עצם חשופה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עצם חשופה
הוספה למועדפים

עצם חשופה

2 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

תקציר

לחוויית הקריאה בעצם חשופה יש כוח מיוחד. כדי לחוש בו צריך פשוט להתחיל לקרוא, ולהתמסר למילים החכמות, החשופות, המדויקות כל כך, שבאמצעותן הסופרת, רוני גרוס, מספרת לנו על רגעי המשבר והמאבקים המתמשכים שעיצבו את חייה, ועל ניסיונה העיקש להבין, לשנות ולהשתנות — לא להיכנע לתפיסות המקובלות ולסוכני הידע והכוח הרשמיים, אלא לפענח בדרכה שלה את גופה, סבלה, תפיסת עולמה, את זיכרונותיה וכמיהותיה.
הספר נכתב במהלך שנה סוערת אחת בחייה של הסופרת. בכל אחד מפרקיו צוללת גרוס לתוך אוקיינוס עמוק של התנסויות הקשורות ליופי, חולי, פציעה קשה, ילדות, מיניות, דיכאון ותשוקה. לא פעם היא נעזרת בחוכמתן של נשים אחרות, משוררות וסופרות כאורסולה לה גווין, שרון אולדס ומגי נלסון, כדי לברר לעצמה את חוויותיה — את הזיקה המסתורית בין עונג לכוח, או בין חיפוש אחר ייעוד לאפשרות לחוות שלווה. מפרק לפרק הולך ומסתמן סיפור מורכב ומפתיע על מסע נפשי רווי רגעים של בדידות וייאוש, אשר חותר למרות כל הקשיים אל אופק של ריפוי ואהבה.
(אלי הירש)

פרק ראשון

כדור טניס במקום הכי כואב
 
 
היא רצתה לומר שאני יפה, אבל השתתקה רגע לפני שהמילים יצאו מפיה. די היה במבט שנעצתי בה. כשהסטתי ממנה את עיניי, בחנתי את החדר שישבנו בו. זה היה הביקור הראשון שלי בקליניקה פסיכיאטרית, וכל המידע שאחזתי בו לקראת הפגישה היה מורכב מחלקי סיפורים שאספתי מיודעי דבר: קשה לצפות מראש כיצד ייראה חדר הטיפולים, הסבירו לי — הכול אפשרי בתחום האפור שבין הגוף לנפש. ועם זאת, אולי כדי לשכנע את עצמי שאני הולכת למקום שבו באמת אקבל עזרה, ראיתי בעיני רוחי חדר עם כורסאות בד נוחות, שטיח רך בצבע שאינו מנכר את העין — אפור בהיר? סגול מעושן? — כמה עציצים נאים, ארון ספרים מעץ מלא, ציורי שמן מינימליסטיים.
 
לא היה שום דבר דומה לזה בחדר שישבתי בו. לצדי — קרוב מדי אליי, לטעמי — ניצב מכשיר ישן למדידת לחץ דם, שגרם לי לתהות אם החדר משמש למטרות נוספות, החורגות משיחות על מצבם הנפשי היציב יותר־או־פחות של מטופלים. חלון גדול שפנה לרחוב הוגף בתריס פלסטיק זול ולבן, שכמה משלביו כבר הספיקו להתעקם מאז שהותקן. ישבתי שפופה בכיסא עץ שתאם את השולחן שעמד ביני לבין הפסיכיאטרית — חיקוי לא מוצלח של עץ דובדבן עם ציפוי כהה שהיה משופשף וסדוק במקומות שאנשים רבים לפניי כבר נגעו וחרצו בהם שוב ושוב בתנועות חרדות — בדיוק כמוני עכשיו. בקיר מולי — מעבר לפסיכיאטרית — התנוססו תעודות ההכשרה שלה, נתונות במסגרות זולות בצבע זהב. זה הטריד אותי; אם כבר מסגרת זולה, אז למה דווקא בזהב, כשאפשר להתמסר לזילות עד הסוף? חוסר מודעות עצמית, חשבתי. וגם: כיצד אוכל לבטוח במישהי שבחירותיה האסתטיות לקויות כל כך?
 
האם יש אמת במה שהפסיכיאטרית ניסתה לומר? האם אני יפה?
 
למחרת בבוקר אני מתעוררת לאיטי לשמע צפצוף קצר — ביפ, ביפ, ביפ. או בעצם: ביפ, שקט, ביפ, שקט, ביפ — כמו מכונת הנשמה. רק כשאני פוקחת את עיניי אני מבינה שאני ערה. הצפצוף נמוג. כתף אחת שלי, שהשמיכה נשמטה ממנה, קרה. אני מושכת את השמיכה עד לאף, נהנית מהחום ששב להתפשט בכתף. לבסוף, אחרי שהחתולה מייללת את היללה השקטה שלה סמוך מאוד לפניי ומתרוצצת סביב ראשי פעמיים־שלוש, אני שולחת יד לפלאפון, מסלקת כל אפשרות להיזכר בשיירי החלום, ועוברת על שתי הודעות מהלילה הקודם. איפה את, כתוב באחת. ובזו שאחריה: שישי בלילה.
 
בשירותים אני נשארת לשבת על האסלה, קוראת בעיניים חצי סגורות דברים שאנשים כתבו בשעות האחרונות, מתעכבת על פוסט של מישהו שאני לא מכירה. מבט במראה מגלה שהשיער שלי נראה בסדר. זהו המבט הראשון שאני נותנת בעצמי בכל בוקר, מבט הבוחן את פניי כמו מבעד לעיניו של מי שאינו נוכח — אילו הייתי מתעוררת לצדו הבוקר, מה היה רואה? שיער טוב למראה, יחסית, ופנים נקיות מפצעונים. אני מרוצה; אם הנעדר היה פה כעת, ייתכן שהיה חושב שעשה עסקה טובה כשהחליט להישאר לישון, ואולי היה שוקל בחיוב להישאר לילה נוסף, ואולי עוד לילה, אולי כל הלילות.
 
אבל אני יותר חכמה מזה: אין קשר בין הדברים, אני מזכירה לעצמי, וכך גם הייתי עונה לפסיכיאטרית, אילו הייתה מסיימת את המשפט שהתחילה — דבר שלא סביר שהיה קורה; נדיר שהמבט שלי, כשאני רוצה בכך, מותיר לאנשים את הרושם שיהיה טעם בדבריהם. בסרטים הביתיים שצילמו אמי ואבי בילדותי, אני מגלה שהייתי ילדה יפה. אמי שלחה לי את הסרטים האלה בפרץ של אי־מיילים עם לינקים לשעות ארוכות של חומר מצולם. היא מן הסתם השקיעה לא מעט זמן בליקוט ההקלטות הישנות האלה שאוחסנו במשך שנים אלוהים יודע איפה, ובהמרתן לקבצים דיגיטליים שאותם שלחה לאחי, לאחותי ולי בלחיצת כפתור ובתוספת הברכה: תיהנו! לקובץ אחד קראה: מסיבה בגן, קיפודים, הווי בית, ספארי, סיפורי בדיחות גסות. לקובץ אחר: וינה בקיץ, בריכה בגינה, ביקור בישראל, סבים וסבתות.
 
כן — הייתי ללא ספק ילדה יפה. שיער ארוך וכהה — פעם אסוף בצמה וקשור בגומייה מקושטת, פעם משוך לאחור בסרט בד צבעוני, פעם גולש על כתפיי. עיניים גדולות, שקדיות, כהות אפילו יותר מהשיער. אף קטן. עור בהיר. ידיי ורגליי דקיקות. ותמיד — גם אם נלכדתי בעדשת המצלמה כמה רגעים אחרי שהתעוררתי משנת לילה או במהלך טיול בפארק — תמיד הייתי לבושה במיטב האופנה של תחילת שנות התשעים: בשבת בבוקר, עיניי עדיין מצועפות ושערי לא מסורק, אני יושבת על מדרגות הבית בפיג'מת בד ירוקה שמורכבת ממכנסיים וחולצה תואמים; בפארק אני בסווטשירט מנופח בצבע פסטל, מכנסי בד באותו צבע, טייטס וטי שירט צבעונית; ובבריכה בבגד ים צבעוני עם מלמלה בשוליים. החדווה שלי — זו שקשורה לחפצים יפים, לבעלי חיים, לצורך להקפיד על הפרטים הקטנים — ניכרת היטב בתצלומים. אפשר לראות אותי סופרת את נרות יום ההולדת שוב ושוב, או דורשת ליישר משהו עקום — ציור על הקיר, בגד שאחותי הקטנה לובשת. הרגעים שבהם אני מחייכת נדירים למדי, אבל הם שם — במסיבת יום הולדת, למשל, כשאני רוקדת עם כולם, וקופצת על ספות הקטיפה הירוקות בסלון ביתנו ששכן בעיר פרבר מנומנמת ליד וינה ורצפתו הייתה מכוסה בשטיח מקיר לקיר בצבע חום. מדי פעם אני אפילו מפנה מבטים מטופשים למצלמה — למשל, כשאני מתמוגגת ממי התהום הקפואים שבהם מולאה אחת לשנה בריכת השחייה בגינה שלנו, טובלת בהם קצה של כף רגל למשך דקה ארוכה וצווחת מקור.
 
אך רוב הזמן המבט שלי חמור סבר. הייתי רוצה להגיד מעמיק, או רציני. אבל לא, מדובר במבט חמור סבר, כזה שבגיל שש אולי עוד אפשר לפרש כזעף משובב לב של ילדה עם נטייה מופרזת לסדר, אבל בגיל עשר הוא כבר מבליט אותה כדמות זרה בין בני גילה. ועם השנים גם החיוכים הנדירים הולכים ומתמעטים.
 
הסרטים נעים בין יערות ירוקים דהויים, נוף ילדותי המוקדם, ליערות בירוק שופע. החיים בארץ הזרה התנהלו על פי עונות השנה — צפויים ובטוחים. ועם זאת היינו זרים.
 
לבסוף חזרנו. בבית הספר במושב, ילדות מהכיתה שלי לבשו מכנסיים שגיליתי ששמם הוא "מכנסי דפוקותי". הן נישקו בלי להסס בנים על השפתיים במשחקי אמת־או־חובה ונשיקה־סטירה. בשבוע הראשון ללימודים חזר אחי הקטן הביתה ושאל איזו מין חיה זו שרמוטה. אמא שלי צחקה ואני נבהלתי. התחלתי להבין שאני לא מבינה שום דבר.
 
חודשים ספורים לאחר מכן — שבוע לפני בת המצווה שלי — כשעשרות חיילים נפלו מהשמים, כוסו קירות בית הספר בבריסטולים שחורים משובצים בתמונות הנספים ובנרות נשמה גזורים מנייר שהתנוססה מעליהם המילה "יזכור". המהירות שבה הבריסטולים האלה צצו עוררה בי את החשד שהם הוכנו מבעוד מועד. מכיוון שלא העזתי להעלות את התהייה בפני ההורים והמורות שלי — נותרתי תוהה. הרי אף אחד לא ידע מראש שהמסוקים יתרסקו. בטקס שהתקיים עוד באותו יום, כשמנהלת בית הספר אמרה: לשירת התקווה, הקהל מתבקש לעמוד — רק אז, ואפילו לא רגע לפני כן, גיליתי שאיני יודעת את המילים.
 
עד היום אני מתקשה להבין את המניעים שעמדו בבסיס החלטת הוריי לחזור. הם נשמעו לי תמיד זרים. "לגדול כישראלים" היו מילים שנזרקו לחלל האוויר לעתים די תכופות. האם ציפו שהחזרה לארץ תהיה משהו שמלכתחילה לא היה אפשר שתהיה? היום, אם מישהו מאיתנו מדבר על התקופה ההיא, הצירוף "לגדול כישראלים" נאמר תמיד בשמץ מרירות ובליווי חיוך וקריצה שמעידים על מה שאז לא יכולנו לדעת — שכולנו ניכשל. אמא שלי הייתה מי שהתחילה לעצב — שנים אחרי שחזרנו לארץ — את סיפור החזרה כתחילת הסוף, ובמבט לאחור אני חושבת שצדקה. אחותי, אחי ואני היינו אז צעירים מאוד, ולהוריי לא היה מושג על העתיד לקרות. התוצאה הייתה שכל אחד מאיתנו נאבק לגמרי לבדו, בדרכו, את מאבקיו.
 
זה היום השלישי ברצף שאני בבית. גם אחרי יומיים של התבודדות אני לא מוצאת מוטיבציה לצאת. היעדר המוטיבציה החמיר בחצי השנה האחרונה, אבל הוא אינו מצב חדש; כבר לפני שלוש שנים, כשעברתי לגור לבדי, הייתי מוצאת את עצמי שכובה על השטיח הצבעוני בחדר השינה שלי — רק שלי! הייתי מזכירה לעצמי בחודשים הראשונים למגוריי לבד — ומניעה ידיים ורגליים בתנועת מלאך־בשלג, מתמוגגת מהידיעה שאף אחד לא יכול להפריע לי לבהות בתקרה או לנסות לקצוב את זמני. חיכיתי שהגוף יאמר את דברו, יגיד: זהו, הגיע הזמן. איזו הקלה זאת הייתה, לדעת שמותר לעשות דברים ללא מטרה.
 
