פרהיסטוריה והיסטוריה
הספרים העוסקים באופן מפורט במלחמת העצמאות, שתיארו את קרבותיה, נכתבו על ידי משתתפיה או על ידי אנשים שמומנו על ידם. התוצאה: כך יצרו מקימי המדינה וצה"ל תרבות ביטחונית מיתולוגית, המנותקת מן המציאות, מתוך רצון להאדיר את שמם ולהעלים את ליקוייהם. מיתוסים יוצרים הזדהות ומניעים לפעולה, אך מרדימים חשיבה וביקורת. הזדהות עם כישלונות מיופים גוררת כישלונות כואבים. זה ההסבר למהלכים בשדות הקרב של רוב מלחמות ישראל, כי מי שלא חשף את הליקויים בפרשת הל"ה במלחמת העצמאות שילם את המחיר בקרב המיתלה במבצע קדש, בקרב גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, בקרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה, בקרב וואדי סלוקי במלחמת לבנון השנייה ובקרב סג'ייאה במבצע צוק איתן.
אני סבור שהחברה הישראלית בוגרת דיה כדי לשאת בעול האמת על מלחמותיה, ובייחוד על מלחמת העצמאות. ידיעת האמת תניע תהליך של פיתוח תרבות ביטחון ביקורתית המבוססת על עובדות ולא על אגדות ותעמולה. תרבות ביטחון כזאת היא תנאי הכרחי להתאמה דינמית של מערכת הביטחון שלנו לתפקידה הייחודי – לנטרל איומים על מדינת ישראל; איומים שמתפתחים ומשתנים בקצב עולה וגדל. כך תוכל מערכת הביטחון שלנו לגבות מטרות מדיניות ולאומיות במחיר נמוך יחסית.
והרי על קצה המזלג שלושה אירועים, שיבהירו לקורא עד כמה רחוק השיח הישראלי על מלחמת העצמאות מן המציאות בשדות הקרב בתש"ח: פרשיות דיר יאסין, שיירת הדסה בירושלים באפריל, ועין זיתון בגליל העליון במאי. עניינן בשלושה מעשי טבח: אחד ממערב לירושלים, שלא היה כלל והפך להיות "האימא" של כל מעשי הטבח שיהודים ביצעו בפלסטינים, שני בשייח' ג'ראח, שבו טבחו פלסטינים ביהודים כנקמה על הטבח הקודם שלא היה ושניתן היה למנוע, ושלישי סמוך לצפת, טבח נטו בלי שום חוכמות, שהיה כלא היה ולא נכלל בזיכרון הקולקטיבי של הישראלים. מסתבר שיש קשר בין שלוש פרשיות אלה: הפלמ"ח - יפי הבלורית והתואר, שפברקו את הטבח בדיר יאסין - לא עשו את כל אשר לאל ידם למנוע את טבח הרופאים, האחיות והאחרים שנסעו לבית חולים "הדסה" על הר הצופים; ורצחו באופן השפל ביותר את השבויים מן הכפר הערבי עין זיתון, במבצע יפתח.
מדוע פוברק הטבח בדיר יאסין? כדי לנטרל פוליטית וחברתית את אנשי אצ"ל ולח"י, שהרי "רוצחי נשים וילדים" מנועים מלבוא בקהל הקדוש המכנה את עצמו "מגש הכסף". ואכן בעזרת אות הקין שהטביעו אלוף משנה ד"ר מאיר פעיל וחבריו על מצח ה"פורשים", לא רק שהעניקו לבן-גוריון ולעושי דברו שלטון בלעדי על ישראל מ-1948 עד 1977, אלא עשו את עצמם ליורשים הבלעדיים של דור המייסדים בתחום הפוליטי, בתחום החברתי ובתחום התרבותי. הם מינו אלה את אלה למשרות בכירות, העניקו לעצמם פרסים, נתנו לעצמם תארים, כתבו על עצמם שירי תהילה (חיים חפר), כתבו את ההיסטוריה של מלחמות ישראל ולימדו אותה בצה"ל (מאיר פעיל), וחלשו על מדינת ישראל.
