הארמון האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הארמון האחרון
מכר
מאות
עותקים
הארמון האחרון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הארמון האחרון

3.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

100 השנים האחרונות של ההיסטוריה הסוערת של מרכז אירופה מתוארות בנרטיב סוחף אך אינטימי, דרך קורותיו של בית אחד ותושביו השונים לאורך השנים.

כשנורמן אייזן נכנס לגור בבית השגריר בפראג, אותה בירה שאמו נמלטה ממנה לאחר השואה, הוא נדהם לגלות צלבי קרס חבויים מתחת לפריטי הריהוט בביתו החדש. סמלי גרמניה הנאצית הללו היו עדות לכך שאנחנו לא יכולים לברוח מעברנו.

מרגע הגילוי נפרש לנגד עינינו סיפורם המרתק ורב־התהפוכות של ארבעה מהאנשים יוצאי הדופן שזכו לקרוא למקום זה "בית". הסיפור שלהם הוא הסיפור של אירופה, על שלל הסערות והטלטלות שעברו על היבשת במאה האחרונה.

הארמון משך אליו אנשים אופטימיסטים ורומנטיים: החל בברון אוטו פֵּצֶ'ק, שבנה את הארמון אחרי מלחמת העולם הראשונה כמחווה לעירו האהובה וכביטוי לערכיו; עבור בגנרל הגרמני רודולף טוסאן, שכבש אותו במהלך מלחמת העולם השנייה; לאחריו לורנס סטַיינהַרדט, שגריר ארצות הברית הראשון לאחר המלחמה, שנשלח לפראג כדי לסייע בכינונה של דמוקרטיה ונאבק כדון קישוט לשמור על הארמון — ועל המדינה — מפני ידיים סובייטיות; וכלה בכוכבת הקולנוע הידועה שירלי טמפל, שב־ 1968 היתה עדה לאביב של פראג וכיהנה שם כשגרירה בזמן מהפכת הקטיפה ב־1989.

אייזן שוזר את סיפורו ואת הסיפור של אמו במארג האירועים ההיסטוריים, וכך סיפורם של האזרחים הפשוטים מוסיף גוונים מרהיבים לסיפור המרתק של המקום והתקופה.

"סיפור מרתק ומלוטש... 'הארמון האחרון' משופע בפוליטיקה, היסטוריה צבאית, פניני ארכיטקטורה ואנקדוטות... הסגנון הקליל והזורם של מר אייזן ועושר החומרים שבהם הוא עוסק הופכים את הספר לקריאה היסטורית מהנה ביותר". וול סטריט ג'ורנל

"מלאכת מחשבת... מרתק... נראה שלא למדנו מההיסטוריה, כיוון שגם היום אנחנו ניצבים בפני פוליטיקאים וארגונים לאומניים ואנטי־דמוקרטיים באירופה, שמגובים ומדורבנים על ידי רוסיה". וושינגטון פוסט

פרק ראשון

אומרים על מעונו של שגריר ארצות הברית בפראג
שהוא הארמון האחרון שנבנה באירופה.
 
 
ג'ון אפדייק
"בֵּץ' בצ'כיה" ("Bech in Czech"),
מגזין "ניו יורקר", 20 באפריל 1987
 
 
 
 
פתח דבר
מעל לאוקיינוס האטלנטי, 10 באפריל 2010
 
 
הרמתי את השפופרת הלבנה הכבדה של הטלפון בצד המושב שלי וביקשתי מהמרכזן לקשר אותי עם אמי.
 
שמעתי אותו מחבר את הקו ומקיש את המספר.
 
"הלו", היא ענתה בהטעמה מזרח אירופית מובהקת.
 
"פרידה אייזן?"
 
"מדברת".
 
"את מוכנה לקבל שיחה מאייר פוֹרס 1?"
 
"כן", היא השיבה בנימה נרגשת אבל ספקנית.
 
"היי, אמא", אמרתי.
 
"אה, נחמן", היא קראה בשמי היהודי. "חשבתי שאולי זה הנשיא אובמה!"
 
"לא, זה רק אני".
 
"גם זה טוב", היא צחקה. "מה אתה עושה על אייר פורס 1?"
 
"אני טס עם הנשיא. לפראג".
 
"מה? למה?"
 
"הוא שאל אותי אם אני מוכן לכהן שם כשגריר".
 
"שגריר של מי?"
 
"שלנו, כמובן. של ארצות הברית".
 
המתנתי לקריאת שמחה. אמי נולדה בצ'כוסלובקיה והיגרה ממנה לארצות הברית. כמה משירי הערש הראשונים שהיא שרה לי היו בצ'כית ובסלובקית. היא רחשה כבוד לטוֹמָש מָסָריק, אבי האומה והנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה, לאֶדוַורד בֵּנֶש, בן חסותו ויורשו, ולוואצלב האוֶול, ממשיכם המוכשר בן זמננו. והיא היתה גאה מאוד בהישגי כבן הדור הראשון של צ'כים־יהודים־אמריקאים — לאחרונה בתפקידי כעורך דין בבית הלבן. חשבתי שהיא תשמח לשמוע שאייצג את ארצות הברית ברפובליקה של צ'כיה.
 
אבל הקו דמם.
 
"מָמינקָה?" פניתי אליה במילת החיבה הצ'כית לאמא. "את שם?"
 
"כן", היא חתכה את המילה, וקולה נשמע חסר הטעמה לפתע.
 
"מה קרה?"
 
"שום דבר".
 
"את לא נשמעת נלהבת במיוחד".
 
"הממ".
 
"אמא, מה הבעיה?"
 
עוד שתיקה.
 
לבסוף היא דיברה.
 
"אני מפחדת".
 
"ממה?"
 
"שיהרגו אותך".
 
הייתי המום.
 
"מי?" שאלתי.
 
היא לא מיהרה לענות.
 
"אתה יודע מה קרה לנו שם".
 
ב-1944 גירשו הנאצים את אמי ואת משפחתה מהעיירה סוֹבּראנצֶה לגטו ומשם לאושוויץ. באושוויץ נרצחו הוריה ורוב בני משפחתה וכמעט כל מכריה מהעיירה. היא ניצלה, ובסופו של דבר הצליחה להגיע לארצות הברית ולשקם את חייה.
 
ידעתי שהפצעים שנותרו בה לא הגלידו לחלוטין. אבל היא אהבה את כל מה שאבד לה והתגעגעה אליו, והייתי בטוח שהיא תראה את הצעתו של הנשיא כפי שראיתי אותה אני: כהוכחה שהצדק ניצח. כסגירת מעגל. כסיפור הצלחה אמריקאי.
 
וזה מה שאמרתי לה.
 
"ואם יקרה לך משהו", היא לחשה.
 