וגם היום השטיח הוא עדיין מקום המפלט שלי. אני נשכבת עליו, מניחה כדור טניס מתחת לשכמה הימנית, במקום הכי כואב. החתולה ישנה בדרך כלל פרושת־איברים על המיטה, בגדים מפוזרים בכל מקום, וצלחת עם שאריות מלון חתוך עומדת דביקה מאתמול בערב לצדי על הרצפה. ממקום משכבי על השטיח אני רואה את התקרה ואת כל הדלתות של ארונות הקיר פתוחות, תמיד פתוחות. את הבלגן מסביבי אני לא רואה אבל אני יודעת שהוא שם.
 
צריך לחפש קצת כדי למצוא את המקום המדויק להניח בו את הכדור, המקום שבו הכאב הכי גדול, שבו דריכותם של השרירים הנוקשים כנגד החפץ הקשיח מגיעה למלוא עוצמתה. כשאני מוצאת את המקום הזה אני עוצרת, ומשתדלת להניח לשאר הגוף ליפול עמוק אל תוך עצמו, כמה שיותר רפוי למטה, אל הרצפה. הכדור מתחפר בשקע שבין השכמה לבין עמוד השדרה. הכאב גדול.
 
אני נושמת. זוהי הדרך היחידה שעוזרת להתמודד עם הכאב המעיק, ואני יודעת מה צפוי לקרות — הכאב יתפרק לאט־לאט, יתפזר, ובמקומו תגיע תחושה של חמימות רכה — כבר התנסיתי בזה בעבר. לאט־לאט, כשהכדור כבר מציק פחות, אני מרימה את זרוע ימין ובעדינות מזיזה אותה מעלה־מטה ואז במעגלים. תחילה הכאב חוזר, ואז שוב התפרקות, פיזור ורכות גדולה אף יותר. כשצד ימין מרגיש חמים ורגוע, אני מעבירה את הכדור לצד שמאל ומתחילה שוב.
 
בימים הראשונים אחרי המעבר הייתי שרה בבקרים, עוברת בין החדרים, בוחנת שתי תמונות או יותר במבטי, מחליטה איזו מהן לתלות במקום מסוים על הקיר. ואולי באמת היו לי אז רגעים של חסד, כי חשבתי שכך צריך ליהנות מבית חדש — בפשטות וביופי, בתנועות קלות באור בוקר שבת עם מוזיקה יפה ופרחים צהובים שקטפתי בשדה מאחורי הבניין. לפעמים, אחרי סוף שבוע שלם לבדי בבית, הייתי אפילו מצליחה להפסיק לחלק לעצמי ציונים: יפה. לא יפה. משוגעת על כל הראש. ובכלל משונה. דווקא חיננית ממש ברגע זה, למרות הקמטוטים הקטנים שהתחילו לצוץ בזוויות העין. לבושה היטב. לבושה רע עד מאוד. מריחה כמו מישהי שלא יצאה מהמיטה יומיים.
 
ואז, באחד מסופי השבוע הראשונים שלי בדירה, כשהתקשיתי להוריד את שואב האבק מהבוידעם, וקיללתי את עצמי על שדחפתי אותו לשם מלכתחילה — ולבסוף, כשהצלחתי לעשות זאת, הרגשתי גאווה עצומה — הבנתי פתאום שיש מקום לדאגה. כי מהי שמחה בהצלחה לחלץ שואב אבק ממקומו אם לא נצחונו של הקול שאומר לי: כל הכבוד, הצלחת בעוד מבחן דמיוני שהצבת לעצמך? והרי להסתדר לבד עם שואב אבק זה לא עיקרון נעלה או מטרה בעלת חשיבות, בטח לא בעיניי, אז מנין הגיח שוב הקול הזה שדורש ממני להסתדר בכוחות עצמי בכל עניין, ונותן לי צל"שים על הרגעים הקטנים שבהם אני מצליחה להסתדר בלי לבקש עזרה מאף אחד?
 
עברתי לדירה הזו, שנמצאת בסוף השכונה בסוף העיר, אחרי שגרתי שנים רבות בלב העניינים — תחילה בצפון הישן, אחר כך בדרום השוקק. מאסתי בעיר והייתי שמחה לעזוב אותה — אילו רק הייתי יכולה לדמיין מקום אחר שירגיש לי כמו חצי־בית — אבל התפשרתי על התרחקות לאחד מקצותיה. ידעתי שהשיבה הביתה לדירה החדשה תתגלה כמסע ברחובות חשוכים, בין מזרקים, פנסים שבורים, גברים זרים במכוניות שמאטים ושואלים: כמה? ולפעמים גם שבילים קטנים של טיפות דם שהתייבשו על המדרכה. עוד סיבה להישאר בבית, רשמתי בפני עצמי. למה לי כל זה.
 
אלא שפניה הנוספים של ההתבודדות התגלו במהרה. תוך זמן קצר הבנתי, שכשם שאני מברכת על האפשרות להישכח מלב העולם, כך אני מייחלת שמישהו יבוא וידפוק על דלתי בלי להודיע מראש, יתעקש שאכניס אותו, יאמר את שמי — תחילה בשקט, במהוסס, ואחר כך בקול הולך ומתחזק, בעוד אגרופיו הולמים בדלת — את שם? הוא יקרא, אני יודע שאת שם, תפתחי! פנטזיות מהסוג הזה התחילו לצוף בראשי ברגעים הרגילים ביותר — כששטפתי כלים, או כששכבתי על השטיח. אני אשמע ותחילה אתלבט — כך הייתי מדמיינת — אשכב קפואה ודוממת, בנשימה עצורה — אעמיד פני מתה, על אף שהדופק בדלת לא רואה אותי — עד שאסחף אחר ההתמדה שלו, אשתכנע בכוונותיו הטובות, ואקום לפתוח, חיוך מפויס על פניי.
 
לעתים קרובות דופקים בדלתי, אבל לעתים רחוקות אני משתכנעת שכדאי לי לפתוח. לא לכולם יש כוונות טובות. פעם הייתי פותחת לכל אחד. לכל אחד זו אולי הגזמה, אבל הייתי פותחת הרבה יותר מדי. לאחרונה קראתי שבעלי חיים קופאים לפעמים לנוכח סכנה, אם ברור שאין כבר טעם להמר על אפשרויות פעולה אחרות. כשבריחה או לחימה כבר אינן עומדות על הפרק, והסיכויים לשרוד נראים קלושים בהחלט — הגוף פשוט קופא, ורגליה של האימפלה שהופרדה מהעדר כושלות והיא נופלת על צדה, כי אז ייתכן — רק ייתכן, רוב הסיכויים שזה דווקא לא יקרה — שהנמר פשוט יניח לה. אפשר לראות בזה ניסיון אחרון ולא מתוחכם במיוחד להצלה עצמית, אלא שאי אפשר לקבוע בביטחון שזהו פתרון בלתי יעיל, כי אם בכל זאת הנמר יתקוף, הגוף שקפא לא יחוש כאב כשהשיניים יקרעו את הבשר החי, כי מערכת העצבים כבר הכינה את עצמה לרגע הזה וכיבתה את יכולת החישה, לאחר שכל החיצים הצביעו על מוות ודאי.
 
האימפלות, כך קראתי, מורגלות לחיים בצלה של סכנת מוות תמידית. ולכן אם ממש במקרה האימפלה תצא בחיים מהסיפור הזה — היא תקום על רגליה ותצטרף מחדש לעדר האימפלות המקפצות, ותשוב לקפץ גם היא, כאילו דבר לא אירע. לא כך הדבר אצל בני האדם; אנחנו — יצורים מתוסבכים שכמותנו — עלולים להיתקע בתוך הקיפאון בלי יכולת לחזור לעדר המקפץ; לא למות, אבל גם לא באמת לחיות.
 
אני מגלה את המבט שבוודאי נתתי בפסיכיאטרית — ושהשתיק (הקפיא?) אותה — על פניה של ילדה בת שש בתחפושת מאולתרת של מלכה. התאריך המהבהב בתחתית המסך הוא 2.3.1991. אחי ואני מגיחים אל עבר אמי, שעומדת בסלון ומצלמת אותנו מעבר לגרם מדרגות. הבית מואר. רואים מעט מאי הסדר שמאפיין בתים עם ילדים — מכונית צעצוע, תיק תלוי על כיסא בפינת האוכל. ברקע זז אבי אנה ואנה במטבח, ככל הנראה מסדר אותו אחרי ארוחת הערב.
 
אחי ואני בפיג'מות, חובשים כתרים שנגזרו והורכבו מדפי נייר פשוטים, לבושים בגלימות מאולתרות ממפות בד. שרשרת פרחי פלסטיק גדולה קשורה סביב צווארי, ושנינו אוחזים בשרביטים זהובים מפלסטיק. צעדינו רשמיים, כראוי למעמד המלכותי, ואנחנו מתייצבים מול עדשת המצלמה המביטה בנו מגבוה. מבטינו רציניים. מי אתם? שואלת אמי מאחורי המצלמה. מלך ומלכה, אני עונה, ומבטי פונה הלאה ממנה. תעשו לי הצגה? מציעה אמי, ואני נדה בראשי לשלילה באטיות. לא, אני מבהירה, זה לא הצגה. מי חיפש אתכם? ממשיכה אמי לשאול, ואני עונה: אנחנו התחפשנו לבד. והרי בוודאי הייתה זו אמי שגזרה והרכיבה את כתרי הנייר וקשרה סביב צווארינו את המפות.
 
הסלון הוא סלון ביתנו השני כמשפחה — בית שהוריי בנו על שטח שרכשו בעזרת ירושה צנועה על גבעה הצופה אל עמקים והרים במושב סמוך לירושלים. אחרי שנים ספורות בבית עתיק שהוריי שכרו, שחומם בחורף בתנורי גז והשקיף על משתלה שאבי הקים, הם החליטו לעצב ולבנות בית שיתאים לטעמם ולמידותיהם, ועל כן נגזר גורלו להיות יוצא דופן בנוף המקומי — בית מרובע עם גג שטוח, ולו כניסה צדדית, ובחזיתו גינה רחבה הפרושה מעל לטרסות שאבי עמל רבות לטפחן. מהרחוב ניתן היה לראות את מתקן הנדנדות שהוצב בחצר בצלו של עץ אלון, ושמסגרתו עוטרה בפיתוחי ברזל בדמות חתולים שאמי צבעה בצבעים עליזים. ניתן היה להבחין גם בצבעי הסגול והצהוב של משקופי הדלתות והחלונות, שהפיחו חיים מסוג אחר באבן הירושלמית הצחיחה.
 
ייתכן שבשל מוזרותו נעלם לבסוף הבית הזה מעל לפני האדמה. כשנקריתי לאחרונה לאזור, סקרנותי הובילה אותי אל הרחוב החד־סטרי שזכרתי היטב. בקצהו מצאתי שטח נטוש, מלא עשבים שוטים יבשים ועצי פרי שצומחים פרא. המושב נראה מוזנח יותר משזכרתי, והרחוב הקטן עדיין לא היה סלול. מכוניות ישנות ומאובקות חנו בו באי סדר. שלדי ברזל חלודים של כלי עבודה ויסודות של מבנים ישנים הגיחו מפינות עלובות למראה. מדוע דווקא שם? שאלתי את אבי כשפגשתי אותו כמה ימים לאחר מכן. לא היה לנו הרבה כסף, הוא הסביר, ואהבנו את הנוף. באמת חשבתם שנגור שם כל חיינו? תמהתי. הוא צחק קצת ואמר: אני לא חושב שבכלל היינו מסוגלים לחשוב כל כך רחוק.
 
עליתי וירדתי ברחוב, מחפשת אחר הבית. לרגעים חשדתי שאולי זכרוני מתעתע בי, שאיני מצליחה לזהות את בית ילדותי, אך כאשר טיפסתי על טרסת אבנים שנראתה לי מוכרת, ונעמדתי בין שיח קוצני לעץ תאנים שעשרות פירות ירוקים בצבצו על ענפיו, נשמתי עמוק וידעתי — ידעתי שאני עומדת בגינה ההיא, במקום שכבר עמדתי בו לא מעט פעמים בעבר, ושאני מביטה באותו נוף שהייתי מביטה בו אז, והוא עדיין נשקף רחוק, עמוק, ירוק, ובית חולים לבן נטוע במרכזו.
 
מול המצלמה אמי ממשיכה לשאול שאלות ואני עונה. אחי לוקח את המצב ביתר בקלות; מוסיף סיפורים משלו על אסתר ואחשוורוש, מדגים לאמי כיצד לדעתו מלך משתחווה. אני מצטרפת אליו, משתחווה גם כן, אבל בחוסר חשק, כאשר דבר מה תופס פתאום את עיניי — אני מצביעה אל עבר הספה בסלון שנמצא מחוץ לפריים, ומבט מתוסכל עולה על פניי. לאחר רגע מתברר שאני מוטרדת מכריות שערמתי זו על זו למגדל קודם לכן. קולי הופך יבבני — מי פירק את המבנה שלי? כנראה אבא, עונה אמי. אני נרגעת קצת, אבל עדיין חמוצה. ישובים על הספה, עדיין מול המצלמה, אני מהנהנת כשאמי שואלת: הייתם רוצים להיות מלך ומלכה אמיתיים? אחי מהסס רגע ואומר: לא, אני רוצה להיות עצמי.
 