מדוע לא יצאו לעזרת הנוסעים בשיירת הדסה כפי שניתן היה לצפות? משום שהפלמ"ח לא היה ארגון צבאי של ממש, אלא מיליציה פוליטית ששמה לה ליעד להשתלט על מערכת הביטחון, בדרך להשתלטות על המדינה העתידה לקום, ומשום שמפקדיהם לא נבחרו לפי כישוריהם, אלא לפי נאמנותם. נאמנות היא נורמה של "מאפיה" ושל מערכת פוליטית מושחתת. את הנורמה הזאת הם הנחילו למערכת הביטחון שכוננו ולמדינת ישראל שעליה השתלטו.
את הטבח בעין זיתון הם עקרו מן הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, כדי שלבן-גוריון לא תהיה עילה לפרק אותם וכדי שהידע על הטבח לא ישחיר את השמאל הישראלי. מפקד המבצע היה יגאל אלון. אם היה הטבח נודע ברבים, אפשר שהוא היה מודח מכל תפקיד עוד לפני שקמה מדינת ישראל. השמאל הועיד את אלון לרשת את בן-גוריון ולהשליט את הקיבוצים על מדינת ישראל העתידה לקום. ואילו פרופ' אניטה שפירא, השמיטה, אחרי 50 שנה, את הכתם השחור הזה מן הביוגרפיה שפרסמה על אלון. שהרי פרסום הטבח בעין זיתון עלול היה לפגוע במפעל חייה: שיר הלל לשמאל הציוני. על כך לא רק זכתה בתואר פרופסור, אלא גם בפרס ישראל.
שלושה אירועים אלה היו כתובת שחורה על הקיר שלא ניתן היה להתעלם ממנה, ומי שקרא אותה צריך היה לנטרל את תהליך השחתתם של צה"ל ושל מדינת ישראל בעודו באיבו. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, ידע את כל העובדות. מסתבר שהוא לא הבין את משמעותן או את משמעות הסתרתן, וזה כשלעצמו חמור מאוד; או שהוא הבין, אך לא פעל כדי לעקור את זרע הפורענות, כפי שניתן היה לצפות ממנו, וזה רע הרבה יותר. בחמש עשרה השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל היה בן-גוריון, עם הפסקה קצרה, בסוף 1953 ב-1954 ובמחצית הראשונה של 1956, גם ראש ממשלה וגם שר ביטחון. מעל ומעבר לשני תפקידים אלה הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של מדינת ישראל. בשנים אלה בנה בן-גוריון את מערכת הביטחון של ישראל, והייתה לו השפעה מכרעת על התפתחות תרבות הביטחון שלה. בן-גוריון, שדיבר גבוהה-גבוהה על ההכרח להיות עם סגולה, היה אחראי עיקרי לתרבות ביטחון מושחתת שעיקרה הסתרת ליקויים ואי הפקת לקחים.
בסדרת הספרים שזה הכרך הראשון שלה אתאמץ להציג את המאורעות ההיסטוריים החד-פעמיים האלה שעליהם גאוותנו כעם: הקמתה של מדינת ישראל ומלחמת העצמאות שלה, ואתבסס על תיעוד ראשוני, על ראיונות שלי ושל אחרים ועל מחקרים ופרסומים. אין לי יומרה להציג את "האמת כשהיא לעצמה"[1], שהיא מעל יכולת אנוש. אציג היסטוריה שהיא פרי של למעלה מ-50 שנות מחקר, וגם זה, מסתבר, מחייב "מלחמות עולם" בממסד ובאליטות.
