ב-10 במאי 1940 תקפו הגרמנים את הולנד וכבשו את המדינה, לאחר הפגזה חסרת רחמים על העיר רוטרדם. קרב הכיבוש ארך ארבעה ימים.
אני הייתי בת פחות מ-14. קראו לי אז קארי אולרייך. שמות הורי היו גוסטב וחנה־פאני אולרייך. אחותי רחל היתה אז כמעט בת 18. גרנו ברוטרדם. אבי היה חייט ומעצב אופנת נשים, והיה לו בית מלאכה לקונפקציה וגם מחלקה לחייטות על־פי הזמנה.
בשנת 1941 קיבלתי יומן והתחלתי לכתוב. ב-1942 עברנו לגור במסתור, שם המשכתי לכתוב את היומן בשש מחברות.
הורַי, אחותי רחל וארוסהּ הסתתרו אצל משפחת זיילמנס (Zijlmans), הודות לחבר של ארוס אחותי, בראם דה־לאנגה. הוא זה שמצא את המשפחה עבורנו. המשפחה היתה מוכנה שנסתתר אצלם בתנאי שגם הוריה של רחל יצטרפו, מפחד שפיזור המשפחה יערב יותר מדי אנשים והסוד יתגלה. ודאי שזאת היתה שמחה גדולה. לגבי, בראם אמר שהוריו, אשר גרים בכפר קטן בצפון הולנד, מוכנים להסתיר אותי, כי שם אין סכנה שהגרמנים יחפשו. סטודנטית, חברה של בראם, עלתה איתי לרכבת כששתינו ללא טלאי צהוב ויחד נסענו לכפר הקטן. אמי ליוותה אותי עד לפגישה עם אותה בחורה. באמצע הרחוב נפרדנו בנשיקה ואמא חזרה הביתה. לא ידענו אם אי־פעם עוד ניפגש. הגרמנים התחילו לחפש יהודים בכפר שבוע לאחר הַגעתי, ואני לא יכולתי להישאר. טלפַנו למשפחת זיילמנס, ומיס בתם פגשה אותי בדרך והביאה אותי אל ביתם, כדי לוודא שאיש לא יֵדע היכן אני. בהגיעי לשם היתה שמחה גדולה מאוד. כמה טוב היה שיכולתי להיות עם הורי, את זה הבנו הרבה זמן אחרי המלחמה. העובדה שמשפחה זרה לחלוטין היתה מוכנה לעזור לנו ולהחביא את המשפחה שלי וגם את ארוס אחותי, שהצטרף מאוחר יותר, היא נס בפני עצמו. בהגיענו למחבוא התברר כי הורי המשפחה ויתרו על חדר השינה שלהם, ובעצמם ישנו במשך כשלוש שנים במין מחסן לתפוחי־אדמה, צמוד לחדר הזה.
הצייר בוב, בן משפחת זיילמנס, היה איש מחתרת שדאג למחסורנו לפי הצורך.
למשפחת זיילמנס היה עוד בן והוא שירת בצבא הולנד באינדונזיה, אשר נכבשה על־ידי היפנים.
אבקש לציין, כי משפחת זיילמנס החליטה להחביא יהודים מתוך אמונה, כי אם יהיו טובים ליהודים, ודאי מישהו יהיה טוב לבנם, אשר שירת רחוק בצבא, וידאג לו.
ראשון לציון, י"ט בחשוון תשע"ב, 16 בנובמבר 2011.
פתח דבר
כרמלה מַס, אמי ז"ל הכ"מ, זכתה לראות בחייה את יומני המלחמה והשואה יוצאים לאור בארבע שפות: הולנדית, איטלקית, גרמנית וספרדית. לאחר פטירתה הספר יצא גם בפורטוגזית (שפתה של אחותה רחל, המהווה דמות חשובה ביומנים, שהתיישבה בסוף שנות החמישים בסאן פאולו, ברזיל). היא לא הסכימה לקרוא לספרים אלה "ספר". לדבריה היא לא כתבה ספר, היא כתבה יומן, כמו שהרבה מחברותיה כתבו יומן. הספרים שיצאו הם תולדה של היומנים, בליווי הערות מחקריות רבות, שנכתבו על ידי היסטוריון הולנדי, ד"ר בארט וולט, אשר כתב אחרית־דבר במיוחד לקורא הישראלי (ראו בסוף הספר).
הספרים קיבלו הד גדול באירופה, כי למעשה הסיפור הזכיר מאוד את סיפורה המפורסם של אנה פרנק ויומניה, אלא שכאן היה גם "סוף טוב". עובדה זאת היתה חשובה מאוד להולנדים ולתדמיתם בעיני העולם המערבי, אשר חלק מהם ביקר את ההולנדים על כי אנה פרנק הוסגרה לגרמנים ולא התגלתה לנאצים ב"יד המקרה".
הספר יוצא לאור עתה בעברית בעריכה מחודשת ובהוצאה מכובדת, ידיעות ספרים, ועל כך תודת כל המשפחה להוצאת הספרים. הספר יוצא לאור לקראת יום פטירתה הראשון של אמי, בכ"ה בשבט תש"פ.