קיללתי את עצמי בלבי. הייתי אמור לִצפות את תגובתה, אבל מרוב התלהבות לא עלה בדעתי שהיא עלולה להגיב כך.
 
למדתי — בדרך הקשה, מכל החיים איתה — שאין טעם להתווכח עם אמי כשהחרדות שלה ניצתות. רעיון אחר צץ במוחי.
 
"אמא, תנחשי איפה השגריר גר".
 
"איפה?"
 
"בארמון של אוטו פֵּצֶ'ק".
 
"אוהו..." היא פלטה. "באמת?"
 
אמי היתה אולי היהודייה הצ'כוסלובקית הענייה ביותר, ואוטו פֵּצֶ'ק היה העשיר ביותר. אוטו ומשפחתו היו מפורסמים בקרב הצ'כים — גרסה מקומית של רוטשילד או של רוקפלר. הווילה שלהם בפראג היתה שכיית חמדה שהזכירה את ארמון ורסאי והיו בה יותר מ-100 חדרים — חדרים רבים כל כך עד שמספרם המדויק נותר שנוי במחלוקת. היא היתה מלאה רהיטים עתיקים, ציורים של הציירים הגדולים, ספרים נדירים וחפצי ערך אחרים שאוטו אסף ונשארו בבית, וניצבה בתוך גן מוריק ששטחו הספיק לשכונה שלמה. הבית, שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה, כונה "הארמון האחרון שנבנה באירופה" — אנדרטה לעידן המוזהב, שהסתיים באחת ב-1938. הנשיא אובמה התבדח איתי, שאני עומד לקבל בית יפה יותר משלו.
 
אמי הפשירה מעט כשדיברנו על הארמון — ואני ניצלתי את ההזדמנות.
 
"אמא", אמרתי לה, "אנחנו רוצים שתבואי איתנו". לינדזי אשתי ואני החלטנו להזמין את אמי לבוא לגור איתנו בפראג.
 
"לבוא איתכם?"
 
"למה לא? יש מספיק מקום. אנחנו נטפל בך. לא תצרכי לנקוף אצבע. למעשה את תחזרי הביתה".
 
היא שוב שתקה.
 
"אני אחשוב על זה", אמרה לבסוף. "אז תגיד, איך האוכל באייר פורס 1?"
 
 
 
 
 
 
כשחזרנו לארצות הברית, טסתי ללוס אנג'לס לבקר את ממינקה שלי. רציתי לספר לה על הנסיעה, להרגיע אותה ולשכנע אותה לבוא איתנו.
 
היא חיבקה אותי בכוח והצמידה את ראשה אל החזה שלי. אף כי היתה כמעט בת 90, חיבוקה נותר חזק. גם במיטב שנותיה גובהה לא עלה בהרבה על מטר וחצי, ונדמה לי שקומתה התנמכה עוד — אולי אפילו מאז ביקורי האחרון, רק כחודשיים לפני כן. אבל בפניה עדיין ראיתי את הצעירה היפה והמחייכת מהתצלומים ששרדו מצ'כוסלובקיה של 1945. עור פניה נותר צח, אם כי היה מרושת עכשיו בקמטוטים. היא צבעה את שערה לבלונד בהיר, במקום הגוון השטני שהתמידה בו עד שלהי שנות ה-70 לחייה, ואחרי ששחררה אותי לבסוף, טפחה עליו כדי לסדרו.
 
ישבנו יחד על הספה, והיא החזיקה את ידי בידה. גב היד היה מכוסה ורידים ומנומר בכתמים, אבל כף ידה נשארה רכה כפי שהיתה בילדותי. סיפרתי לה שפראג יפהפייה, כפי שתמיד אמרה. הייתי במצודת פראג עם הנשיא אובמה, והוא הציג אותי לפני נשיא צ'כיה ואצלב קלאוּס. הזדמן לי אפילו להעיף מבט בבית פֵּצֶ'ק, אם כי לא נכנסתי אליו — סקירה מוקדמת של נכס בידי שגריר לעתיד אינה מתקבלת בעין יפה. החזית הצדיקה בהחלט את התשבחות, וצריחיו, מרפסותיו וכרוביו השמנמנים השתרעו לאורך רחוב שלם.
 
אזכור הארמון לא הסיח את דעתה עכשיו. "נחמן. אתה טוב מאוד בעבודה שלך בבית הלבן. למה אתה חייב לעזוב אותה?" היא הכניסה את כרטיס הביקור שלי למעטפת פלסטיק קטנה כדי שלא יתרפט והראתה אותו לכל מי שפגשה. והיא אהבה את הכינוי שהעיתונות הדביקה לי, "צאר האתיקה". היא אהבה לומר לאנשים, "זאת הפעם היחידה שהצאר טוב ליהודים!"
 
"אני לא חייב לעזוב אותה. זה קידום", השבתי.
 
"מה אתה יודע על דיפלומטיה?"
 
"אמא, הנשיא אומר שאני אהיה שגריר מעולה".
 
"נו, טוב", היא השיבה. "אז אם מותר לי להגיד, זה לא הזמן לשלוח חובבן". היא סברה שאירופה שרויה במשבר. לאומנות ימנית מלוּוה בגילויי שנאה כלפי יהודים ומיעוטים אחרים החלה להתעורר, וכמוה גם הדוב הרוסי. אמי, שנותרה פגועה מהפורענויות הקשות של המאה, ראתה הכול מבעד לעדשות הללו.
 
חשדותיה כללו גם את הנשיא המכהן של צ'כיה. היא אהבה את האוֶול, אבל לא רחשה שמץ של חיבה ליורשו השמרן הקיצוני. קלאוס נמנה עם מכחישי ההתחממות הגלובלית ואהד את רוסיה. הוא לגלג על הסיסמה של האוול, "אמת ואהבה ינצחו שקרים ושנאה", וזלזל בהאוול ובחסידיו בגלל היותם פּראבדוֹלַסקָרי, כלומר יפי נפש, אנשי "אמת ואהבה". אמי סברה שיחסי ארצות הברית־צ'כיה הידרדרו לשפל בשנות כהונתו של קלאוס והאשימה בכך אותו לצד רבים אחרים (גם על הממשל שלנו היה לה מה לומר בעניין הזה).
 
כל זה לא דמה כלל למה שראיתי זה עתה במו עיני. הצ'כים קידמו את פניו של אובמה בהתלהבות. הוא והרוסים חתמו זה עתה במצודת פראג על הסכם להגבלת הנשק הגרעיני. היחסים היו טובים. הנשיא קלאוס קיבל את פני בחמימות. החיים היהודיים שגשגו בכל רחבי פראג, ולא נתקלתי אף בשמץ של אנטישמיות. סיפרתי לה את כל זה.
 
"נחמן, תקשיב לי. נסעת לפראג ל-24 שעות עם נשיא ארצות הברית. אתה לא מכיר את אירופה כמוני. היא לא השתנתה עד כדי כך".
 
