איפה אלוהים היה בשואה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
 איפה אלוהים היה בשואה
הוספה למועדפים

איפה אלוהים היה בשואה

4.2 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

ספר זה עוסק באחת השאלות החשובות של היהדות בת זמננו. הוא מבוסס על האירועים ההיסטוריים של מלחמת העולם השנייה עליהם אין חולק. 
אירועים הזוכים לפרשנות שונה ופורצת דרך,  בכל הנוגע לפרשנות המקובלת בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה.
 
"ספר מעניין מאוד."
כבוד הרב אורי זהר.
 
"...מרשים מאוד. מציג את אחת מדרכי ההתבוננות החשובות על השואה..."
כבוד הרב יובל שרלו.
 
"גאוני, אף אחד לא כתב את זה כמוך."
כבוד הרב גלעד סויסה. 
 
"...קראתי את הספר בענין רב. לאחר מכן לי ולחברי היו דיונים ארוכים על הספר.. ". 
 יהודה ביק, ניצול שואה, אתאיסט.
 
"….סקירה היסטורית, מעמיקה ומרחיבת דעת, ראוי שתלמד בכל בית ספר בישראל, אחד הספרים הכי משמעותיים שקראתי בחיי..." תמי קסל. 
חילונית אדוקה. 
 

פרק ראשון

אני מאמין כי ברצון האלוהים נשלח צעיר אחד מפה לרייך...
יש השגחה עליונה ואנחנו איננו אלא שלוחיה.. .. הרגשתי באותו רגע, כי ההשגחה קוראת לי. ומה שקרה בשלושת הימים אין לשערו, אלא כהגשמת רצונה ושאיפתה של ההשגחה העליונה. בשלושה ימים הייתה בהם יד אדוני!"
אדולף היטלר.1
 
"ההיסטוריונים שניתחו את תבוסתו של היטלר נטו לציירו כשוטה אסטרטגי - "רב"ט היטלר" - ואם לא כן אזי כמשוגע, אבל ברור כשמש שההסברים האלה אינם מניחים את הדעת. הסיבה האמיתית לכך שהיטלר נוצח במלחמת העולם השנייה, היא אותה סיבה עצמה שגרמה לו לפתוח בה מלכתחילה: הוא היה נאצי."
אנדרו רוברטס.2
 
״מי שמכיר רק את הצד שלו בנושא מסוים, יודע על כך רק מעט״
ג'ון סטיוארט מיל.
 
"ראיתי את יד ה' בבירור בשואה. לא הבנתי את משמעותה. זה היה כל כך ברור, כל כך לא נורמלי, כל כך לא טבעי, כל כך לא הגיוני. לא הייתי באושוויץ, אבל ראיתי יהודים שמובלים לשם. ראיתי גדודים שלמים של גרמנים שאינם נוסעים לחזית הרוסית, כי הקרונות היו תפוסים ביהודים בניגוד לכל אינטרס צבאי. האם ניתן להבין זאת? בכל ראיתי את יד ה'. זה לא היה טבעי. לא אנושי. את יד ה' ראיתי, אך את משמעותה לא הבנתי".
הרב יהודה עמיטל ז"ל.3
 
 
לָמָּה, יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה־נָא, אֱלֹהֵיהֶם. וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם-- כֹּל אֲשֶׁר־חָפֵץ עָשָׂה.
תהילים קטו ב- ג
 
 
תוכן העניינים
 
הקדמה
הגורל היהודי
עם ישראל ובריטניה ערב המלחמה
היטלר גאון
ערב המלחמה והאירועים לאחר תחילתה
נס דנקרק
הקרב על בריטניה
רוסיה
המזרח התיכון  ודרום הים התיכון
הנס הכפול
היטלר כמניע
צרפת כדוגמה
פרדוקס האמונה
ביבליוגרפיה
מראי מקום
 
 
הקדמה
יולי 2015, רמת גן.
 
מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרים. אמא שלי, היא שנטעה בי את האהבה העצומה לקריאת סיפורים, אגדות, משלים וספרים. מרגע שהתחלתי לקרוא, לא הפסקתי כמעט. קראתי המון, במיוחד בתקופה הקרובה לזמן בו אמי חלתה. לאחר מחלתה של אמי, הבית בו גדלתי במשך שבע שנים, עד הזמן בו חלתה ב-1976, השתנה ללא הכר.
 
לאחר שהתחלתי בגיל צעיר להשאיל ספרים בספרייה העירונית הקרובה למקום מגורי, הם הפכו עבורי מקלט מהמציאות היום יומית הקשה בבית הורי. מאותה העת ועד שהגעתי לאמצע שנות העשרים לחיי, קראתי ספרים רבים בנושאים שונים וגוונים. משהגעתי לעשור השלישי בחיי, לאחר שהורדתי את כמות הספרים אותם קראתי, התחלתי לקרוא בעיקר ספרי היסטוריה. אינני זוכר אם הספר ההיסטורי הראשון שקראתי, המשמעותי לעניין ספר זה, היה "מלחמת היהודים ברומאים" או "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי".
 
כך או כך, אחד מהספרים הכי חשובים שקראתי היה ועודנו יצירת המופת בכל קנה מידה ובוודאי של ספר היסטוריה: "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי"4 אותו כתב וויליאם שיירר, ספר אותו ראיתי במקרה, מונח על מדף בבית של חברים. מאז, מזה כמה שנים, אני כמעט ולא קורא סיפורת למרבה הצער, אלא על פי רוב ספרי היסטוריה. ספרו של שיירר המם אותי, לא יכולתי להניח אותו מידיי. שני כרכיו עבי הכרס, המחזיקים יחדיו למעלה מ-900 עמודים המודפסים באותיות קטנות וצפופות, ריתקו אותי אל דפיהם.
 
 
 
בחורף 2008 טסתי למספר ימים לגרמניה ולאוסטריה כדי לעבוד עם הקהילות היהודיות המקומיות במדינות אלה. בשדה התעופה בארץ, ממש לפני העלייה למטוס, קניתי כלאחר יד את "נוטות החסד", אותו כתב בכישרון נדיר ג'ונתן ליטל.5 הספר הדהים אותי. במשך השבועיים בהם הייתי בגרמניה, קראתי בו בעניין רב. השילוב של הספר הזה: "נוטות החסד", העוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה וקשה היה עבורי להפסיק את הקריאה בו ולו לזמן קצר, עם השהייה שלי בגרמניה בחורף, זעזעה אותי עד עמקי נשמתי. לאחר שהייה של כמה ימים בדיסלדורף, נסעתי מתוקף עבודתי שם, לאתר נופש בהרים, באוסטריה. מסביב היו יערות קודרים ומאיימים, שלג עמוק, קור אימים ורוחות הרפאים של בני עמי ליוו אותי מכל פינה, מכל מקום אליו הפניתי את מבטי. האדמה השחורה, הכבדה, הסמיכה, הייתה ספוגה ורוויה בתת הכרתי, בדמם של אחיי ואחיותיי. לא יכולתי להתעלם מההיסטוריה הקרובה של בני עמי במקום הזה, באירופה הזו. השואה בעבעה מכל עבר. עשרות הסיפורים המחרידים על השואה, אותם קראתי מילדותי, קמו והיו לנגד עיני למציאות.
 
 
 
כך או כך, בין אם נחשפתי לספרו של ליטל, לפני או אחרי קריאת ספרו של שיירר, אלה היו למעשה הפעמים הראשונות בהן נחשפתי כאדם בוגר, באופן מסודר, כולל ושיטתי, למלחמת העולם השנייה ולא ל"שואה". הרי בדרך כלל במערכת החינוך בישראל עוסקים בעיקר, בשואה. ככל הזכור לי, מלחמת העולם השנייה כמעט ואיננה נלמדת במערכת החינוך בישראל, אלא מתוך פרספקטיבה כמעט בלעדית, של גורל היהודים במלחמה הזו.
 
 
 
העובדה שהפליאה אותי יותר מכל העובדות הרבות המובאות בספרו של שיירר אודות מלחמת העולם השנייה, הייתה פנייתו של היטלר למלחמה עם רוסיה, בעודו חתום איתה על הסכם שהניב עבורו יבול כה מבורך ומהותי. המידע היה בלתי נתפש. לא הצלחתי להבין את הדרך בה פעל היטלר, בשלב משמעותי זה של המלחמה. שלב בו שלט ללא עוררין על החלק המרכזי והמערבי של אירופה. התדהמה הייתה גדולה עוד יותר, לאור ההבנה כי עד לאותו הרגע בו החליט לצאת למלחמה נגד רוסיה, היטלר פעל באופן כמעט מושלם. גם אם היו לו טעויות כאלה ואחרות, עוד לפני 1933, אלה היו טעויות שהיו ברות תיקון. זאת, בניגוד מוחלט לדרך בה קיבל את החלטת המלחמה נגד רוסיה וניהל את המלחמה עמה, טעות שהביאה לחורבנו ולחורבן הרייך השלישי.
 
 
 
זמן קצר אחרי הפעם הראשונה בה קראתי את ספריו של שיירר, קראתי אותם שוב, במלואם. ככל שהתעמקתי בקריאת ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, לא יכולתי שלא לתהות איך התגלגלו אירועי המלחמה כך, שתכליתה, הבסיס שלה, המניע שעמד מאחוריה, היו דחיקתו של העם היהודי מאירופה, ולאחר מכן ניסיון להשמידו ובסופה, קמה מדינת היהודים לאחר אלפיים שנות גלות. הניגודיות העצומה, בין תקומת העם יהודי בארצו, לבין הניסיון חסר התקדים בהיקפו להשמיד אותו, הפליאה אותי.
 