מתישהו משהו קרה, "התרחש, אך לא נחווה" — כך מנסה ויניקוט להסביר את המשיכה של מטופלים לקריסה, שוב, ושוב, ושוב. פוחדים — וחוזרים לזרועותיו של המוכר להם עד כאב, והם אינם יודעים מדוע. הם לא באמת היו שם, או היו שם רק כתפאורה לדבר שקרה להם. ואני? אני נכשלת בחיפוש אחר דבר מה שאיני יודעת מהו, אבל יודעת שהוא קיים. החיים הם סבל, שיננתי לעצמי לעתים תכופות כששוב הרגשתי את תחושת הכישלון מזדחלת במעלה עורפי; כשדבר שרציתי בו נלקח ממני ונותרתי תוהה, כיצד זה קרה או כיצד לא הצלחתי למנוע זאת. במשך זמן רב הייתה במילים האלה נחמה — אלה החיים, הם סבל, ולכן אפשר, ואף רצוי, לנוח מהמרדף, ולהפסיק לירות חיצים באפלה. אבל התחושה לעולם חוזרת: איבדתי דבר מה יקר ערך, וכל עוד לא אמצא אותו לא אפסיק לחפש.
 
אני צופה בסרטים, המתעדים אותי מגיל שש ועד גיל תשע־עשרה. מתישהו, משהו קרה. האם אוכל למצוא את הרגע הזה? עד מהרה אני מבינה שלא: כבר בתיעודים המוקדמים ביותר, אני מזהה בקלות את הילדה שמסתובבת בעולם אחרי שאיבדה את הדבר שהיא רוצה יותר מכול.
 
כמה ימים אחרי הביקור אצל הפסיכיאטרית אני מתחילה לקחת את הכדורים שהיא רשמה לי. תחילה עליי לקחת רבע כדור מגלולה שהיא גם ככה קטנה למדי. כשאני פותחת את החפיסה אני תוהה כיצד אעשה זאת. אני מעמידה כדור לבן קטן על השיש ובוחרת סכין חדה במיוחד, בוצעת אותו לשניים — זה יחסית קל — ואז מנסה לחצות את אחת המחציות לשניים. הכדור מתפורר, ואני אוספת את הפירורים בקצה האצבע שלי, דוחפת לפה — מר, מרקם של גיר — ובולעת. על אף שאמרו לי לא לצפות בשלב זה לשום דבר, אני מייחלת לשינוי מיידי; ביליתי זמן רב מדי בחודשים האחרונים ישובה על מפתן האמבטיה שלי, ראשי אחוז בין ידיי באפלה שהצלחתי ליצור גם בשעות השמש באמצעות צעיף צמר עבה שתליתי על החלון. נמאס לי לבכות באמצע היום בחדר האמבטיה שלי.
 
מתי הכול התחיל? בניגוד למה שעד לאחרונה חשבתי, לאנשים שמכירים אותי מקרוב יש תשובות שונות משלי לשאלה הזאת. בעוד אני דבקה בהערכת זמן של כחצי שנה (סימני דרך: הבחור שלשווא חיכיתי שישוב לארץ; חגי תשרי), ולעתים מותחת את האבחנה לקצת מעל שנה שלמה (סימן דרך: פיטורים בפעם השלישית), חברה אחת נחרצת בדעתה — כבר שלוש שנים שאת ככה. גם לה יש סימני דרך: סיום התואר הראשון, הפיטורים הראשונים. אחותי טוענת: כמעט ארבע שנים. היא לא מציעה סימני דרך.
 
אני נאלצת להקשיב להן ולשקול את דבריהן. כל מה שנדמה לי שאני יודעת — מתגלה בימים אלה כלא מהימן במיוחד.
 
7.2.2004. אבי אוחז במצלמה, הבית מלא בבני משפחה שהתאספו לקראת ארוחת צהריים משותפת. לפי התאריך אני מבינה שמדובר באירוע לרגל ימי ההולדת שלי ושל אחותי, שנהגנו תמיד לחגוג במשותף מתישהו במהלך השבועיים שבין שני התאריכים — בין יום ההולדת שלה שחל בסוף ינואר, ליום ההולדת שלי שחל באמצע פברואר. סבי, אביו של אבי, שעתיד למות לפני שתסתיים השנה — מבולבל, מתקשה לזהות אותנו — יושב בסלון. סבתי, בסוודר בצבע קרם ובמשקפי שמש שאותם היא נוהגת להרכיב עד היום גם בתוך הבית וגם באמצע החורף, מסתובבת בין הסלון לשולחן האוכל. דודי, מבוגר רק בשנים מספר מאבי, רוכן לנשק את בתו הצעירה ליד השולחן. גם הוא, כמו אביו, עתיד לחלות באלצהיימר עד שיאבד את היכולת לתפקד, ויאושפז בטרם ימלאו לו שבעים שנה במחלקה בבית חולים שתהפוך לביתו, עם צילומים של בנותיו ואשתו תלויים על הקירות ולצדם מדבקות עם שמותיהן. דודתי, אשתו של דודי, עומדת לצדו, ובנותיהם ישובות סביב השולחן. גם אחותי ואחי נמצאים שם, ואמי ודודי מצד אמי, וכמובן אני — כבר חיילת בסדיר, לבושה בג'ינס ובסריג אדום מכופתר מלפנים, שערי גלי וגולש על כתפיי, חצי־אסוף לאחור.
 
אני מביטה היטב, אבל אין שום דבר במראה החיצוני שלי שיכול להעיד שאני חולה. כאשר חודשים מספר לאחר מכן הרופאים יבשרו לי שיש לי סרטן, חברה מהצבא תספר לי שכבר במהלך קורס ההכנה לשירות — שנה לפני הגילוי — הייתי מתעוררת מדי בוקר במיטה העליונה של מיטת הקומותיים שלנו בחדר הקטן ומגרדת את החזה שלי, בדיוק במקום שבו יתגלה כעבור כשנה גידול בגודל של כדור טניס.
 
אותו גרד, שהתחיל בחזה שלי, התפשט במשך חודשים והתיישב מתחת לעור בכל מקום בגופי, כאילו נמלים הפכו את הוורידים שלי למחילות. ניסיתי להסביר אז מה אני מרגישה, והייתי מבקשת מאמי לגרד את גבי בזמן שאני גירדתי את רגליי עד שעורי היה נבקע ונפצע, וגם אז לא יכולתי להפסיק. שנים לאחר מכן עוד נותרו על גבי ובטני פסים ארוכים וכהים — צלקות גירוד שמיאנו להיטשטש.
 
את החדר ההוא, עם מיטת הקומותיים, אני זוכרת היטב; הוא היה אחד משורת חדרים ארוכה, האחרון משמאל במסדרון הארוך, ומחלונו נשקפה חומת הבטון האדירה שהקיפה את הבסיס כולו. שלושה וחצי חודשים גרתי בו עם עוד שבע בנות ומאוורר קטן אחד — מקור למריבות רבות שהובילו לא פעם למבצעי נקם קטנים וגדולים: חפצים אישיים שהועלמו, רכילות שהופצה — בקיץ לוהט שמיאן להגיע אל סופו.
 
בערבים היינו מוציאות מארוניות הברזל חטיפים שהבאנו מהבית, מעבירות את הזמן עד כיבוי אורות, אוכלות חמאת בוטנים בכפית ישר מהצנצנת וקערות מלאות "כריות" שהטבענו בחלב, ומקריאות לחיילות הדתיות 101 עצות איך לרדת לגבר שלך ממגזין קוסמופוליטן — קוביית הקרח בפה, הקרמבו במיקרו שצריך להוריד לו את העוגייה מהתחתית, וכך הלאה. אני אמנם ידעתי קצת יותר מהחיילות הדתיות, אבל הייתי חסרת ניסיון מעשי, וכך הייתי תקועה בין החילוניות שכבר התנסו בכול לבין הדתיות ששער ערוותן המלא ותמימותן סימנו את חוסר מודעותן לעולם הסודי של סקס עם גברים.
 
יום אחד שכבתי לצד אחת החיילות הדתיות במיטה הצרה בשעת הפסקת הצהריים. החום היה בלתי נסבל. מדי הדקרון היו תלויים על מסגרת הברזל של המיטה, ולגופנו היו גופיות כותנה לבנות ומכנסיים קצרים דקים. קראתי לה עוד אחת מהכתבות במגזין, ואז היא שאלה אותי איך נשים מרגישות כשהן גומרות. היה בשאלה היגיון: על זה לא היו כתבות בקוסמופוליטן.
 
חשבתי על זה רגע, וניסיתי להסביר לה את ההרגשה: כמו כאב רפאים — אבל נעים — שמתחיל בבטן התחתונה, אמרתי, והנחתי את כף ידי על האזור הנמוך ביותר בבטן, במקום שהשקע הופך לתלולית הבולטת שבין הרגליים. ואז, המשכתי, משהו נעשה ממוקד יותר — בין הרגליים — חד — ואת מרוכזת כל כולך ברגע הזה, שלא יחמוק — כל כך בקלות הוא יכול להתפוגג — הכול מצטמצם ונמתח, את רואה נקודות קטנות ולבנות מרצדות בחשכה גדולה עד לרגע האל־חזור כשהנקודות הקטנות הולכות וגדלות, מתחברות ביניהן, הגבולות שלהן מיטשטשים, והחשכה הופכת ללובן — אז אפשר לשחרר, החדות שוב מתפזרת, ועכשיו זה חום שמתפשט בכל הגוף ממקור העונג, הראש מתחמם אחרון — כמעט עולה באש — ולבסוף מגיעות ההתכווצויות החזקות, בהתחלה מהירות ואז בהדרגה מאטות ושוככות, והכול שקט ורגוע. או לפחות ככה זה אצלי, אמרתי כשהיא הביטה בי משתוממת.
 
כנערה הייתי כישלון מוחלט וידעתי את זה, ולכן, באותו חדר צפוף, שבו לא היה אפשר להסתיר דבר — כולן ידעו מי מגלחת הכול, ומה כל אחת חולמת בלילה גם אם היא לא סיפרה — הסתרתי את היעדרו המוחלט של הניסיון שלי עם גברים.
 
אם כילדה הייתי יפה, כנערה פינה היופי הזה את מקומו למגושמות. במילים פשוטות: לא מצאתי חן בעיני הבנים. היו לי נתונים בסיסיים טובים — אז, כמו היום, מבנה גופי היה רזה ופניי היו נאות — אבל כל זה לא נחשב כי לא ידעתי כיצד להשתמש בהם; במסיבות שהוזמנתי אליהן, ושנערכו בבתים של חברות מבית הספר, הייתי יושבת מכווצת על המיטה באחד החדרים המלאים בעשן הסיגריות. כולן לבשו חולצות בטן והבנים היו צובטים אותן במותניים, לראות מי קופצת, והבנות היו מתנגדות בכאילו, אבל נותנות להם לצבוט ולפעמים נותנות גם קצת יותר, מוחות באופן מופגן אבל צוחקות. לא הבנתי איך הן עושות את זה. ידעתי שזו הצגה, והפליא אותי שכולם משתתפים בה מרצון. ביני לבין עצמי אימצתי מבט מזלזל. אני רוצה להיות אמיתית, חשבתי. אני רוצה שייקחו אותי ברצינות. רק שנים לאחר מכן, כשמסביבי בחורות התחילו להגיד "אבל אני רוצה שהוא ייקח אותי ברצינות", הבנתי שפספסתי את התקופה שבה לא זו הייתה המטרה.
 
כאשר לבסוף, לקראת סיום הלימודים בתיכון, ניסיתי להעז להיות מושכת, עשיתי את כל השגיאות: את הגבות סידרתי עקום, את השיער הפקדתי בידי אמי ששרפה אותו במי חמצן, וכשלבשתי לבית הספר חצאית קצרה עם מגפי עור משופשפים שרוכים עד לברכיים שחשבתי שהם מיוחדים, אחד המורים אמר לאמא שלי שזה לא לבוש הולם לנערה, ואמא שלי שתקה. אחר כך, בדרך הביתה, היא התנצלה בפניי שלא אמרה כלום להגנתי, ואני שתקתי.
 
לא פענחתי את חוקי שפתן הסודית של הנערות — שילוב של שמחת חיים, שאפשר ממש לראות כיצד היא הולכת ומתרוקנת מתום, ושל שנאה יוקדת — גם כלפי עצמן — אבל יותר מכך לכל מה שמפריע להן להתענג על עצמן. ולכן עד היום, כשאני נתקלת בחבורה של נערות ברחוב או באוטובוס, אני בוחנת אותן בסקרנות: למשל, שלוש נערות מוליכות נערה רביעית שסרט קשור לעיניה, לראשה זר פרחים ובידה זר בלונים, והן מקפצות ברחוב, מתעלמות מגבר שכמעט נתקל בפח אשפה כי מבטו הלך אחריהן, ומאישה עם הליכון שנאלצת לזוז ממסלולה לפני שהן יפילו אותה. או ארבע נערות מאזינות לשיר פופ בווליום גבוה באוטובוס שתקוע בפקק, ובזמן שכולם רוטנים, הן שרות את המילים — כמעט צורחות — מקניטות זו את זו ורוקדות בכיסאותיהן. וכשמישהו אומר לאחת מהן: ילדה, תהיי קצת יותר בשקט, היא עונה לו בלי להתבלבל: אני לא ילדה, אני נערה, והשאר מתפקעות מצחוק, כל כולן אומרות בוז לעולם ולסדריו הטובים. אני לוכדת את מבטה ומחייכת אליה חיוך שאומר: יו גו גירל. אני תמיד — אבל תמיד — בעדן.
 