במחצית שנות ה-70 של המאה שעברה, הסכמתי עם אוהד זמורה, מהבעלים של הוצאת הספרים "זמורה, ביתן, מודן" – זב"ם, לפרסם אצלם סדרה של 12 כרכים על מלחמת העצמאות והקמת המדינה. את המחקר ביצעתי בעזרת מקדמות זעירות (שהחזרתי בריבית דריבית). שום מוסד מחקר בישראל לא רצה לגעת בנושא, כי את רוב תקציבם הם קיבלו מיוצרי המיתוסים. בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 התפרסמו ארבעה כרכים ראשונים שעליהם כתב ההיסטוריון בני מוריס: "עד פרסומם הייתה הכתיבה בעניין מלחמת העצמאות פרה-היסטוריה, ומפרסומם החלה ההיסטוריה". הפרופסור למשפט בינלאומי לואי רנה ברס מאוניברסיטת פרדו בארה"ב כתב שארבעה כרכים אלה הם "נכס אסטרטגי לישראל". הפרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב זאב בכלר כתב עליהם: "ההיסטוריה רבת הכרכים של מלחמת העצמאות של ישראל הינה להערכתי, עבודה שלא רק שינתה את התזה המקובלת של מלחמה זו אלא יחד עם כך את כל המושג של ההיסטוריוגרפיה של המלחמות".
למרות זאת הסתלקה הוצאה לאור מן המפעל ודרשה ממני לשלם לה סכום גבוה מאוד כדי שכל הזכויות יהיו ברשותי. בסוף שנות ה-90 התפרסמו ארבעת הכרכים באנגלית בהוצאת University Press of America בזכות השופט היהודי-אמריקאי אלן זקס, שתרגם אותם ללא תמורה וניהל את כל המגעים עם המו"ל.
ארבעת הכרכים שהתפרסמו כללו רבע מן המלחמה. את המחקר המשכתי, ומחשבתי את ארכיוני בעזרתו הנדיבה של צבי מיתר, אך כל ההוצאות לאור בישראל שאליהן פניתי השיבו את פני ריקם. בשנת 2014 התחלתי לפרסם את ארבעת הכרכים, כתובים וערוכים מחדש, מדי שבוע בעיתונו המקוון של יואב יצחק, NEWS1 ובדף שלי בפייסבוק, ועל כך תודתי לחברי יואב. פרשיות אחדות ממלחמת העצמאות פרסמתי ב"מעריב – המוסף", ועל כך תודתי לעורך דורון כהן ולבעלים אלי עזור. פרסומים אלה זכו להד רב. בעזרת תרומה נדיבה של מר משה לוי החלטתי להקדיש את שש השנים הבאות למפעל היובלות 70 ו-75 שנים למדינת ישראל ולפרסם בעצמי את כל מחקריי על מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. זהו כרך ראשון, ועד שנת 2023 אפרסם מדי שנה שניים-שלושה כרכים, שיכללו גם כתיבה מחדש של התקופות שפרסמתי בעבר וגם את התקופות שעליהן לא כתבתי, עד סוף מלחמת העצמאות.
Middle East Forum שמרכזו בפילדלפיה שבארה"ב העניק לי מלגה נדיבה להשלמת הכרך החמישי, שהוא ראשון הכרכים שלא פורסמו מעולם. אני סמוך ובטוח שקוראים לא מעטים יהיו שותפים להחלטתי להרים את המפעל ביכולתי הצנועה ויתרמו להשלמתו.
תודה מראש
אורי מילשטיין
פרק ראשון
המחדל הצבאי של בן-גוריון
בפרק זה: סמוך לפרוץ מלחמת העצמאות מגלה מנהיג היישוב היהודי בארץ-ישראל והתנועה הציונית שהיישוב אינו מוכן למלחמה ומשמיע הערכה כי מטרת הערבים במלחמה הממשמשת ובאה היא להשמיד את המפעל הציוני; במפגש עם מפקדי ארגון ההגנה ארבע שנים לפני כן מגלה בן-גוריון כי אין הם מבינים את התפקיד שנועד להם בארגון שבו הם שירתו; אחראי למחדלים אלה הוא בן-גוריון עצמו.