 
 
קשה לחשוב על עוד דוגמה מקבילה בתולדות העמים, הדומה, הקרובה ולו במעט, לתחיית העם היהודי בארצו אחרי שנים ארוכות של גלות, רדיפות, שנאה, רציחות, פוגרומים, הדרה ועלילות דם. אמנם יש יאמרו, כי רדיפת היהודים הייתה חלק ולא הדבר העיקרי, בהתנהלותו של היטלר והרייך השלישי בהנהגתו. כי רדיפת היהודים הייתה פועל יוצא, או חלק מהתנהלותו של היטלר ברבדים שונים ומגוונים: מדיניות בינלאומית, ניהול מסעי מלחמה, מדיניות פנים ארצית בגרמניה וכולי. זהו טיעון שאין בכוונת ספר זה להפריך או להוכיח את נכונותו, אך אין להתעלם מהעובדה שמסע השמדת היהודים, התנהל ביתר שאת בכל חלק אליו פלשה גרמניה ומה שמשמעותי יותר לגבי הנושא בו הספר עוסק: השמדת היהודים עמדה כמטרה בפני עצמה בכל שלב ושלב של המלחמה מרגע שהתקבלה ההחלטה להכחידם. לעיתים קרובות בניגוד גמור לכל הגיון צבאי, או כלכלי, או כל הגיון אחר, כפי שהרב עמיטל תיאר זאת כיוון שראה את הדברים במו עיניו.6 הדרך בה נמשכו מאמצי הנאצים בנוגע להשמדת היהודים, גם כשהיה ברור שהרייך מתפורר וזמנו קצוב, ממחישה זאת היטב. המאמצים להשמדת היהודים נמשכו ללא קשר למתרחש בחזיתות השונות, או לעובדה שהיה ברור כי סופו של הרייך בשלהי המלחמה קרב ובא. למרות זאת, הנאצים לא חדלו מלנסות ולהשמיד עוד ועוד יהודים.
 
אנדרו רוברטס, בספרו היוצא מן הכלל מצוין, "סערת המלחמה", העוסק בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, מתייחס לכך ישירות וכותב כי מה שהניע את היטלר לפסגות אליהן הגיע ומה שהביא לחורבנו בסופו של דבר, הייתה העובדה שהיה נאצי. 7
 
 
 
הניגודיות העצומה הזו, בין עם שהיה על סף כליה, ששליש מבניו נרצחו, שחלק גדול מבניו ובנותיו ועולליו עלו בעשן מתוך תנורים וזמן קצר אחר כך בני אותו עם ממש, זכו למדינה, לריבונות, למדינה שופעת פלאי טכנולוגיה ושאר מעלות טובות ורעות, אחרי שהיו מפוזרים כל כך הרבה שנים בין העמים, כמו שהמן סיפר לאחשוורוש על העם המפורד והמפוזר הזה, הייתה ניסית בעיני ומנוגדת לכל הגיון. במקביל לקריאת ספרי היסטוריה בנושא מלחמת העולם השנייה, הקדשתי עשרות רבות של שעות, לצפייה בתוכניות על המלחמה הזו: ביניהן "אפוקליפסה עכשיו",8 כמו גם בין השאר, בסדרות העוסקות במהלכים חשובים במלחמת העולם השנייה, תוך דגש על היבטים מסוימים של מהלך המלחמה הארוכה הזו, לדוגמה: "מלחמת העולם השנייה מהחלל".9
 
 
 
אתם מוזמנים להצטרף למסע שלי בעקבות מלחמת העולם השנייה. הספר הזה מבחינתי, הוא הגדה של פסח בגרסה מאוחרת של 3,000 שנה. רק בפעם הזו, הכול מתועד ומצולם, העובדות מונחות לפניכם הקוראים ואתם תחליטו.
 
 
 
כמובן שאין בכוונת ספר זה לכסות את כל מאורעות מלחמת העולם השנייה, בוודאי גם לא את חלקם הגדול. בוודאי שאין כוונה בכתיבת ספר זה, מחשבה או תקווה שאפשר יהיה בעצם כתיבתו לתת מקום, או מענה לכל קשת האמונות, הדעות, המחשבות, הנוגעות למהלך המלחמה הסיבות לה ותוצאותיה.
 
 
 
אין בכוונת ספר זה להחזיר בתשובה מאן דהוא, אלא לנסות ולתת מענה לציבור המאמינים, מתוך תשומת לב לעובדות עליהן אין חולק, בדבר השתלשלות האירועים שהובילו להשמדתם של שישה מיליון יהודים ולתקומת העם היהודי בארצו לאחר 2,000 שנות גלות.
 
 
 
 

 

1. הגורל היהודי 

ייחודה של השואה? - חורבן בית שני 
ההבדל בין חורבן בית שני לשואה
ההיסטוריה חוזרת - ייחודו של הנאציזם?
 
 
 
מיד עם היוודע ברבים דבר קיומו של רצח העם היהודי בשלהי מלחמת העולם השנייה וביתר שאת בשנים שלאחריה עד ימינו אלה, השואה הפכה מקור לדיונים אין ספור בפורומים שונים. בין הנושאים שנדונו בעקבותיה: אכזריות בני האדם, האדישות של חלקם למול הזוועות, שנאת האחר, גזענות, גורל היהודים ועוד נושאים כפי שבאו לידי ביטוי במהלך המלחמה, לפניה ואחריה. גם מנקודת מבט יהודית גרידא וגם באופן בינלאומי. רצח עם מזעזע זה, של שישה מיליוני יהודים. טלטל את העולם כולו וגלי ההדף שלו מורגשים היטב עד ימינו אלה.
 
 
 
במקביל לתהייה הזו, אפשר וראוי לשים לב לאירועים מהותיים וגורליים לא פחות בהיסטוריה של העם היהודי לאורך כל שנות קיומו. אלא שבאותם אירועים בעבר, לא הייתה טלוויזיה, לא היו צילומים ומהם לא נותר תיעוד מקיף ושיטתי כפי שהנאצים הקפידו לתעד את מעשיהם בדרכים רבות שונות ומקיפות. לא רק הנאצים תעדו ושימרו את זכר השואה ומוראות מלחמת העולם השנייה, גם הרוסים ובעלות הברית עשו זאת במגוון דרכים: הקלטות רדיו, מסמכים, עדויות כתובות, עדויות בעל פה, צילומי וידאו, תמונות ועוד. לא רק שהיקף התיעוד היה חסר תקדים בכל קנה מידה בהיסטוריה האנושית, מצטרפת לכך העובדה כי שנות המלחמה, תוצאותיה כפי שבאו לידי ביטוי גם לאורך שנים ארוכות לאחר סיומה והשנים שקדמו לפריצתה, היו ארוכות ורבות מאוד. מדובר באירוע רב ממדים שנגע למיליוני אנשים, והשפיע בצורה נחרצת על העולם כולו באופן יוצא דופן בתולדות האנושות וכל זאת בעידן חדש לגמרי, בו ההיסטוריה כאמור נשמרת ומועברת לדורות הבאים בדרכים רבות ומגוונות מאוד.
 
אבל בהיבט הצר של היהדות, של ההיסטוריה של עם ישראל, בסופו של יום, השואה לא הייתה אירוע יוצא דופן. נכון הדבר ולו בהיבטים מסוימים של אובדן חיי אדם, מוות, עינויים ורדיפה שיטתית. היו עוד מקרים כאלה בעבר, אולי עוד יהיו בעתיד. אלא שהשואה, בניגוד לאירועים הקשים הקודמים בתולדות עם ישראל, הייתה מתועדת, מסודרת, מאורגנת, מצולמת וחשוב מכל, קרובה אלינו יותר מכל האירועים אותם חווה העם בעבר.
 
אין לפסול על הסף את דעתם של אלה שיאמרו כי השואה שונה בכל זאת מבחינת העם היהודי. אפשר לשער כי אמירה המקפידה על ייחודה של השואה בתולדות עם ישראל נובעת מכמה סיבות. הסיבה המרכזית לכך שהשואה מקבלת נפח עצום בחיי החברה, התרבות והפוליטיקה של עם ישראל בעת החדשה לעומת אירועים אחרים בהיסטוריה של העם, היא בראש ובראשונה קרבתה הכרונולוגית לימינו, לעומת האירועים הקודמים על רצף הזמן ההיסטורי. השואה קרובה אלינו, מכל אסון אחר שפקד את עם ישראל בעבר. היו כבר אסונות כאלה או לכל הפחות בקנה מידה דומה בהיסטוריה של העם היהודי, אך הם רחוקים מהזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם. סיבה נוספת לנפח העצום שהשואה תופשת במודעות היהודית והישראלית, טמונה בחוסר הכרות מעמיקה של רוב בני העם היהודי עם ההיסטוריה ארוכת השנים של עם ישראל. עוד סיבה להעצמת השואה למול האסונות האחרים שפקדו את עם ישראל בעבר, כפי שיפורט להלן, היא ההנכחה המתמדת של ה"שואה" במארג החיים במדינת ישראל המודרנית. עוד סיבה לעוצמת ההשפעה של השואה בימינו, היא העובדה שהשואה הייתה חלק ממלחמה עצומה שהתרחשה כמעט בכל אזור מרכזי על פני כדור הארץ ולא התרחשות "פרטית" הנוגעת רק לגורלם של בני העם היהודי. כך שגם בעוד שנים רבות ינסו להתמודד ברחבי העולם עם המלחמה הזו בהיבטים רבים, שונים ומגוונים, מכיוון שהיא תוכל לספק כמעט אין סוף נקודות מבט לאורך שנים ארוכות לעתיד לבוא, כפי שאכן קורה גם כעת. אף שעברו יותר משבעים שנים מאז סיום המלחמה, מבול הספרים, הסדרות, המחקרים והעדויות שעוסקים במלחמה לא פוסק ומעת לעת מתפרסמים עוד ועוד דברים הנוגעים למהלכה, הסיבות לה, תוצאותיה ובכלל כמעט לכל נושא הקשור אליה.
 