וכך קרה שהגעתי לצבא עם אפס ניסיון עם גברים. ההזדמנות הראשונה לצבור ניסיון נפלה בחלקי בתקופת קורס ההכשרה. זה קרה עם חייל שנפל מקורס טיס והוצב מחדש בתפקיד נחשב פחות שדרש השלמת הכשרה בבסיס שלי, שהיה מאוכלס בעיקר בחיילות שהיו תלמידות מצטיינות, מצפון תל אביב, הרצליה ואשקלון. החייל הגיע כחלק מקבוצה קטנה של חיילים, שהיו אמורים להיות — אף שלבסוף לא היו — טייסים, ולכן הוא משך מיד את תשומת הלב שלי ושל שאר הנערות שחלקו איתי ימים ארוכים ומיוזעים בחדרים הצחיחים. הוא היה הנאה מכל החיילים בקורס שלו, שערו בהיר, חיוכו בוטח, והיה לו ג'יפ צמוד כשבילה את סופי השבוע אצל הוריו.
 
התקשיתי להבין מדוע בחר דווקא בי. הרי חסר לי הידע הבסיסי שמשמש נשים לפתות גברים, והיו בבסיס נערות יפות ומנוסות ממני. ואף על פי כן מבטו היה תר אחריי בהפסקות, עד שיום אחד השתמשתי בשיטה היחידה שהצלחתי להעלות על דעתי, והתיישבתי על ספסל עץ שניצב באמצע שביל הבטון שחיבר בין המגורים של הבנות למגורים של הבנים. והוא, שכנראה חיכה לרגע כזה בדיוק, התיישב לידי למורת רוחן של החיילות האחרות שעמדו מסביב ועישנו או שתו פרנץ' ונילה ממכונה בכוס פלסטיק חומה.
 
קפצתי על ההזדמנות. באותו סוף שבוע, על החוף, ולאחר מכן בג'יפ של ההורים שלו, התנשקנו ונתתי לו להניח את ידיו בכל מקום שאליו הן נשלחו. שבוע לאחר מכן כבר הייתי אצלו במיטה בווילה בסביון, עושה דברים שקראתי ושמעתי עליהם במיומנות שהפתיעה אותי, אבל לא אותו (הצלחה!). חשוב היה לי שלא יעלה על דעתו שזו הפעם הראשונה שאני נמצאת עם גבר במיטה. אחזתי בידו וכיוונתי אותה אל בין רגליי, כאילו משכתי באסרטיביות את ידיהם של גברים רבים לפניו אל תוכי, והוא נענה. הכול היה קל, גופי ציית, נפתח למגעו.
 
כשההתכווצויות התחילו לשכוך, פקחתי את עיניי וראיתי אותו מביט בפניי. חיוך קל, משועשע קמעה, היה על שפתיו. לימים למדתי להכיר את המבט הזה, החשוף, הילדי, אצל גברים אחרים; הרגע שבו הם מבינים — בפליאה, כל פעם מחדש — שהצליחו לענג אישה. באותו לילה הסבתי ממנו את מבטי והתיישבתי במיטה, גופי נוקשה לפתע. הוא נשאר לשכב ושלח את ידו ללטף את גבי העירום בכוונה רבה. שוב הרגשתי כמו בהצגה, ושוב לא רציתי ולא יכולתי להשתתף בה. אני זוכרת כיצד המגע הרך שלו עורר בי דחייה, ואני גם זוכרת — בלוויית תהייה מסוימת על זכרוני — שחדרו היה מואר בתאורה עמומה בצבע סגול. אני בטוחה שהתנגדתי לניסיונותיו לחבק אותי, ואחרי שעה קלה התלבשתי ונסעתי הביתה.
 
יום לאחר מכן, מאותו חדר בבסיס, התקשרתי אליו בהפסקת הצהריים והודעתי לו שזה לא יעבוד בינינו. למרות מחאותיו עמדתי על שלי: אני לא רוצה אותך. למה? ככה. לא הקדשתי לו מחשבה נוספת. התחלתי, כך חשבתי אז, ועכשיו אני יכולה להמשיך. לאן? לא ידעתי, אבל היה לי ברור שיש פער שאני צריכה לסגור כדי לעמוד בקצב של כל מי שהתחילה לפניי.
 
אלא שהספקתי מעט מאוד לפני שהובהלתי לחדר מיון בבוקרו של יום אחד שבו התקשיתי לנשום. סדרה קצרה של בדיקות העלתה ממצא חריג בריאות, ומשם הדרך הייתה קצרה לאשפוז ראשון בחברת נערות ונערים קירחים וצמודים לעמודי אינפוזיה שנתלו עליהם שקיות עם נוזלים זוהרים באדום וצהוב. שערי, שהשתקם לחלוטין מפעולת החמצון הכושלת רק שנה קודם לכן, היה ארוך כמו באותה ארוחה משפחתית שצולמה חודשים לפני כן.
 
אחרי הטיפול הראשון הוא התחיל לנשור. צרורות עבים נותרו על הכרית כל בוקר. האחיות במחלקה המליצו לי לגלח אותו, וכך לחסוך לעצמי את התהליך האטי והמייסר של האובדן. הלכתי למספרת עילית ששכנה במרחק הליכה מבית החולים. המקום היה לבן ומואר. גברים צעירים לבושים בבגדים שחורים דיברו בחיוכים עם נשים מבוגרות בנעלי עקב שלגמו קפה הפוך בספלי חרסינה והשאירו חותמות אדומות בשוליהם. התיישבתי לצד שתי נשים ששערן נעטף צרורות־צרורות בנייר כסף, והספר הכין את מכונת הגילוח. היה עוד רגע של היסוס — מצדי, מצדו — רגע שבו הוא התעסק ארוכות עם המסרק ועם בקבוק ספריי מלא מים. מישהי לידי לכסנה אליי מבט ואמרה, למה לגלח הכול? אולי תורידי רק קצת? אני לא זוכרת מה עניתי, אבל דקות ספורות לאחר מכן יצאתי מהמספרה כשראשי חף משיער. בחודשים אחרי הביקור ההוא במספרה שאר הגוף הדביק את הקצב, פניי נעשו נפוחים ובצקיים מהסטרואידים, וגופי התמלא והתרוקן בהתאם לגלי תיאבון שהלכו כלעומת שבאו.
 
כיום, כשאני מתיישבת מאוחר בלילה באוטובוס, גבר שיושב מולי מביט בי לפעמים בחטף ומשנה תנוחה בכיסא. אני מבינה: הוא חושב שאני יפה. גבר אחר נותר שקוע בסמארטפון שלו. מצב מוכר. היופי שלי הוא לא בשביל כולם. עם הזמן גיליתי שאפשר להיות יפה רק לפעמים, ולא עם כולם, והתחלתי לנסות לנחש — או לבחור — מי יחשוב שאני כן ומי לא יחשוב עליי בכלל, ואפילו מי יחשוב שאני יפה בלילה ולמחרת בבוקר ישכח. אבל למרות הכול זה עדיין קורה לי: מישהו מביט בי באוטובוס או ברחוב ועיניו אומרות, אולי בלי להתכוון: את יפה, ואני ממשיכה בדרכי במצב פנימי מעורער.
 
בתום הפגישה הראשונה שלי עם הפסיכיאטרית היא הזהירה־הבטיחה שאחת מתופעות הלוואי של הכדורים שרשמה לי תהיה עלייה בתיאבון. היא הדגישה לצד זאת שהיא רושמת לי כדורים קלים יחסית. בכל זאת, היא אמרה — מתקשה להתאפק אחרי שקטעתי את דבריה במבטי קודם לכן — את כזאת חתיכה, לא נרצה להרוס את זה, נכון?
 
ובכל זאת הלכתי לתופרת השכונתית עם שק מלא בגדים. נתקעתי, כמו שכבר קרה לי הרבה פעמים בשנים האחרונות, עם ארון מלא בגדים שלא הולמים את מידתי. הכול נעשה גדול מדי. אי ההתאמה התמידית שהתיישבה לי בחזה התעצמה כשסגרתי מול המראה עוד כפתור של מכנסי ג'ינס שפעם הדגישו קימורים ועכשיו כמו התחננו להיתלות על בשר שנעלם. מראה עצוב.
 
המתפרה השכונתית נמצאת בחנות קטנה שפונה לרחוב הראשי. על אחד מקירות החנות תלויים עותקים רבים של אותה תמונה של הרבי מליובאוויטש, כל עותק מתהדר בכיתוב אחר המתנוסס מעל לפניו: פעם זה "הנביא — יש נביא בישראל והוראותיו אמת", פעם "הגואל — פועל את הגאולה בכח ה' כאן ועכשיו" ופעם "הנבחר — הקב"ה בחר גואל לעולם". בחנות תלויות עוד תמונות של הרב עובדיה יוסף, אחת של הרב יצחק כדורי, ושני ציורי ילדים שצוירו בטושים צבעוניים. באחד מהם מצוירת ילדה עם פה גדול ומחייך ושיער חום קצר שעומדת לצד פרחים ועצים, ובשמים יש שמש צהובה עם פה, ומתוך הפה יוצאת בועה בצורת לב, ובתוך בועת הלב כתוב: לסבתא באצלחה רבה!
 
מה קרה מאמאל'ה, התופרת שאלה אותי כששפכתי את החצאיות, המכנסיים והשמלות על שולחן הגיהוץ, למה הכול ככה גדול? את יודעת, עניתי לה — לא הייתה לי האנרגיה הנחוצה לחיבורו של סיפור קצר וכוזב שישים קץ לשיחה — לפעמים החיים קשים, ואז פתאום אין תיאבון. דאגה עלתה על פניה של התופרת. את צריכה לאכול! היא מחתה. אני בהחלט משתדלת, עניתי. זאת האמת; אהבתי לאוכל היא תמיד האחרונה שאובדת לי, וכשהיא אובדת אני יודעת: עוד רגע אראה שוב את התחתית, שכבר דימיתי שלעולם לא אשוב ואראה.
 
אחרי שתיקה קצרה, שבמהלכה היא נעצה סיכות בשמלה קיצית כחולה כדי להצמיד אותה לקו המותן הלא קיים שלי, השמיעה התופרת אנחה עמוקה, והוסיפה כאילו היא מדברת אל השמלה ולא אליי, אני יודעת איך זה, תאמיני לי, מי לא עבר דברים קשים בחיים האלה? גם אני, שתדעי לך, עברתי, זה קורה לכולם. בטח, עניתי, אני יודעת שלכולם. אבל צריך אמונה, היא הוסיפה והצביעה לעבר התקרה — כלומר לעבר השמים — אנחנו לא בוחרים מה קורה לנו, זה הכול מלמעלה, הוא זה שמושך בחוטים, רק האמונה עוזרת לנו.
 
כעת הגיע תורי להיאנח. הייתה זו אנחה של הסכמה. התופרת תיקנה לי חצאיות שאורכן מעל הברך, והחמיאה לי על חולצה שקופה בגזרה מיוחדת. אני והיא, כך הבנתי באותו רגע, יודעות שאמונה לא קשורה לאורך החצאית. זה פשוט שאי אפשר אחרת. כבר היו רגעים שכמעט איבדתי אותה. אמרתי לאנשים: איבדתי את האמונה, איבדתי את האמונה. זה הבהיל אותם. זה הבהיל גם אותי. אף אחד לא עצר לתהות באיזו אמונה מדובר. כולם הבינו. הם השתדלו להחזיר לי אותה בכל דרך שעלתה על דעתם, אבל מדובר בעניין פנימי בין אדם לבין עצמו, והעניין הפנימי הזה אבד לי.
 
האובדן היה מפחיד; התחלתי לקוות שאיש לא ידפוק יותר על דלתי לעולם. וזה הזכיר לי שכל אדם חי הוא אדם מאמין. גם אם מישהו יכחיש בפניי נמרצות שיש לו אמונה, ויתעקש שהוא אינו מאמין בדבר, אם אותו אדם עומד לפניי והוא חי ונושם, ובכוונתו לחיות ולנשום גם מחר ואפילו מחרתיים — אני יודעת: יש בלבו אמונה. שיילך לחפש את התשובה לשאלה במה הוא מאמין, זה כבר לא ענייני. והרי גם האמונה שאין צורך באמונה היא אמונה, ויש בה די והותר להחזיק אנשים בחיים.
 