עד לפני שנים מעטות בני המשפחה כלל לא ידעו על קיומו של היומן. לקראת יום הולדתה ה-85 שלפה אמי מ"הבוידעם" צרור ארוז בחבל ישן ובו יומן שכתבה לפני המסתור ושש מחברות שכתבה במסתור אצל משפחת זיילמנס. אלו היו יומני המלחמה והשואה, שמעולם לא סיפרה לנו עליהם, אם כי הרבתה לספר בעל־פה על קורותיה בשואה. תמיד קיימנו קשרים רצופים והדוקים עם בני משפחת זיילמנס בהולנד, כולל ביקורים הדדיים בארץ ובהולנד. נציגי המשפחה אף זכו לטעת עץ בחורשת חסידי אומות העולם ב"יד ושם".
מיד התגייסנו כל בני המשפחה לתרגם, לצלם, לערוך, להקליד ולהדפיס כמה עשרות עותקים (בשם "יומניה של קארי", 2011) לקראת יום הולדתה ה-85 שנערך בקרב בני המשפחה המורחבת, שם חולק היומן לתדהמת כל מי שלא היה מעורב בהפקת היומנים. התרגום המובא כאן איננו מקיף את כל היומנים, אך הדברים החשובים מופיעים כאן. במהדורות בהולנדית וביתר השפות - התרגום הוא מלא.
ביום הולדתה ה-89 בישרתי לאמי ז"ל שמצאתי ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט (אני עצמי מו"ל, מנהל הוצאת הספרים "ראובן מַס") מו"ל הולנדי שהסכים בהתלהבות להוציא לאור את היומנים בשפת כתיבתם המקורית, בהולנדית. זה הזכיר לי את הבשורה לשרה אמנו בגיל 89 שייוולד לה בן, והרי כל מחבר ספר יודע שלהוציא ספר זה כמו להוליד ילד... כעבור שנה בדיוק ה"ילד" נולד. אמי ז"ל זכתה להשיק את הספר בהולנדית בדיוק ביום הולדתה ה-90 (15.11.2016) בהולנד, וכשנה וחצי לאחר מכן נסעה להשקת הספר בגרמניה. שתי נסיעות אלה לוו במסע תקשורתי נרחב, כולל צוות של הטלוויזיה הישראלית עם הכתב אבי פירסט שצילם במסע להולנד סרט תיעודי, וכמובן בליווי בני משפחה רבים, כולל בנים, נכדים ונינים.
אמי ז"ל ילדה שלושה ילדים (חוה, דני, אורן). משלושה ילדים אלה זכתה לראות בחייה כמאה נכדים ונינים. זהו ניצחונה האישי על הנאצים ימ"ש.
אני רוצה להודות לכל בני המשפחה שסייעו בהפקה המשפחתית של היומנים (ב-2011) ובהוצאת ספר זה, בעיקר לדני אחי שהיה תמיד לצדי בהערות ובהגהות, לאחייני יוסי שלֵו שדאג לליווי התקשורתי בנסיעה להולנד, לבתי נריה שירה מחלב שעיצבה את הכריכה של המהדורה המשפחתית, ולאשתי גדית על העידוד והליווי הצמוד לכל אורך המסע ל"הולָדת" ולהוצאת ספר זה.
אורן ירון מַס, כסלו תש"פ
היומן
רוטרדם, יום רביעי, 17 בדצמבר 1941
היום יום רביעי, 17.12.1941, השעה היא 10 בלילה. בא לי לחנוך את היומן החדש שלי שקיבלתי היום מחברה שלי, סוניה טאוב. היא קנתה לי אותו ליום הולדתי, לפני כחודש. מאז לא קרה כלום. גם הערב לא התרחש משהו מיוחד, אבל בא לי לכתוב! ימי ההולדת עברו, כמו תמיד, עם אותם אנשים. למחרת התארח "המועדון" אצלי. החברות בארגון שהשתייכתי אליו, "העבודה", היתה אסורה מ-14 במאי 1940, כשגרמניה כבשה את הולנד. צעירי "העבודה" התאספו ונפגשו בסתר, בכל פעם אצל מישהו אחר. ידיד שלי ואני ארגַנו את זה.
אני לומדת בבית־ספר יהודי. מאוד נעים שם, כולם כאילו משפחה אחת. בעבר למדתי בבית־ספר שהיה ממול לבית שלנו כאן ברוטרדם, עליתי לכיתה י', ושפות היה מקצוע מאוד נחשב שם. בבית־הספר החדש מתמקדים במתמטיקה. לכן הייתי חייבת לחזור שוב על כיתה ט'. זה לא נורא, קורים בימינו דברים הרבה יותר נוראים. לוקחים מאיתנו היהודים את העסקים, וזה עוד לא הכול. זה די מעצבן, כי אחרת הייתי יושבת בכיתה עם בחור מאוד נחמד. אבל עכשיו אני בכיתה ט'. יש שם בחור שיודע המון על ציונות, אבל הוא לא כל־כך נחמד. לידי יושבת בחורה נחמדה, גם היא ציונית. יש לי עוד כמה ידידים בכיתה, אבל בסך הכול הכיתה לא מי־יודע־מה חכמה.