1. "אנחנו במצב של לא-צבא"
דוד בן-גוריון, מנהיג התנועה הציונית והיישוב העברי מאז אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 ועד ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל, היה לגיבור המיתוס הישראלי על מלחמת העצמאות ועל הקמת מדינת ישראל. בחינה מבוססת של תפקודו של בן-גוריון בהכנות למלחמה מצביעה על פער בין המיתוס המקובל לבין העובדות ההיסטוריות המבוססות. פער זה קיים, כאמור, בכל התחומים של מלחמת העצמאות.
שישה חודשים לפני שפרצה המלחמה הודה בן-גוריון בישיבת מזכירות מפא"י[2] שהיהודים אינם מוכנים למלחמה: "...דעתי היא, דעה הנשענת על חוות דעתם של מומחים, שאם אנו חושבים שיש לנו כוח הגנה על היישוב אנו חיים בטעות... מה שהוכשר, הוכשר לדברים שזמנם כמעט עבר...[3] אבל לא לדברים שעלולים להיות מחר-מחרתיים. אף חטיבה אחת בארגון לא הוכנה לכך. בפלמ"ח יש הישגים גדולים, אך גם הם לא יעמדו בשום ניסיון... לא הם קיבלו את האימון הדרוש ולא מפקדיהם, וברגע הראשון יהיה כישלון איום ונורא, טרגי ומזעזע...[4] יש עולם ערבי מאורגן, מדינות, צבא. כמובן, לעומת הצבא באירופה אין לו ערך, אבל לעומת לא-צבא יש לו ערך, ואנחנו במצב של לא-צבא. נצטרך לעשות מלאכה לא קלה, לעקור מלב האנשים הקרובים לעניין את האמונה שיש להם משהו. אין להם כלום. יש להם רצון טוב, יש להם יכולת גנוזה, אבל... להיות חיילים זאת מלאכה. צריך לדעת אותה.[5] איננו יודעים, אבל מסוגלים לדעת... יושבים כאן חברים אחדים שהם קרובים לעניין, ובוודאי משתוממים למשפט הקשה. הוא איננו כל כך קשה. מה שאני חושב בלבי אינני רוצה להביע".[6]
שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העצמאות (ב-9 באוגוסט 1947) אמר בן-גוריון בוועידת מפא"י שהציונות עומדת בחזית הביטחון, ודוברים אחרים אמרו שחזית הביטחון "הוזנחה קצת בזמן האחרון ויש צורך בהתגייסות מחודשת לצרכיה. שאננות בחזית מזיקה ומסוכנת". בן-גוריון היה אז לא רק יושב ראש הנהלת הסוכנות, אלא גם המחזיק בתיק הביטחון, כלומר, פורמלית הוא היה האחראי הישיר והיחיד להזנחה. לא רק הזנחת חזית הביטחון הייתה מחדל שלו, אלא גם אווירת השאננות, שאכן הייתה מזיקה ומסוכנת, הייתה תוצאה של תפקודו הלקוי.
בסוף אותו חודש השמיע בן-גוריון עוד נאומים חסרי כיסוי בנושא המצב הביטחוני. אחד מהם היה בישיבת הוועד הפועל הציוני בציריך שבשוויץ. בישיבה זאת אמר בן-גוריון שלא הבריטים הם אויביה האמיתיים של הציונות, "אלא תלמידיו ואף מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת – ודרך אחת בלבד – בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית... מטרת ההתנפלות הערבית עכשיו אינה שוד, טרור, הפסקת גידולו של המפעל הציוני, אלא החרבת המפעל הציוני כולו... התנועה עסקה בעניינים אחרים לגמרי, כגון ועדת החקירה של האו"ם, ורואה בהם מרכז הכובד. לשאלות ממין זה קוראים אצלנו שאלות מדיניות ובהן מטפלים בלי הרף. אני מצטער לחלוק על דעת הקהל שלנו ולראות במרכז שאלה אחרת לגמרי, שאלת ביטחונו של היישוב. בשעה זו פירושה שאלת הגשמת הציונות או חידלונה".[7] השתתפותו של בן-גוריון בוועידת עסקנים בציריך על סף מלחמת השמדה טוטאלית של "תלמידיו ואף מוריו של היטלר" נגד היישוב העברי בארץ ישראל מאששת את טענתי, שהוא לא הבין את הוויית הצבא והמלחמה, שהרי היה עליו להיות בארץ ישראל ולהנהיג את ההכנות החפוזות למלחמה. אני גם טוען שאי הבנה זאת הייתה אחת הסיבות לכך שהיישוב העברי לא התכונן כראוי למלחמה.
