה מסדקים בכיסא האוכל או עוד הזמנה לפגישה עם מנהלת בית הספר, לא תמיד קל לראות את ההורות בפרספקטיבה הנכונה. הספר הזה מבקש להציג לפניכם את התמונה הרחבה יותר, לעזור לכם לקחת צעד לאחור, לראות מה חשוב ומה לא חשוב ומה אתם יכולים לעשות כדי לעזור לילדיכם להיות האנשים שהם יכולים להיות.
 
לב ההורות הוא מערכת היחסים שלנו עם ילדינו. אם נשווה בני אדם לצמחים, מערכת היחסים היא האדמה. מערכת היחסים מזינה, נותנת תמיכה, מאפשרת צמיחה - או פוגעת בכל אלה. בהיעדר מערכת יחסים תומכת, תחושת הביטחון של ילדים נפגעת. המטרה היא שמערכת היחסים תהיה מקור חוזק לילדינו, וביום מן הימים גם לילדיהם.
 
כפסיכולוגית אני מטפלת באנשים שמתקשים בהיבטים מסוימים בהורות, אני מקשיבה להם ומדברת איתם. עבודתי אִפשרה לי לראות איך מערכות יחסים מפסיקות לתפקד בצורה חיובית - ומה מאפשר להן לחזור לפעול היטב. מטרתו של הספר הזה היא לחלוק איתכם את מה שרלוונטי בכל הנוגע להורות. הוא כולל הדרכה לעבודה על הרגשות - שלכם ושל ילדיכם - איך להתאים את עצמכם אליהם כדי שתוכלו ללמוד להבין אותם טוב יותר ולזכות בקשר אמיתי איתם, במקום להיתקע בתבניות מתישות של עימות ושל התנתקות.
 
אני מאמינה בהשקפה ארוכת טווח על הורות, ולא בגישה של טיפים ועצות. אני מעוניינת באופן שבו אנחנו יכולים להתחבר לילדינו, ולא במניפולציות שאנחנו יכולים לעשות עליהם. בספר הזה אני מעודדת אתכם להביט בחוויות הינקות והילדות שלכם, כדי שתוכלו להעביר הלאה את מה שהיה טוב באופן שבו גידלו אתכם ולהימנע מההיבטים המועילים פחות. אבחן איך אנחנו יכולים לשפר את כל מערכות היחסים בחיינו, כדי שיהיו מקום טוב לצמיחה של ילדינו. אתמודד עם האופן שבו גישות במהלך ההיריון יכולות להשפיע על הקשר העתידי עם ילדינו, ואיך להתנהל עם תינוקות, עם ילדים, עם מתבגרים ועם ילדים בוגרים, כך שתוכלו לקיים איתם מערכות יחסים שהן מקור לכוח עבורם ולסיפוק עבורכם. לצד זאת, לאורך הדרך יהיו לכם הרבה פחות ריבים על לבוש, אוכל, רחצה ושינה.
 
הספר הזה מיועד להורים שלא רק אוהבים את ילדיהם, אלא רוצים גם לחבב אותם.
 
 
 
 
 
 
חלק ראשון 
המורשת שלכם כהורים
 
 
הקלישאה נכונה: ילדים לא עושים מה שאנחנו אומרים; הם עושים מה שאנחנו עושים. עוד לפני שנחשוב על ההתנהגות של ילדינו, הכרחי - אפילו חיוני - לבדוק את דגמי ההתנהגות הראשונים שהם רואים. ואחד מהם הוא אתם, ההורים.
 
החלק הזה של הספר עוסק בכם, כי לכם תהיה השפעה ניכרת על הילדים שלכם. אתן בו דוגמאות לאופן שבו העבר יכול להשפיע על ההווה בכל הנוגע למערכת היחסים שלכם עם ילדיכם. אתייחס לכך שילדים מעוררים בנו לעתים קרובות רגשות ישנים, ואז אנחנו פועלים בשגגה בהתאם לרגשות האלה בהתמודדות שלנו עם הילדים. אבחן גם את החשיבות שיש לבחינה של המבקר הפנימי שלנו, כדי שלא נעביר יותר מדי מהשפעותיו המזיקות לדור הבא.
 