התאריך בתחתית המסך קופץ ל-8.2.2004. המסך חשוך, רק התאריך מרצד בתחתית. ימים ספורים לאחר מכן חגגתי את יום הולדתי עם חברות. התעייפתי בשעת ערב מוקדמת וחזרתי הביתה למרות מחאותיהן בעוד הן ממשיכות לים לבלות את הלילה ולראות את הזריחה עם שני בחורים שפגשו באותו ערב. למה את כבדה? הן הקניטו אותי. באמת הרגשתי כבדה. כבדה ומחוץ לעולם.
 
המסך חשוך, אבל אני ממשיכה להביט בו זמן רב. מהשנים אחר כך לא נותרו תמונות, בקושי מילים. אני מרגישה את חזי עולה ויורד בקצב נשימותיי; המסך חשוך, החושך חי בתוכי; איש לא דופק על הדלת שלי; שקט עכשיו. במעמקי החזה אני היא זו שדופקת על דלתות לבי, נוקבת בשמי, הולמת באגרופיי. את שם? אני קוראת. תפתחי. אני יודעת שאת שם.

עוד על הספר

עצם חשופה רוני גרוס
כדור טניס במקום הכי כואב
 
 
היא רצתה לומר שאני יפה, אבל השתתקה רגע לפני שהמילים יצאו מפיה. די היה במבט שנעצתי בה. כשהסטתי ממנה את עיניי, בחנתי את החדר שישבנו בו. זה היה הביקור הראשון שלי בקליניקה פסיכיאטרית, וכל המידע שאחזתי בו לקראת הפגישה היה מורכב מחלקי סיפורים שאספתי מיודעי דבר: קשה לצפות מראש כיצד ייראה חדר הטיפולים, הסבירו לי — הכול אפשרי בתחום האפור שבין הגוף לנפש. ועם זאת, אולי כדי לשכנע את עצמי שאני הולכת למקום שבו באמת אקבל עזרה, ראיתי בעיני רוחי חדר עם כורסאות בד נוחות, שטיח רך בצבע שאינו מנכר את העין — אפור בהיר? סגול מעושן? — כמה עציצים נאים, ארון ספרים מעץ מלא, ציורי שמן מינימליסטיים.
 
לא היה שום דבר דומה לזה בחדר שישבתי בו. לצדי — קרוב מדי אליי, לטעמי — ניצב מכשיר ישן למדידת לחץ דם, שגרם לי לתהות אם החדר משמש למטרות נוספות, החורגות משיחות על מצבם הנפשי היציב יותר־או־פחות של מטופלים. חלון גדול שפנה לרחוב הוגף בתריס פלסטיק זול ולבן, שכמה משלביו כבר הספיקו להתעקם מאז שהותקן. ישבתי שפופה בכיסא עץ שתאם את השולחן שעמד ביני לבין הפסיכיאטרית — חיקוי לא מוצלח של עץ דובדבן עם ציפוי כהה שהיה משופשף וסדוק במקומות שאנשים רבים לפניי כבר נגעו וחרצו בהם שוב ושוב בתנועות חרדות — בדיוק כמוני עכשיו. בקיר מולי — מעבר לפסיכיאטרית — התנוססו תעודות ההכשרה שלה, נתונות במסגרות זולות בצבע זהב. זה הטריד אותי; אם כבר מסגרת זולה, אז למה דווקא בזהב, כשאפשר להתמסר לזילות עד הסוף? חוסר מודעות עצמית, חשבתי. וגם: כיצד אוכל לבטוח במישהי שבחירותיה האסתטיות לקויות כל כך?
 
האם יש אמת במה שהפסיכיאטרית ניסתה לומר? האם אני יפה?
 
למחרת בבוקר אני מתעוררת לאיטי לשמע צפצוף קצר — ביפ, ביפ, ביפ. או בעצם: ביפ, שקט, ביפ, שקט, ביפ — כמו מכונת הנשמה. רק כשאני פוקחת את עיניי אני מבינה שאני ערה. הצפצוף נמוג. כתף אחת שלי, שהשמיכה נשמטה ממנה, קרה. אני מושכת את השמיכה עד לאף, נהנית מהחום ששב להתפשט בכתף. לבסוף, אחרי שהחתולה מייללת את היללה השקטה שלה סמוך מאוד לפניי ומתרוצצת סביב ראשי פעמיים־שלוש, אני שולחת יד לפלאפון, מסלקת כל אפשרות להיזכר בשיירי החלום, ועוברת על שתי הודעות מהלילה הקודם. איפה את, כתוב באחת. ובזו שאחריה: שישי בלילה.
 
בשירותים אני נשארת לשבת על האסלה, קוראת בעיניים חצי סגורות דברים שאנשים כתבו בשעות האחרונות, מתעכבת על פוסט של מישהו שאני לא מכירה. מבט במראה מגלה שהשיער שלי נראה בסדר. זהו המבט הראשון שאני נותנת בעצמי בכל בוקר, מבט הבוחן את פניי כמו מבעד לעיניו של מי שאינו נוכח — אילו הייתי מתעוררת לצדו הבוקר, מה היה רואה? שיער טוב למראה, יחסית, ופנים נקיות מפצעונים. אני מרוצה; אם הנעדר היה פה כעת, ייתכן שהיה חושב שעשה עסקה טובה כשהחליט להישאר לישון, ואולי היה שוקל בחיוב להישאר לילה נוסף, ואולי עוד לילה, אולי כל הלילות.
 
אבל אני יותר חכמה מזה: אין קשר בין הדברים, אני מזכירה לעצמי, וכך גם הייתי עונה לפסיכיאטרית, אילו הייתה מסיימת את המשפט שהתחילה — דבר שלא סביר שהיה קורה; נדיר שהמבט שלי, כשאני רוצה בכך, מותיר לאנשים את הרושם שיהיה טעם בדבריהם. בסרטים הביתיים שצילמו אמי ואבי בילדותי, אני מגלה שהייתי ילדה יפה. אמי שלחה לי את הסרטים האלה בפרץ של אי־מיילים עם לינקים לשעות ארוכות של חומר מצולם. היא מן הסתם השקיעה לא מעט זמן בליקוט ההקלטות הישנות האלה שאוחסנו במשך שנים אלוהים יודע איפה, ובהמרתן לקבצים דיגיטליים שאותם שלחה לאחי, לאחותי ולי בלחיצת כפתור ובתוספת הברכה: תיהנו! לקובץ אחד קראה: מסיבה בגן, קיפודים, הווי בית, ספארי, סיפורי בדיחות גסות. לקובץ אחר: וינה בקיץ, בריכה בגינה, ביקור בישראל, סבים וסבתות.
 
כן — הייתי ללא ספק ילדה יפה. שיער ארוך וכהה — פעם אסוף בצמה וקשור בגומייה מקושטת, פעם משוך לאחור בסרט בד צבעוני, פעם גולש על כתפיי. עיניים גדולות, שקדיות, כהות אפילו יותר מהשיער. אף קטן. עור בהיר. ידיי ורגליי דקיקות. ותמיד — גם אם נלכדתי בעדשת המצלמה כמה רגעים אחרי שהתעוררתי משנת לילה או במהלך טיול בפארק — תמיד הייתי לבושה במיטב האופנה של תחילת שנות התשעים: בשבת בבוקר, עיניי עדיין מצועפות ושערי לא מסורק, אני יושבת על מדרגות הבית בפיג'מת בד ירוקה שמורכבת ממכנסיים וחולצה תואמים; בפארק אני בסווטשירט מנופח בצבע פסטל, מכנסי בד באותו צבע, טייטס וטי שירט צבעונית; ובבריכה בבגד ים צבעוני עם מלמלה בשוליים. החדווה שלי — זו שקשורה לחפצים יפים, לבעלי חיים, לצורך להקפיד על הפרטים הקטנים — ניכרת היטב בתצלומים. אפשר לראות אותי סופרת את נרות יום ההולדת שוב ושוב, או דורשת ליישר משהו עקום — ציור על הקיר, בגד שאחותי הקטנה לובשת. הרגעים שבהם אני מחייכת נדירים למדי, אבל הם שם — במסיבת יום הולדת, למשל, כשאני רוקדת עם כולם, וקופצת על ספות הקטיפה הירוקות בסלון ביתנו ששכן בעיר פרבר מנומנמת ליד וינה ורצפתו הייתה מכוסה בשטיח מקיר לקיר בצבע חום. מדי פעם אני אפילו מפנה מבטים מטופשים למצלמה — למשל, כשאני מתמוגגת ממי התהום הקפואים שבהם מולאה אחת לשנה בריכת השחייה בגינה שלנו, טובלת בהם קצה של כף רגל למשך דקה ארוכה וצווחת מקור.
 
אך רוב הזמן המבט שלי חמור סבר. הייתי רוצה להגיד מעמיק, או רציני. אבל לא, מדובר במבט חמור סבר, כזה שבגיל שש אולי עוד אפשר לפרש כזעף משובב לב של ילדה עם נטייה מופרזת לסדר, אבל בגיל עשר הוא כבר מבליט אותה כדמות זרה בין בני גילה. ועם השנים גם החיוכים הנדירים הולכים ומתמעטים.
 
הסרטים נעים בין יערות ירוקים דהויים, נוף ילדותי המוקדם, ליערות בירוק שופע. החיים בארץ הזרה התנהלו על פי עונות השנה — צפויים ובטוחים. ועם זאת היינו זרים.
 
לבסוף חזרנו. בבית הספר במושב, ילדות מהכיתה שלי לבשו מכנסיים שגיליתי ששמם הוא "מכנסי דפוקותי". הן נישקו בלי להסס בנים על השפתיים במשחקי אמת־או־חובה ונשיקה־סטירה. בשבוע הראשון ללימודים חזר אחי הקטן הביתה ושאל איזו מין חיה זו שרמוטה. אמא שלי צחקה ואני נבהלתי. התחלתי להבין שאני לא מבינה שום דבר.
 
חודשים ספורים לאחר מכן — שבוע לפני בת המצווה שלי — כשעשרות חיילים נפלו מהשמים, כוסו קירות בית הספר בבריסטולים שחורים משובצים בתמונות הנספים ובנרות נשמה גזורים מנייר שהתנוססה מעליהם המילה "יזכור". המהירות שבה הבריסטולים האלה צצו עוררה בי את החשד שהם הוכנו מבעוד מועד. מכיוון שלא העזתי להעלות את התהייה בפני ההורים והמורות שלי — נותרתי תוהה. הרי אף אחד לא ידע מראש שהמסוקים יתרסקו. בטקס שהתקיים עוד באותו יום, כשמנהלת בית הספר אמרה: לשירת התקווה, הקהל מתבקש לעמוד — רק אז, ואפילו לא רגע לפני כן, גיליתי שאיני יודעת את המילים.
 
עד היום אני מתקשה להבין את המניעים שעמדו בבסיס החלטת הוריי לחזור. הם נשמעו לי תמיד זרים. "לגדול כישראלים" היו מילים שנזרקו לחלל האוויר לעתים די תכופות. האם ציפו שהחזרה לארץ תהיה משהו שמלכתחילה לא היה אפשר שתהיה? היום, אם מישהו מאיתנו מדבר על התקופה ההיא, הצירוף "לגדול כישראלים" נאמר תמיד בשמץ מרירות ובליווי חיוך וקריצה שמעידים על מה שאז לא יכולנו לדעת — שכולנו ניכשל. אמא שלי הייתה מי שהתחילה לעצב — שנים אחרי שחזרנו לארץ — את סיפור החזרה כתחילת הסוף, ובמבט לאחור אני חושבת שצדקה. אחותי, אחי ואני היינו אז צעירים מאוד, ולהוריי לא היה מושג על העתיד לקרות. התוצאה הייתה שכל אחד מאיתנו נאבק לגמרי לבדו, בדרכו, את מאבקיו.
 
זה היום השלישי ברצף שאני בבית. גם אחרי יומיים של התבודדות אני לא מוצאת מוטיבציה לצאת. היעדר המוטיבציה החמיר בחצי השנה האחרונה, אבל הוא אינו מצב חדש; כבר לפני שלוש שנים, כשעברתי לגור לבדי, הייתי מוצאת את עצמי שכובה על השטיח הצבעוני בחדר השינה שלי — רק שלי! הייתי מזכירה לעצמי בחודשים הראשונים למגוריי לבד — ומניעה ידיים ורגליים בתנועת מלאך־בשלג, מתמוגגת מהידיעה שאף אחד לא יכול להפריע לי לבהות בתקרה או לנסות לקצוב את זמני. חיכיתי שהגוף יאמר את דברו, יגיד: זהו, הגיע הזמן. איזו הקלה זאת הייתה, לדעת שמותר לעשות דברים ללא מטרה.
 
וגם היום השטיח הוא עדיין מקום המפלט שלי. אני נשכבת עליו, מניחה כדור טניס מתחת לשכמה הימנית, במקום הכי כואב. החתולה ישנה בדרך כלל פרושת־איברים על המיטה, בגדים מפוזרים בכל מקום, וצלחת עם שאריות מלון חתוך עומדת דביקה מאתמול בערב לצדי על הרצפה. ממקום משכבי על השטיח אני רואה את התקרה ואת כל הדלתות של ארונות הקיר פתוחות, תמיד פתוחות. את הבלגן מסביבי אני לא רואה אבל אני יודעת שהוא שם.
 