היא העלתה את טיעוניה בלהט. אפילו בסוף שנות ה-80 לחייה היא היתה בת־פלוגתא נכבדה — נבונה מאין כמותה. דירתה היתה עמוסה ספרים וכתבי עת, והיא בילתה שעות בספרייה. בתנועה דרמטית היא שלפה מתיקה ערימה של גזרי עיתונים מודגשים בצבע ותחבה אותם לידי.
 
אמרתי לה שאם המצב רע כפי שהיא טוענת, היא צריכה לשמוח שאני נוסע אל ארץ מולדתה כדי לעזור.
 
"מולדתי? מולדתי עוד קיימת בכלל, נחמן?" אמא קיבלה קשה את חלוקתה של צ'כוסלובקיה לשתי מדינות ב-1993. היא נולדה במזרח המדינה, כיום הרפובליקה של סלובקיה, אבל חיה גם בחלקה המערבי, כיום הרפובליקה של צ'כיה, שבה אכהן. היו לה קשרים רגשיים עמוקים לשתי האומות, והיא המשיכה לכנות את עצמה צ'כוסלובקית.
 
"נו, באמת, אמא. כשהייתי ילד לא הפסקת לדבר על המולדת שלך. את אוהבת אותה!"
 
"נחמן, זאת טעות לאהוב ארץ. היא לא מחזירה אהבה".
 
"תקשיבי, אנחנו נוסעים לפראג — זה סגור. אנחנו רוצים שתבואי איתנו".
 
היא מצמצה בקוצר רוח.
 
"אמא, זה ניצחון בשביל המשפחה שלנו. זה יהיה נהדר!"
 
"לא. בשום אופן לא. הדלת הזאת סגורה. עזבתי את הארץ הזאת ואני לא חוזרת אליה".
 
"אפילו לא לביקור?"
 
"הרופאים שלי לא ירשו לי".
 
"שאלת אותם בכלל?"
 
היא נאנחה בקול, וידעתי שזכיתי בנקודה.
 
"נראה".
 
 
 
 
 
 
עברו כמעט שמונה חודשים עד ינואר 2011, אז סיימתי את העבודה בבית הלבן ונסעתי לפראג כדי להיכנס לתפקידי. נראה לי שכמעט כל מי שפגשתי בעת שהתכוננתי לתפקיד הזכיר את הארמון שבו אתגורר ואמר בקנאה אוהדת שזהו בית השגריר היפה ביותר שיש בבעלות ארצות הברית. לא פעם חזרו אנשים על האגדות המוזרות שנקשרו בשמו: שאוטו פֵּצֶ'ק מילא אותו כוכים ומעברים נסתרים ושבאחד מהם הטמין אוצר זהב; שאחרי פלישת הנאצים לפראג התנהלו בו מסיבות חשק פרועות, שבהן הקצינים ופילגשיהם התהוללו בבריכה האולימפית הפנימית; שארצות הברית קיבלה אחרי המלחמה את בית המידות ואת המגרש היקר מאוד בחינם, כמתנה שהיו מעורבים בה גנרל צ'כי ואשתו־לעתיד האמריקאית של בנו; שמכשירי האזנה מתקופת המלחמה הקרה עדיין חבויים בתוך חיפויי הקירות ובנברשות.
 
הסיפורים עוררו את סקרנותי. ערכתי אפוא כמה בירורים, אבל הסיפורים שהצלחתי לאמת היו מעטים להפתיע. הצלחתי לאשר את הכרונולוגיה הבסיסית של הבעלות היהודית־צ'כית, הכיבוש הגרמני והבעלות האמריקאית הארוכה מיד אחריו. קיבלתי מדריך קצר לארמון שכלל עובדות היסטוריות בסיסיות, רובן על התקופה שאוטו פֵּצֶ'ק ומשפחתו התגוררו בו, וגיליתי עוד כמה מסמכים באותו עניין. אבל מעבר לזה הפרטים היו חלקיים, ולא הצלחתי לאשר אף אחת מן השמועות הפרועות.
 
ההצלחה החלקית הזאת רק הגבירה את סקרנותי. מי היו האנשים שהתגוררו בבית שעתיד להיות ביתי — ומה עבר עליהם במאה שעברה הסוערת? ההיסטוריה הזאת לא היתה בלעדית לארמון. זה היה גם סיפורה של משפחתי. האנשים שהתגוררו בארמון הניעו כוחות קטנים וגדולים והונעו בידיהם, כוחות שעיצבו את ארץ מולדתה של אמי ואת הפרק הראשון של חייה, ובסופו של דבר הביאו אותה לארצות הברית. ועכשיו נושאת רוח הזמן באורח פלא את משפחתנו בחזרה אל פראג.
 
פעמים רבות שמעתי מאמי את האמרה היידית "אַז מען עֶסט חזיר, זאל רינען איבּער דער בּארד" — "אם אתה כבר אוכל חזיר, תן לו לטפטף לך על הזקן". וזה מה שהחלטתי לעשות בזמן שאתגורר בפראג: לחטט בהיסטוריה של הארמון ולהניח לנתח ההיסטוריה הזה לטפטף לי על הזקן. בסגנון אמריקאי (סטריאוטיפי אולי) פני פנו תמיד קדימה ולא אחורה. כשאהיה בפראג אהפוך את הכיוון בהנחייתו של ביתי החדש.
 
 
 
 
 
 
שמונת החודשים שנותרו עד כניסתי לתפקיד סיפקו לי שפע של הזדמנויות לדבר על לבה של אמי; ולה — להשלים עם תפקידי החדש. ידעתי שאני מתקדם כששמעתי אותה במקרה אומרת לאנשים, "אותנו לקחו משם בקרון בקר, והבן שלי חזר לשם באייר פורס 1!"
 
והיה עוד סימן מעודד: אמי התחילה לחלק לי עצות בקשר לתפקיד. היא ואבי עליו השלום הקפידו על קוצו של יוד בענייני מוסר בניהול העסק המשפחתי, דוכן המבורגרים. כשבאתי לבקר אותה בפעם האחרונה לפני הטיסה לאירופה, היא הפצירה בי לא לשכוח את שלושת הכללים שהנחו אותם, גם אם עכשיו אתגורר בבית מפואר. "תהיה תמיד הגון, נחמן. תהיה תמיד נאמן".
 
"ו..." הצטרפתי אליה, ושנינו צחקנו לקראת השורה האחרונה, "תגיש תמיד את ההמבורגר הכי טוב שאתה יכול!" ביום שני 17 בינואר, בזמן שאני, לינדזי ובתנו תמר נחתנו בפראג, כבר היתה בידי הסכמה של אמי לפחות לבוא לבקר אצלנו ברגע שנסתדר.
 