אלא מה? בפעם הזו, מכל האסונות הקודמים שפקדו את היהודים, הכול היה מולנו, היה ועודנו: מ"יד ושם", עד מוזיאון השואה בארצות הברית, מטיולי השואה השנתיים במסגרת בתי הספר ועד יום השואה המצוין על בסיס שנתי קבוע ברוב טקס בישראל ובעולם כולו. ממאות, או שמא, אלפי הספרים, השירים, העדויות המצולמות של ניצולי שואה, הסרטים התיעודיים ועד קיבוץ לוחמי הגטאות. השואה שזורה בנו ואנו שזורים בה, כמו רקמה חיה נושמת ומבעבעת כל הזמן. כמו הייתה ועודנה צלקת עמוקה. אך בניגוד לצלקות אחרות בתולדות העם שלנו שנשכחו, או לכל פחות העלו ארוכה בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם, הצלקת הזו עדיין טרייה, היא עדיין אדומה בבשרנו. עוד היו ביננו ואולי עוד ישנם, אותם אנשים עם מספרים על הידיים, אותם אימהות ואבות ודור שני ושלישי וסבים וסבתות ההולכים ונכחדים, שהיו, שחוו, שאיבדו.
 
את חורבן בית ראשון ושני, את עבודת הפרך במצרים, הפוגרומים ועלילות הדם אנחנו מכירים דרך האותיות המתות, השתקניות מטבען, של ספרי ההיסטוריה. האותיות אינן יודעות לדבר, הן לא נושאות את החוויה עמן מולנו ביום יום. אין לנו צפירה לאסונות אלה וכמעט אין לנו ספרים וסרטים בנושאים אלה. מהו הספר עב הכרס, מפורט מבואר ומדוקדק ככל שיהיה: "מלחמת היהודים ברומאים", מול אלפי הספרים העוסקים בדרכים שונות ומגוונות בשואה: וביניהן: תיעוד, סיפורת ושירה. אין לנו צפירה חד שנתית שמשמיעה את צליל השוט במצרים. את סיפורי ההגדה האלה, אין מי שמסתובב בינינו ומזכירם תדיר ולא מי שמספר בפירוט על החורבן של בית ראשון ושני, אין מי שמזכיר לנו השכם וערב את הפוגרומים ברוסיה, באיראן, בבגדד, בדמשק, את סיפור העלילה בפריז, הנה עוד מעט וגם פרעות חברון שהיו אך לפני פחות ממאה, תשכחנה מלב ותושלכנה לתהום הנשייה כלאחר יד.
 
 
 
"אבל פה מדובר על השמדה שיטתית!" כך יאמרו המדקדקים, ופרעה כפי שמסופר בספר "שמות", לא ניסה להשמיד שיטתית? "כל הבן הנולד היאורה תשליכוהו" נשמע מאוד שיטתי. האם המן לא רצה להשמיד? האם לאחר חורבן הבית הראשון והשני הפורעים רצו להעלות על נס את היהדות והיהודים ולהעלות את קרנם בכל רחבי העולם העתיק? אולי. יש יאמרו, כי השואה הייתה גדולה יותר בהיקפה ובמטרתה המוצהרת - השמדת העם היהודי, ממקרים היסטוריים דומים בעבר. אין לפסול זאת, אבל השואה איננה מקרה יוצא דופן, לא בתולדות עם ישראל ואף הנאציזם איננו מקרה יוצא דופן בתולדות העמים. לאורך אלפי השנים בגלות פגעו ביהודים על רקע יהדותם, ו או אמונתם.
 
 
 
היו כבר מקרים כאלה בעבר, גם אם ההיקף המזעזע של ההרג בין חמישים לשבעים מיליון בני אדם שאיבדו את חייהם במלחמה הגדולה בתולדות האנושות, הוא יוצא דופן. אף על פי כן, היו מקרים כאלה בעבר, חלקם בעבר הקרוב. לדוגמה: רצח העם ברואנדה ב-1994, בו נרצחו בהערכות זהירות במשך כמאה ימים, כחצי מיליון בני אדם, וביניהם ילדים נשים וטף ובהערכות גסות כשמונה מאות אלף עד מיליון בני שבט הטוטסי, על ידי השבט ששלט אז ברואנדה, ההוטו. רצח העם הזה התרחש בזמן קצר - כמאה ימים ובו נרצחו עד כמיליון בני אדם על רקע אתני. דוגמה נוספת: במהלך רצח העם הארמני, שהתרחש ברחבי האימפריה העותומאנית, בין השנים 1915 - 1918, נרצחו בהערכות זהירות כשש מאות אלף גברים, נשים וטף ועד מיליון וחצי ארמנים לפי הערכות גסות. בסוריה, כעת חיה, לפי אומדנים זהירים נרצחו בשנים האחרונות למעלה מחצי מיליון בני אדם, מאות אלפים הפכו פליטים חסרי קורת גג והיד עוד נטויה.
 
עם זאת, אפשר לזכור כי בעבר הרחוק כלי הנשק היו פחות קטלניים באופן משמעותי. עם כל הכבוד לשמן רותח וחיצים, הם אינם קטלניים באותו קנה מידה של מכונות ההרג המשוכללות בהם השתמש האדם במלחמת העולם השנייה, לא רק בתאי הגזים, גם בהירושימה ובנגסקי, גם בברלין, בלונדון ובסטלינגרד.
 
מלבד היקף המוות שהיה גם היה בעבר ולו באופן יחסי, אם כי בממדים אחרים, בעיקר מסיבות טכניות, גם הנאציזם עצמו איננו יוצא דופן בתולדות העמים. הראייה לכך: תוך כדי המלחמה, לאחריה וגם ממש לפניה, התרחשו אסונות בהם אבדו חיי אדם עקב רצח המוני בידיי בני אדם אחרים, לשם רעיונות שונים ומשונים בהם האמינו.
 
האם השמדת העם שנעשתה על ידי ג'ינג'יס חאן במהלך כיבושיו באסיה, של עם שלא נעתר לבקשתו לשלוח חיילים למסעות המלחמה שלו, היה פחות זוועתי? האם הטיהורים הגדולים של סטאלין לפני מלחמת העולם השנייה בקרב בני עמו היו טובים יותר מפועלם של הנאצים?
 
האם הרצח, האונס, העינויים השונים והמשונים הקשים מאוד לקריאה, מבחינת גודל הזוועות ואובדן צלם האנוש של המבצעים היפניים בעשרות, או שמא מאות אלפי סינים, ברחבי סין לפני ותוך כדי מלחמת העולם השנייה, במהלך המלחמה בין סין ליפן היה ראוי יותר? אנושי יותר? מזעזע פחות? כמובן שלא.
 
האם אפשר לומר שהנאציזם כאב טיפוס להתנהגות ברברית, חסרת אנושיות, רצחנית ומתועבת הוכחד? בוודאי שלא. כשבעצם ימים אלה, צפון קוריאה חיה, בועטת, נושמת ומתנהגת ברבדים רבים ושונים כגרמניה הנאצית. מדינה בה למנהיג יש שליטה מוחלטת על המדיה, מדינה בה מופנים משאבים עצומים לטובת התחמשותה הצבאית בעוד אזרחיה גוועים ברעב, רבים מהם נכלאים במחנות ריכוז, קיימת בה סגידה מוחלטת למנהיג והמשטר מתנהל באופן בו חיי אדם יקרים פחות מחייו של חתול רחוב. כל זה במקביל להתנהגות של אנשי דאעש, בכל מקום אליו הגיעו. ביחסם בין השאר למיעוטים, לנשים ולעתיקות. לכל דבר שאיננו מתאים לדרך בה הם מאמינים.
 
 
 
לא רק שברמה העולמית וההיסטורית, היו, עודם ויהיו משטרים כמו המשטר הנאצי, אלא גם במקרה המסוים של עם ישראל, כבר היו דברים מעולם.
 
