פתח דבר
אציג את עצמי לפניכם: הנני עורך שנתון הממשלה: 16 שנתונים, יועץ לענייני פרסומים, מתרגם, מחבר מילון. [...] הייתי רוצה ששיחה זו תהיה בעצם דו־שיח, לא שאני אשוחח בלבד, אלא שגם אתם תשתתפו. לשם כך אקדיש זמן רב לשאלות ותשובות. [...] ברצוני לדעת כעת לפני מי אני עומד ובפני מי עליי לעמוד.1
כך כתב לעצמו ראובן אלקלעי על פתק לקראת הרצאה שנשא על עריכת לשון. דומה עליי שמתוך דברים אלה מצטיירת דמותו של ראובן — האדם ואיש הלשון: איש נוח לבריות שאינו מתנשא, צנוע ועם זאת מודע להישגיו; אדם שאינו כופה את דעותיו על הזולת, אבל שואף להנחיל את ידיעותיו לרבים, ותמיד בקורטוב של חיוך והומור.
עוד כתב שם: "עורך אידיאלי פירושו אדם הבקי בלשון ובחומר, היודע למי מיועדים הדברים שהוא עורך והיכול לתקן ולהסביר לנערך למה תיקן ולמה קיצר [...] העורך חייב לגשת בדחילו ורחימו לתפקידו. עורך אידיאלי צריך להיות גם אכזר ולא לוותר לכותב".2 עם זאת ציין שהעריכה אינה מדע מדויק, והסתייע בדבריו של העיתונאי גרשון אגרון: "לעורך תפקיד עילאי, אלוהי ממש. מה אלוהים יצר מתוהו ובוהו את העולם, כן גם העורך מקבל חומר שאיננו רחוק מזה ועליו להכניס סדר ומישטר [!]"... והוסיף עליהם: "עורך רע עשוי לקבל חומר טוב ולהפוך אותו, לא עלינו לתוהו ובוהו".3 זהו ראובן העורך המקצועי, היסודי והקפדן, שנזהר שלא לפגוע בבני אדם; איש מתון, איש של פשרות.
את אלקלעי הכרתי כמובן בזכות מילוניו הדו־לשוניים: המילון האנגלי־עברי והעברי־אנגלי, שבהם השתמשתי בהנאה רבה בשנות לימודיי בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה. כשנתבקשתי לכתוב את סיפור חייו ושקעתי בערמות המסמכים, התעודות, גזירי העיתון והפתקים שנשמרו בארכיון המשפחה, נגלתה לעיניי דמותו המורכבת: נער ספרדי תאב ידע שילדותו ונעוריו עברו עליו בירושלים בראשית המאה ה-20, שלהי שלטונם של הטורקים; בוגר בית המדרש למורים העברי של דוד ילין, שרצה בכל מאודו להיות מורה לילדי ישראל, וכיוון שלא נסתייע הדבר בידו, היה לפקיד בלשכת העיתונות המנדטורית, מתרגם וצנזור, שבמסגרת עבודתו סייע רבות ליישוב היהודי בקשריו עם השלטונות הבריטיים; פקיד לשכת העיתונות שעם קום המדינה החל לעבוד במוסדותיה ולימים היה לעורך שנתון הממשלה; וכמובן אוצֵר המילים.
משחר נעוריו הטה ראובן אוזן לעברית שהלכה והתפתחה, השתתף במאבקו של גדוד מגיני השפה העברית וליקט מילים חדשות אל תוך פנקסיו. בעת עבודתו בלשכת העיתונות המנדטורית חידש לא מעט מילים שחסרו לו ולחבריו בתרגומיהם, הִרבָּה לערוך תרגומים ואף גיבש עקרונות למלאכה זו. בשנות ה-60, והוא כבר כבן חמישים, התיישב לכתוב את מילוניו: אנגלי־עברי, עברי־אנגלי, עברי־עברי, לועזי־עברי ומילון של אמרות. כולם גדושי ידע לשוני וידע עולם. מילוניו הם עדים נאמנים לאהבתו העצומה לשפה העברית. "כמה מחברי הוסיפו במשך השנים בתי קומה. אלה שיש להם בית הוסיפו עליהם קומות. הקומות שלי הן בצורת כרכים",4 אמר ראובן.
ובנימה אישית, כשהתחלתי לאסוף את החומר הבנתי שבכתיבת הביוגרפיה של ראובן אלקלעי יש משום המשך לספר הקודם שכתבתי על אודות הד"ר אהרן מאיר מזיא "חמש עטרות: ד"ר אהרן מאיר מזיא 'רופא הלשון העברית' " (תשע"ד). ראשית, ניסיוני בכתיבת הספר הקודם סייע לי רבות בכתיבת ספר זה. שנית, ראובן אלקלעי, שנולד כיובל שנים אחרי הד"ר מזיא, חי בירושלים באותה תקופה שבה התיישב ד"ר מזיא בעיר, ומן הסתם דרכיהם הצטלבו לא פעם. אברהם אלקלעי, אביו של ראובן, היה אסיר תודה לד"ר מזיא על שסייע לרעייתו רחל בלידת בתו הבכורה שרינה,5 ומאוחר יותר היה ד"ר מזיא למורהו של ראובן בבית המדרש למורים.6 ועיקר העיקרים לענייננו — שניהם שקדו על כתיבת מילונים למען יהיו העברית ומונחיה שגורים בפי כול; ד"ר מזיא הכין את המילון הרפואי — ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע, וראובן אלקלעי היה למילונאי רב־פעלים.