ואז טעיתי וסיפרתי לה על צלב הקרס.
 
בסוף היום הראשון שלי בבירת צ'כיה טלפנתי אליה מהספרייה בארמון של אוטו פֵּצֶ'ק. להבות לחששו באח בעת שהתקשרתי ללוס אנג'לס.
 
אמי רצתה לדעת הכול. סיפרתי לה על הטיסה ועל השיירה שליוותה אותנו מנמל התעופה העירה. תיארתי לה את הפארקים התעשייתיים האולטרה־מודרניים העשויים זכוכית וכרום, שמתחככים בבתי דירות גבוהים ומדכאים מתקופת מסך הברזל, את המנזרים מימי הביניים הניצבים לצד בתים בסגנון הבאוהאוס ואת בתי המידות המצועצעים בסגנון האר־נובו המקננים בין כנסיות מסולסלות בסגנון הרוקוקו.
 
"ובית פֵּצֶ'ק?" היא שאלה.
 
נסענו בשדרה ארוכה. מרחוק ראינו קיר חיצוני ורדרד ששוטרים בשחור סיירו בחזיתו. כשהתקרבנו, צץ הבית לעינינו. כאילו קם משנתו לברך אותנו, והוא מתמתח ומפהק. למעשה ראינו קשת עשויה אבן בהט, שנשענה על מדשאה ירוקה בצל עצים, וחלונות עגולים כמו הגיחו מאחורי הגדר והישירו אלינו מבט יציב מתחת לגג משופע מאבן צפחה שחורה.
 
פנינו אל המתחם. עברנו בשער ברזל מצועצע, שמוטותיו השחורים חצו רימונים מוזהבים, ורמסנו תחת הגלגלים שביל כניסה מחצץ. בסוף השביל, כ-100 מטרים מן הכניסה, ניצב הארמון. חזיתו המוארכת והאגפים המלבניים המזדקרים היו מקושטים בשפע של לבנים בסיתות גס, בשבכות ובפסלים בתערובת סבוכה, שאי־אפשר לקלוט בבת־אחת. כשהשיירה המשיכה לאטה בשביל, המשיך הבניין לשנות את צורתו. איכשהו הוא נראה שונה לגמרי מכפי שנראה מהרחוב. כשעצרנו ליד הכניסה — מרפסת גבוהה שנתמכת בעמודים טוסקניים — כבר לא יכולנו לראות את שני הקצוות של ביתנו החדש.
 
מול העמודים, ואיתן כמותם, ניצב בחיוך קורן מירוסלָב צֶ'רניק, אב הבית. האיש, בתחילת שנות ה-60 לחייו, היה גבה קומה, ונראה בחזהו הבולט ובשערו הכסוף יותר שגריר ממני. הוא בירך אותנו והוביל אותנו פנימה. החדרים היו כתמים מטושטשים של קירות אבן קרירים וקירות ספוני עץ חמימים ובהם כלי כסף נוצצים, שטיחי קיר ומרבדים ססגוניים מהמזרח. יצאנו אל פטיו שהשקיף אל עוד ועוד דונמים של גנים מטופחים ופנינו לאחור כדי להתרשם מהצד האחורי של הארמון. שמתי לב שכל המבנה הניאו־בארוקי האדיר מתעקל בקשת מודגשת. משום כך נראה הבית כאילו נע כשהתקרבנו אליו מהחזית.
 
ממינקה שלי נהנתה לשמוע כל פרט. "נחמן, תחשוב על זה שהארמון של פֵּצֶ'ק הוא הבית הראשון שלך!" (זה היה נכון. גדלתי בדירה וחייתי כל חיי בדירות).
 
בהתלהבותי מיהרתי לספר לה על הרגע הדרמטי ביותר של היום.
 
באולם הקבלה האובלי בחזית הבית, מול אחד החלונות שנמשכים מן הרצפה עד התקרה, עמד שולחן צרפתי עתיק. מר צֶ'רניק עצר לפניו. כמו כל דבר אחר בארמון, גם השולחן היה מפואר: המשטח העליון היה עשוי עץ דובדבן שקצותיו מגולפים, ופני השטח האדמדמים המחוספסים היו משובצים עץ כהה יותר. רגליו המעוגלות הידקקו בהדרגה, וכל אחת מהן נעלה טלף מתכת שתאם את הנחושת המבריקה שהקיפה את השוליים המסולסלים של השולחן.
 
"תסתכל בבקשה למטה, אדוני השגריר", אמר והצביע על הצד התחתון. כרעתי על שש וזחלתי אל מתחת לרהיט. כשהטיתי את צווארי והסתכלתי למעלה, ראיתי תווית נייר ישנה דבוקה למשטח העץ. גודלה היה כגודלו של בול גדול. הנייר היה מוצהב ודהוי וקצת מעוות וגבשושי מהדבק ששימש להדבקתו שנים רבות לפני כן. הוא נשא מספר סדרתי וחתימה בלתי־קריאה ששורבטה בדיו בכתב יד נושן. על התווית היתה גם טביעה של חותמת גומי עם סמל שהיה קשה לראותו.
 
התקרבתי עוד ואימצתי את עיני באור העמום. הסמל נעשה ברור. זה היה עיט שחור מסוגנן, שכנפיו פרושות וראשו פונה שמאלה. בטפריו הוא אחז בזר ענפים, והזר הקיף צלב קרס זעיר ומחודד בקצותיו. צֶ'רניק אמר שעקבות דומים של הכיבוש הנאצי מסתתרים בכל רחבי הארמון.
 
"את מאמינה, אמא? ועכשיו אנחנו גרים פה. נכון שזה מדהים?"
 
שתיקה צוננת.
 
"אמא?"
 
"יש בבית צלבי קרס?"
 
אוי, לא.
 
ניסיתי למזער את הנזק. "אמא, אל תחשבי על זה בצורה כזאת". הזכרתי לה שאנחנו עומדים להפוך את הארמון לבית יהודי. אנחנו נקפיד על כשרות ונשמור שבת ונקבע מזוזות בדלתות. איזו נקמה מתוקה יותר בהיטלר יכולה להיות? היא חייבת לבוא לראות במו עיניה.
 
"למה לי לבוא לבקר במקום שהנאצים אהבו?"
 
"נו, באמת, אמא, אל תגידי את זה — זה בית יפהפה".
 
"ואם אני אמצא צלב קרס בחדר שלי?"
 
"אני אסרוק טוב־טוב את החדר שלך. אני אסרוק את כל הארמון לפני שתבואי".
 
אבל היא לא זזה מדעתה.
 