גורלו הקשה של העם היהודי לאורך הדורות, בא לידי ביטוי גם בספרו המונומנטאלי של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים ברומאים".10 ספר היסטורי המחזיק למעלה מ-600 עמודים ומתעד את המרד הגדול שהוביל לחורבן הבית השני, בשנים 66 - 73 לספירה. התיאורים הקשים של בן מתתיהו על הנעשה בארץ ישראל בעת דיכוי המרד, עשויים להפוך את קרביו של כל בר דעת הקורא אותם. החל מהתנהגותם של הרוצחים היהודים ברחובות ירושלים בעת המצור עליה, עד התיאור על הנעשה במצדה לקראת נפילתה לאחר המצור הממושך של הרומאים סביבה וכלה במעשה ההגליה עצמו. הנתונים מבעיתים: למעלה משליש מתושבי ישראל היהודים בעת ההיא, הומתו בצורות שונות ומשונות. שליש מהם הוגלה לגלות קשה ומייסרת. חלקם נמכרו לעבדים.
 
מספרם של היהודים שנרצחו בעת חורבן הבית השני, היה עצום. גורלם של הנשים, הגברים, הילדים, הזקנים והעוללים שנפלו בשבי בתום המרד היה קשה מנשוא. בספרו מתאר בן מתתיהו את סבלם הכבד של היהודים בעת ההיא:
 
בין השאר, מסופר על אם היוצאת מדעתה מרעב, במהלך המצור המתמשך על ירושלים. האם הרואה בבעתה, את התנהגותם המפלצתית של המורדים שחיפשו אוכל בכל מקום אפשרי ועשו ככל יכולתם להשיגו בכל מחיר, תוך אבדן צלם אנוש, מחליטה להמית את בנה, בשר מבשרה, לבתר את גופו הרך ולאכול אותו. הרעב הכבד הכריע אותה, התנהגותם הברברית של המורדים היהודים השפיעה עליה והיא בחרה באפשרות הנוראה מכל.11
 
 
 
הטקסט הזה של בן מתתיהו, איננו היחיד המתאר התרחשות זוועתית כזו. גם בתלמוד הבבלי מסופר על מקרה דומה:
 
"מעשה בדואג בן יוסף שהניחו [אביו] בן קטן לאמו. בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש, וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו, ועליה קונן ירמיה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים." תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח, עמוד ב.
 
 
 
שני הסיפורים האלה הם העתק ישן נושן, הדהוד היסטורי של אירועים שהתרחשו זה מקרוב באירופה. בבואה של התינוק שאמו נאלצה לחנוק אותו, אחרת בכיו היה מסגיר את כל היהודים שהסתתרו במחבוא. הסיפורים לעיל הם הגרסה הראשונה, המוקדמת, של האם היהודייה הירושלמית ואלפיים שנים אחר כך בגרסה המאוחרת שלה: האם היהודייה מאירופה, הנאלצת להמית את עוללה, פרי בטנה, במו ידיה. ההבדל בין שני האירועים האלה: הגרסאות הקדומות קשות הרבה יותר להכלה. תיאורים אלה הם תיאורים חוזרים, המלווים את העם היהודי מאז ומתמיד. אמנם הם יוצאי דופן, קשים מאוד לעיכול ומעוררי חלחלה, אך העובדה היא, כי אירועים כאלה קרו גם בעבר. עלעול מחודש בדפי הספר של בן מתתיהו, הוא בבחינת השתקפות מוקדמת של מעללי הנאצים ביהודים. הספר, כמעט לכל אורכו, מלא בתיאורים קשים על גורלם של היהודים לפני המרד, על אחת וכמה לאחר פרוץ המרד ונפילתן של הערים בארץ ישראל בפני חיילי רומי, בערים בגליל ובמקומות יישוב יהודיים ברמת הגולן, לאורך החוף, בואכה ירושלים. תיאור נפילתה של ירושלים עצמה, גורלם המחריד של תושביה ולבסוף נפילתה של מצדה.
 
קשה שלא לחשוב בהקשר זה של מצדה, על המרד של לוחמי גטו ורשה. הגם שידעו שהסיכוי שלהם להינצל קלוש, החליטו לקחת את גורלם בידיהם ולגבות מחיר כבד מהאויב שקם עליהם לכלותם. אחד מהסיפורים המזוויעים בתולדות עמנו בעת ההיא, הוא סיפורו של רבי עקיבא, שהרומאים כעונש על כך שלימד תורה למרות האיסור, המיתו אותו תוך כדי סריקת גופו במסרקות ברזל עד צאת נשמתו. קשה להפריז בכאב של המיתה האכזרית הזו, שנגזרה עליו. מלבד ההיסטוריה המזעזעת של תולדות עם ישראל בעת חורבן בית שני, היו עוד אירועים קשים מאוד בתולדות העם. אחד מהם הוא "שואה" בגרסה מוקדמת. או שמא בעוד אחת מהגרסאות לאורך ההיסטוריה של העם היהודי. הטקסט להלן הוא אמנם טקסט תנכי, ישן מאוד, מלפני כך וכך שנים אבל אי אפשר לטעות בו, הגם שהוא חסכני מאוד, הוא מביא את הסיפור בצורה סדורה וברורה. "...ויעבידו המצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה." שמות א — יג, יד. "...ויאמר בילדכן את העבריות וראיתם על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה." שמות א - טז. "ויצוו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון." שמות א - כב.
 
 
 
בלשון זהירה מאוד, אי אפשר לומר כי גם בערש לידתו של העם היהודי, רווה הוא רוב נחת מהיחס כלפיו בקרב העמים. גם כאן, בתיאור הקמצני, המינימליסטי של הזוועה שחוו האימהות העבריות במצרים, יש תיאור מוקדם של ההיסטוריה בת זמננו. בתחילת דרכן של האיינזצגרופן במדינות אותן כבשו הגרמנים, זמן רב לפני שמישהו בגרמניה הנאצית חלם על הפתרון הסופי, יחידות אלה פעלו במדינות הכבושות אחרי היחידות הצבאיות הלוחמות של צבא גרמניה. האיינזצגרופן פעלו קודם כל, לא פעם, נגד הגברים היהודים, אותם בראש ובראשונה בחרו להוציא להורג. לא שהם בחלו גם ברצח של נשים ילדים מבוגרים וטף, אך ישנן עדויות כי בחלק מהמקומות הכבושים, בשלבים הראשונים של הבליץ הגרמני, יחידות אלה בחרו לפעול קודם כל נגד גברים יהודים.
 
 
 
לפי עדותו של בן מתתיהו, כשליש מהעם היהודי נרצח בעת גלות בית שני. אם כך, באופן יחסי ל-1939 עת היו בעולם כ-16,500,000 יהודים, היחס הוא אותו יחס כמעט. מעט יותר משליש מיהודי העולם, נרצחו על ידי הנאצים.
 
 
 
השואה שהייתה מגש הכסף עליו הוגשה מדינת ישראל לעם היהודי, הודגשה ביתר שאת במהלך השנים של תקומת העם היהודי בארצו, גם מפני שהייתה קרובה ומוחשית עבור חלקים גדולים מהעם, בין אם היו אלה דור ראשון, שני או שלישי מאירופה, מארצות המגרב, או מארצות אסיה. יתר על כן, השואה הודגשה גם מפני ששימשה כור היתוך מיוחד חדש ובוער תרתי משמע, מאין כמותו ליהודים, לגורל העשוי לפקוד אותם אם לא ישכילו לשרוד בארצם.
 
את טיטוס מחריב בית המקדש השני, קשה היה להביא לדין בישראל, את אייכמן כן. את העמדתו לדין של אייכמן בהיכל המשפט הישראלי רבים מכירים. את גופתו המרוטשת של רבי עקיבא קשה היה לצלם ולהראות, אך מנגד, את המספרים על כמעט כל יד שהגיעה מאירופה, אפשר היה לראות בקלות רבה.
 
 
אם כך, דרכו של העם היהודי, לא הייתה קלה.
 
לאורך ההיסטוריה של העם שזורים אסונות רדיפות ורציחות לרב: עוד מימי פרעה במצרים, דרך חורבן בית ראשון ושני, האינקוויזיציה הספרדית, פרעות קישינב 1903, עלילת דמשק 1840, פרעות בגדד 1841, רשימה חלקית וחסרה בהחלט. להיות יהודי זה לא בדיוק שיא השעמום. לשבת תחת גפן ותאנה, זה לא בדיוק מצבו הרגיל של היהודי לאורך הדורות. כך שהשואה לא הייתה אירוע היסטורי ייחודי ויוצא דופן בתולדות עם ישראל, היו כבר אירועים כאלה בעבר, מהם אירועים משמעותיים וארוכים מאוד: ארבע מאות שנה עבודת פרך במצרים וקטלניים בקנה מידה משמעותי, חורבן בית שני לדוגמה. הנאציזם איננה תופעה יוצאת דופן בתולדות העמים, היו כמוה עוד לפניה, יש כמוה גם היום וסביר להניח שיהיו כמוה גם בעתיד.
 
 
מראי מקום
 
1. שיירר, וויליאם ל', עלייתו ונפילתו של הריך השלישי, היסטוריה של גרמניה הנאצית. (2 כרכים; ירושלים: שוקן,1961). עמ' 283.
2. רוברטס, אנדרו, סערת המלחמה, היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה. (ישראל; דביר,2011). עמ' 525.
3. הרב יהודה עמיטל. שיחה בישיבת הר עציון בליל ראש חודש אדר תשמ"ה. 1985. (עלון שבות, בוגרים ג, תשנ"ד.)
4. שיירר, וויליאם ל', עלייתו ונפילתו של הריך השלישי, היסטוריה של גרמניה הנאצית. (2 כרכים; ירושלים: שוקן,1961)
5. ליטל, ג'ונתן, נוטות החסד.(ישראל, כנרת, 2008)
6. הרב יהודה עמיטל.
7. רוברטס, עמ' 525.
8. הולסן, ס. 2009. מלחמת העולם ה- 2, הדרך לניצחון. ישראל: ערוץ ההיסטוריה. (24 פרקים)
9. סיימון, ג'. 2012. מלחמת העולם השנייה מהחלל. ישראל: ערוץ ההיסטוריה.
10. בן מתתיהו יוסף, תולדות מלחמת היהודים ברומאים. (ירושלים: כרמל, פברואר 2010)
11. שם, עמ' 533.
 