ב-20 ביוני 1950 הסביר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בכנסת במלים אלה את ליקויי התפקוד של ה"הגנה" וצה"ל במלחמת העצמאות ואת כישלונו להקים צבא במהלכה: "היה צורך בשבירת כלים כי משטר הביטחון, שהיה קיים שנים רבות, והייתה בו ברכה רבה, לא התאים עוד לצרכים ולתנאים החדשים. ולא קל אצלנו לשבור כלים גם אם אבד עליהם כלח; כי גם 'המהפכנים' שבתוכנו הם ביסודם שמרנים אדוקים, ואצלנו מקדשים הקליפה גם כשתוכנה התרוקן, ולא קל היה לשבור כלים, אבל לא פחות קשה היה הדבר השני, להקים כלים חדשים".[8]
בנאום זה לא הזכיר בן-גוריון שהוא היה האחראי למערכת הביטחון של היישוב, שלא הפכה את הלא-צבא לצבא, ושהוא טיפל בבעיות מדיניות ומפלגתיות שהעסיקו אותו בלי הרף, ולא נשאר לו זמן לטפל ביסודיות בבעיות הביטחון. לכן לא היה ליישוב העברי צבא ברמה מינימלית (כפי שיתברר בהמשך הסדרה) כשפרצה המלחמה, ולכן נבנה הצבא תוך כדי המלחמה. כבר באמצע שנת 1939 כתב בן-גוריון ביומנו, לאחר שבדק את המצב בהגנה: "אין אימון, החלטות חיוניות אינן מתקבלות מחוסר קוורום או מחוסר התאמה פנימית, והעניינים מוזנחים או מוחמצים".[9] ד"ר זהבה אוסטפלד, שניהלה את ארכיון צה"ל, שאינה חשודה בקיצוניות ובלהיטות לשבור מיתוסים ושאפשר להגדירה כ"בן-גוריוניסטית", כתבה במחקרה: "לא מוצו השנים הקריטיות 1946-1945, שהיו חיוניות להכנות מאסיביות למלחמה הטוטאלית הצפויה".[10] גם בשנת 1947 לא נעשו הכנות כאלה.
האחראי לליקויים ולמחדלים בגיבוש הכוח הצבאי העברי בתקופת היישוב ובהכנות למלחמת העצמאות היה דוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. ב-1947 הצליח בן-גוריון לשכנע את יהודי ארץ ישראל ואת התנועה הציונית לאמץ מטרה לאומית מוגבלת – הקמת מדינה יהודית עצמאית בחלק מארץ ישראל (אף כי הוא ובני בריתו הפוליטיים שאפו למדינה יהודית בכל הארץ, מה שקוראים בימינו ארץ ישראל השלמה) – אבל לא הצליח לשכנע אותם לבנות צבא סדיר מקצועי שיבטיח את הגשמת המטרה הזאת, ולא ידע מה לעשות כדי שצבא כזה יקום. הוא האמין – כמו רוב הפוליטיקאים לאורך ההיסטוריה ובימינו, בעולם ובישראל – שרצונותיו ודיבוריו של מנהיג מתממשים אוטומטית במעשיו של הציבור. חצי שנה לפני שפרצה מלחמת העצמאות נתגלה לו שארגון ה"הגנה" וחטיבתו המגויסת, הפלמ"ח, אינם צבא, ובמהלך המלחמה ואחריה התפתחה מערכת הביטחון העברית בכיוון שונה מזה שרצה בו, ולא פעם בכיוון הפוך. כמו רוב המנהיגים לא הודה בן-גוריון באחריותו לליקויים ולמחדלים הביטחוניים, והפעיל את כישוריו הפוליטיים לבניית תדמיתו כאב מייסד ביטחוני מצליח. כך זוכרים אותו רוב הישראלים, והזיכרון הזה אינו מתיישב עם המציאות ההיסטורית שאני מבקש לתאר בדיוק ככל האפשר, בלי מורא ובלי משוא פנים.