מבחינתי, צלב הקרס היה עדות אפלה לניצחון משפחתנו וממצא היסטורי מאלף — תמרור לעבר. הוא עורר בי שוב תהיות בקשר לקודמַי: מי הם היו? איך הם הגיעו לכאן? איך נראתה לכל אחד מהם המאה הקודמת — סופת הציקלון של ההיסטוריה שצלפה במולדתה של אמי — מבעד לחלונות של הארמון הזה עצמו?
 
אבל בעיני אמא שלי הסמל הנאצי לא היה שריד מרתק. הוא לא עורר בה סקרנות. הוא העלה אל פני השטח טראומה עמוקה, עול נורא שהיא תישא תמיד. וככל שהשתדלתי יותר לשכנע אותה, כך גברה סרבנותה.
 
הכי טוב להחליף נושא. הסתכלתי סביב, סקרתי את הספרייה של הארמון על אלפי הספרים שהיו שייכים לבעליו המקוריים ואשר שדרותיהם שיקפו את האש באח, ושאלתי אותה את השאלה הראשונה שצצה במוחי. "מה את יודעת על אוטו פֵּצֶ'ק, אמא?"
 
"אה", היא נאנחה. "אוטו פֵּצֶ'ק! הצ'כוסלובקים היו האנשים הכי חכמים באירופה — והיהודים היו האנשים הכי פיקחים בצ'כוסלובקיה. ואוטו? הוא היה הכי טוב מכולם. היה לו הכול: כישרון, כסף, השכלה. אבל הוא היה אופטימיסט כמוך, נחמן, ואופטימיות עלולה להיות דבר מסוכן מאוד בפראג..."
 
 
 
 
הארמון האחרון נורמן אייזן
אומרים על מעונו של שגריר ארצות הברית בפראג
שהוא הארמון האחרון שנבנה באירופה.
 
 
ג'ון אפדייק
"בֵּץ' בצ'כיה" ("Bech in Czech"),
מגזין "ניו יורקר", 20 באפריל 1987
 
 
 
 
פתח דבר
מעל לאוקיינוס האטלנטי, 10 באפריל 2010
 
 
הרמתי את השפופרת הלבנה הכבדה של הטלפון בצד המושב שלי וביקשתי מהמרכזן לקשר אותי עם אמי.
 
שמעתי אותו מחבר את הקו ומקיש את המספר.
 
"הלו", היא ענתה בהטעמה מזרח אירופית מובהקת.
 
"פרידה אייזן?"
 
"מדברת".
 
"את מוכנה לקבל שיחה מאייר פוֹרס 1?"
 
"כן", היא השיבה בנימה נרגשת אבל ספקנית.
 
"היי, אמא", אמרתי.
 
"אה, נחמן", היא קראה בשמי היהודי. "חשבתי שאולי זה הנשיא אובמה!"
 
"לא, זה רק אני".
 
"גם זה טוב", היא צחקה. "מה אתה עושה על אייר פורס 1?"
 
"אני טס עם הנשיא. לפראג".
 
"מה? למה?"
 
"הוא שאל אותי אם אני מוכן לכהן שם כשגריר".
 
"שגריר של מי?"
 
"שלנו, כמובן. של ארצות הברית".
 
המתנתי לקריאת שמחה. אמי נולדה בצ'כוסלובקיה והיגרה ממנה לארצות הברית. כמה משירי הערש הראשונים שהיא שרה לי היו בצ'כית ובסלובקית. היא רחשה כבוד לטוֹמָש מָסָריק, אבי האומה והנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה, לאֶדוַורד בֵּנֶש, בן חסותו ויורשו, ולוואצלב האוֶול, ממשיכם המוכשר בן זמננו. והיא היתה גאה מאוד בהישגי כבן הדור הראשון של צ'כים־יהודים־אמריקאים — לאחרונה בתפקידי כעורך דין בבית הלבן. חשבתי שהיא תשמח לשמוע שאייצג את ארצות הברית ברפובליקה של צ'כיה.
 
אבל הקו דמם.
 
"מָמינקָה?" פניתי אליה במילת החיבה הצ'כית לאמא. "את שם?"
 
"כן", היא חתכה את המילה, וקולה נשמע חסר הטעמה לפתע.
 
"מה קרה?"
 
"שום דבר".
 
"את לא נשמעת נלהבת במיוחד".
 
"הממ".
 
"אמא, מה הבעיה?"
 
עוד שתיקה.
 
לבסוף היא דיברה.
 
"אני מפחדת".
 
"ממה?"
 
"שיהרגו אותך".
 
הייתי המום.
 
"מי?" שאלתי.
 
היא לא מיהרה לענות.
 
"אתה יודע מה קרה לנו שם".
 
ב-1944 גירשו הנאצים את אמי ואת משפחתה מהעיירה סוֹבּראנצֶה לגטו ומשם לאושוויץ. באושוויץ נרצחו הוריה ורוב בני משפחתה וכמעט כל מכריה מהעיירה. היא ניצלה, ובסופו של דבר הצליחה להגיע לארצות הברית ולשקם את חייה.
 
ידעתי שהפצעים שנותרו בה לא הגלידו לחלוטין. אבל היא אהבה את כל מה שאבד לה והתגעגעה אליו, והייתי בטוח שהיא תראה את הצעתו של הנשיא כפי שראיתי אותה אני: כהוכחה שהצדק ניצח. כסגירת מעגל. כסיפור הצלחה אמריקאי.
 
וזה מה שאמרתי לה.
 
"ואם יקרה לך משהו", היא לחשה.
 
קיללתי את עצמי בלבי. הייתי אמור לִצפות את תגובתה, אבל מרוב התלהבות לא עלה בדעתי שהיא עלולה להגיב כך.
 
למדתי — בדרך הקשה, מכל החיים איתה — שאין טעם להתווכח עם אמי כשהחרדות שלה ניצתות. רעיון אחר צץ במוחי.
 
"אמא, תנחשי איפה השגריר גר".
 
"איפה?"
 
"בארמון של אוטו פֵּצֶ'ק".
 
"אוהו..." היא פלטה. "באמת?"
 
אמי היתה אולי היהודייה הצ'כוסלובקית הענייה ביותר, ואוטו פֵּצֶ'ק היה העשיר ביותר. אוטו ומשפחתו היו מפורסמים בקרב הצ'כים — גרסה מקומית של רוטשילד או של רוקפלר. הווילה שלהם בפראג היתה שכיית חמדה שהזכירה את ארמון ורסאי והיו בה יותר מ-100 חדרים — חדרים רבים כל כך עד שמספרם המדויק נותר שנוי במחלוקת. היא היתה מלאה רהיטים עתיקים, ציורים של הציירים הגדולים, ספרים נדירים וחפצי ערך אחרים שאוטו אסף ונשארו בבית, וניצבה בתוך גן מוריק ששטחו הספיק לשכונה שלמה. הבית, שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה, כונה "הארמון האחרון שנבנה באירופה" — אנדרטה לעידן המוזהב, שהסתיים באחת ב-1938. הנשיא אובמה התבדח איתי, שאני עומד לקבל בית יפה יותר משלו.
 