 

עוד על הספר

איפה אלוהים היה בשואה דותן עברי
אני מאמין כי ברצון האלוהים נשלח צעיר אחד מפה לרייך...
יש השגחה עליונה ואנחנו איננו אלא שלוחיה.. .. הרגשתי באותו רגע, כי ההשגחה קוראת לי. ומה שקרה בשלושת הימים אין לשערו, אלא כהגשמת רצונה ושאיפתה של ההשגחה העליונה. בשלושה ימים הייתה בהם יד אדוני!"
אדולף היטלר.1
 
"ההיסטוריונים שניתחו את תבוסתו של היטלר נטו לציירו כשוטה אסטרטגי - "רב"ט היטלר" - ואם לא כן אזי כמשוגע, אבל ברור כשמש שההסברים האלה אינם מניחים את הדעת. הסיבה האמיתית לכך שהיטלר נוצח במלחמת העולם השנייה, היא אותה סיבה עצמה שגרמה לו לפתוח בה מלכתחילה: הוא היה נאצי."
אנדרו רוברטס.2
 
״מי שמכיר רק את הצד שלו בנושא מסוים, יודע על כך רק מעט״
ג'ון סטיוארט מיל.
 
"ראיתי את יד ה' בבירור בשואה. לא הבנתי את משמעותה. זה היה כל כך ברור, כל כך לא נורמלי, כל כך לא טבעי, כל כך לא הגיוני. לא הייתי באושוויץ, אבל ראיתי יהודים שמובלים לשם. ראיתי גדודים שלמים של גרמנים שאינם נוסעים לחזית הרוסית, כי הקרונות היו תפוסים ביהודים בניגוד לכל אינטרס צבאי. האם ניתן להבין זאת? בכל ראיתי את יד ה'. זה לא היה טבעי. לא אנושי. את יד ה' ראיתי, אך את משמעותה לא הבנתי".
הרב יהודה עמיטל ז"ל.3
 
 
לָמָּה, יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה־נָא, אֱלֹהֵיהֶם. וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם-- כֹּל אֲשֶׁר־חָפֵץ עָשָׂה.
תהילים קטו ב- ג
 
 
תוכן העניינים
 
הקדמה
הגורל היהודי
עם ישראל ובריטניה ערב המלחמה
היטלר גאון
ערב המלחמה והאירועים לאחר תחילתה
נס דנקרק
הקרב על בריטניה
רוסיה
המזרח התיכון  ודרום הים התיכון
הנס הכפול
היטלר כמניע
צרפת כדוגמה
פרדוקס האמונה
ביבליוגרפיה
מראי מקום
 
 
הקדמה
יולי 2015, רמת גן.
 
מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרים. אמא שלי, היא שנטעה בי את האהבה העצומה לקריאת סיפורים, אגדות, משלים וספרים. מרגע שהתחלתי לקרוא, לא הפסקתי כמעט. קראתי המון, במיוחד בתקופה הקרובה לזמן בו אמי חלתה. לאחר מחלתה של אמי, הבית בו גדלתי במשך שבע שנים, עד הזמן בו חלתה ב-1976, השתנה ללא הכר.
 
לאחר שהתחלתי בגיל צעיר להשאיל ספרים בספרייה העירונית הקרובה למקום מגורי, הם הפכו עבורי מקלט מהמציאות היום יומית הקשה בבית הורי. מאותה העת ועד שהגעתי לאמצע שנות העשרים לחיי, קראתי ספרים רבים בנושאים שונים וגוונים. משהגעתי לעשור השלישי בחיי, לאחר שהורדתי את כמות הספרים אותם קראתי, התחלתי לקרוא בעיקר ספרי היסטוריה. אינני זוכר אם הספר ההיסטורי הראשון שקראתי, המשמעותי לעניין ספר זה, היה "מלחמת היהודים ברומאים" או "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי".
 
כך או כך, אחד מהספרים הכי חשובים שקראתי היה ועודנו יצירת המופת בכל קנה מידה ובוודאי של ספר היסטוריה: "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי"4 אותו כתב וויליאם שיירר, ספר אותו ראיתי במקרה, מונח על מדף בבית של חברים. מאז, מזה כמה שנים, אני כמעט ולא קורא סיפורת למרבה הצער, אלא על פי רוב ספרי היסטוריה. ספרו של שיירר המם אותי, לא יכולתי להניח אותו מידיי. שני כרכיו עבי הכרס, המחזיקים יחדיו למעלה מ-900 עמודים המודפסים באותיות קטנות וצפופות, ריתקו אותי אל דפיהם.
 
 
 
בחורף 2008 טסתי למספר ימים לגרמניה ולאוסטריה כדי לעבוד עם הקהילות היהודיות המקומיות במדינות אלה. בשדה התעופה בארץ, ממש לפני העלייה למטוס, קניתי כלאחר יד את "נוטות החסד", אותו כתב בכישרון נדיר ג'ונתן ליטל.5 הספר הדהים אותי. במשך השבועיים בהם הייתי בגרמניה, קראתי בו בעניין רב. השילוב של הספר הזה: "נוטות החסד", העוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה וקשה היה עבורי להפסיק את הקריאה בו ולו לזמן קצר, עם השהייה שלי בגרמניה בחורף, זעזעה אותי עד עמקי נשמתי. לאחר שהייה של כמה ימים בדיסלדורף, נסעתי מתוקף עבודתי שם, לאתר נופש בהרים, באוסטריה. מסביב היו יערות קודרים ומאיימים, שלג עמוק, קור אימים ורוחות הרפאים של בני עמי ליוו אותי מכל פינה, מכל מקום אליו הפניתי את מבטי. האדמה השחורה, הכבדה, הסמיכה, הייתה ספוגה ורוויה בתת הכרתי, בדמם של אחיי ואחיותיי. לא יכולתי להתעלם מההיסטוריה הקרובה של בני עמי במקום הזה, באירופה הזו. השואה בעבעה מכל עבר. עשרות הסיפורים המחרידים על השואה, אותם קראתי מילדותי, קמו והיו לנגד עיני למציאות.
 
 
 
כך או כך, בין אם נחשפתי לספרו של ליטל, לפני או אחרי קריאת ספרו של שיירר, אלה היו למעשה הפעמים הראשונות בהן נחשפתי כאדם בוגר, באופן מסודר, כולל ושיטתי, למלחמת העולם השנייה ולא ל"שואה". הרי בדרך כלל במערכת החינוך בישראל עוסקים בעיקר, בשואה. ככל הזכור לי, מלחמת העולם השנייה כמעט ואיננה נלמדת במערכת החינוך בישראל, אלא מתוך פרספקטיבה כמעט בלעדית, של גורל היהודים במלחמה הזו.
 
 
 
העובדה שהפליאה אותי יותר מכל העובדות הרבות המובאות בספרו של שיירר אודות מלחמת העולם השנייה, הייתה פנייתו של היטלר למלחמה עם רוסיה, בעודו חתום איתה על הסכם שהניב עבורו יבול כה מבורך ומהותי. המידע היה בלתי נתפש. לא הצלחתי להבין את הדרך בה פעל היטלר, בשלב משמעותי זה של המלחמה. שלב בו שלט ללא עוררין על החלק המרכזי והמערבי של אירופה. התדהמה הייתה גדולה עוד יותר, לאור ההבנה כי עד לאותו הרגע בו החליט לצאת למלחמה נגד רוסיה, היטלר פעל באופן כמעט מושלם. גם אם היו לו טעויות כאלה ואחרות, עוד לפני 1933, אלה היו טעויות שהיו ברות תיקון. זאת, בניגוד מוחלט לדרך בה קיבל את החלטת המלחמה נגד רוסיה וניהל את המלחמה עמה, טעות שהביאה לחורבנו ולחורבן הרייך השלישי.
 
 
 
זמן קצר אחרי הפעם הראשונה בה קראתי את ספריו של שיירר, קראתי אותם שוב, במלואם. ככל שהתעמקתי בקריאת ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, לא יכולתי שלא לתהות איך התגלגלו אירועי המלחמה כך, שתכליתה, הבסיס שלה, המניע שעמד מאחוריה, היו דחיקתו של העם היהודי מאירופה, ולאחר מכן ניסיון להשמידו ובסופה, קמה מדינת היהודים לאחר אלפיים שנות גלות. הניגודיות העצומה, בין תקומת העם יהודי בארצו, לבין הניסיון חסר התקדים בהיקפו להשמיד אותו, הפליאה אותי.
 