 
 
 
 
העבר חוזר להתנקם בנו (ובילדינו)
 
 
ילדים צריכים חום וקבלה, מגע פיזי, נוכחות מוחשית של הורים, אהבה עם גבולות, הבנה, משחק עם אנשים בני כל הגילים, חוויות מרגיעות והרבה מתשומת הלב ומהזמן שלכם. נו, זה ממש פשוט: הספר יכול להסתיים כאן. בעצם לא, כי יש כל מיני דברים שמפריעים. החיים מציבים כל מיני מכשולים: נסיבות ומסגרות חיצוניות, כסף, לימודים, עבודה, חוסר זמן ועומס... וזאת לא הרשימה המלאה, כמו שאתם יודעים.
 
אבל מה שיכול להפריע יותר מכל אלה הוא מה שקיבלנו כשהיינו בעצמנו תינוקות וילדים. אם לא נבחן את האופן שבו גידלו אותנו, ואת ההשלכות שלו, הוא עלול להתנקם בנו. אולי מצאתם את עצמכם אומרים משהו כמו: "פתחתי את הפה ושמעתי את אמא שלי". כמובן, אם בזכות מה שאמרו ועשו הוריכם הרגשתם רצויים, אהובים ובטוחים בילדותכם, הכול בסדר גמור. אבל לעתים קרובות מאוד מה שהם אמרו עשה את ההפך הגמור.
 
הדברים שיכולים להפריע וקשורים בנו הם למשל היעדר ביטחון עצמי, פסימיות, מגננות שחוסמות את מה שאנחנו מרגישים ופחד שהרגשות יציפו אותנו. בכל הנוגע לילדינו, הדברים האלה יכולים להיות מה שמרגיז אותנו בהם, הציפיות שלנו לגביהם או הפחדים שלנו בנוגע אליהם. אנחנו רק חוליה אחת בשרשרת הנמשכת זה אלפי שנים וקדימה, מי יודע עד מתי.
 
החדשות הטובות הן שאפשר ללמוד לעצב מחדש את הקשר ביניכם, ובכך לשפר את חייהם של ילדיכם ושל ילדיהם, ואפשר להתחיל בכך כבר עכשיו. אתם לא חייבים לעשות כל מה שעשו לכם; אפשר להיפטר מהדברים שלא הועילו. אם את או אתה הורים, עכשיו או לעתיד, אתם יכולים לפתוח את ילדותכם ולהכיר אותה, לבחון מה קרה לכם, איך הרגשתם לגבי הדברים אז, איך אתם מרגישים לגביהם כיום, ואחרי שתפתחו את המזוודה הזאת ותביטו טוב־טוב בתוכנה, תחזירו לתוכה רק את מה שאתם צריכים.
 
אם בזמן שגדלת זכית ברוב המקרים לכבוד כאינדיבידואל בעל ייחוד וערך, קיבלת אהבה שאינה תלויה בדבר ותשומת לב חיובית והיתה לך מערכת יחסים מתגמלת עם בני משפחה, הרי שקיבלת תבנית ליצירה של מערכות יחסים חיוביות ותפקודיות. למדת כך שאת יכולה להעלות תרומה חיובית למשפחה ולקהילה. אם כל זה נכון לגבייך, הרי שהתרגיל של בחינת ילדותך ככל הנראה לא יכאיב לך יותר מדי.
 
אם לא היתה לך ילדות כזאת - וזה מצבם של רבים מאיתנו - מבט על העבר עלול לגרום מצוקה רגשית. אני חושבת שמן ההכרח להיות מודעים יותר למצוקה הזאת, כדי שנוכל לשים לב במידה רבה יותר לדרכים שימנעו מאיתנו להעביר אותה הלאה. הרבה מאוד ממה שקיבלנו בירושה נמצא מחוץ למודעוּת. משום כך קשה לפעמים לדעת אם אנחנו מגיבים כאן ועכשיו להתנהגות של ילדינו או שהתגובות שלנו מעוגנות למעשה בעבר.
 