אמי הפשירה מעט כשדיברנו על הארמון — ואני ניצלתי את ההזדמנות.
 
"אמא", אמרתי לה, "אנחנו רוצים שתבואי איתנו". לינדזי אשתי ואני החלטנו להזמין את אמי לבוא לגור איתנו בפראג.
 
"לבוא איתכם?"
 
"למה לא? יש מספיק מקום. אנחנו נטפל בך. לא תצרכי לנקוף אצבע. למעשה את תחזרי הביתה".
 
היא שוב שתקה.
 
"אני אחשוב על זה", אמרה לבסוף. "אז תגיד, איך האוכל באייר פורס 1?"
 
 
 
 
 
 
כשחזרנו לארצות הברית, טסתי ללוס אנג'לס לבקר את ממינקה שלי. רציתי לספר לה על הנסיעה, להרגיע אותה ולשכנע אותה לבוא איתנו.
 
היא חיבקה אותי בכוח והצמידה את ראשה אל החזה שלי. אף כי היתה כמעט בת 90, חיבוקה נותר חזק. גם במיטב שנותיה גובהה לא עלה בהרבה על מטר וחצי, ונדמה לי שקומתה התנמכה עוד — אולי אפילו מאז ביקורי האחרון, רק כחודשיים לפני כן. אבל בפניה עדיין ראיתי את הצעירה היפה והמחייכת מהתצלומים ששרדו מצ'כוסלובקיה של 1945. עור פניה נותר צח, אם כי היה מרושת עכשיו בקמטוטים. היא צבעה את שערה לבלונד בהיר, במקום הגוון השטני שהתמידה בו עד שלהי שנות ה-70 לחייה, ואחרי ששחררה אותי לבסוף, טפחה עליו כדי לסדרו.
 
ישבנו יחד על הספה, והיא החזיקה את ידי בידה. גב היד היה מכוסה ורידים ומנומר בכתמים, אבל כף ידה נשארה רכה כפי שהיתה בילדותי. סיפרתי לה שפראג יפהפייה, כפי שתמיד אמרה. הייתי במצודת פראג עם הנשיא אובמה, והוא הציג אותי לפני נשיא צ'כיה ואצלב קלאוּס. הזדמן לי אפילו להעיף מבט בבית פֵּצֶ'ק, אם כי לא נכנסתי אליו — סקירה מוקדמת של נכס בידי שגריר לעתיד אינה מתקבלת בעין יפה. החזית הצדיקה בהחלט את התשבחות, וצריחיו, מרפסותיו וכרוביו השמנמנים השתרעו לאורך רחוב שלם.
 
אזכור הארמון לא הסיח את דעתה עכשיו. "נחמן. אתה טוב מאוד בעבודה שלך בבית הלבן. למה אתה חייב לעזוב אותה?" היא הכניסה את כרטיס הביקור שלי למעטפת פלסטיק קטנה כדי שלא יתרפט והראתה אותו לכל מי שפגשה. והיא אהבה את הכינוי שהעיתונות הדביקה לי, "צאר האתיקה". היא אהבה לומר לאנשים, "זאת הפעם היחידה שהצאר טוב ליהודים!"
 
"אני לא חייב לעזוב אותה. זה קידום", השבתי.
 
"מה אתה יודע על דיפלומטיה?"
 
"אמא, הנשיא אומר שאני אהיה שגריר מעולה".
 
"נו, טוב", היא השיבה. "אז אם מותר לי להגיד, זה לא הזמן לשלוח חובבן". היא סברה שאירופה שרויה במשבר. לאומנות ימנית מלוּוה בגילויי שנאה כלפי יהודים ומיעוטים אחרים החלה להתעורר, וכמוה גם הדוב הרוסי. אמי, שנותרה פגועה מהפורענויות הקשות של המאה, ראתה הכול מבעד לעדשות הללו.
 
חשדותיה כללו גם את הנשיא המכהן של צ'כיה. היא אהבה את האוֶול, אבל לא רחשה שמץ של חיבה ליורשו השמרן הקיצוני. קלאוס נמנה עם מכחישי ההתחממות הגלובלית ואהד את רוסיה. הוא לגלג על הסיסמה של האוול, "אמת ואהבה ינצחו שקרים ושנאה", וזלזל בהאוול ובחסידיו בגלל היותם פּראבדוֹלַסקָרי, כלומר יפי נפש, אנשי "אמת ואהבה". אמי סברה שיחסי ארצות הברית־צ'כיה הידרדרו לשפל בשנות כהונתו של קלאוס והאשימה בכך אותו לצד רבים אחרים (גם על הממשל שלנו היה לה מה לומר בעניין הזה).
 
כל זה לא דמה כלל למה שראיתי זה עתה במו עיני. הצ'כים קידמו את פניו של אובמה בהתלהבות. הוא והרוסים חתמו זה עתה במצודת פראג על הסכם להגבלת הנשק הגרעיני. היחסים היו טובים. הנשיא קלאוס קיבל את פני בחמימות. החיים היהודיים שגשגו בכל רחבי פראג, ולא נתקלתי אף בשמץ של אנטישמיות. סיפרתי לה את כל זה.
 
"נחמן, תקשיב לי. נסעת לפראג ל-24 שעות עם נשיא ארצות הברית. אתה לא מכיר את אירופה כמוני. היא לא השתנתה עד כדי כך".
 
היא העלתה את טיעוניה בלהט. אפילו בסוף שנות ה-80 לחייה היא היתה בת־פלוגתא נכבדה — נבונה מאין כמותה. דירתה היתה עמוסה ספרים וכתבי עת, והיא בילתה שעות בספרייה. בתנועה דרמטית היא שלפה מתיקה ערימה של גזרי עיתונים מודגשים בצבע ותחבה אותם לידי.
 
אמרתי לה שאם המצב רע כפי שהיא טוענת, היא צריכה לשמוח שאני נוסע אל ארץ מולדתה כדי לעזור.
 
"מולדתי? מולדתי עוד קיימת בכלל, נחמן?" אמא קיבלה קשה את חלוקתה של צ'כוסלובקיה לשתי מדינות ב-1993. היא נולדה במזרח המדינה, כיום הרפובליקה של סלובקיה, אבל חיה גם בחלקה המערבי, כיום הרפובליקה של צ'כיה, שבה אכהן. היו לה קשרים רגשיים עמוקים לשתי האומות, והיא המשיכה לכנות את עצמה צ'כוסלובקית.
 
"נו, באמת, אמא. כשהייתי ילד לא הפסקת לדבר על המולדת שלך. את אוהבת אותה!"
 
"נחמן, זאת טעות לאהוב ארץ. היא לא מחזירה אהבה".
 