 
 
קשה לחשוב על עוד דוגמה מקבילה בתולדות העמים, הדומה, הקרובה ולו במעט, לתחיית העם היהודי בארצו אחרי שנים ארוכות של גלות, רדיפות, שנאה, רציחות, פוגרומים, הדרה ועלילות דם. אמנם יש יאמרו, כי רדיפת היהודים הייתה חלק ולא הדבר העיקרי, בהתנהלותו של היטלר והרייך השלישי בהנהגתו. כי רדיפת היהודים הייתה פועל יוצא, או חלק מהתנהלותו של היטלר ברבדים שונים ומגוונים: מדיניות בינלאומית, ניהול מסעי מלחמה, מדיניות פנים ארצית בגרמניה וכולי. זהו טיעון שאין בכוונת ספר זה להפריך או להוכיח את נכונותו, אך אין להתעלם מהעובדה שמסע השמדת היהודים, התנהל ביתר שאת בכל חלק אליו פלשה גרמניה ומה שמשמעותי יותר לגבי הנושא בו הספר עוסק: השמדת היהודים עמדה כמטרה בפני עצמה בכל שלב ושלב של המלחמה מרגע שהתקבלה ההחלטה להכחידם. לעיתים קרובות בניגוד גמור לכל הגיון צבאי, או כלכלי, או כל הגיון אחר, כפי שהרב עמיטל תיאר זאת כיוון שראה את הדברים במו עיניו.6 הדרך בה נמשכו מאמצי הנאצים בנוגע להשמדת היהודים, גם כשהיה ברור שהרייך מתפורר וזמנו קצוב, ממחישה זאת היטב. המאמצים להשמדת היהודים נמשכו ללא קשר למתרחש בחזיתות השונות, או לעובדה שהיה ברור כי סופו של הרייך בשלהי המלחמה קרב ובא. למרות זאת, הנאצים לא חדלו מלנסות ולהשמיד עוד ועוד יהודים.
 
אנדרו רוברטס, בספרו היוצא מן הכלל מצוין, "סערת המלחמה", העוסק בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, מתייחס לכך ישירות וכותב כי מה שהניע את היטלר לפסגות אליהן הגיע ומה שהביא לחורבנו בסופו של דבר, הייתה העובדה שהיה נאצי. 7
 
 
 
הניגודיות העצומה הזו, בין עם שהיה על סף כליה, ששליש מבניו נרצחו, שחלק גדול מבניו ובנותיו ועולליו עלו בעשן מתוך תנורים וזמן קצר אחר כך בני אותו עם ממש, זכו למדינה, לריבונות, למדינה שופעת פלאי טכנולוגיה ושאר מעלות טובות ורעות, אחרי שהיו מפוזרים כל כך הרבה שנים בין העמים, כמו שהמן סיפר לאחשוורוש על העם המפורד והמפוזר הזה, הייתה ניסית בעיני ומנוגדת לכל הגיון. במקביל לקריאת ספרי היסטוריה בנושא מלחמת העולם השנייה, הקדשתי עשרות רבות של שעות, לצפייה בתוכניות על המלחמה הזו: ביניהן "אפוקליפסה עכשיו",8 כמו גם בין השאר, בסדרות העוסקות במהלכים חשובים במלחמת העולם השנייה, תוך דגש על היבטים מסוימים של מהלך המלחמה הארוכה הזו, לדוגמה: "מלחמת העולם השנייה מהחלל".9
 
 
 
אתם מוזמנים להצטרף למסע שלי בעקבות מלחמת העולם השנייה. הספר הזה מבחינתי, הוא הגדה של פסח בגרסה מאוחרת של 3,000 שנה. רק בפעם הזו, הכול מתועד ומצולם, העובדות מונחות לפניכם הקוראים ואתם תחליטו.
 
 
 
כמובן שאין בכוונת ספר זה לכסות את כל מאורעות מלחמת העולם השנייה, בוודאי גם לא את חלקם הגדול. בוודאי שאין כוונה בכתיבת ספר זה, מחשבה או תקווה שאפשר יהיה בעצם כתיבתו לתת מקום, או מענה לכל קשת האמונות, הדעות, המחשבות, הנוגעות למהלך המלחמה הסיבות לה ותוצאותיה.
 
 
 
אין בכוונת ספר זה להחזיר בתשובה מאן דהוא, אלא לנסות ולתת מענה לציבור המאמינים, מתוך תשומת לב לעובדות עליהן אין חולק, בדבר השתלשלות האירועים שהובילו להשמדתם של שישה מיליון יהודים ולתקומת העם היהודי בארצו לאחר 2,000 שנות גלות.
 
 
 
 

 

1. הגורל היהודי 

ייחודה של השואה? - חורבן בית שני 
ההבדל בין חורבן בית שני לשואה
ההיסטוריה חוזרת - ייחודו של הנאציזם?
 
 
 
מיד עם היוודע ברבים דבר קיומו של רצח העם היהודי בשלהי מלחמת העולם השנייה וביתר שאת בשנים שלאחריה עד ימינו אלה, השואה הפכה מקור לדיונים אין ספור בפורומים שונים. בין הנושאים שנדונו בעקבותיה: אכזריות בני האדם, האדישות של חלקם למול הזוועות, שנאת האחר, גזענות, גורל היהודים ועוד נושאים כפי שבאו לידי ביטוי במהלך המלחמה, לפניה ואחריה. גם מנקודת מבט יהודית גרידא וגם באופן בינלאומי. רצח עם מזעזע זה, של שישה מיליוני יהודים. טלטל את העולם כולו וגלי ההדף שלו מורגשים היטב עד ימינו אלה.
 
 
 
במקביל לתהייה הזו, אפשר וראוי לשים לב לאירועים מהותיים וגורליים לא פחות בהיסטוריה של העם היהודי לאורך כל שנות קיומו. אלא שבאותם אירועים בעבר, לא הייתה טלוויזיה, לא היו צילומים ומהם לא נותר תיעוד מקיף ושיטתי כפי שהנאצים הקפידו לתעד את מעשיהם בדרכים רבות שונות ומקיפות. לא רק הנאצים תעדו ושימרו את זכר השואה ומוראות מלחמת העולם השנייה, גם הרוסים ובעלות הברית עשו זאת במגוון דרכים: הקלטות רדיו, מסמכים, עדויות כתובות, עדויות בעל פה, צילומי וידאו, תמונות ועוד. לא רק שהיקף התיעוד היה חסר תקדים בכל קנה מידה בהיסטוריה האנושית, מצטרפת לכך העובדה כי שנות המלחמה, תוצאותיה כפי שבאו לידי ביטוי גם לאורך שנים ארוכות לאחר סיומה והשנים שקדמו לפריצתה, היו ארוכות ורבות מאוד. מדובר באירוע רב ממדים שנגע למיליוני אנשים, והשפיע בצורה נחרצת על העולם כולו באופן יוצא דופן בתולדות האנושות וכל זאת בעידן חדש לגמרי, בו ההיסטוריה כאמור נשמרת ומועברת לדורות הבאים בדרכים רבות ומגוונות מאוד.
 
אבל בהיבט הצר של היהדות, של ההיסטוריה של עם ישראל, בסופו של יום, השואה לא הייתה אירוע יוצא דופן. נכון הדבר ולו בהיבטים מסוימים של אובדן חיי אדם, מוות, עינויים ורדיפה שיטתית. היו עוד מקרים כאלה בעבר, אולי עוד יהיו בעתיד. אלא שהשואה, בניגוד לאירועים הקשים הקודמים בתולדות עם ישראל, הייתה מתועדת, מסודרת, מאורגנת, מצולמת וחשוב מכל, קרובה אלינו יותר מכל האירועים אותם חווה העם בעבר.
 
אין לפסול על הסף את דעתם של אלה שיאמרו כי השואה שונה בכל זאת מבחינת העם היהודי. אפשר לשער כי אמירה המקפידה על ייחודה של השואה בתולדות עם ישראל נובעת מכמה סיבות. הסיבה המרכזית לכך שהשואה מקבלת נפח עצום בחיי החברה, התרבות והפוליטיקה של עם ישראל בעת החדשה לעומת אירועים אחרים בהיסטוריה של העם, היא בראש ובראשונה קרבתה הכרונולוגית לימינו, לעומת האירועים הקודמים על רצף הזמן ההיסטורי. השואה קרובה אלינו, מכל אסון אחר שפקד את עם ישראל בעבר. היו כבר אסונות כאלה או לכל הפחות בקנה מידה דומה בהיסטוריה של העם היהודי, אך הם רחוקים מהזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם. סיבה נוספת לנפח העצום שהשואה תופשת במודעות היהודית והישראלית, טמונה בחוסר הכרות מעמיקה של רוב בני העם היהודי עם ההיסטוריה ארוכת השנים של עם ישראל. עוד סיבה להעצמת השואה למול האסונות האחרים שפקדו את עם ישראל בעבר, כפי שיפורט להלן, היא ההנכחה המתמדת של ה"שואה" במארג החיים במדינת ישראל המודרנית. עוד סיבה לעוצמת ההשפעה של השואה בימינו, היא העובדה שהשואה הייתה חלק ממלחמה עצומה שהתרחשה כמעט בכל אזור מרכזי על פני כדור הארץ ולא התרחשות "פרטית" הנוגעת רק לגורלם של בני העם היהודי. כך שגם בעוד שנים רבות ינסו להתמודד ברחבי העולם עם המלחמה הזו בהיבטים רבים, שונים ומגוונים, מכיוון שהיא תוכל לספק כמעט אין סוף נקודות מבט לאורך שנים ארוכות לעתיד לבוא, כפי שאכן קורה גם כעת. אף שעברו יותר משבעים שנים מאז סיום המלחמה, מבול הספרים, הסדרות, המחקרים והעדויות שעוסקים במלחמה לא פוסק ומעת לעת מתפרסמים עוד ועוד דברים הנוגעים למהלכה, הסיבות לה, תוצאותיה ובכלל כמעט לכל נושא הקשור אליה.
 