צריך לחפש קצת כדי למצוא את המקום המדויק להניח בו את הכדור, המקום שבו הכאב הכי גדול, שבו דריכותם של השרירים הנוקשים כנגד החפץ הקשיח מגיעה למלוא עוצמתה. כשאני מוצאת את המקום הזה אני עוצרת, ומשתדלת להניח לשאר הגוף ליפול עמוק אל תוך עצמו, כמה שיותר רפוי למטה, אל הרצפה. הכדור מתחפר בשקע שבין השכמה לבין עמוד השדרה. הכאב גדול.
 
אני נושמת. זוהי הדרך היחידה שעוזרת להתמודד עם הכאב המעיק, ואני יודעת מה צפוי לקרות — הכאב יתפרק לאט־לאט, יתפזר, ובמקומו תגיע תחושה של חמימות רכה — כבר התנסיתי בזה בעבר. לאט־לאט, כשהכדור כבר מציק פחות, אני מרימה את זרוע ימין ובעדינות מזיזה אותה מעלה־מטה ואז במעגלים. תחילה הכאב חוזר, ואז שוב התפרקות, פיזור ורכות גדולה אף יותר. כשצד ימין מרגיש חמים ורגוע, אני מעבירה את הכדור לצד שמאל ומתחילה שוב.
 
בימים הראשונים אחרי המעבר הייתי שרה בבקרים, עוברת בין החדרים, בוחנת שתי תמונות או יותר במבטי, מחליטה איזו מהן לתלות במקום מסוים על הקיר. ואולי באמת היו לי אז רגעים של חסד, כי חשבתי שכך צריך ליהנות מבית חדש — בפשטות וביופי, בתנועות קלות באור בוקר שבת עם מוזיקה יפה ופרחים צהובים שקטפתי בשדה מאחורי הבניין. לפעמים, אחרי סוף שבוע שלם לבדי בבית, הייתי אפילו מצליחה להפסיק לחלק לעצמי ציונים: יפה. לא יפה. משוגעת על כל הראש. ובכלל משונה. דווקא חיננית ממש ברגע זה, למרות הקמטוטים הקטנים שהתחילו לצוץ בזוויות העין. לבושה היטב. לבושה רע עד מאוד. מריחה כמו מישהי שלא יצאה מהמיטה יומיים.
 
ואז, באחד מסופי השבוע הראשונים שלי בדירה, כשהתקשיתי להוריד את שואב האבק מהבוידעם, וקיללתי את עצמי על שדחפתי אותו לשם מלכתחילה — ולבסוף, כשהצלחתי לעשות זאת, הרגשתי גאווה עצומה — הבנתי פתאום שיש מקום לדאגה. כי מהי שמחה בהצלחה לחלץ שואב אבק ממקומו אם לא נצחונו של הקול שאומר לי: כל הכבוד, הצלחת בעוד מבחן דמיוני שהצבת לעצמך? והרי להסתדר לבד עם שואב אבק זה לא עיקרון נעלה או מטרה בעלת חשיבות, בטח לא בעיניי, אז מנין הגיח שוב הקול הזה שדורש ממני להסתדר בכוחות עצמי בכל עניין, ונותן לי צל"שים על הרגעים הקטנים שבהם אני מצליחה להסתדר בלי לבקש עזרה מאף אחד?
 
עברתי לדירה הזו, שנמצאת בסוף השכונה בסוף העיר, אחרי שגרתי שנים רבות בלב העניינים — תחילה בצפון הישן, אחר כך בדרום השוקק. מאסתי בעיר והייתי שמחה לעזוב אותה — אילו רק הייתי יכולה לדמיין מקום אחר שירגיש לי כמו חצי־בית — אבל התפשרתי על התרחקות לאחד מקצותיה. ידעתי שהשיבה הביתה לדירה החדשה תתגלה כמסע ברחובות חשוכים, בין מזרקים, פנסים שבורים, גברים זרים במכוניות שמאטים ושואלים: כמה? ולפעמים גם שבילים קטנים של טיפות דם שהתייבשו על המדרכה. עוד סיבה להישאר בבית, רשמתי בפני עצמי. למה לי כל זה.
 
אלא שפניה הנוספים של ההתבודדות התגלו במהרה. תוך זמן קצר הבנתי, שכשם שאני מברכת על האפשרות להישכח מלב העולם, כך אני מייחלת שמישהו יבוא וידפוק על דלתי בלי להודיע מראש, יתעקש שאכניס אותו, יאמר את שמי — תחילה בשקט, במהוסס, ואחר כך בקול הולך ומתחזק, בעוד אגרופיו הולמים בדלת — את שם? הוא יקרא, אני יודע שאת שם, תפתחי! פנטזיות מהסוג הזה התחילו לצוף בראשי ברגעים הרגילים ביותר — כששטפתי כלים, או כששכבתי על השטיח. אני אשמע ותחילה אתלבט — כך הייתי מדמיינת — אשכב קפואה ודוממת, בנשימה עצורה — אעמיד פני מתה, על אף שהדופק בדלת לא רואה אותי — עד שאסחף אחר ההתמדה שלו, אשתכנע בכוונותיו הטובות, ואקום לפתוח, חיוך מפויס על פניי.
 
לעתים קרובות דופקים בדלתי, אבל לעתים רחוקות אני משתכנעת שכדאי לי לפתוח. לא לכולם יש כוונות טובות. פעם הייתי פותחת לכל אחד. לכל אחד זו אולי הגזמה, אבל הייתי פותחת הרבה יותר מדי. לאחרונה קראתי שבעלי חיים קופאים לפעמים לנוכח סכנה, אם ברור שאין כבר טעם להמר על אפשרויות פעולה אחרות. כשבריחה או לחימה כבר אינן עומדות על הפרק, והסיכויים לשרוד נראים קלושים בהחלט — הגוף פשוט קופא, ורגליה של האימפלה שהופרדה מהעדר כושלות והיא נופלת על צדה, כי אז ייתכן — רק ייתכן, רוב הסיכויים שזה דווקא לא יקרה — שהנמר פשוט יניח לה. אפשר לראות בזה ניסיון אחרון ולא מתוחכם במיוחד להצלה עצמית, אלא שאי אפשר לקבוע בביטחון שזהו פתרון בלתי יעיל, כי אם בכל זאת הנמר יתקוף, הגוף שקפא לא יחוש כאב כשהשיניים יקרעו את הבשר החי, כי מערכת העצבים כבר הכינה את עצמה לרגע הזה וכיבתה את יכולת החישה, לאחר שכל החיצים הצביעו על מוות ודאי.
 
האימפלות, כך קראתי, מורגלות לחיים בצלה של סכנת מוות תמידית. ולכן אם ממש במקרה האימפלה תצא בחיים מהסיפור הזה — היא תקום על רגליה ותצטרף מחדש לעדר האימפלות המקפצות, ותשוב לקפץ גם היא, כאילו דבר לא אירע. לא כך הדבר אצל בני האדם; אנחנו — יצורים מתוסבכים שכמותנו — עלולים להיתקע בתוך הקיפאון בלי יכולת לחזור לעדר המקפץ; לא למות, אבל גם לא באמת לחיות.
 
אני מגלה את המבט שבוודאי נתתי בפסיכיאטרית — ושהשתיק (הקפיא?) אותה — על פניה של ילדה בת שש בתחפושת מאולתרת של מלכה. התאריך המהבהב בתחתית המסך הוא 2.3.1991. אחי ואני מגיחים אל עבר אמי, שעומדת בסלון ומצלמת אותנו מעבר לגרם מדרגות. הבית מואר. רואים מעט מאי הסדר שמאפיין בתים עם ילדים — מכונית צעצוע, תיק תלוי על כיסא בפינת האוכל. ברקע זז אבי אנה ואנה במטבח, ככל הנראה מסדר אותו אחרי ארוחת הערב.
 
אחי ואני בפיג'מות, חובשים כתרים שנגזרו והורכבו מדפי נייר פשוטים, לבושים בגלימות מאולתרות ממפות בד. שרשרת פרחי פלסטיק גדולה קשורה סביב צווארי, ושנינו אוחזים בשרביטים זהובים מפלסטיק. צעדינו רשמיים, כראוי למעמד המלכותי, ואנחנו מתייצבים מול עדשת המצלמה המביטה בנו מגבוה. מבטינו רציניים. מי אתם? שואלת אמי מאחורי המצלמה. מלך ומלכה, אני עונה, ומבטי פונה הלאה ממנה. תעשו לי הצגה? מציעה אמי, ואני נדה בראשי לשלילה באטיות. לא, אני מבהירה, זה לא הצגה. מי חיפש אתכם? ממשיכה אמי לשאול, ואני עונה: אנחנו התחפשנו לבד. והרי בוודאי הייתה זו אמי שגזרה והרכיבה את כתרי הנייר וקשרה סביב צווארינו את המפות.
 
הסלון הוא סלון ביתנו השני כמשפחה — בית שהוריי בנו על שטח שרכשו בעזרת ירושה צנועה על גבעה הצופה אל עמקים והרים במושב סמוך לירושלים. אחרי שנים ספורות בבית עתיק שהוריי שכרו, שחומם בחורף בתנורי גז והשקיף על משתלה שאבי הקים, הם החליטו לעצב ולבנות בית שיתאים לטעמם ולמידותיהם, ועל כן נגזר גורלו להיות יוצא דופן בנוף המקומי — בית מרובע עם גג שטוח, ולו כניסה צדדית, ובחזיתו גינה רחבה הפרושה מעל לטרסות שאבי עמל רבות לטפחן. מהרחוב ניתן היה לראות את מתקן הנדנדות שהוצב בחצר בצלו של עץ אלון, ושמסגרתו עוטרה בפיתוחי ברזל בדמות חתולים שאמי צבעה בצבעים עליזים. ניתן היה להבחין גם בצבעי הסגול והצהוב של משקופי הדלתות והחלונות, שהפיחו חיים מסוג אחר באבן הירושלמית הצחיחה.
 
ייתכן שבשל מוזרותו נעלם לבסוף הבית הזה מעל לפני האדמה. כשנקריתי לאחרונה לאזור, סקרנותי הובילה אותי אל הרחוב החד־סטרי שזכרתי היטב. בקצהו מצאתי שטח נטוש, מלא עשבים שוטים יבשים ועצי פרי שצומחים פרא. המושב נראה מוזנח יותר משזכרתי, והרחוב הקטן עדיין לא היה סלול. מכוניות ישנות ומאובקות חנו בו באי סדר. שלדי ברזל חלודים של כלי עבודה ויסודות של מבנים ישנים הגיחו מפינות עלובות למראה. מדוע דווקא שם? שאלתי את אבי כשפגשתי אותו כמה ימים לאחר מכן. לא היה לנו הרבה כסף, הוא הסביר, ואהבנו את הנוף. באמת חשבתם שנגור שם כל חיינו? תמהתי. הוא צחק קצת ואמר: אני לא חושב שבכלל היינו מסוגלים לחשוב כל כך רחוק.
 
עליתי וירדתי ברחוב, מחפשת אחר הבית. לרגעים חשדתי שאולי זכרוני מתעתע בי, שאיני מצליחה לזהות את בית ילדותי, אך כאשר טיפסתי על טרסת אבנים שנראתה לי מוכרת, ונעמדתי בין שיח קוצני לעץ תאנים שעשרות פירות ירוקים בצבצו על ענפיו, נשמתי עמוק וידעתי — ידעתי שאני עומדת בגינה ההיא, במקום שכבר עמדתי בו לא מעט פעמים בעבר, ושאני מביטה באותו נוף שהייתי מביטה בו אז, והוא עדיין נשקף רחוק, עמוק, ירוק, ובית חולים לבן נטוע במרכזו.
 
מול המצלמה אמי ממשיכה לשאול שאלות ואני עונה. אחי לוקח את המצב ביתר בקלות; מוסיף סיפורים משלו על אסתר ואחשוורוש, מדגים לאמי כיצד לדעתו מלך משתחווה. אני מצטרפת אליו, משתחווה גם כן, אבל בחוסר חשק, כאשר דבר מה תופס פתאום את עיניי — אני מצביעה אל עבר הספה בסלון שנמצא מחוץ לפריים, ומבט מתוסכל עולה על פניי. לאחר רגע מתברר שאני מוטרדת מכריות שערמתי זו על זו למגדל קודם לכן. קולי הופך יבבני — מי פירק את המבנה שלי? כנראה אבא, עונה אמי. אני נרגעת קצת, אבל עדיין חמוצה. ישובים על הספה, עדיין מול המצלמה, אני מהנהנת כשאמי שואלת: הייתם רוצים להיות מלך ומלכה אמיתיים? אחי מהסס רגע ואומר: לא, אני רוצה להיות עצמי.
 
מתישהו משהו קרה, "התרחש, אך לא נחווה" — כך מנסה ויניקוט להסביר את המשיכה של מטופלים לקריסה, שוב, ושוב, ושוב. פוחדים — וחוזרים לזרועותיו של המוכר להם עד כאב, והם אינם יודעים מדוע. הם לא באמת היו שם, או היו שם רק כתפאורה לדבר שקרה להם. ואני? אני נכשלת בחיפוש אחר דבר מה שאיני יודעת מהו, אבל יודעת שהוא קיים. החיים הם סבל, שיננתי לעצמי לעתים תכופות כששוב הרגשתי את תחושת הכישלון מזדחלת במעלה עורפי; כשדבר שרציתי בו נלקח ממני ונותרתי תוהה, כיצד זה קרה או כיצד לא הצלחתי למנוע זאת. במשך זמן רב הייתה במילים האלה נחמה — אלה החיים, הם סבל, ולכן אפשר, ואף רצוי, לנוח מהמרדף, ולהפסיק לירות חיצים באפלה. אבל התחושה לעולם חוזרת: איבדתי דבר מה יקר ערך, וכל עוד לא אמצא אותו לא אפסיק לחפש.
 