היום, בשעה האחרונה, שאלו אותנו שאלות בקשר לשפה ההולנדית, כחלק מההכנות ללימודים המקצועיים. בהתחלה היו שאלות כלליות: גיל, שם, וכו'. אחרי זה נשאלנו על נושאי לימוד. אני כתבתי "שפות", למרות שקיבלתי 10 באלגברה, 9 בהנדסה. פשוט כבר למדתי את החומר במתמטיקה. בכל זאת אני לא מרגישה חזקה בזה, אבל אני מוכנה ללמוד. המורה הוא איש חכם וחתיך. לאחר מכן היינו צריכים לכתוב את נושאי הלימוד האהובים עלינו ביותר. ממש לא היו צריכים לשאול אותי, כי אני בכלל לא אוהבת ללמוד. מטעמי נימוס כתבתי שוב "שפות". אחרי זה היו שאלות שלא יכולתי לענות עליהן: מה את רוצה להיות, למה, את מתאימה לזה וכו' וכו'. תדע לך, יומני, שלא בא לי בכלל ללמוד. אז מה אכתוב שם? כתבתי שאני ציונית ושאני חייבת לבחור משהו שזקוקים לו בפלשתינה, וזה לרוב עבודת כפיים וחקלאות. אבל אני לא יודעת אם אני מתאימה לזה. הזמן ילמד אותנו. קודם אעשה בגרות. אחרי זה אלמד עברית ואנגלית. אחרי זה להכשרה - ההכנה לקראת חיים בפלשתינה, ואז אסע לשם. למדינה החופשית שלי!! בוא קודם נחכה שתיגמר המלחמה, כולנו מקווים שאנגליה תנצח את גרמניה, איטליה ויפן. יפן הכריזה בשבוע שעבר מלחמה על אנגליה וארצות־הברית. בינתיים יפן מנצחת. הגרמנים כבר נסוגים מרוסיה. בלוב האיטלקים בורחים.
מחר בצהריים חוגגים את חנוכה בבית־הספר. ביום ראשון, 14 בדצמבר, הדליקו את הנר הראשון. היום הוא היום הרביעי לחנוכה, מדליקים ארבעה נרות וגם שַמש. אני מסבירה את זה כי אולי אקרא את כל זה רק בעוד 20 שנה וכבר לא אהיה דתייה... ביום ראשון יש גם מפגש חנוכה של המועדון. אני אעזור להכין קישוטים. לפחות - כך אני מתכננת. לימודי העברית אמורים להתבטל, אז יהיה לי זמן. המורה אמר שיש שיעור עברית. מאכזב, חייבים ללמוד, אבל הערב אין לי זמן, כי השעה כבר 11 בלילה. אפילו שיעורי בית עוד לא הכנתי. אבל בגלל חנוכה כמעט אף מורה לא נתן שיעורי בית. קצת גרמנית. מחר בבוקר התבטלה לי השעה הראשונה - אעשה את זה אז. חברים טובים של ההורים באו הערב. הם באים בכל יום רביעי וההורים הולכים אליהם בימי ראשון בערב. הם משחקים יחד קלפים. בימים אלה אמא מסדרת את כל הבית לבדה, כי החוק החדש אוסר על בחורות גויות לעבוד אצל יהודים. מנהיג ה-NSB בהולנד נסע לברלין ואני מקווה שלא יחזור משם חי. איזו רעה אני, נכון? גם בעבודה של אבא עובדת בחורה שהיא חברת NSB. גם כן אחת! אנשי NSB משתפים פעולה עם הגרמנים. עד 1940 עבדו 17 איש אצל אבא. אבל היום אין יותר מדי עבודה לחייטים, ולכן יש לאבא רק את העובדת הזו. לכמה זמן? זאת השאלה. יש שמועה שכל החנויות היהודיות צריכות להיסגר עד ינואר 1942. אולי גם אנחנו, למרות שאבא חייט ויש לנו בדים שהגרמנים אוהבים.
רחל, אחותי, עובדת במשרד לפחמים. אנחנו שואלים את עצמנו לכמה זמן. היא מרוויחה 30 גילדן לחודש ואולי בינואר תקבל העלאה. מאז שלושה באוקטובר, "הפחד הגדול", אין כבר ירי על מטוסים, אבל בקרוב יהיה ירח מלא ואז בטח יתחילו שוב לירות על המטוסים האנגליים בדרכם להפציץ את גרמניה. לפעמים הם גם זורקים פצצה על רוטרדם, אם יש להם מטרה טובה לכוון עליה, אבל אז הגרמנים מעלים מטוס ומפציצים אזרחים כנקמה. לפחות - זה מה שאנחנו אומרים, אוהבי אנגליה, אבל העיתון הרשמי חושב אחרת: תמיד הגרמנים מצליחים לפגוע במטוסים. הם סתם מתרברבים, לך תאמין להם. אני לא. ועכשיו אלך לישון, כי זה מספיק לפעם ראשונה. זאת היתה סקירה כללית של המצב. בקשר לתלושים ונקודות אספר בפעם הבאה.