"תקשיבי, אנחנו נוסעים לפראג — זה סגור. אנחנו רוצים שתבואי איתנו".
 
היא מצמצה בקוצר רוח.
 
"אמא, זה ניצחון בשביל המשפחה שלנו. זה יהיה נהדר!"
 
"לא. בשום אופן לא. הדלת הזאת סגורה. עזבתי את הארץ הזאת ואני לא חוזרת אליה".
 
"אפילו לא לביקור?"
 
"הרופאים שלי לא ירשו לי".
 
"שאלת אותם בכלל?"
 
היא נאנחה בקול, וידעתי שזכיתי בנקודה.
 
"נראה".
 
 
 
 
 
 
עברו כמעט שמונה חודשים עד ינואר 2011, אז סיימתי את העבודה בבית הלבן ונסעתי לפראג כדי להיכנס לתפקידי. נראה לי שכמעט כל מי שפגשתי בעת שהתכוננתי לתפקיד הזכיר את הארמון שבו אתגורר ואמר בקנאה אוהדת שזהו בית השגריר היפה ביותר שיש בבעלות ארצות הברית. לא פעם חזרו אנשים על האגדות המוזרות שנקשרו בשמו: שאוטו פֵּצֶ'ק מילא אותו כוכים ומעברים נסתרים ושבאחד מהם הטמין אוצר זהב; שאחרי פלישת הנאצים לפראג התנהלו בו מסיבות חשק פרועות, שבהן הקצינים ופילגשיהם התהוללו בבריכה האולימפית הפנימית; שארצות הברית קיבלה אחרי המלחמה את בית המידות ואת המגרש היקר מאוד בחינם, כמתנה שהיו מעורבים בה גנרל צ'כי ואשתו־לעתיד האמריקאית של בנו; שמכשירי האזנה מתקופת המלחמה הקרה עדיין חבויים בתוך חיפויי הקירות ובנברשות.
 
הסיפורים עוררו את סקרנותי. ערכתי אפוא כמה בירורים, אבל הסיפורים שהצלחתי לאמת היו מעטים להפתיע. הצלחתי לאשר את הכרונולוגיה הבסיסית של הבעלות היהודית־צ'כית, הכיבוש הגרמני והבעלות האמריקאית הארוכה מיד אחריו. קיבלתי מדריך קצר לארמון שכלל עובדות היסטוריות בסיסיות, רובן על התקופה שאוטו פֵּצֶ'ק ומשפחתו התגוררו בו, וגיליתי עוד כמה מסמכים באותו עניין. אבל מעבר לזה הפרטים היו חלקיים, ולא הצלחתי לאשר אף אחת מן השמועות הפרועות.
 
ההצלחה החלקית הזאת רק הגבירה את סקרנותי. מי היו האנשים שהתגוררו בבית שעתיד להיות ביתי — ומה עבר עליהם במאה שעברה הסוערת? ההיסטוריה הזאת לא היתה בלעדית לארמון. זה היה גם סיפורה של משפחתי. האנשים שהתגוררו בארמון הניעו כוחות קטנים וגדולים והונעו בידיהם, כוחות שעיצבו את ארץ מולדתה של אמי ואת הפרק הראשון של חייה, ובסופו של דבר הביאו אותה לארצות הברית. ועכשיו נושאת רוח הזמן באורח פלא את משפחתנו בחזרה אל פראג.
 
פעמים רבות שמעתי מאמי את האמרה היידית "אַז מען עֶסט חזיר, זאל רינען איבּער דער בּארד" — "אם אתה כבר אוכל חזיר, תן לו לטפטף לך על הזקן". וזה מה שהחלטתי לעשות בזמן שאתגורר בפראג: לחטט בהיסטוריה של הארמון ולהניח לנתח ההיסטוריה הזה לטפטף לי על הזקן. בסגנון אמריקאי (סטריאוטיפי אולי) פני פנו תמיד קדימה ולא אחורה. כשאהיה בפראג אהפוך את הכיוון בהנחייתו של ביתי החדש.
 
 
 
 
 
 
שמונת החודשים שנותרו עד כניסתי לתפקיד סיפקו לי שפע של הזדמנויות לדבר על לבה של אמי; ולה — להשלים עם תפקידי החדש. ידעתי שאני מתקדם כששמעתי אותה במקרה אומרת לאנשים, "אותנו לקחו משם בקרון בקר, והבן שלי חזר לשם באייר פורס 1!"
 
והיה עוד סימן מעודד: אמי התחילה לחלק לי עצות בקשר לתפקיד. היא ואבי עליו השלום הקפידו על קוצו של יוד בענייני מוסר בניהול העסק המשפחתי, דוכן המבורגרים. כשבאתי לבקר אותה בפעם האחרונה לפני הטיסה לאירופה, היא הפצירה בי לא לשכוח את שלושת הכללים שהנחו אותם, גם אם עכשיו אתגורר בבית מפואר. "תהיה תמיד הגון, נחמן. תהיה תמיד נאמן".
 
"ו..." הצטרפתי אליה, ושנינו צחקנו לקראת השורה האחרונה, "תגיש תמיד את ההמבורגר הכי טוב שאתה יכול!" ביום שני 17 בינואר, בזמן שאני, לינדזי ובתנו תמר נחתנו בפראג, כבר היתה בידי הסכמה של אמי לפחות לבוא לבקר אצלנו ברגע שנסתדר.
 
ואז טעיתי וסיפרתי לה על צלב הקרס.
 
בסוף היום הראשון שלי בבירת צ'כיה טלפנתי אליה מהספרייה בארמון של אוטו פֵּצֶ'ק. להבות לחששו באח בעת שהתקשרתי ללוס אנג'לס.
 
אמי רצתה לדעת הכול. סיפרתי לה על הטיסה ועל השיירה שליוותה אותנו מנמל התעופה העירה. תיארתי לה את הפארקים התעשייתיים האולטרה־מודרניים העשויים זכוכית וכרום, שמתחככים בבתי דירות גבוהים ומדכאים מתקופת מסך הברזל, את המנזרים מימי הביניים הניצבים לצד בתים בסגנון הבאוהאוס ואת בתי המידות המצועצעים בסגנון האר־נובו המקננים בין כנסיות מסולסלות בסגנון הרוקוקו.
 
"ובית פֵּצֶ'ק?" היא שאלה.
 
נסענו בשדרה ארוכה. מרחוק ראינו קיר חיצוני ורדרד ששוטרים בשחור סיירו בחזיתו. כשהתקרבנו, צץ הבית לעינינו. כאילו קם משנתו לברך אותנו, והוא מתמתח ומפהק. למעשה ראינו קשת עשויה אבן בהט, שנשענה על מדשאה ירוקה בצל עצים, וחלונות עגולים כמו הגיחו מאחורי הגדר והישירו אלינו מבט יציב מתחת לגג משופע מאבן צפחה שחורה.
 