אני צופה בסרטים, המתעדים אותי מגיל שש ועד גיל תשע־עשרה. מתישהו, משהו קרה. האם אוכל למצוא את הרגע הזה? עד מהרה אני מבינה שלא: כבר בתיעודים המוקדמים ביותר, אני מזהה בקלות את הילדה שמסתובבת בעולם אחרי שאיבדה את הדבר שהיא רוצה יותר מכול.
 
כמה ימים אחרי הביקור אצל הפסיכיאטרית אני מתחילה לקחת את הכדורים שהיא רשמה לי. תחילה עליי לקחת רבע כדור מגלולה שהיא גם ככה קטנה למדי. כשאני פותחת את החפיסה אני תוהה כיצד אעשה זאת. אני מעמידה כדור לבן קטן על השיש ובוחרת סכין חדה במיוחד, בוצעת אותו לשניים — זה יחסית קל — ואז מנסה לחצות את אחת המחציות לשניים. הכדור מתפורר, ואני אוספת את הפירורים בקצה האצבע שלי, דוחפת לפה — מר, מרקם של גיר — ובולעת. על אף שאמרו לי לא לצפות בשלב זה לשום דבר, אני מייחלת לשינוי מיידי; ביליתי זמן רב מדי בחודשים האחרונים ישובה על מפתן האמבטיה שלי, ראשי אחוז בין ידיי באפלה שהצלחתי ליצור גם בשעות השמש באמצעות צעיף צמר עבה שתליתי על החלון. נמאס לי לבכות באמצע היום בחדר האמבטיה שלי.
 
מתי הכול התחיל? בניגוד למה שעד לאחרונה חשבתי, לאנשים שמכירים אותי מקרוב יש תשובות שונות משלי לשאלה הזאת. בעוד אני דבקה בהערכת זמן של כחצי שנה (סימני דרך: הבחור שלשווא חיכיתי שישוב לארץ; חגי תשרי), ולעתים מותחת את האבחנה לקצת מעל שנה שלמה (סימן דרך: פיטורים בפעם השלישית), חברה אחת נחרצת בדעתה — כבר שלוש שנים שאת ככה. גם לה יש סימני דרך: סיום התואר הראשון, הפיטורים הראשונים. אחותי טוענת: כמעט ארבע שנים. היא לא מציעה סימני דרך.
 
אני נאלצת להקשיב להן ולשקול את דבריהן. כל מה שנדמה לי שאני יודעת — מתגלה בימים אלה כלא מהימן במיוחד.
 
7.2.2004. אבי אוחז במצלמה, הבית מלא בבני משפחה שהתאספו לקראת ארוחת צהריים משותפת. לפי התאריך אני מבינה שמדובר באירוע לרגל ימי ההולדת שלי ושל אחותי, שנהגנו תמיד לחגוג במשותף מתישהו במהלך השבועיים שבין שני התאריכים — בין יום ההולדת שלה שחל בסוף ינואר, ליום ההולדת שלי שחל באמצע פברואר. סבי, אביו של אבי, שעתיד למות לפני שתסתיים השנה — מבולבל, מתקשה לזהות אותנו — יושב בסלון. סבתי, בסוודר בצבע קרם ובמשקפי שמש שאותם היא נוהגת להרכיב עד היום גם בתוך הבית וגם באמצע החורף, מסתובבת בין הסלון לשולחן האוכל. דודי, מבוגר רק בשנים מספר מאבי, רוכן לנשק את בתו הצעירה ליד השולחן. גם הוא, כמו אביו, עתיד לחלות באלצהיימר עד שיאבד את היכולת לתפקד, ויאושפז בטרם ימלאו לו שבעים שנה במחלקה בבית חולים שתהפוך לביתו, עם צילומים של בנותיו ואשתו תלויים על הקירות ולצדם מדבקות עם שמותיהן. דודתי, אשתו של דודי, עומדת לצדו, ובנותיהם ישובות סביב השולחן. גם אחותי ואחי נמצאים שם, ואמי ודודי מצד אמי, וכמובן אני — כבר חיילת בסדיר, לבושה בג'ינס ובסריג אדום מכופתר מלפנים, שערי גלי וגולש על כתפיי, חצי־אסוף לאחור.
 
אני מביטה היטב, אבל אין שום דבר במראה החיצוני שלי שיכול להעיד שאני חולה. כאשר חודשים מספר לאחר מכן הרופאים יבשרו לי שיש לי סרטן, חברה מהצבא תספר לי שכבר במהלך קורס ההכנה לשירות — שנה לפני הגילוי — הייתי מתעוררת מדי בוקר במיטה העליונה של מיטת הקומותיים שלנו בחדר הקטן ומגרדת את החזה שלי, בדיוק במקום שבו יתגלה כעבור כשנה גידול בגודל של כדור טניס.
 
אותו גרד, שהתחיל בחזה שלי, התפשט במשך חודשים והתיישב מתחת לעור בכל מקום בגופי, כאילו נמלים הפכו את הוורידים שלי למחילות. ניסיתי להסביר אז מה אני מרגישה, והייתי מבקשת מאמי לגרד את גבי בזמן שאני גירדתי את רגליי עד שעורי היה נבקע ונפצע, וגם אז לא יכולתי להפסיק. שנים לאחר מכן עוד נותרו על גבי ובטני פסים ארוכים וכהים — צלקות גירוד שמיאנו להיטשטש.
 
את החדר ההוא, עם מיטת הקומותיים, אני זוכרת היטב; הוא היה אחד משורת חדרים ארוכה, האחרון משמאל במסדרון הארוך, ומחלונו נשקפה חומת הבטון האדירה שהקיפה את הבסיס כולו. שלושה וחצי חודשים גרתי בו עם עוד שבע בנות ומאוורר קטן אחד — מקור למריבות רבות שהובילו לא פעם למבצעי נקם קטנים וגדולים: חפצים אישיים שהועלמו, רכילות שהופצה — בקיץ לוהט שמיאן להגיע אל סופו.
 
בערבים היינו מוציאות מארוניות הברזל חטיפים שהבאנו מהבית, מעבירות את הזמן עד כיבוי אורות, אוכלות חמאת בוטנים בכפית ישר מהצנצנת וקערות מלאות "כריות" שהטבענו בחלב, ומקריאות לחיילות הדתיות 101 עצות איך לרדת לגבר שלך ממגזין קוסמופוליטן — קוביית הקרח בפה, הקרמבו במיקרו שצריך להוריד לו את העוגייה מהתחתית, וכך הלאה. אני אמנם ידעתי קצת יותר מהחיילות הדתיות, אבל הייתי חסרת ניסיון מעשי, וכך הייתי תקועה בין החילוניות שכבר התנסו בכול לבין הדתיות ששער ערוותן המלא ותמימותן סימנו את חוסר מודעותן לעולם הסודי של סקס עם גברים.
 
יום אחד שכבתי לצד אחת החיילות הדתיות במיטה הצרה בשעת הפסקת הצהריים. החום היה בלתי נסבל. מדי הדקרון היו תלויים על מסגרת הברזל של המיטה, ולגופנו היו גופיות כותנה לבנות ומכנסיים קצרים דקים. קראתי לה עוד אחת מהכתבות במגזין, ואז היא שאלה אותי איך נשים מרגישות כשהן גומרות. היה בשאלה היגיון: על זה לא היו כתבות בקוסמופוליטן.
 
חשבתי על זה רגע, וניסיתי להסביר לה את ההרגשה: כמו כאב רפאים — אבל נעים — שמתחיל בבטן התחתונה, אמרתי, והנחתי את כף ידי על האזור הנמוך ביותר בבטן, במקום שהשקע הופך לתלולית הבולטת שבין הרגליים. ואז, המשכתי, משהו נעשה ממוקד יותר — בין הרגליים — חד — ואת מרוכזת כל כולך ברגע הזה, שלא יחמוק — כל כך בקלות הוא יכול להתפוגג — הכול מצטמצם ונמתח, את רואה נקודות קטנות ולבנות מרצדות בחשכה גדולה עד לרגע האל־חזור כשהנקודות הקטנות הולכות וגדלות, מתחברות ביניהן, הגבולות שלהן מיטשטשים, והחשכה הופכת ללובן — אז אפשר לשחרר, החדות שוב מתפזרת, ועכשיו זה חום שמתפשט בכל הגוף ממקור העונג, הראש מתחמם אחרון — כמעט עולה באש — ולבסוף מגיעות ההתכווצויות החזקות, בהתחלה מהירות ואז בהדרגה מאטות ושוככות, והכול שקט ורגוע. או לפחות ככה זה אצלי, אמרתי כשהיא הביטה בי משתוממת.
 
כנערה הייתי כישלון מוחלט וידעתי את זה, ולכן, באותו חדר צפוף, שבו לא היה אפשר להסתיר דבר — כולן ידעו מי מגלחת הכול, ומה כל אחת חולמת בלילה גם אם היא לא סיפרה — הסתרתי את היעדרו המוחלט של הניסיון שלי עם גברים.
 
אם כילדה הייתי יפה, כנערה פינה היופי הזה את מקומו למגושמות. במילים פשוטות: לא מצאתי חן בעיני הבנים. היו לי נתונים בסיסיים טובים — אז, כמו היום, מבנה גופי היה רזה ופניי היו נאות — אבל כל זה לא נחשב כי לא ידעתי כיצד להשתמש בהם; במסיבות שהוזמנתי אליהן, ושנערכו בבתים של חברות מבית הספר, הייתי יושבת מכווצת על המיטה באחד החדרים המלאים בעשן הסיגריות. כולן לבשו חולצות בטן והבנים היו צובטים אותן במותניים, לראות מי קופצת, והבנות היו מתנגדות בכאילו, אבל נותנות להם לצבוט ולפעמים נותנות גם קצת יותר, מוחות באופן מופגן אבל צוחקות. לא הבנתי איך הן עושות את זה. ידעתי שזו הצגה, והפליא אותי שכולם משתתפים בה מרצון. ביני לבין עצמי אימצתי מבט מזלזל. אני רוצה להיות אמיתית, חשבתי. אני רוצה שייקחו אותי ברצינות. רק שנים לאחר מכן, כשמסביבי בחורות התחילו להגיד "אבל אני רוצה שהוא ייקח אותי ברצינות", הבנתי שפספסתי את התקופה שבה לא זו הייתה המטרה.
 
כאשר לבסוף, לקראת סיום הלימודים בתיכון, ניסיתי להעז להיות מושכת, עשיתי את כל השגיאות: את הגבות סידרתי עקום, את השיער הפקדתי בידי אמי ששרפה אותו במי חמצן, וכשלבשתי לבית הספר חצאית קצרה עם מגפי עור משופשפים שרוכים עד לברכיים שחשבתי שהם מיוחדים, אחד המורים אמר לאמא שלי שזה לא לבוש הולם לנערה, ואמא שלי שתקה. אחר כך, בדרך הביתה, היא התנצלה בפניי שלא אמרה כלום להגנתי, ואני שתקתי.
 
לא פענחתי את חוקי שפתן הסודית של הנערות — שילוב של שמחת חיים, שאפשר ממש לראות כיצד היא הולכת ומתרוקנת מתום, ושל שנאה יוקדת — גם כלפי עצמן — אבל יותר מכך לכל מה שמפריע להן להתענג על עצמן. ולכן עד היום, כשאני נתקלת בחבורה של נערות ברחוב או באוטובוס, אני בוחנת אותן בסקרנות: למשל, שלוש נערות מוליכות נערה רביעית שסרט קשור לעיניה, לראשה זר פרחים ובידה זר בלונים, והן מקפצות ברחוב, מתעלמות מגבר שכמעט נתקל בפח אשפה כי מבטו הלך אחריהן, ומאישה עם הליכון שנאלצת לזוז ממסלולה לפני שהן יפילו אותה. או ארבע נערות מאזינות לשיר פופ בווליום גבוה באוטובוס שתקוע בפקק, ובזמן שכולם רוטנים, הן שרות את המילים — כמעט צורחות — מקניטות זו את זו ורוקדות בכיסאותיהן. וכשמישהו אומר לאחת מהן: ילדה, תהיי קצת יותר בשקט, היא עונה לו בלי להתבלבל: אני לא ילדה, אני נערה, והשאר מתפקעות מצחוק, כל כולן אומרות בוז לעולם ולסדריו הטובים. אני לוכדת את מבטה ומחייכת אליה חיוך שאומר: יו גו גירל. אני תמיד — אבל תמיד — בעדן.
 