אלא מה? בפעם הזו, מכל האסונות הקודמים שפקדו את היהודים, הכול היה מולנו, היה ועודנו: מ"יד ושם", עד מוזיאון השואה בארצות הברית, מטיולי השואה השנתיים במסגרת בתי הספר ועד יום השואה המצוין על בסיס שנתי קבוע ברוב טקס בישראל ובעולם כולו. ממאות, או שמא, אלפי הספרים, השירים, העדויות המצולמות של ניצולי שואה, הסרטים התיעודיים ועד קיבוץ לוחמי הגטאות. השואה שזורה בנו ואנו שזורים בה, כמו רקמה חיה נושמת ומבעבעת כל הזמן. כמו הייתה ועודנה צלקת עמוקה. אך בניגוד לצלקות אחרות בתולדות העם שלנו שנשכחו, או לכל פחות העלו ארוכה בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם, הצלקת הזו עדיין טרייה, היא עדיין אדומה בבשרנו. עוד היו ביננו ואולי עוד ישנם, אותם אנשים עם מספרים על הידיים, אותם אימהות ואבות ודור שני ושלישי וסבים וסבתות ההולכים ונכחדים, שהיו, שחוו, שאיבדו.
 
את חורבן בית ראשון ושני, את עבודת הפרך במצרים, הפוגרומים ועלילות הדם אנחנו מכירים דרך האותיות המתות, השתקניות מטבען, של ספרי ההיסטוריה. האותיות אינן יודעות לדבר, הן לא נושאות את החוויה עמן מולנו ביום יום. אין לנו צפירה לאסונות אלה וכמעט אין לנו ספרים וסרטים בנושאים אלה. מהו הספר עב הכרס, מפורט מבואר ומדוקדק ככל שיהיה: "מלחמת היהודים ברומאים", מול אלפי הספרים העוסקים בדרכים שונות ומגוונות בשואה: וביניהן: תיעוד, סיפורת ושירה. אין לנו צפירה חד שנתית שמשמיעה את צליל השוט במצרים. את סיפורי ההגדה האלה, אין מי שמסתובב בינינו ומזכירם תדיר ולא מי שמספר בפירוט על החורבן של בית ראשון ושני, אין מי שמזכיר לנו השכם וערב את הפוגרומים ברוסיה, באיראן, בבגדד, בדמשק, את סיפור העלילה בפריז, הנה עוד מעט וגם פרעות חברון שהיו אך לפני פחות ממאה, תשכחנה מלב ותושלכנה לתהום הנשייה כלאחר יד.
 
 
 
"אבל פה מדובר על השמדה שיטתית!" כך יאמרו המדקדקים, ופרעה כפי שמסופר בספר "שמות", לא ניסה להשמיד שיטתית? "כל הבן הנולד היאורה תשליכוהו" נשמע מאוד שיטתי. האם המן לא רצה להשמיד? האם לאחר חורבן הבית הראשון והשני הפורעים רצו להעלות על נס את היהדות והיהודים ולהעלות את קרנם בכל רחבי העולם העתיק? אולי. יש יאמרו, כי השואה הייתה גדולה יותר בהיקפה ובמטרתה המוצהרת - השמדת העם היהודי, ממקרים היסטוריים דומים בעבר. אין לפסול זאת, אבל השואה איננה מקרה יוצא דופן, לא בתולדות עם ישראל ואף הנאציזם איננו מקרה יוצא דופן בתולדות העמים. לאורך אלפי השנים בגלות פגעו ביהודים על רקע יהדותם, ו או אמונתם.
 
 
 
היו כבר מקרים כאלה בעבר, גם אם ההיקף המזעזע של ההרג בין חמישים לשבעים מיליון בני אדם שאיבדו את חייהם במלחמה הגדולה בתולדות האנושות, הוא יוצא דופן. אף על פי כן, היו מקרים כאלה בעבר, חלקם בעבר הקרוב. לדוגמה: רצח העם ברואנדה ב-1994, בו נרצחו בהערכות זהירות במשך כמאה ימים, כחצי מיליון בני אדם, וביניהם ילדים נשים וטף ובהערכות גסות כשמונה מאות אלף עד מיליון בני שבט הטוטסי, על ידי השבט ששלט אז ברואנדה, ההוטו. רצח העם הזה התרחש בזמן קצר - כמאה ימים ובו נרצחו עד כמיליון בני אדם על רקע אתני. דוגמה נוספת: במהלך רצח העם הארמני, שהתרחש ברחבי האימפריה העותומאנית, בין השנים 1915 - 1918, נרצחו בהערכות זהירות כשש מאות אלף גברים, נשים וטף ועד מיליון וחצי ארמנים לפי הערכות גסות. בסוריה, כעת חיה, לפי אומדנים זהירים נרצחו בשנים האחרונות למעלה מחצי מיליון בני אדם, מאות אלפים הפכו פליטים חסרי קורת גג והיד עוד נטויה.
 
עם זאת, אפשר לזכור כי בעבר הרחוק כלי הנשק היו פחות קטלניים באופן משמעותי. עם כל הכבוד לשמן רותח וחיצים, הם אינם קטלניים באותו קנה מידה של מכונות ההרג המשוכללות בהם השתמש האדם במלחמת העולם השנייה, לא רק בתאי הגזים, גם בהירושימה ובנגסקי, גם בברלין, בלונדון ובסטלינגרד.
 
מלבד היקף המוות שהיה גם היה בעבר ולו באופן יחסי, אם כי בממדים אחרים, בעיקר מסיבות טכניות, גם הנאציזם עצמו איננו יוצא דופן בתולדות העמים. הראייה לכך: תוך כדי המלחמה, לאחריה וגם ממש לפניה, התרחשו אסונות בהם אבדו חיי אדם עקב רצח המוני בידיי בני אדם אחרים, לשם רעיונות שונים ומשונים בהם האמינו.
 
האם השמדת העם שנעשתה על ידי ג'ינג'יס חאן במהלך כיבושיו באסיה, של עם שלא נעתר לבקשתו לשלוח חיילים למסעות המלחמה שלו, היה פחות זוועתי? האם הטיהורים הגדולים של סטאלין לפני מלחמת העולם השנייה בקרב בני עמו היו טובים יותר מפועלם של הנאצים?
 
האם הרצח, האונס, העינויים השונים והמשונים הקשים מאוד לקריאה, מבחינת גודל הזוועות ואובדן צלם האנוש של המבצעים היפניים בעשרות, או שמא מאות אלפי סינים, ברחבי סין לפני ותוך כדי מלחמת העולם השנייה, במהלך המלחמה בין סין ליפן היה ראוי יותר? אנושי יותר? מזעזע פחות? כמובן שלא.
 
האם אפשר לומר שהנאציזם כאב טיפוס להתנהגות ברברית, חסרת אנושיות, רצחנית ומתועבת הוכחד? בוודאי שלא. כשבעצם ימים אלה, צפון קוריאה חיה, בועטת, נושמת ומתנהגת ברבדים רבים ושונים כגרמניה הנאצית. מדינה בה למנהיג יש שליטה מוחלטת על המדיה, מדינה בה מופנים משאבים עצומים לטובת התחמשותה הצבאית בעוד אזרחיה גוועים ברעב, רבים מהם נכלאים במחנות ריכוז, קיימת בה סגידה מוחלטת למנהיג והמשטר מתנהל באופן בו חיי אדם יקרים פחות מחייו של חתול רחוב. כל זה במקביל להתנהגות של אנשי דאעש, בכל מקום אליו הגיעו. ביחסם בין השאר למיעוטים, לנשים ולעתיקות. לכל דבר שאיננו מתאים לדרך בה הם מאמינים.
 
 
 
לא רק שברמה העולמית וההיסטורית, היו, עודם ויהיו משטרים כמו המשטר הנאצי, אלא גם במקרה המסוים של עם ישראל, כבר היו דברים מעולם.
 
גורלו הקשה של העם היהודי לאורך הדורות, בא לידי ביטוי גם בספרו המונומנטאלי של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים ברומאים".10 ספר היסטורי המחזיק למעלה מ-600 עמודים ומתעד את המרד הגדול שהוביל לחורבן הבית השני, בשנים 66 - 73 לספירה. התיאורים הקשים של בן מתתיהו על הנעשה בארץ ישראל בעת דיכוי המרד, עשויים להפוך את קרביו של כל בר דעת הקורא אותם. החל מהתנהגותם של הרוצחים היהודים ברחובות ירושלים בעת המצור עליה, עד התיאור על הנעשה במצדה לקראת נפילתה לאחר המצור הממושך של הרומאים סביבה וכלה במעשה ההגליה עצמו. הנתונים מבעיתים: למעלה משליש מתושבי ישראל היהודים בעת ההיא, הומתו בצורות שונות ומשונות. שליש מהם הוגלה לגלות קשה ומייסרת. חלקם נמכרו לעבדים.
 