אני חושבת שהסיפור הבא יעזור להמחיש את כוונתי. סיפרה לי אותו טיי, אמא אוהבת ופסיכולוגית בכירה, שמכשירה מטפלים אחרים. אני מזכירה כאן את שני התפקידים שלה, כדי להבהיר שאפילו אלה מאיתנו שמודעים לעצמם במיוחד ומלאים כוונות טובות עלולים ליפול ל"מנהרת זמן" רגשית ולמצוא את עצמם מגיבים לעבר האישי שלהם, במקום למה שקורה כאן ועכשיו. הסיפור הזה מתחיל כשבתה של טיי, אמילי, שהיתה כמעט בת שבע, צעקה אליה שהיא תקועה על סולם בגן השעשועים וצריכה עזרה לרדת ממנו.
 
 
 
אמרתי לה לרדת, וכשהיא לא הצליחה, פתאום כעסתי נורא. חשבתי שהיא מגוחכת - היא הרי יכולה לרדת בקלות בכוחות עצמה. צעקתי, "רדי משם תכף ומיד!"
 
בסופו של דבר היא ירדה. ואז היא ניסתה להחזיק לי את היד, אבל אני עדיין רתחתי ואמרתי "לא", ואז היא בכתה.
 
אחרי שהגענו הביתה והכנו יחד תה, היא נרגעה ואני אמרתי לעצמי, "לא משנה, ילדים לפעמים סתם מעצבנים".
 
נקפוץ שבוע קדימה: אנחנו בגן החיות וגם שם יש סולם. הסתכלתי עליו והרגשתי דקירת אשמה. ברור מאליו שהוא הזכיר גם לאמילי מה קרה בשבוע שעבר, כי היא הרימה אלי מבט כמעט בפחד.
 
שאלתי אותה אם היא רוצה לשחק שם. הפעם, במקום לשבת על הספסל ולהסתכל בטלפון שלי, עמדתי ליד הסולם והסתכלתי עליה. כשאמילי הרגישה שהיא נתקעה, היא הושיטה אלי ידיים לעזרה. אבל הפעם עודדתי אותה יותר. אמרתי, "שימי רגל כאן ואת השנייה כאן ותחזיקי את זה, את תצליחי לבד". וכך היה.
 
כשאמילי ירדה היא שאלה, "למה לא עזרת לי בפעם הקודמת?"
 
חשבתי על זה ואמרתי, "כשהייתי קטנה, סבתא התייחסה אלי כמו אל נסיכה, לקחה אותי על הידיים לכל מקום ואמרה לי כל הזמן 'זהירות'. ואני הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר לבד, בסופו של דבר לא היה לי ביטחון עצמי בכלל. אני לא רוצה שזה יקרה לך, ובגלל זה לא רציתי לעזור לך כשביקשת שאני אוריד אותך מהסולם בשבוע שעבר. נזכרתי איך הייתי בגילך, ולא הרשו לי לרדת לבד. התמלאתי כעס והוצאתי אותו עלייך, זה לא היה הוגן".
 
אמילי הרימה אלי מבט ואמרה, "אה, פשוט חשבתי שלא אכפת לך ממני".
 
"לא", אמרתי. "אכפת לי, אבל ברגע ההוא לא ידעתי שאני כועסת על סבתא ולא עלייך. אני מצטערת".
 
 
 
כמו לטיי, לכולנו קל להיכשל בשיפוטים מהירים או בהנחות מיידיות בנוגע לתגובה הרגשית שלנו, בלי להביא בחשבון שאולי היא נובעת ממה שהיא מעירה ברקע שלנו לא פחות מאשר ממה שמתרחש עכשיו.
 
אבל כשאתה מרגיש כעס - או רגש קשה אחר כלשהו, כמו טינה, תסכול, קנאה, גועל, חרדה, רוגז, חשש, בעתה וכן הלאה - בתגובה למשהו שהילד עושה או מבקש, כדאי לחשוב על הדבר בתור אזהרה. לא אזהרה מפני כך שהילד שלך עושה בהכרח משהו לא בסדר, אלא מפני כך שמשהו לוחץ על הכפתורים שלך.
 