וכך קרה שהגעתי לצבא עם אפס ניסיון עם גברים. ההזדמנות הראשונה לצבור ניסיון נפלה בחלקי בתקופת קורס ההכשרה. זה קרה עם חייל שנפל מקורס טיס והוצב מחדש בתפקיד נחשב פחות שדרש השלמת הכשרה בבסיס שלי, שהיה מאוכלס בעיקר בחיילות שהיו תלמידות מצטיינות, מצפון תל אביב, הרצליה ואשקלון. החייל הגיע כחלק מקבוצה קטנה של חיילים, שהיו אמורים להיות — אף שלבסוף לא היו — טייסים, ולכן הוא משך מיד את תשומת הלב שלי ושל שאר הנערות שחלקו איתי ימים ארוכים ומיוזעים בחדרים הצחיחים. הוא היה הנאה מכל החיילים בקורס שלו, שערו בהיר, חיוכו בוטח, והיה לו ג'יפ צמוד כשבילה את סופי השבוע אצל הוריו.
 
התקשיתי להבין מדוע בחר דווקא בי. הרי חסר לי הידע הבסיסי שמשמש נשים לפתות גברים, והיו בבסיס נערות יפות ומנוסות ממני. ואף על פי כן מבטו היה תר אחריי בהפסקות, עד שיום אחד השתמשתי בשיטה היחידה שהצלחתי להעלות על דעתי, והתיישבתי על ספסל עץ שניצב באמצע שביל הבטון שחיבר בין המגורים של הבנות למגורים של הבנים. והוא, שכנראה חיכה לרגע כזה בדיוק, התיישב לידי למורת רוחן של החיילות האחרות שעמדו מסביב ועישנו או שתו פרנץ' ונילה ממכונה בכוס פלסטיק חומה.
 
קפצתי על ההזדמנות. באותו סוף שבוע, על החוף, ולאחר מכן בג'יפ של ההורים שלו, התנשקנו ונתתי לו להניח את ידיו בכל מקום שאליו הן נשלחו. שבוע לאחר מכן כבר הייתי אצלו במיטה בווילה בסביון, עושה דברים שקראתי ושמעתי עליהם במיומנות שהפתיעה אותי, אבל לא אותו (הצלחה!). חשוב היה לי שלא יעלה על דעתו שזו הפעם הראשונה שאני נמצאת עם גבר במיטה. אחזתי בידו וכיוונתי אותה אל בין רגליי, כאילו משכתי באסרטיביות את ידיהם של גברים רבים לפניו אל תוכי, והוא נענה. הכול היה קל, גופי ציית, נפתח למגעו.
 
כשההתכווצויות התחילו לשכוך, פקחתי את עיניי וראיתי אותו מביט בפניי. חיוך קל, משועשע קמעה, היה על שפתיו. לימים למדתי להכיר את המבט הזה, החשוף, הילדי, אצל גברים אחרים; הרגע שבו הם מבינים — בפליאה, כל פעם מחדש — שהצליחו לענג אישה. באותו לילה הסבתי ממנו את מבטי והתיישבתי במיטה, גופי נוקשה לפתע. הוא נשאר לשכב ושלח את ידו ללטף את גבי העירום בכוונה רבה. שוב הרגשתי כמו בהצגה, ושוב לא רציתי ולא יכולתי להשתתף בה. אני זוכרת כיצד המגע הרך שלו עורר בי דחייה, ואני גם זוכרת — בלוויית תהייה מסוימת על זכרוני — שחדרו היה מואר בתאורה עמומה בצבע סגול. אני בטוחה שהתנגדתי לניסיונותיו לחבק אותי, ואחרי שעה קלה התלבשתי ונסעתי הביתה.
 
יום לאחר מכן, מאותו חדר בבסיס, התקשרתי אליו בהפסקת הצהריים והודעתי לו שזה לא יעבוד בינינו. למרות מחאותיו עמדתי על שלי: אני לא רוצה אותך. למה? ככה. לא הקדשתי לו מחשבה נוספת. התחלתי, כך חשבתי אז, ועכשיו אני יכולה להמשיך. לאן? לא ידעתי, אבל היה לי ברור שיש פער שאני צריכה לסגור כדי לעמוד בקצב של כל מי שהתחילה לפניי.
 
אלא שהספקתי מעט מאוד לפני שהובהלתי לחדר מיון בבוקרו של יום אחד שבו התקשיתי לנשום. סדרה קצרה של בדיקות העלתה ממצא חריג בריאות, ומשם הדרך הייתה קצרה לאשפוז ראשון בחברת נערות ונערים קירחים וצמודים לעמודי אינפוזיה שנתלו עליהם שקיות עם נוזלים זוהרים באדום וצהוב. שערי, שהשתקם לחלוטין מפעולת החמצון הכושלת רק שנה קודם לכן, היה ארוך כמו באותה ארוחה משפחתית שצולמה חודשים לפני כן.
 
אחרי הטיפול הראשון הוא התחיל לנשור. צרורות עבים נותרו על הכרית כל בוקר. האחיות במחלקה המליצו לי לגלח אותו, וכך לחסוך לעצמי את התהליך האטי והמייסר של האובדן. הלכתי למספרת עילית ששכנה במרחק הליכה מבית החולים. המקום היה לבן ומואר. גברים צעירים לבושים בבגדים שחורים דיברו בחיוכים עם נשים מבוגרות בנעלי עקב שלגמו קפה הפוך בספלי חרסינה והשאירו חותמות אדומות בשוליהם. התיישבתי לצד שתי נשים ששערן נעטף צרורות־צרורות בנייר כסף, והספר הכין את מכונת הגילוח. היה עוד רגע של היסוס — מצדי, מצדו — רגע שבו הוא התעסק ארוכות עם המסרק ועם בקבוק ספריי מלא מים. מישהי לידי לכסנה אליי מבט ואמרה, למה לגלח הכול? אולי תורידי רק קצת? אני לא זוכרת מה עניתי, אבל דקות ספורות לאחר מכן יצאתי מהמספרה כשראשי חף משיער. בחודשים אחרי הביקור ההוא במספרה שאר הגוף הדביק את הקצב, פניי נעשו נפוחים ובצקיים מהסטרואידים, וגופי התמלא והתרוקן בהתאם לגלי תיאבון שהלכו כלעומת שבאו.
 
כיום, כשאני מתיישבת מאוחר בלילה באוטובוס, גבר שיושב מולי מביט בי לפעמים בחטף ומשנה תנוחה בכיסא. אני מבינה: הוא חושב שאני יפה. גבר אחר נותר שקוע בסמארטפון שלו. מצב מוכר. היופי שלי הוא לא בשביל כולם. עם הזמן גיליתי שאפשר להיות יפה רק לפעמים, ולא עם כולם, והתחלתי לנסות לנחש — או לבחור — מי יחשוב שאני כן ומי לא יחשוב עליי בכלל, ואפילו מי יחשוב שאני יפה בלילה ולמחרת בבוקר ישכח. אבל למרות הכול זה עדיין קורה לי: מישהו מביט בי באוטובוס או ברחוב ועיניו אומרות, אולי בלי להתכוון: את יפה, ואני ממשיכה בדרכי במצב פנימי מעורער.
 
בתום הפגישה הראשונה שלי עם הפסיכיאטרית היא הזהירה־הבטיחה שאחת מתופעות הלוואי של הכדורים שרשמה לי תהיה עלייה בתיאבון. היא הדגישה לצד זאת שהיא רושמת לי כדורים קלים יחסית. בכל זאת, היא אמרה — מתקשה להתאפק אחרי שקטעתי את דבריה במבטי קודם לכן — את כזאת חתיכה, לא נרצה להרוס את זה, נכון?
 
ובכל זאת הלכתי לתופרת השכונתית עם שק מלא בגדים. נתקעתי, כמו שכבר קרה לי הרבה פעמים בשנים האחרונות, עם ארון מלא בגדים שלא הולמים את מידתי. הכול נעשה גדול מדי. אי ההתאמה התמידית שהתיישבה לי בחזה התעצמה כשסגרתי מול המראה עוד כפתור של מכנסי ג'ינס שפעם הדגישו קימורים ועכשיו כמו התחננו להיתלות על בשר שנעלם. מראה עצוב.
 
המתפרה השכונתית נמצאת בחנות קטנה שפונה לרחוב הראשי. על אחד מקירות החנות תלויים עותקים רבים של אותה תמונה של הרבי מליובאוויטש, כל עותק מתהדר בכיתוב אחר המתנוסס מעל לפניו: פעם זה "הנביא — יש נביא בישראל והוראותיו אמת", פעם "הגואל — פועל את הגאולה בכח ה' כאן ועכשיו" ופעם "הנבחר — הקב"ה בחר גואל לעולם". בחנות תלויות עוד תמונות של הרב עובדיה יוסף, אחת של הרב יצחק כדורי, ושני ציורי ילדים שצוירו בטושים צבעוניים. באחד מהם מצוירת ילדה עם פה גדול ומחייך ושיער חום קצר שעומדת לצד פרחים ועצים, ובשמים יש שמש צהובה עם פה, ומתוך הפה יוצאת בועה בצורת לב, ובתוך בועת הלב כתוב: לסבתא באצלחה רבה!
 
מה קרה מאמאל'ה, התופרת שאלה אותי כששפכתי את החצאיות, המכנסיים והשמלות על שולחן הגיהוץ, למה הכול ככה גדול? את יודעת, עניתי לה — לא הייתה לי האנרגיה הנחוצה לחיבורו של סיפור קצר וכוזב שישים קץ לשיחה — לפעמים החיים קשים, ואז פתאום אין תיאבון. דאגה עלתה על פניה של התופרת. את צריכה לאכול! היא מחתה. אני בהחלט משתדלת, עניתי. זאת האמת; אהבתי לאוכל היא תמיד האחרונה שאובדת לי, וכשהיא אובדת אני יודעת: עוד רגע אראה שוב את התחתית, שכבר דימיתי שלעולם לא אשוב ואראה.
 
אחרי שתיקה קצרה, שבמהלכה היא נעצה סיכות בשמלה קיצית כחולה כדי להצמיד אותה לקו המותן הלא קיים שלי, השמיעה התופרת אנחה עמוקה, והוסיפה כאילו היא מדברת אל השמלה ולא אליי, אני יודעת איך זה, תאמיני לי, מי לא עבר דברים קשים בחיים האלה? גם אני, שתדעי לך, עברתי, זה קורה לכולם. בטח, עניתי, אני יודעת שלכולם. אבל צריך אמונה, היא הוסיפה והצביעה לעבר התקרה — כלומר לעבר השמים — אנחנו לא בוחרים מה קורה לנו, זה הכול מלמעלה, הוא זה שמושך בחוטים, רק האמונה עוזרת לנו.
 
כעת הגיע תורי להיאנח. הייתה זו אנחה של הסכמה. התופרת תיקנה לי חצאיות שאורכן מעל הברך, והחמיאה לי על חולצה שקופה בגזרה מיוחדת. אני והיא, כך הבנתי באותו רגע, יודעות שאמונה לא קשורה לאורך החצאית. זה פשוט שאי אפשר אחרת. כבר היו רגעים שכמעט איבדתי אותה. אמרתי לאנשים: איבדתי את האמונה, איבדתי את האמונה. זה הבהיל אותם. זה הבהיל גם אותי. אף אחד לא עצר לתהות באיזו אמונה מדובר. כולם הבינו. הם השתדלו להחזיר לי אותה בכל דרך שעלתה על דעתם, אבל מדובר בעניין פנימי בין אדם לבין עצמו, והעניין הפנימי הזה אבד לי.
 
האובדן היה מפחיד; התחלתי לקוות שאיש לא ידפוק יותר על דלתי לעולם. וזה הזכיר לי שכל אדם חי הוא אדם מאמין. גם אם מישהו יכחיש בפניי נמרצות שיש לו אמונה, ויתעקש שהוא אינו מאמין בדבר, אם אותו אדם עומד לפניי והוא חי ונושם, ובכוונתו לחיות ולנשום גם מחר ואפילו מחרתיים — אני יודעת: יש בלבו אמונה. שיילך לחפש את התשובה לשאלה במה הוא מאמין, זה כבר לא ענייני. והרי גם האמונה שאין צורך באמונה היא אמונה, ויש בה די והותר להחזיק אנשים בחיים.
 
התאריך בתחתית המסך קופץ ל-8.2.2004. המסך חשוך, רק התאריך מרצד בתחתית. ימים ספורים לאחר מכן חגגתי את יום הולדתי עם חברות. התעייפתי בשעת ערב מוקדמת וחזרתי הביתה למרות מחאותיהן בעוד הן ממשיכות לים לבלות את הלילה ולראות את הזריחה עם שני בחורים שפגשו באותו ערב. למה את כבדה? הן הקניטו אותי. באמת הרגשתי כבדה. כבדה ומחוץ לעולם.
 
המסך חשוך, אבל אני ממשיכה להביט בו זמן רב. מהשנים אחר כך לא נותרו תמונות, בקושי מילים. אני מרגישה את חזי עולה ויורד בקצב נשימותיי; המסך חשוך, החושך חי בתוכי; איש לא דופק על הדלת שלי; שקט עכשיו. במעמקי החזה אני היא זו שדופקת על דלתות לבי, נוקבת בשמי, הולמת באגרופיי. את שם? אני קוראת. תפתחי. אני יודעת שאת שם.