מספרם של היהודים שנרצחו בעת חורבן הבית השני, היה עצום. גורלם של הנשים, הגברים, הילדים, הזקנים והעוללים שנפלו בשבי בתום המרד היה קשה מנשוא. בספרו מתאר בן מתתיהו את סבלם הכבד של היהודים בעת ההיא:
 
בין השאר, מסופר על אם היוצאת מדעתה מרעב, במהלך המצור המתמשך על ירושלים. האם הרואה בבעתה, את התנהגותם המפלצתית של המורדים שחיפשו אוכל בכל מקום אפשרי ועשו ככל יכולתם להשיגו בכל מחיר, תוך אבדן צלם אנוש, מחליטה להמית את בנה, בשר מבשרה, לבתר את גופו הרך ולאכול אותו. הרעב הכבד הכריע אותה, התנהגותם הברברית של המורדים היהודים השפיעה עליה והיא בחרה באפשרות הנוראה מכל.11
 
 
 
הטקסט הזה של בן מתתיהו, איננו היחיד המתאר התרחשות זוועתית כזו. גם בתלמוד הבבלי מסופר על מקרה דומה:
 
"מעשה בדואג בן יוסף שהניחו [אביו] בן קטן לאמו. בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש, וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו, ועליה קונן ירמיה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים." תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח, עמוד ב.
 
 
 
שני הסיפורים האלה הם העתק ישן נושן, הדהוד היסטורי של אירועים שהתרחשו זה מקרוב באירופה. בבואה של התינוק שאמו נאלצה לחנוק אותו, אחרת בכיו היה מסגיר את כל היהודים שהסתתרו במחבוא. הסיפורים לעיל הם הגרסה הראשונה, המוקדמת, של האם היהודייה הירושלמית ואלפיים שנים אחר כך בגרסה המאוחרת שלה: האם היהודייה מאירופה, הנאלצת להמית את עוללה, פרי בטנה, במו ידיה. ההבדל בין שני האירועים האלה: הגרסאות הקדומות קשות הרבה יותר להכלה. תיאורים אלה הם תיאורים חוזרים, המלווים את העם היהודי מאז ומתמיד. אמנם הם יוצאי דופן, קשים מאוד לעיכול ומעוררי חלחלה, אך העובדה היא, כי אירועים כאלה קרו גם בעבר. עלעול מחודש בדפי הספר של בן מתתיהו, הוא בבחינת השתקפות מוקדמת של מעללי הנאצים ביהודים. הספר, כמעט לכל אורכו, מלא בתיאורים קשים על גורלם של היהודים לפני המרד, על אחת וכמה לאחר פרוץ המרד ונפילתן של הערים בארץ ישראל בפני חיילי רומי, בערים בגליל ובמקומות יישוב יהודיים ברמת הגולן, לאורך החוף, בואכה ירושלים. תיאור נפילתה של ירושלים עצמה, גורלם המחריד של תושביה ולבסוף נפילתה של מצדה.
 
קשה שלא לחשוב בהקשר זה של מצדה, על המרד של לוחמי גטו ורשה. הגם שידעו שהסיכוי שלהם להינצל קלוש, החליטו לקחת את גורלם בידיהם ולגבות מחיר כבד מהאויב שקם עליהם לכלותם. אחד מהסיפורים המזוויעים בתולדות עמנו בעת ההיא, הוא סיפורו של רבי עקיבא, שהרומאים כעונש על כך שלימד תורה למרות האיסור, המיתו אותו תוך כדי סריקת גופו במסרקות ברזל עד צאת נשמתו. קשה להפריז בכאב של המיתה האכזרית הזו, שנגזרה עליו. מלבד ההיסטוריה המזעזעת של תולדות עם ישראל בעת חורבן בית שני, היו עוד אירועים קשים מאוד בתולדות העם. אחד מהם הוא "שואה" בגרסה מוקדמת. או שמא בעוד אחת מהגרסאות לאורך ההיסטוריה של העם היהודי. הטקסט להלן הוא אמנם טקסט תנכי, ישן מאוד, מלפני כך וכך שנים אבל אי אפשר לטעות בו, הגם שהוא חסכני מאוד, הוא מביא את הסיפור בצורה סדורה וברורה. "...ויעבידו המצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה." שמות א — יג, יד. "...ויאמר בילדכן את העבריות וראיתם על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה." שמות א - טז. "ויצוו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון." שמות א - כב.
 
 
 
בלשון זהירה מאוד, אי אפשר לומר כי גם בערש לידתו של העם היהודי, רווה הוא רוב נחת מהיחס כלפיו בקרב העמים. גם כאן, בתיאור הקמצני, המינימליסטי של הזוועה שחוו האימהות העבריות במצרים, יש תיאור מוקדם של ההיסטוריה בת זמננו. בתחילת דרכן של האיינזצגרופן במדינות אותן כבשו הגרמנים, זמן רב לפני שמישהו בגרמניה הנאצית חלם על הפתרון הסופי, יחידות אלה פעלו במדינות הכבושות אחרי היחידות הצבאיות הלוחמות של צבא גרמניה. האיינזצגרופן פעלו קודם כל, לא פעם, נגד הגברים היהודים, אותם בראש ובראשונה בחרו להוציא להורג. לא שהם בחלו גם ברצח של נשים ילדים מבוגרים וטף, אך ישנן עדויות כי בחלק מהמקומות הכבושים, בשלבים הראשונים של הבליץ הגרמני, יחידות אלה בחרו לפעול קודם כל נגד גברים יהודים.
 
 
 
לפי עדותו של בן מתתיהו, כשליש מהעם היהודי נרצח בעת גלות בית שני. אם כך, באופן יחסי ל-1939 עת היו בעולם כ-16,500,000 יהודים, היחס הוא אותו יחס כמעט. מעט יותר משליש מיהודי העולם, נרצחו על ידי הנאצים.
 
 
 
השואה שהייתה מגש הכסף עליו הוגשה מדינת ישראל לעם היהודי, הודגשה ביתר שאת במהלך השנים של תקומת העם היהודי בארצו, גם מפני שהייתה קרובה ומוחשית עבור חלקים גדולים מהעם, בין אם היו אלה דור ראשון, שני או שלישי מאירופה, מארצות המגרב, או מארצות אסיה. יתר על כן, השואה הודגשה גם מפני ששימשה כור היתוך מיוחד חדש ובוער תרתי משמע, מאין כמותו ליהודים, לגורל העשוי לפקוד אותם אם לא ישכילו לשרוד בארצם.
 
את טיטוס מחריב בית המקדש השני, קשה היה להביא לדין בישראל, את אייכמן כן. את העמדתו לדין של אייכמן בהיכל המשפט הישראלי רבים מכירים. את גופתו המרוטשת של רבי עקיבא קשה היה לצלם ולהראות, אך מנגד, את המספרים על כמעט כל יד שהגיעה מאירופה, אפשר היה לראות בקלות רבה.
 
 
אם כך, דרכו של העם היהודי, לא הייתה קלה.
 
לאורך ההיסטוריה של העם שזורים אסונות רדיפות ורציחות לרב: עוד מימי פרעה במצרים, דרך חורבן בית ראשון ושני, האינקוויזיציה הספרדית, פרעות קישינב 1903, עלילת דמשק 1840, פרעות בגדד 1841, רשימה חלקית וחסרה בהחלט. להיות יהודי זה לא בדיוק שיא השעמום. לשבת תחת גפן ותאנה, זה לא בדיוק מצבו הרגיל של היהודי לאורך הדורות. כך שהשואה לא הייתה אירוע היסטורי ייחודי ויוצא דופן בתולדות עם ישראל, היו כבר אירועים כאלה בעבר, מהם אירועים משמעותיים וארוכים מאוד: ארבע מאות שנה עבודת פרך במצרים וקטלניים בקנה מידה משמעותי, חורבן בית שני לדוגמה. הנאציזם איננה תופעה יוצאת דופן בתולדות העמים, היו כמוה עוד לפניה, יש כמוה גם היום וסביר להניח שיהיו כמוה גם בעתיד.
 
 
מראי מקום
 
1. שיירר, וויליאם ל', עלייתו ונפילתו של הריך השלישי, היסטוריה של גרמניה הנאצית. (2 כרכים; ירושלים: שוקן,1961). עמ' 283.
2. רוברטס, אנדרו, סערת המלחמה, היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה. (ישראל; דביר,2011). עמ' 525.
3. הרב יהודה עמיטל. שיחה בישיבת הר עציון בליל ראש חודש אדר תשמ"ה. 1985. (עלון שבות, בוגרים ג, תשנ"ד.)
4. שיירר, וויליאם ל', עלייתו ונפילתו של הריך השלישי, היסטוריה של גרמניה הנאצית. (2 כרכים; ירושלים: שוקן,1961)
5. ליטל, ג'ונתן, נוטות החסד.(ישראל, כנרת, 2008)
6. הרב יהודה עמיטל.
7. רוברטס, עמ' 525.
8. הולסן, ס. 2009. מלחמת העולם ה- 2, הדרך לניצחון. ישראל: ערוץ ההיסטוריה. (24 פרקים)
9. סיימון, ג'. 2012. מלחמת העולם השנייה מהחלל. ישראל: ערוץ ההיסטוריה.
10. בן מתתיהו יוסף, תולדות מלחמת היהודים ברומאים. (ירושלים: כרמל, פברואר 2010)
11. שם, עמ' 533.