לעתים קרובות התבנית פועלת כך: כשאתה מגיב בכעס או ברגש אחר, טעון מדי, סביב הילד, זה משום שכך למדת להגן על עצמך כדי לא להרגיש את מה שהרגשת בעצמך בגילו. בלי מודעוּת, ההתנהגות של הילד מאיימת להפעיל רגשות שהיו בך בעבר: ייאוש, כמיהה, בדידות, קנאה או צורך. משום כך אתה בוחר מבלי דעת באפשרות הקלה יותר: במקום להזדהות עם מה שהילד מרגיש, מתרחש קֶצֶר ואתה מתמלא כעס, תסכול או פאניקה.
 
לפעמים לרגשות מהעבר שמופעלים מחדש יש שורשים בעומק של יותר מדור אחד. צעקות של ילדים בשעת משחק היו מרגיזות את אמא שלי. שמתי לב שגם אני נכנסתי למעין מצב דריכוּת כשהילדה שלי וחבריה הרעישו, גם אם הן נהנו מהמשחק. רציתי לדעת יותר, כך ששאלתי את אמא שלי מה היה קורה לה כשהיא הרעישה תוך כדי משחק כשהיתה ילדה. היא סיפרה לי שאבא שלה - סבא שלי - היה בן יותר מ-50 כשהיא נולדה. לעתים קרובות היו לו כאבי ראש וכל הילדים היו צריכים ללכת על קצות האצבעות בבית, אחרת הוא היה כועס.
 
אולי את מפחדת להודות בכך שלפעמים הרוגז שלך על הילדים מנצח, מתוך מחשבה שההודאה תעצים את רגשות הכעס האלה, או תהפוך אותם בדרך כלשהי לאמיתיים יותר. אבל למעשה כשאנחנו נותנים בפני עצמנו שֵם לרגשות הלא־נוחים ומוצאים נרטיב חלופי עבורם - כזה שבו אנחנו לא תולים את האחריות בילדים - פירושו שלא נשפוט את הילדים שלנו כאשמים בדרך כלשהי בכך שעוררו את הרגשות הללו. אם תוכלי לעשות זאת, יש סיכוי קטן יותר שתפעלי בהתאם לרגשות, על חשבון הילדים. לא תמיד תוכלי למצוא בסיפור שורש שיש בו הסבר להרגשתך הנוכחית, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים ולפעמים עוזר להבין אותה.
 
אולי בילדותך הרגשת שהאנשים שאוהבים אותך לא תמיד מחבבים אותך. יכול להיות שלפעמים הם הרגישו שאת מעצבנת, גורמת להם לעבוד קשה, מאכזבת, לא חשובה, מציקה, מגושמת או טיפשה. כשההתנהגות של הבת שלך מזכירה לך את מה שהיה, הרגשות ההם מתעוררים ובסופו של דבר את צועקת או מפגינה את ההתנהגות השלילית שהיא ברירת המחדל שלך.
 
אין ספק שלפעמים קשה להיות הורה. בִּן לילה יש ילד או ילדה שמזנקים לראש סדר העדיפויות ותובעים מכם הרבה, מסביב לשעון. כשיש לכם ילדים אתם אולי מבינים סוף־סוף עם מה ההורים שלכם היו צריכים להתמודד, אולי אתם מעריכים אותם יותר, מזדהים איתם יותר או מרגישים כלפיהם אהדה רבה יותר. אבל עליכם להזדהות גם עם ילדיכם. הזמן שתקדישו למחשבה על מה שאתם הרגשתם כתינוקות או כילדים, בסביבות הגיל של הילדים שלכם, יעזור לכם לפתח אמפתיה כלפיהם, והיא בתורה תעזור לכם להבין אותם ולהזדהות עם רגשותיהם כשהם מתנהגים בצורה שמעוררת בכם רצון להרחיק אותם מעליכם.
 
היה לי מטופל, אוסקר, שאימץ תינוק בן שנה וחצי. בכל פעם שהבן שלו הפיל אוכל על הרצפה או פשוט לא אכל אותו, הרגיש אוסקר איך עולה בו זעם. שאלתי אותו מה היה קורה לו בילדותו אם היה מפיל אוכל או משאיר אותו על השולחן. הוא נזכר איך סבו הכה על מפרקי אצבעותיו בקת של סכין ואז סילק אותו מהחדר. לאחר שהתחבר מחדש להרגשה שהיתה לו בינקותו כשהתייחסו אליו כך, מצא אוסקר בלבו חמלה לעצמו כפעוט, והיא עזרה לו למצוא סבלנות אל בנו.
 