2. סצנה בג'וערה
באחד מימי אוקטובר 1943 (תשרי תש"ד), כאשר סכנת כיבוש נאצי כבר לא איימה על ארץ ישראל, ביקרו שני אורחים חשובים מאוד בקורס השתלמות למפקדים בכירים של ה"הגנה": יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, שתפקד כראש הממשלה של המדינה שבדרך, וראש המפקדה הארצית של ה"הגנה" (הרמ"א) משה סנה, שהיה מעין שר ביטחון של אותה מדינה בדרך, אף כי הממונה הישיר עליו היה לא בן-גוריון אלא ראש המחלקה המדינית משה שרתוק (שרת). פגישה זו הייתה חוויה לאורחים ולמארחים והזדמנות לבן-גוריון להוכיח שהוא הבוס גם בתחום הביטחון; רבים ממנהיגי היישוב חלקו אז על תפיסותיו בתחום זה ולא מעט מהמפקדים אמרו עליו בינם לבין עצמם: "מה מבין חמור במרק פירות?"
תחילת הפגישה הייתה מוצלחת: בן-גוריון נכח באימונים, בתרגילים ובהרצאות המקצועיות ושמע את הדוחות של מפקד הקורס רפאל לב,[11] של המדריך הראשי והמפקד בפועל מונדק פסטרנק (משה בר-תקווה)[12] ושל המדריכים. הרמ"א משה סנה אמר למדריכים, בנוכחות בן-גוריון, שעתיד ה"הגנה" ייבחן ביכולתה להקים במחתרת מערכת הדרכה וצוות מפקדים שיהיו – ביום המיוחל – לשלד שעליו ייבנה במהירות הצבא הסדיר, ושעל מערכת ההדרכה לאמץ תפיסות צבאיות מקצועיות ולכלול בהן את לקחי שלוש השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה. אינני בטוח שסנה הבין את המשמעות המלאה של דבריו אלה; המפקדים הבכירים של ה"הגנה" ודאי לא הבינו אותה. באוקטובר 1943 כבר היה ברור למומחים צבאיים שעקבו אחרי מהלכי מלחמת העולם – בעיקר אחרי ה"בליצקריג" הגרמני – שבעתיד ינצח בכל מלחמה מי שיפעיל ביתר יעילות את הקרב המשולב: חיל רגלים, שריון, ארטילריה, הנדסה קרבית וחיל אוויר. מפקדי ה"הגנה" לא היו מודעים לכך לא רק ב-1943 ואחרי ארבע שנים, בפרוץ מלחמת העצמאות ב-30 בנובמבר 1947, אלא גם אחרי הכרזת העצמאות והקמת צה"ל, באמצע 1948. מפקדי צה"ל אינם מודעים לכך גם בעת כתיבת שורות אלה, כפי שהוכיחו מלחמת יום הכיפורים, שתי מלחמות לבנון ומבצע "צוק איתן". לקח נוסף וחשוב הרבה יותר ממלחמת העולם השנייה הוא שיש להכין את הצבא למלחמה לפני שהיא פורצת, ושמי שמכין אותו תוך כדי המלחמה מובס, כמו שהובסה צרפת, או משלם מחיר יקר מאוד, כמו ששילמו בריטניה וברית המועצות. במלחמת העצמאות התברר שגם את הלקח הזה לא הטמיעו ראשי מערכת הביטחון של היישוב העברי, ובראשם בן-גוריון.