פנינו אל המתחם. עברנו בשער ברזל מצועצע, שמוטותיו השחורים חצו רימונים מוזהבים, ורמסנו תחת הגלגלים שביל כניסה מחצץ. בסוף השביל, כ-100 מטרים מן הכניסה, ניצב הארמון. חזיתו המוארכת והאגפים המלבניים המזדקרים היו מקושטים בשפע של לבנים בסיתות גס, בשבכות ובפסלים בתערובת סבוכה, שאי־אפשר לקלוט בבת־אחת. כשהשיירה המשיכה לאטה בשביל, המשיך הבניין לשנות את צורתו. איכשהו הוא נראה שונה לגמרי מכפי שנראה מהרחוב. כשעצרנו ליד הכניסה — מרפסת גבוהה שנתמכת בעמודים טוסקניים — כבר לא יכולנו לראות את שני הקצוות של ביתנו החדש.
 
מול העמודים, ואיתן כמותם, ניצב בחיוך קורן מירוסלָב צֶ'רניק, אב הבית. האיש, בתחילת שנות ה-60 לחייו, היה גבה קומה, ונראה בחזהו הבולט ובשערו הכסוף יותר שגריר ממני. הוא בירך אותנו והוביל אותנו פנימה. החדרים היו כתמים מטושטשים של קירות אבן קרירים וקירות ספוני עץ חמימים ובהם כלי כסף נוצצים, שטיחי קיר ומרבדים ססגוניים מהמזרח. יצאנו אל פטיו שהשקיף אל עוד ועוד דונמים של גנים מטופחים ופנינו לאחור כדי להתרשם מהצד האחורי של הארמון. שמתי לב שכל המבנה הניאו־בארוקי האדיר מתעקל בקשת מודגשת. משום כך נראה הבית כאילו נע כשהתקרבנו אליו מהחזית.
 
ממינקה שלי נהנתה לשמוע כל פרט. "נחמן, תחשוב על זה שהארמון של פֵּצֶ'ק הוא הבית הראשון שלך!" (זה היה נכון. גדלתי בדירה וחייתי כל חיי בדירות).
 
בהתלהבותי מיהרתי לספר לה על הרגע הדרמטי ביותר של היום.
 
באולם הקבלה האובלי בחזית הבית, מול אחד החלונות שנמשכים מן הרצפה עד התקרה, עמד שולחן צרפתי עתיק. מר צֶ'רניק עצר לפניו. כמו כל דבר אחר בארמון, גם השולחן היה מפואר: המשטח העליון היה עשוי עץ דובדבן שקצותיו מגולפים, ופני השטח האדמדמים המחוספסים היו משובצים עץ כהה יותר. רגליו המעוגלות הידקקו בהדרגה, וכל אחת מהן נעלה טלף מתכת שתאם את הנחושת המבריקה שהקיפה את השוליים המסולסלים של השולחן.
 
"תסתכל בבקשה למטה, אדוני השגריר", אמר והצביע על הצד התחתון. כרעתי על שש וזחלתי אל מתחת לרהיט. כשהטיתי את צווארי והסתכלתי למעלה, ראיתי תווית נייר ישנה דבוקה למשטח העץ. גודלה היה כגודלו של בול גדול. הנייר היה מוצהב ודהוי וקצת מעוות וגבשושי מהדבק ששימש להדבקתו שנים רבות לפני כן. הוא נשא מספר סדרתי וחתימה בלתי־קריאה ששורבטה בדיו בכתב יד נושן. על התווית היתה גם טביעה של חותמת גומי עם סמל שהיה קשה לראותו.
 
התקרבתי עוד ואימצתי את עיני באור העמום. הסמל נעשה ברור. זה היה עיט שחור מסוגנן, שכנפיו פרושות וראשו פונה שמאלה. בטפריו הוא אחז בזר ענפים, והזר הקיף צלב קרס זעיר ומחודד בקצותיו. צֶ'רניק אמר שעקבות דומים של הכיבוש הנאצי מסתתרים בכל רחבי הארמון.
 
"את מאמינה, אמא? ועכשיו אנחנו גרים פה. נכון שזה מדהים?"
 
שתיקה צוננת.
 
"אמא?"
 
"יש בבית צלבי קרס?"
 
אוי, לא.
 
ניסיתי למזער את הנזק. "אמא, אל תחשבי על זה בצורה כזאת". הזכרתי לה שאנחנו עומדים להפוך את הארמון לבית יהודי. אנחנו נקפיד על כשרות ונשמור שבת ונקבע מזוזות בדלתות. איזו נקמה מתוקה יותר בהיטלר יכולה להיות? היא חייבת לבוא לראות במו עיניה.
 
"למה לי לבוא לבקר במקום שהנאצים אהבו?"
 
"נו, באמת, אמא, אל תגידי את זה — זה בית יפהפה".
 
"ואם אני אמצא צלב קרס בחדר שלי?"
 
"אני אסרוק טוב־טוב את החדר שלך. אני אסרוק את כל הארמון לפני שתבואי".
 
אבל היא לא זזה מדעתה.
 
מבחינתי, צלב הקרס היה עדות אפלה לניצחון משפחתנו וממצא היסטורי מאלף — תמרור לעבר. הוא עורר בי שוב תהיות בקשר לקודמַי: מי הם היו? איך הם הגיעו לכאן? איך נראתה לכל אחד מהם המאה הקודמת — סופת הציקלון של ההיסטוריה שצלפה במולדתה של אמי — מבעד לחלונות של הארמון הזה עצמו?
 
אבל בעיני אמא שלי הסמל הנאצי לא היה שריד מרתק. הוא לא עורר בה סקרנות. הוא העלה אל פני השטח טראומה עמוקה, עול נורא שהיא תישא תמיד. וככל שהשתדלתי יותר לשכנע אותה, כך גברה סרבנותה.
 
הכי טוב להחליף נושא. הסתכלתי סביב, סקרתי את הספרייה של הארמון על אלפי הספרים שהיו שייכים לבעליו המקוריים ואשר שדרותיהם שיקפו את האש באח, ושאלתי אותה את השאלה הראשונה שצצה במוחי. "מה את יודעת על אוטו פֵּצֶ'ק, אמא?"
 
"אה", היא נאנחה. "אוטו פֵּצֶ'ק! הצ'כוסלובקים היו האנשים הכי חכמים באירופה — והיהודים היו האנשים הכי פיקחים בצ'כוסלובקיה. ואוטו? הוא היה הכי טוב מכולם. היה לו הכול: כישרון, כסף, השכלה. אבל הוא היה אופטימיסט כמוך, נחמן, ואופטימיות עלולה להיות דבר מסוכן מאוד בפראג..."