קל להניח שהרגשות שלנו שייכים למתרחש לנגד עינינו ושהם לא רק תגובה למה שקרה בעבר. לדוגמה, תארי לעצמך שיש לך ילד בן ארבע שמקבל ערימה ענקית של מתנות ביום ההולדת, ואם הוא לא משתף אחרים במשחק באחד הצעצועים החדשים את קוראת לו "מפונק".
 
מה קורה כאן? ההיגיון אומר שזו לא אשמתו של הילד שהוא קיבל כל כך הרבה דברים. אולי את מניחה באופן לא מודע שלא מגיע לו לקבל הרבה כל כך, והרוגז שלך על כך דולף בנימת דיבור חריפה או בציפייה בלתי־סבירה מהילד שיהיה בוגר יותר.
 
אם תעצרי, תחשבי על העבר ותתענייני יותר ברוגז שלך כלפיו, אולי תגלי שבת הארבע שנמצאת בתוכך מקנאה או מרגישה תחרותית. אולי בגיל ארבע אמרו לך לשתף אחרים במשהו שלא רצית לחלוק או שפשוט לא נתנו לך הרבה דברים, וכדי לא לרחם על עצמך בת הארבע את מתרגזת על בנך.
 
זה מזכיר לי את הודעות השנאה ותשומת הלב השלילית שמופנות ברשתות החברתיות כלפי כל מי שנמצא בעין הציבור, בדרך כלל מצד אנשים אנונימיים. אם קוראים בין השורות נראה שהתגובות האלה אומרות יותר מכול, "לא הוגן שאתה מפורסם ואני לא". לא חריג כל כך להרגיש קנאה כלפי ילדינו. אם אתם מרגישים כך, עליכם להודות בהרגשה הזאת ולא להתנהג בצורה שלילית כלפי ילדיכם בגללה. הם לא צריכים הורים מציקים.
 
לאורך כל הספר הזה הכנסתי תרגילים שיוכלו לעזור לכם להבין בצורה עמוקה יותר את מה שאני מסבירה. אם אתם מרגישים שהם לא עוזרים לכם או שהם מוגזמים, אתם יכולים לדלג עליהם ואולי לחזור אליהם כשתרגישו מוכנים יותר.
 
 
 
תרגיל: מאיפה הרגש הזה מגיע?
 
בפעם הבאה שאת מרגישה כלפי בתך כעס (או כל רגש אחר טעון מדי), במקום להגיב בלי לחשוב, עצרי ושאלי את עצמך: הרגש הזה באמת שייך למצב הזה ולילדה שלי כרגע? האם אני מונעת מעצמי לראות את המצב מזווית הראייה שלה?
 
דרך טובה אחת למנוע מעצמך להגיב היא לומר, "אני צריכה קצת זמן כדי לחשוב על מה שקורה", ולנצל את הזמן הזה כדי להירגע. אפילו אם בתך זקוקה להנחיה מסוימת מצדך, אין הרבה טעם לעשות זאת מתוך כעס. אם תנחי אותה עכשיו, היא תשמע רק את הכעס, ולא את מה שאת מנסה לומר.
 
אפשר לעשות את הווריאציה השנייה הזאת של התרגיל אפילו אם עדיין אין לכם ילדים. פשוט שימו לב באיזו תדירות אתם מרגישים כעס, מתקוממים, חשים שאתם צודקים וכל העולם טועה, או שאתם בפאניקה, מבוישים, שונאים את עצמכם או מרגישים מנותקים. חפשו תבניות בתגובות שלכם. חזרו בזיכרונכם לפעם הראשונה שהרגשתם כך, מצאו את שורשי הרגש בילדות, כשהתחלתם להגיב כך, ואולי תתחילו להבין באיזו מידה התגובה הזאת הפכה להרגל. במילים אחרות, התגובה נובעת במידה שווה מהרגל כלשהו בתוככם, נוסף על המצב בהווה.