בשיחה של "שני הגדולים" עם חניכי הקורס סקר בן-גוריון את ההתפתחויות העולמיות, האזין לדברי המשתתפים ולבסוף הציג שאלה: "עכשיו הגידו לי, מהי מטרתנו? לשם מה אנחנו מקיימים קורס כזה במאמצים כה רבים, ואתם עוברים אותו בתנאים כה קשים? מה תכלית פעילותנו הנוכחית בארץ ישראל?" היה צפוי שאחד החניכים יחזור על דברי סנה: המטרה היא להקים גרעין לצבא סדיר מקצועי, וכאשר יבוא היום המיוחל ותקום מדינת ישראל, יגן עליה הצבא הזה מפני אויביה שינסו להשמידה.
איש לא אמר את הדברים האלה. הושלך הס. זאת לא הייתה אחת מהשאלות המבצעיות, שהחניכים הורגלו בהן, אלא שאלה לאומית-מדינית-אסטרטגית, שהתשובה לה אינה מובנת מאליה, מעין שאלת בוחן. מי שיכול להבינה ולהשיב עליה ייתכן שהוא מצביא פוטנציאלי, בעל כושר חשיבה עצמאי, המסוגל להבין או לחוש את אבני היסוד של היחסים בין עמים ומדינות ושל הוויית הצבא והמלחמה, ומי שאינו יכול קרוב לוודאי שהוא רק חוליה בשרשרת הפיקוד, אחד שתפקידו לספוג אינדוקטרינציה ממפקדיו ולהספיגה בפקודיו.
אחרי השתיקה ניסה מישהו לענות. תשובתו, "הגברת ההתיישבות," שהתאימה לאידיאולוגיה של יצחק טבנקין, מנהיג "הקיבוץ המאוחד" שהיה אהוד על אנשי הפלמ"ח[13] ויריבו הפוליטי, לא מצאה חן בעיני בן-גוריון, והוא הגיב בחוסר סבלנות ותר בעיניו אחרי משיב נוסף.
"ביטחון היישוב היהודי בארץ," ניסה אחר להציע את אחת מססמאות ה"הגנה".
בן-גוריון לא היה מרוצה.
"הרחבת ארגון ה'הגנה' וחיזוקו", "חיסול ארגוני הפורשים", "הגברת העלייה", הציעו החניכים. אלה היו ססמאות שרווחו אז בציבור. השיחה התגלגלה למשחק של ניחושים. בן-גוריון התמלא זעם. המפקדים הבכירים של ה"הגנה", מפקדי הצבא בעתיד, אכזבו אותו. הוא לא היה אישיות מחנכת, כמו ברל כצנלסון שבילה ימים ולילות בדיונים אידיאולוגיים עם צעירי הדור, אלא מנהיג מדיני-לאומי, ושאלתו הייתה אסטרטגית. הוא סבר שהלוחמים ימצו את הכוחות הגלומים בהם רק אם ידעו מהי המטרה. החניכים והמדריכים לא ירדו לסוף דעתו של בן-גוריון וראו באירוע הזה עוד קפריזה שלו והוכחה למוזרותו. אחדים מהם ראו בו סכנה ביטחונית, בגלל כוונתו לפרק את הפלמ"ח בזמן מלחמת העולם השנייה, כדי שחבריו יתגייסו לצבא הבריטי. בדרכם הביתה אמר בן-גוריון לסנה בייאוש: "אף אחד מהם לא אמר שמטרתנו היא מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל".
באותו שבוע נפגש סנה עם אחד החניכים, שלישו יעקב ינאי, שבא לתל אביב לחופשה מהקורס, ואמר לו: "אני מקווה שאתם יודעים להפעיל נשק, לבצע תרגילי שדה ולהוביל כוח בלילה, אבל לאן נעלמה האינטליגנציה שלכם? איך לא הייתם מסוגלים להשיב על שאלה שכזאת?"[14]