המילה הבולטת ביותר שחידש ראובן היא "צנע", ואין מתאים מן השורש שלה להעיד על ראובן האדם הצנוע שלא חיפש לעצמו שם עולם, התרחק מתשבחות ומתוארי הפלגה ורק ביקש לעבוד את העברית למען הדורות הבאים. אולי משום כך לא זכה פועלו עד היום להיות באור הזרקורים, ובאנו אנו להאיר אותו ולסַפְּרו ברבים.
* * *
על הזכות שנפלה בחלקי להציג לקורא את תולדותיו של ראובן אלקלעי ולתאר את תרומתו העשירה והמגוונת להתפתחות העברית אני רוצה להודות לרבים.
ראשית לכול, לפרופ' משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, שהבין את חשיבות הנושא, קָשַׁר ביני ובין ילדיו של אלקלעי ועודד אותי להשלים את המלאכה החשובה.
אלף תודות ליפה אלקלעי, בתו של ראובן, שהייתה מקור נאמן לסיפורים האישיים על אביה האהוב, ולאבי אלקלעי הבן, שלא חסך מזמנו וממרצו לסייע לי בכל דבר — מן הפשוט עד למורכב — להביא את הספר לכלל סיום, והכול בחיוך ובסבלנות.
יבואו על הברכה גם העורכים דוד הרבנד על עבודתו המקצועית, המדוקדקת והמסורה, ובת־שבע ורדי שהצטרפה למלאכה בישורת האחרונה ותרמה לליטוש הסופי של החיבור בדייקנות ובזריזות, במאור פנים ובאהבה. כאן המקום להודות גם ליבגני ז'ילין על העיבוד הדיגיטלי של התמונות; למעצבת הכריכה זהבה ולדמן על עבודתה המקצועית והיצירתית; לליזה מוהר ואורית טפרברג מן ההוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית שהיטיבו עם הספר בזריזות ובמיומנות; תודה רבה גם לדב איכנולד מנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים ולאנשי צוותו על שיתוף הפעולה המבורך.
עוד עליי להודות לעובדי הארכיונים שסייעו לי בחפץ לב באיתור המסמכים ובאיסופם: למנחם לוין איש ארכיון מכללת דוד ילין; למיכאל מהלר ואפרים הלוי — ארכיון עיריית ירושלים; לנדב מן מייסד מעבדת ביתמונה לתיעוד ושימור מקורות ארץ ישראל; לעובדי ארכיון הארץ ולעובדי מכון שוקן על הסיוע באיתור קטעים מהעיתון; לצוות הספרייה הלאומית על הסיוע באיתור כתבי העת והעיתונים, ובמיוחד רוב תודות למשה קנר המסייע לי בכל השנים האלה למצוא את הדרך במבוכי הספרייה הלאומית; לאיזי מן על איתור החומר בארכיון קול ישראל; לעובדים המסורים בארכיון גנזים, בארכיון המדינה ובארכיון הציוני המרכזי, בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בארכיון לבון, במכון ז'בוטינסקי ובמוזאון ארץ ישראל; למרדכי מוטולה שסיפק מידע רב בנוגע לשורשי המשפחה; לחברתי הדסה גרסון ולחנה ביתן על שסיפרו לי בפרוטרוט על העבודה בוועדת השמות הממשלתית.
תודות רבות גם לבני משפחתו הענפה של הרב אליהו פרדס — אביה של שרה אלקלעי — על הסיפורים האישיים היפים שסיפרו לי על ראובן בעלהּ; למורתי היקרה פרופ' מאיה פרוכטמן, המלווה אותי מראשית לימודיי, על העידוד הרב בכלל ועל קריאת פרק יא בפרט. עוד יבורכו הסופר אלי עמיר על שחלק עימנו את סיפור היכרותו עם עורך שנתון הממשלה ואיש התקשורת ירון לונדון שניאות לכתוב את תקציר הספר.
אחרונות חביבות בנותיי היקרות לי מכול — טליה ואביגיל, תודה רבה לכן על שאתן הכוח המניע אותי בכול.
ירושלים, ראש השנה תש"ף
סמדר ברק
* * *
הספר רואה אור ביוזמתם של יפה ואבי אלקלעי, לזכר הוריהם ראובן ושרה, בהוקרה לאביהם על פועלו ולאימם על טיפוח הארכיון האישי שהחומר הרב האצור בו אִפשר לרקום את סיפורו לכדי ספר, ולמען הנכדים אביתר ראובן ואסף אלקלעי שיזכו לשמור על המורשת ואולי אף להרחיבה ולהנחילה לדורות הבאים.
